רלב"ג/ויקרא/ט: הבדלים בין גרסאות בדף

'''וראינו''' לבאר בזה המקום הסבה במה שזכרה התורה בענייני הטומאות והטהרות קודם שנשלים ביאור מה שנזכר בתורה מהם כי עמידתנו על הסבה בזה יישרנו לעמוד על אמתת הביאור במה שזכרה התורה מזה ונאמר שכבר התחכמה התורה להעמידנו על אמתת הנמצאות לפי מה שאפשר כי זה פרי כל אדם אשר אין לו יתרון מבלעדיו ולפי שהשרש היותר גדול בזה הוא שנאמין במציאות הצורות שאם לא נודה שתהיה בכאן צורה לא תהיה בכאן חכמה כלל כמו שזכרנו בתחילת ביאור זה הספר הנה הישירתנו התורה בזה האופן הנפלא שזכרנו בעניין בית המקדש והקרבנות והנה סמך להם ענייני הטומאה והטהרה כי הם מעירים אותנו לזה העניין בעינו ונזכיר תחלה מה שנבאר בתורה בעניין הטמאות והטהרות כדי שיתכן לנו לתת הסבות בזה כי ידיעת המציאות בדבר קדמת בהכרה לידיעת סבת המציאות הוא וכל שכן בכמו אלו הענינים והנה הטמאות שנזכרו בתורה מצאנו שהחמורה מכלם היא טומאת מת והיא מטמאה במגע ובמשא ובאהל והמתטמא ממנו הוא אב הטומאה ויטמא טומאת שבעה ואחריה מצאנו טומאת מצורע יותר חמורה וזה שהמצורע מטמא בביאה ובמגע ובמשא והמטמא ממנו הול ולד הטומאה ויטמא טומאת ערב ומטמא משכב ומושב וישימם אב הטומאה ואחריה טומאת זב וזבה ונדה ויולדת שהם מטמאים במגע ובמשא והמטמא מהן הוא ולד הטומאה ומטמאים משכב ומושב וישמום אב הטומאה ואינם מטמאין בביאה כמו שיטמ הצרעת כל הבא אל הבית אשר הוא בו ואחריהן הטמאות הפורשות מהן כמו משקה זבה ונדה ויולדת וזב ובועל נדה וזבה ויולדת וכבר נתבאר דינם במקומם. ואחריהם טומאת נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא טומאת ערב. ואחריה טומאת שמנה שרצים ושכבת זרע שמטמאין אדם וכלים במגע ואינם מטמאין במשא ולא יטמא המטמא מהם באופן שיטמאו בגדיו. ואחריה טומאת נבלת עוף טהור שיטמאו בהיותה בבית הבליעה לטמא בגדים ואינה מטמאה במגע ובמשא ובקבול הטומאה מצאנו מדרגות חלוקות וזה שאדם וכלים לא יקבלו טומאה כי אם מאב הטומאה ויטמאו זולתם כשנטמאו. רוצה לומר שהם יטמאו האוכלין והמשקין המיוחדים לאדם ואמנם האוכלין והמשקין שיהיו חולין יקבלו טומאה מאב הטומאה או מולד הטומאה אלא שאליהם תכלה זאת הטומאה בחולין איך שיקבלוה ואמנם אוכלי קדשים הם יותר חזקין לקבל הטומאה ומה שהיתה קדושתם יותר חזקה יגדל בהם זה הכח ולזה תמצא שהשני עושה שלישי בתרומה והשלישי עושה רביעי בקדש ובעניין הכלים מצאנו הבדל וזה שכלי חרס אינו מקבל טמאה כי אם מתוכו וכלי עץ ובגד ועור ושק ועצם מטמאין אפילו מגבם וכלם אינם מקבלים טומאה אם אין להם בית קבול ואולם כלי מתכות יקבלו טומאה פשוטיהם ומקבליהם וכלי זכוכית אינם מקבלים טומאה ולא כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה לפי מה שנראה מדברי התורה. וטהרה אלו הטמאות מצאנו בטמאת מת בשיזו ביום השלישי וביום השביעי ממי החטאת שהושם בו מאפר הפרה כשיטבלו בו האזוב וממנו תהיה בו ההזאה על המטהר ואחר יטבול במים ויכבס בגדיו ויטהר והפרה ההיא היא אדומה בכללותה בלי מום ושלא ישתמשו בה לתועלת האדם כלל וכבר ישחטנה חוץ למחנה ישראל וישרפוה שם וישליכו אל תוך שרפת הפרה עץ ארז ואזוב אגודים בשני תולעת וישרפו יחד עם הפרה ואחר יקחו האפר ההוא ויקחו מים חיים שלא השתמשו בהם כלל בכלי ובו נותנים מזה האפר ואחר יזו מהמים ההם על המטהר באופן הנזכר וכל המתעסקים בפרה עד שנשרפה יטמאו וטעונין כבוס בגדים והנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טומא ומתטמאים במשא גם כן אם היה בהם שיעור הזאה ונשאום שלא לצורך הזאה וזו הפרה היא חטאת כמו שנזכר שם וישרפוה עם עורה ועם פרשה כמשפט חטאות הנשרפות אך לא ישחטו אותה בעזרה ולא יקטירו החלבים על מזבח העולה ויזה מדמה כשנשחטה במקום ההוא נכח פני האהל שבע פעמים. וטהרת המצורע היא גם כן באופן מתיחס לזה וזה שכבר יקחו שתי צפורים חיות טהורות וישחטו אחת מהם אל מחוץ למחנה וישפוך דמו אל כלי חרש על מים חיים שלא השתמשו בהם כלל ואחר כך יקחו עץ ארז ואזוב אגודים בשני תולעת ואחר זה יקשרו עמהם בשירי הלשון של זהורית הצפור החיה ויטבלו הצפור החיה ועץ הארז והאזוב ושני תולעת במים שנתערב בהם דם הצפור ויזו מזה שבע פעמים על המטהר חוץ למחנה ואחר זה ישלחו הצפור החיה על פני השדה ואחר זה יגלח המצורע כל שערו ויטבול ואחר יבא אל המחנה ואולם הקרבנות שיקריב אחר זה להשלים הטהרה אין צורך לנו לזכרם בזה המקום וכבר נתן הסבה בזה במקומו בגזרת הצור וראוי שנדע שזאת הצפור השחוטה היא חטאת ולזה נשחטה מחוץ למנחה והיה ממין פחות והוא העוף ומהפחות שבו ולפי שאינה נשרפת יחוייב שתהיה נקברת בכללותה עם נוצתה ועם פרשה באופן שלא יהיה בה תקלה וכזה מצאנו בטהרה הבית המנוגע שיעשה בכמו זה האופן בעינו וכבר מצאנו בטהרת הזב שהוא במים חיים רוצה לומר במי מעיין במקומו ובזה קצת התייחסות עם טהרת המצורע וטומאת מת כבר דקדקה התורה בהזאה הנעשת לטהרתם שתהיה במים חיים ומצאנו בו קרבנות להשלים הטהרה וכן העניין בזבה ויולדת רוצה לומר שהם יקריבו קרבנות להשלים טוהרתם אחר שטבלו אלא שלא דקדקה התורה בזה שיטבלו במעיין וביתר הטומאות לא מצאנו בהם קרבן אך תהיה הטהרה בהן בטבילה לבד זה הוא מה שראינו להקדימו בזה המקום מענין אלו הטמאות והטהרות וכאשר התישב לנו זה כלו מדברי התורה ראוי שנבאר סבות זה הענין כמו שידענו ונאמר כי מפני שהאדם המת נעדרה ממנו הצורה האנושית ובסבת הפקדה השיגהו המות הנה טמאה אותו התורה בתכלית כדי שנתעורר מפני זה לדעת כי המעלה והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבות איננו מפני החומר אבל הוא מפני הצורה וזה שאנחנו לא נראה שנפקד מהמת דבר זולתי הצורה כי לו כל האיברים לא נפקד מהם כי אם הצורה אשר ממנה יסודרו פעולותיהם וזה גם כן יעמידנו על שהחמר חסר מאד ביחס אל הצורה ואמנם שאר הבעלי חיים המתים הנה הבעל חיי ההולך היותר שלם לקורבה חמרו מחמר האדם טמאה אותו התורה גם כן אך למטה מטומאת האדם המת כי הצורה שנפקדה ממנו היא שפלה מאד מהצורה שנפקדה מאדם המת והעירנו בזה כי אין הרצון באלו הבעלי חיים כי אם בעבור האדם למה שיקח מהתועלת בהם וכשנפקדה מהם צורתם נפקד מהם זה התועלת וזה עם שהישירנו לעמוד על מציאות הצורה הנה יישירנו לעמוד על שבכאן צורת יותר נכבדות קצתם מקצת וכאשר נתבונן בזה ונמצא צורת הב"ח ההולך באדם עם המצא בו הצורה שבה נבדל מהם נדע כי צורת האדם הולכת במדרגת השלמות לצורת בח' ההולך ולזה תמצא שבשר בהמה השחוטה אינו מטמא כלל כי כבר ימשך ממנו התועלת המכוון בו לאדם והוא שכבר יזון ממנו ולזאת הסבה תמצא השיעור בטמאת הנבלה כשעור האכילה והוא כזית להורות על הפקד ממנו התועלת המכוון בה לאדם ואולם הב"ח ההולך החסד והם השרצים הנה היותר שלם מהם והם השמנה שרצים שזכרה התורה טמאה אותם התורה אך למטה מטומאת נבלות הבהמה הטהורה כי הצורה הנפקדת מהם היא חסרה ביחס אל הצורה שנפקדה מנבלת הבהמה כי הם יותר עבי החמר כמו שבאר' והנה יחס החמר אל החמר הוא יחס הצורה אל הצורה ואולם שאר השרצים ההולכים לרחק חמרם מחמר האדם לא טמאה התורה נבלתם כלל להעיר על חסרון צורתם והנה במעופף לא טמאה התורה נבלת המינים הבלתי נאכלים ממנו נבלתם כלל להעיר על נאכלים ממנו ולא נבלת נאכלים משרץ העוף לחסרון צורתם ומפני היות חמרם רחוק מאד מחמר האדם ואמנם נבלת המינים הנאכלים היותר שלמים ממנו תטמא כשתאכל לא במגע ובמשא להעיר שאלו המינים הנאכלים הם יותר שלמי החמר והצורה מהשאר ואם כולם חסרים מאד וחמרם רחוק מחמר האדם ולזה יטמאו בהאכילה לבד עם שבה הערה אל שנפקד' מהם במותן בזה האופן התועלת אשר בעבורו נמצאו רוה לומר היות האדם נזון מהם וזה עם שיישירנו למצאות הצורה הנפקדת מזה העוף במותו הנה יישירנו למצאות הצורה הנפקדת מזה העוף במותו הנה יישירנו גם כן אל שהצורות תתחלפנה קצתם מקצת בכבוד וזולת כבוד והשם קצתם בעבור קצת ואולם כדגים לא טמאה התורה נבלתם כלל לחסרונם ולרוחק חומרם מחומר האדם בתכלית מה שאפשר מסוג החי וזה גם כן יישירנו לעמוד על שהצורות מתחלפות מאד בשלמות והחסרון ולזה לא תטמא נבלת זה הסוג מהחי עם הפקד ממנו צורתו במותו לחסרון צורתו וכבר ידעת אתה המעיין אמיתת כל זה ממה שהתבאר בטבעיות וזה ששם התבאר שהחי היותר שלם הוא האדם ואחריו החי ההולך ואחריו המעופף והיותר חסר מכלם הוא המימיי והוה לעצם מעלת האדם היה קצת המותרות והעפושים החמריים המתחדשין בו מטמאין מה שאין כן בשאר בעל חי והחמור מאלו הוא הצרעת כי הוא הפסד נפלא מתחדש מפאת החומר מצד ממשלת החום הנכרי על האיש הזה ומשול הכוחות המתפעלו' על הפועלו' ויתחדש מזה הפסד בכללות הדם ויתפשט מפני זה בכללות הגוף ולהעיר שזה ההפסד בא מפאת החומר טמאה אותו התורה בזה האופן הנפלא שהוא מתיחס לטמאת המת אשר אין בו כי אם החומר לבד ולזה גם כן היתה טהרתו מתיחסת לטהרת טמא מת וזה יישרינו אל שהטוב בדברים מצד הצור והרע וההפסד הוא מצד החמר עם שבזה תועלת שירחקו מן המצורע שאר האנשים כי זה החלי הוא מהחוליים המתדבקים ולזה צותה התורה שיהיה מחוץ למחנה ישראל מה שאין כן במת ואמנם זוב הזב הוא מהמותר הזרעי כשנעדר הבשול ויורה על זה שהוא כלובן בצה המוזרת והשכבת זרע הוא בלובן ביצה הבלתי מוזרת כי דבקות והעובי אשר בשכנת זרע מורה על טוב הבשול וההצטמקות בכלי הולדה ולפי שנעדר מזה המותר הכח על ההולדה לחולשת החומר היסודי והעדר כשולו רוצה לומר שנפרד ממנו מה שיתחדש בו ממנו איש מאישי האדם טמאה אותו התורה בזה האופן המתיחס באופן מה לטומאת מת וכן זוב הזבה הוא מהעדר הבשול בדם הבא ממקורה אשר לא יאות מפני זה להולדה וכן העניין בדם הנדה אלא שזה המותר הוא טבעי באשה ואין העניין כן בזוב הזב והזבה ודם היולדת הוא גם כן בלתי נאות להולדה והוא המותר הדמי ושלא יאות שיזון ממנו הולד לנאוו ולהעדר בשולו וידחהו הטבע בעת הלידה וכאלו הוא דם הנדות והזיבה שהיה ראוי שיצא מאשה בכל ימי עבודה כמו שהבתאר בטבעיות ולפי שאין ההפסד באלו העניינים כהפסד אשר יקרה מהצרעת כי הוא מתפשט בכללות הגוף מה שאין כן באלו ולא יקרה גם כן מהם הפסד לזולתם היתה טומאתם למטה מטמאת צרעת רוצה לומר שלא יצטרכו לצאת חוץ למחנה ישראל ולא יטמאו הבא אל הבית אשר הם בו כי זה ידמה שהיה במצורע לסבב שיתרחקו האנשים ממנו ולא יזוקו בחליו והנה היתה הנדה והזבה והיולדת מטמאה את בועלה בה האופן החמור אשר יטמא בו מפני ההפסד שיקרה בהולדה אם תתעבר האשה אז וכבר הגידו הרופאים שהאשה ההרה בימי נדותה יהיה הנולד מצורע ובכלל הנה אם תתעבר אז הנה יקרה לנולד הפסד נפלא אם צרעת אם מה שידמה לו מההפסדים הנפלאים כמו האש הפרסי ומה שידמה לו כי לא ימשול הכח הפועל אשר בזרע על שיעשה מהדם ההוא חומר שלם הבריאות ואמנם שכבת זרע יטמא גם כן מפני שנפקד ממנו התועלת אשר בעבורו היה והוא ההולדה וזה כלו חוזר אל הסבה אשר בטמאת המת והיתה טומאתו למטה מטמאת הזוב לפי שמהזוב נפקד זה התועלת מצד עצמותו שאיננו ראוי להולדה ואין הענין כן בשכבת זרע היוצא מן האדם כי הוא ראוי להולדה מצד עצמותו אלא שאין עמו המקבל אשר בו יתחזק על ההולדה והנה יטמא האיש והאשה בשכבם יחד שכבת זרע להעיר על שזה הפעל הוא באדם מצד החמר כי אין לאדם זה הפעל במה שהוא אדם אבל הוא לו מצד שהוא בעל חי עם שבזה תועלת להרחיק המשגל שלא ישתמשו בו כי אם לצורך לא לבקשת התענוג כמו שיעשו המון האנשים עם שכבר ישחיתו בהם עצמם וימנעו מהם השלמות האנושי לרוב תשוקתם בזה הפעל המגונה. ובכאן נשלם מה שיעדנו לדבר בו בסבות אבות הטומאה ואולם מה הסבה בטהרתם בזה האופן אשר זכרה התורה הנה ראוי שנאמר בזה לפי מה שיעדנו ונאמר כי מהנראה שטהרתם היה ממה שיעיר על כמו זאת ההערה בעינה אשר זכרנו בטמאות ונתחיל בזה בטהרת המת כי היא להיותה באה על ישראל בכללם ועל הכהנים. היתה ממין היותר נכבד והוא הפר כי חטאת הכהן הוא פר וכן חטאת העלם דבר של צבור ולפי שהמכוון בה להעיר על חמר חסר מאד והוא חומר האדם המת שהוא דומם היתה נקבה כמשפט חטאת יחיד ולזאת הסבה היתה נשחטת חוץ לשלש מחנות ולא היה קרב ממנה דבר על מזבח העולה אבל היתה נשרפת כלה חוץ לשלשה מחנות והנה היו מזים מדמה שבע פעמים נכח אהל מועד שם חוץ לשלשה מחנות להעיר כי זה ההפסד קרה מהכוחות השופעות מהגרמים השמימיים לפי מה שיסד השם יתעלה שישפע שהם ביום הבראם ולהעיר שאין זה מכוון מהם היתה זאת ההזאה מרחוק ממקו' קדש הקדשי והיה זאת ההזאה בדם לפי שהדם הוא סבת זה ההפסד אשר יקרה ממנו המות מצד העפוש שיקרה בו ולזאת הסבה היתה הפרה אדומ' והיה הצמר הבא עם הארז והאזוב אדו' להורו' זאת הפרה על החמר לבד היה הצואה שימנע ממנה בכללות מה שבו תועלת לאדם ולזה היה בלתי נאכל ממנה דבר אבל היתה נשרפת עם עורה ועם פרשה ולזאת הסבה היתה התנאי בה שלא נעשית בה מלאכה כלל לתועלת האדם ולזאת הסבה היתה המלאכה פוסלת בה בכלל מעשיה וגם במי החטאת כמו שיתבאר בפרש' פרה בג"ה ולזה גם כן יבואו המים בהיותן אל הכלי שלא נשתמשו בהם כלל והנה הארז והאזוב והצמר הם מסוג הצומח והפרה מסוג החי והנה יתחילו לשרוף הפרה ואחר ישליכו אל תוך שרפת הפרה הארז והאזוב והצמר להעיר שזה ההפסד קרה לאדם מצד מה שילך ממנו במדרגת ההיולי כאלו תאמר מצד מה שהוא חי וקרא לחי מצד מה שילך ממנו במדרגת ההיולי והוא היותו צומח כמו שיתבאר כל זה בטבעיות ומפני זה נפסדו מהאדם המת כל אלו הצורות אשר הם מתאחדות בו להיותם קצתם שלמות לקצת ולזה יעירנו על זה על מציאות הצורו' על מדרגתם הערה נפלאה ומפני היות הוראה זאת הפרה על זה החומר החסר תכלית החסרון היו כל המתעסקין בו טמאים על חסרון החומר כמו הענין בטומאת מת ולזאת הסבה יטמאו מי חטאת במגע ובמשא כשלא היה זה לצורך הזאה ואמנם כשהיה לצורך הזאה לא היה ראוי שיטמא שאם היה הדבר כן לא תשלם ממנו טהרה וזה הפך מה שכונה התורה בזה. וראוי שתדע שהארז הוא גדול בצמחים והאזוב הוא הקטן כמו שאמר מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר והצמר הוא באופן יצמח אלא שאין מציאותו כי אם בהכרח החמר ולזה קשר אלו הצמחים יחד בו להעיר שקצתם יותר שלמים מקצת ושצדותיהם הולכות במדרגת השלמות קצתם לקצת ושכבר ישיגם ההפסד מהכרח החומר לא מצד צורת הצומח עם שבזה הוראה שחלופי הכחות אשר בצמיחה הם סבות ההפסד וזה כי החזון כשהיה באופן שלם יתוסף בו גודל הזן להחליפו בשיעור יותר ממה שיותך ממנו וכשהיה באופן ממוצע יעמוד גודל הזן עד שהגיע העניין אל שלא ימשול על ההזנה כלל ואז יקרה המות בהכרח ובזה יקרה כשהיה המות בסבת חלי רוצה לומר שכבר יחסר כח הזן על שלא ימשול על ההזנה כלל ואז יקרה המות בהכרח ולהעיר על זה גם כן נקשרו שם המינין האלו שהם מתחלפי הכחות מאד בענין הצמיחה. והנה יזו על הטמא מת ממי החטאת שלישי ושביעי באמצעות האזוב שהוא חלוש הכח בצמיחה להעיר אותו שזה ההפסד קרה לאדם מצד מה שהוא צומח והוא מה שילך ממנו במדרג' ההיולי באופן רחוק כי בחולשת זה הכח ובהעדר פעולתו יקרה המות ולזה שב דומם במותו כי בהעדר הנפש הצומח יעדרו שאר הצורות אשר הם לה במדרגת הצורה רוצה לומר הנפש המרגשת והשכל ההיולני והיו במי חטאת מים ואפר שהוא יסוד הארצי אשר בזאת ההויה להעיר שיתנקה מטמאה זה החומר וחסרונו וישתדל בשלמות הנפש ולא יזו עליו מהמים והאפר באמצעות האזוב כי האפר הוא החומר היותר רחוק שיהיה מורגש רוצה לומר היסו הארצי עד שהרבה מהקודמים חשבו בו שהוא החומר הראשון וכאלו גם כן השלים ההודאה בזה כי היסודות הם סבת ההפסד הנמצא במורכבות וזה הוא האמת כמו שהתבאר בטבעיות כי ההפסד לא יגיע מצד הצורה אבל קרה לצורה מצד החמר והיתה ההזאה נשלמה בז' ימים לשלמות מספר השבעה עם שבו הערה אל מה שהיתה ההערה בו בהזאת דם הפרה שבע פעמים עם של אורך הזמן אשר תשלם בו זאת ההזאה יתכן שיעמוד המטהר על הכונה הזאת כמו שזכרנו בפסח מצרים שהיה מקחו קדם לשחיטתו ארבע ימים לזאת הסבה בעינה וכבר תקדם בו ההזאה ראשונה ושניה ארבעה ימים והנה בזה גם כן תועלת ליישב בלב המטהר חוזק זאת הטמאה שהיא באופן מהחזק שלא יתכן שתסור יחד ולזה חייב שתהיה ההזאה פעם אחר פעם והנה יטבול בסוף להשלים טהרתו להערה שזאת הטמאה לא היה כי אם מצד החמר ולזה ירחץ בשרו כי אין ברחיצת הנקות אל הגוף וכשיראה שלא נתלכלך גופו מפני הטמא במת אז יתעורר להבין שהכונה בזה הוא שיתרחק מחסרונות החור וישתדל בשלמות הנפש ואולם טהרת המצורע מפני שהוא חטאת יחיד ולחוזק הוראתו על חמר חסר היה זאת החטאת ממין פחות רוצה לומר מסוג המעופש וממנו היה בלתי ראוי לקרבן כי הקרבן לא יעשה מהעוף כי אם מהתורים ובני היונה והיה זה צפור אלא שהיא טהורה ובחיית על החיות רוצה לומר שאינה טורפה באופן שתהיה ממנה שכמות נאכלת לישראל והנה ישחטוה חוץ לשלשה מחנות מפני חסרון החמר שתורה עליו. ולזה גם כן ישימו דמה בכלי חרס שהוא כלי פחות והיה נפשך על מים חיים שלא השתמשו בו כלל לסבה בעינה שהיה זה בפרה אדומה ולזא הסבה גם כן למד שהכלי חרס ראוי שיהיה חרש שלא נשתמשו בו כלל והנה לא נשרף זה הצפור כי אין אנו צריכין בזאת הטהרה לאפרו כי הפסד שקרה מהצרעת איננו מות אבל הוא הפסד בדם בסבה חלש' חום היסודי ומושל עליו החום הנכרי והנה יקשרו עץ הארז והאזוב בשני תולעת יחד המו הענין בפרה ואחר כך יקשרו עמהם הצפור החיה להעיר שה הפסד בא לחי מצד שהלך ממנו במדרגת החמר רוצה לומר מצד היותו צומח ומפני חלשת הכח הזן בו אשר בו תהיה הצמיחה ולזה היו בכאן מהצמחים השלמים והחסדים כמו שזכרה במה שקדם והנה לא ישרפו בכאן זה הצפור ולא הארז והאזוב ושני תולעת כי זה נשאר קיים על ענינו אלא שכבר קרה לו זה העפו' הנפלא וטהר ממנו והנה הצפור ששחטו להיות החטאת נעשית בזה האופן המגונה ראוי שהפסד בכללה עם פרשה ונוצתה באופן שלא יהנו ממנה ולפי שאינה נשרפת כי לא יזו מדמה בכאן באפר כמו הענין בפרה אדומה הנה יחוייב שתהיה נקברת כדי שלא יארע בה הקלה אם כשיהנו ממנו בני אדם אם כשתהיה מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ויזו מדמה על המטהר עם המים החיים באמצעות הצפור החיה ועץ הארז והאזוב ושני התולעת להעיר שיתנקה מחסרון החמר אשר בסבתו בא לו זה ההפסד בדמו ולחסרון היותו בעת היות בו זה העפוש לוקח דם הצפור תמורת דמו שהוא חלוש החיות לפי מה שיתבאר בטבעיות וזכרנוהו עם זה במה שקדם. ולזה גם כן היה זה החטאת צפור. ולזאת הסבה ישלחו זה הצפור החיה על פני השדה חוץ מהעיר להעיר שזה החיות החסר שיהיה לאדם בסבת החמר כבר סר ושב לשלמותו וגם כן הנה בשלמות בזה המקום לפי שהיה התכלית בריאות שהוא מצד הצורה הנה יקחו הצפור החיה מבין שאר אלו הדברים הנאגדים יחד המורים על כח הצמיחה כי הוא מורה על מה שילך מדרגת הצורה מהצומח וישלחו אותה להעיר כי הבריאות שהוא הטוב היה מחלק הבריאות אשר במצורע כמו שהתבאר במה שאחר הטבע ר"ל שהבריאות יתחדש לחולה מצד החלק אשר לו מהבריאות שהוא מצד הצורה ובעניין המת לפי שהיה התכלית מות והפסד שהוא מצד החמר היו לוקחין האזוב מבין אלו הדברים הנאגדי' יחד שהוא מורה על מה שילך מדרגת ההיולי והיתה נכפלת ההזאה הזאת שבע פעמים כדי שיתעוררו בזה ההכפל הנפלא אל מה שכוון בזה עם שבה הערה לממשלת הכוכבים על המורכבות אשר בזה העולם ומהם יסודרו להם במקרה אלו ההפסדי' ויסודר מהם בעצם ההנקו' מהם לפי מה שנתן להם מהכח מהשם יתע' לשמירת אלו המורכבות והנה יגלח כל שערו ביום הנקותו מזאת הטמאה לפי שהשער גדל במצורע מזה הדם המעופש ולזה ימצא בו רשם מזה כמו שנזכר בתורה בסימני הצרעת ולזה היה ראוי שיוסר כי הוא כאלו היה מחומר הצרעת ולזה לט יטהר אלא כשישוב להתגלח שנית אחר עבור שבעת ימים כי מה שנשאר מהשערות בשרשיהן בעור כבר יוסר בזאת התגלחת השנית כי השער גדל משרשו ולזה תמצא כי בהתהפך השער ללבן בסבת ממשלת החום הנכרי יתחיל להתלבן משרשו והנה יטבול אחר התגלחת הראשונה והשנית להעיר כי זאת הטומאה חזקה מאד ולזה לא יתכן שתור יחד בפעם אחת אבל תסו' קצתה בטבילה הראשונה וקצתה בטבילה השנית ואמנם הזב לפי שלא היה זה ההפסד בכל גופו אבל כמותר הזרעי שנעדר ממנו התועלת אשר בעבורו היה הנה היה טומאתו למטה מטומאות המצורע ולא יצטרך בטהרתו כי אם טבילה והיתה במים חיים שלא נשתמשו בהם לתועלת להעיר על מה שיעיר זה בטהרת המת והמצורע והיה זה מיוחד בזב ולא בזבה נדה ויולדת ולא בבעל קרי לפי שדם הנדה ויולדת והזבה ואם אינו נאות להולדה הנה לא חסר ממנו דבר נכבד כי דם הנקבה אין לו כח בהולדה כי אם עד שיתבעל כי הוא הולך מדרגת ההיולי מההוייה ואולם זרע הזכר להיותו פועל כמו שנתבאר בטבעיות הנה כשחסר ממנו זאת הפעולה בסבת החמר ראוי שתהיה ההטהרה בו במים חיים ואולם הבעל קרי הנה לא נעדר משכבת זרע תועלת השכבת זרע אם לא במקרה כאלו תאמר מצד שאין עמו המקבל אשר בו יתחזק על ההולדה ולזה לא יצטרך שתהיה טבילתו במים חיים ולפי שזרע הנקבה אין לו מבוא בהולדה כי אם להכין החמר לקבל פועל הזרע הזכר לפי דעתנו כמו שבארנו בביאורינו לספר בעל חי לא היה מטמא כלל וכן דם הנקבה הנאות להולדה והוא הנקרא בתורה דם טוהר איננו מטמא כי הוא פחות מאד ביחס אל זרע האדם בחסרון החומר מהצורה ולזה לא תנהג טומאה בו כלל והנה נשתתפו בעניין הבא' הקרבנות המצורע והזב והזבה והיולדת רוצה לומר שכלם יצטרכו להביא קרבן להשלים טהרתם מה שאין כן בעניין הנדה כי אלו המותרות ואם הם כלם מהכרח החמר הנה הוא בנדה כמו עניין טבעי על צד הנקיון כמו שהתבאר בטבעיות מה שאין כן בזב וזבה וזה מבוא מאד וכן יתבאר שכן הענין ביולדת כי תהיה מפני זה בתכלית הסכנה והנה נשלים המאמר בג"ה בסבת אלו הקרבנות במקומותיהם והנה לא יקבל טומאה שום חי זולתי האדם כי חורת חי נראית תכלית ההראות בחי ולזה לא יטמא מפני אלו הענינים החמריי' אשר יגע בהם ואמנם האדם יטמא בנגעו בהם כדי שיתעורר מפני זאת הטומאה אל מה שיכוון בה. ואמנם הכלים המשמשים את האדם יטמאו באבות הטומאה לבד כי הם לא ישמשו האדם בעצמותם אם לא במקרה מפני תמונתם כמו העניין בכלים אשר ישימו בהם האוכלין והמשקין והתכשיטים והלבוש גם כן אינו מועיל לאדם בעצמותו אלא שהוא יהיה מסך ומסתור מהאויר המקיף ואמנם האוכלין והמשקין והתכשיטים והלבוש גם כן אינו מועיל לאדם בעצמותו אלא הוא יהיה מסך ומסתור מהאויר המקיף ואמנם האוכלין והמשקין יטמאו אפילו מולד הטומאה להיותם משמשים את האדם בעצמותם עד שכבר ישובו חלק ממנו בחזונו מהם וידמה כי מפני היות הכלים המשמשים את האדם מצד מה שילך מהם מדרגת הצורה והוא התמונה הנעשית במלאכה הנה כל נטמאו יתכן שיטמא זולתם מצד שנעדר מהם אז התועלת הנמשך מהם מפני צורתם כמו העניין בשאר הטמאות ואולם האכולים והמשקין הם מפני שלא ישמשו את אדם כי אם מפני מה שילך מהם מדרגת ההיולי לא יתכן שתגיע בהם טמאה לזולתם אם לא היה זה מפני יתרון מעלה האוכלין והמשקין אשר יגעו בהם כמו העניין בקדש והנה לאר יקבלו טומאה האוכלין אלא כשהיו מוכשרין לקבל טומאה בסבת המשקה הנתן להם בסבות האחת כי האוכלין אי אפשר שיוצנע בכלים באופן שיהיו נשמרים מנגיעת הטומאה בהם וזה מבואר מאד בזרעים ואם היו מקבלים טמאה בזולת הבשר הנה יקרה מהם מההפסד בזה הרבה והשנית להעיר כי האוכלין אמנם היו נאותים אל החזון מפני היותם לחים בפועל וכבר התאמת אמתת זה בטבעיות כי מפני הלחות יתפעלו בקלות וישובו אל עצם הנזון ולזה תמצא ההזון בבעל חי באמצעות שוב המזון דם וכן ימצא בצמחים שישוב מזונם מימיי ומצד ההוא יתכן גם כן שיתפשט בכל עורקי הצומח היה שיהיה חי או צומח כי בכלם ימצאו דמיון עורקים יבא בהם המזון לכל חלקי הצומח ולפי שאין האכלין מקבלין טומאה אם לא מצר מה שישתמש בהם האדם לתועלות בהזון היה שלא יקבלו טומאה כי אם בזה הענין להעיר על מה שזכרנו ולזאת הסבה ראוי שיהיה המשקה אשר בו ראוי שיוכשרו להזון ולזה היה הדם מכשיר כי הוא בעצמותו היותר מיוחד להזון ושאר המשקין המכשירין גם כן נאותים להזון ויורגל ההזון בהם והנה יקבלו טומאת הכלים הנעשים מעץ שהוא מסופף הצומח או הבגד והשק והעור שהם מהכרח החומר בעלי חיים ההולך וממנו יעשו לפי הנהוג או מהצומח כמו העניין בבגד פשתן או מעצמות הב"ח ההולך להיות חמרם נכבד באופן מה וכן העניין בכלי מתכת להיותו נכבד על צד ההסכמה לרוב השתמשות האדם בו ולפי שהוא יהיה מחיר כל הדברים ההכרחיים לאדם מהמזון והלבוש וממנו יעשו רבים מהתכשיטין ולפי שחמרו נכבד באופן מה ולא יקבלו טומאה הכלים עשוי' מצמר הב"ח הגדולים ועורו ועצמו ולא מעצמות העוף לפי שאלו הדברים הם בלתי נהוגים לעשות מהם כלים עם שהם המותר הארצי אשר במיני החי החסרים ביחס אל הב"ח ההולך ואולם כלי חרס לחסרון החומר אשר ממנו נהיה כי הוא מהיסוד הארצי אשר הוא היותר פחות שבכל הנמצאים המורגשים לא יקבל טומאה אלא מדרך מה שהוא מועיל והוא מצד התוך שחדשתהו בו המלאכה ולזה לא יטמא כי אם מתוכו ולזה יטמא אפילו מאוירו ואולם כלי אבנים וכלי אדמה וכלי גללים שהיו יותר חסרים כי מיוסרי העפר בעצמו והמלאכה לא חדשה דבר מחמרם זולתי התמונה והנה לא יקבלו טומאה כלל אמנם בכלי חרס חדשה המלאכה בחומר באופן מה מצד מה שערבו המים עם העפר ונאפה הטיט ההוא באופן שנתן לו קיום ועמידה ואמנם כלי זכוכית עם שהם מן חמר פחות הנה ימעט השתמשות האדם בהם לקלות שכירותם ולזה לא יקבלו טומאה מן התורה הנה זהו מה שראינו לזכרו בזה המקום וכבר הגענו בו אל תכלית המאמר במה שיקיפו בו ענייני הטמאות והטהרות הנזכרות בתורה והיתה השלמת המאמר בזה בי"ו לירח כסלו של שנת תשעים ושלשה לפרט האלף השישי יתברך ויתעלה האל המיישר אותנו אל הנכונה אשר גלה לנו אלו העמוקות כי לא מצאנו בבזה לקודמים מאמר נאות ובמעט שמצאנוהו בזה להם הוא יותר ראוי שירחיקנו מעמוד אל הנכונה משיישירנו על זה והנה עלו בידינו סבות כל זה באופן שיעיר אמתתו אל מה שאמרנו בכל מה שנזכר בזה בתורה מעניין הטמאות והטהרות כמו שתראה וזהו מטבע האמת רוצה לומר שהוא מעיר על עצמו מכל צד ומכל פנה והנה התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם י"ג:

'''התועלת''' הראשון הוא בדעות והוא שהשם יתע' יעשה המופתים על צד ההשגחה כשהיה המקבל ראוי לזה ולזה תמצא שכאשר רצה השם יתעלה להראות כבודו לבני ישראל על צד המופת למשכן לעבודתו ולהרחיק אותם ממה שטעו בו קצתם בעניין העגל צוה שיקריבו תחלה קרבנות לכפר עליה' ובזה האופן יתכן להם בהתקרבם לעבודת השם יתע' שישגיח השם יתע' בהם בזה האופן הנפלא לישב בלבם האמונה האמתית ולזה אמר זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי':

'''התועלת''' השני הוא בדעות והוא להעמיד אותנו על כוונת הקרבנות ולזה האריך מזכירת אופן עשיית אהרן אלו הקרבנות כדי שיתבאר לנו שכבר עשה אותם באופן שצותה התורה לא הפיל דבר וזה ממה שיעיר אותנו כי הכל מכוון ולולא זה לא הקפידה התורה בסדר המעשה בהם כמו זה ההקפדה על שכבר מתו נדב ואביהו מפני שנות אותם הסדור הבא בתורה בזה ולפי שהם נשתבשו בזה מפני שלא עמדו על הכונה בעניין הקרבנות אם מצד קצורם אם מצד בלתי התישבם בזה באה בזה המקום לכהני' האזהרה משתיית יין ושכר בבואם לשרת בקדש וזה כלו ממה שיורה שמעשה הקרבנות הנזכרי' בתור המכוונים יצטרך לעמוד על הכוונה ההיא השמירה ממה שיבלבל השכל והמחשבה לזאת הסבה אמר משה על מיתת נדב ואביהו בקרובי אקדש ועל פי כל העם אכבד לפי מה שפירש' ומזה המקום נלמד שמענייני הקרבנות נתישר להשיג קדושת השם והובדלו מחמר כשנעמוד על כוונת' בשלמות ולזאת הסבה זכר בזה המקום שעם זאת העבודה ברך אהרון את העם בהרמת ידיו כאלו יעיר שענייני הפעולות אשר יעשו בזאת העבודה הם מכוונות להשיג הנמצאות העליונות במעלה ובכבוד והם הצורות הנכבדות ובאמצעות זה הרוממות הגיע הברכה לישראל וכבר התבאר אמיתת זה ברביעי ממ"י והנה יתבאר עניין זאת בברכה בפרשת נשא כי שם נזכרה והנה זאת הסבה שזכרנו היתה זאת הברכה בנשיאות ידים אצל החוש כאלו יורה עם זה שאלו העבודות כלם הם מחשביות ומכוונות ולזה הושמו הידים אצל המוח שבו המחשבה והדמיון ולזאת הכונה היתה המחשבה פוסלת בהם כשהיתה בזולת מה שראוי בו הכונה באלו העבודות הוא ממה שיחשב בהם ממה שיעירו עליו לאלו הפעולות בעצמם כמו שביארנו:

'''התועלת''' השלישי הוא במצות והוא האזהרה לכהנים מלשמע פרועי הראש וקרועי בגדים כי כמו שהקפידה התורה שיהיו להם בגדי' לכבוד ולתפארת לכבוד השם יתע' ובזולת' לא ישמשו כן הקפידה שלא יהיו פרועי ראש וקרועי בגדים כדי שלא יבזום ישראל בלבם ויבזו מפני זאת העבודה הנכבדת הלא ידעת כי ישראל בתעותם בדעותיהם אשר מפני הטעות ההוא נסתבכו בע"ז אמרו כי שלחן יי' מגואל הוא וניבו נבזה אלו:

'''התועלת''' הרביעי הוא במצות והוא האזהרה מהניח הכהנים עבודתם כשהיו ראוים לה כי זה בזיון נפלא בחק זאת העבודה הנכבדת ולזה אמר מפתח אוהל מועל לא תצאו פן תמותו והנה התועלת בזאת האזהרה הוא תועלת באזהרה שלא ישמשו פרועי ראש פרומי בגדים:

'''התועלת''' החמישי הוא במצות והוא האזהרה משישמשו הכהן שתויי יין ומהורו' משפט ה' ותורתו למי שישאל ההוראה מהם בהיותם שתויי יין והנה התועלת בזאת הזהרה מבואר:

'''התועלת''' הששי הוא בדעות והוא ללמדנו כי מה שהוא תמידיי הוא יותר נכבד ממה שאינו נוהג אלא לשעה ואף על פי שהם שוי' בענינם ולא יתחלפו אלא בזה האופן ולזה תמצא שהותר לאונן לאכול החטאת והמנחה שהם קדשי שעה עם היותם קדש קדשים ולא הותר לו לאכול החטאת שהוא נוהג תמיד כמו שיתבאר מדברינו ממה שאמר אהרן למשה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ומזה המקו' יבתאר שהעצם הנצחי הוא יותר נכבד מהנפסד ושמהות האדם דרך משל יותר נכבד מזה האדם האישי:

'''התועלת''' השביעי הוא ללמדנו עוצם התבודדות שכל משה בשכליות אשר בעבורו הגיע לזאת המדרגה הנפלאה שנתייחד בזה מבין שאר הנביאים עד שכבר טעה במה שכעס עליו על אלעזר ועל איתמר עם היותו מקור אלו הדינין אשר בתורה בשפע השופע עליו מהם אך היה זה למעוט השתמשות באלו הפעולות עם שגם דבורו החיצוני לא היה יכול לסדרו באופן ראוי כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות עם שהורגו בזה לרוב דקדוקו להתנהג במצות התורה ולזה כעס תכף על מה שנראה לו בתחלת מחשבתו שיש בו נטייה ממצות השם יתעלה לא נמנעו מזה מפני מה שחל עליהם מזה המקרה הרע אשר מתו בו נדב ואביהו כאלו יאמר שאין להם מצד זה התנצלות בזה כי יחוייב להם התנהג במצות השם יתע' באופן שלא ימנעם מזה טרדת מחשבתם במה שחל עליהם מהרע כי לעבוד השם יתע' יתחייבו ליישב דעתם ולהסיר ממחשבתם זה העניין באופן שיוכלו למלאות מצות השם יתע' בזאת העבודה הנכבדת:

'''התועלת''' השמיני הוא במצות והוא להבדיל בין הנאכל ובין הבלתי נאכל בב"ח ההולך וכבר נתבאר התועלת בזה במה שקדם:

'''התועלת''' התשיעי הוא במצות והוא להבדיל בין הנאכל ובלתי נאכל בב"ח המימיי וכבר נתבאר התועלת בזה ממה שקדם:

'''התועלת''' העשירי הוא במצות והוא להבדיל בין הנאכל ובלתי נאכל בעף ובשרץ העוף וכבר בארנו התועלת המגיע מזה במה שקדם:

'''התועלת''' הי"א הוא להודיע דין טמאת נבלת הבהמה ודין טמאת נבלת קצת השרצים ההולכי' על ארבע ושנבלת העוף הטמא ושרץ העוף והב"ח המימיי לא יטמאו כלל וכבר בארנו התועלת המגיע מעניין אלו הטמאות בכללם:

'''התועלת''' הי"ב הוא במצות והוא להודיע דיני המאכלין והמשקין ודין טומאת הכלים והכשרם וכבר נתבאר מדברינו התועלת המגיע מעניני אלו הטמאות:

'''התועלת''' הי"ג הוא להודיע הסבה אשר בעבורה מנעה התורה המינים הבלתי נאכלים כי הם ישקצו הנפש המשכלת ויסירו אורה באופן שלא תוכל להתחזק להשיג המושכלות שהם שלמותה מצד העבוי שיקרה מזה לחמר ולזה אמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו' ולמדנו כי זה יהיה סבה אל שלא נוכל להשיג השם יתעלה באופן שיהיה לנו לאלהים וזה גם כן יהיה סבה אל שלא תוכל נפשינו להתקדש ולהתרומם מאלו העניינים החמריים ולהתנקות מהם ולזה אמר נותן סבה במניעתו אלו המאכלין. כי אני השם המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני כמו שזכרנו בביאור בזאת הפרשה. ואולם שרשי המצות הנזכרות באת הפרשה הנם הם אלו:

'''השרש''' הראשון הוא שהנבלה מטמאה אדם וכלים במגע וכלי חרס במגע תוכו והרי הנוגע בה הוא ראשון לטמאה והנבלה היא אב הטמאה ולא יטמא הנוגע בה לא אדם ולא כלים כי אינם מקבלים טמאה כי אם מאב הטמאה ואמנם טמא אוכלים ומשקין ואולם הנושא את הנבלה הרי הוא מטמא כלי' שנוגע בהם בשעת המשא שנאמר וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו ואינו מטמא אז כלי חרש אם נגע בתוכן שאין כלי חרש מקבל טמא אלא כשנפל בתוכו אב הטמאה שנא' וכל כלי חשרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' והנה זה האדם אינו אב הטמאה שנ' וכל כלי חרש אלא הוא ראשון לטמאה והוא מבואר שכבר תקרא נבלה הבהמה הטמאה אע"פ שנאמר שנשחטה כי אין השחיטה מועילה בה כלל ולזה לא תועיל השחיטה בשליל כי אין בו דין השחיטה אבל הוא נתר בשחיטת אמו ולא תקרא נבלה הבהמה הטהורה השחוטה כהוגן אף על פי שהיתה טרפה כי הטרפה אינה נקראת נבלה שנאמר נבלה וטרפה לא יאכל כבר נתבאר זה כלו בספרא:

'''השרש''' השני הוא שלא תטמא הנבלה אם לא היה בה שיעור אכילה שהוא כזית ותהיה עם זה ראויה לאכילה שנ' מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו מגי שלא יטמא ממנו אלא מה שראוי לאכילה לפיכך הקרנים והטלפי' ומה שאינו ראוי לאכילה מהעור והעצמות אינו מטמא וכן העניין בבשר הנבאש שאין ראוי לאכלו אפי' על ידי הדחק כגון שנפסל מלאכול לכלב וכן העניין בבשר הנבאש שאינו ראוי לאכילה אע"פ ששרו אותו בפושרי' מעת לעת וכן הנבלה שהיתה סרוחה מתחלתה ואינה ראויה למאכל אדם אינה מטמאה משום נבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה מה שתהא מתחלתה ראויה לגר כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין ומזה יתבאר שהנוגע בחלקי' מבשר נבלה שאין באחד מהם כזית אף על פי שדבקם זה בזה בקסם ובכיוצא בו אינו טמא אם לא היו דבוקים זה בזה מעצמם כי חבור אדם אינו חבור. ואולם אם נשאם טמא שהרי נשא כזית כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין:

'''השרש''' השלישי הוא שהאבר הפורש מן החיים שהוא כלי רוצה לומר שיש בו בשר גידים ועצמות דינו כדין הנבלה ואפילו היה מן השלישי שבבטנו שהרי יש לאבר הזה צורה מתייחס לצורה והוא שהיה בו בשר כדי להעלות ארוכה בחי ואולם הבשר הפורש ממנו מחיים אינו מטמא שאין אני קורא נבלתו וזה הדין משותף גם כן לשקץ והנה האבר אין לו שעור שהרי הוא נבלה בעצמו כבר נתבאר זה בספרי ובראשון מאהלו' ובתשיעי מחולי' והנה הבשר הפורש מן החי אינו מטמא בכזית או בכעדשה כשרץ כי לא היתה הטמאה בו אלא מפני כללות האבר המורכב מבשר גידים ועצמות לא מצד הפשוטי' אשר מהן הורכב כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין ואין דין האבר המדולדל בבהמה שאין יכול להחיות ולהדבק בשאר הגוף כדין האבר הפורש מן החי אם לא מתה הבהמ' אחר זה ואולם אם נשחטה הטהורה דינה דין האוכלין כשהוכשרו לטמאה כי השחיטה מכשרת זה האבר לקבל טמאה ולא יהיה דינו דין הנבלה וכן הענין בשוחט הבהמה ונמצא בה עובר מת כבר נתבאר זה ברביעי ובתשיעי מחולין:

'''השרש''' הרביעי הוא שדם הנבלה אינו כבשרה אבל דינו דין המשקה הטמא שאינו מטמא מדיני תורה לא אדם ולא כלים וזה מאמרו הבשרם לא תאכלו וכו' והנה הדם הוא בלתי דומה לבשר כי הבשר הוא אכל והדם הוא משקה והבשר הוא מעצם הב"ח והדם הוא מזון לו כבר נתבאר זה ביט ממנחות ולזאת הסב' בעינה תהיה שליה של נבלה בלתי מטמאה הנבלה כי היא דבר זה ממנה כבר נתבא' זה ברביעי מחולין ולזאת הסבה יהיו הקבה והחלב של נבלה בלתי טמאין שהם דבר זר ממנה:

'''השרש''' החמישי הוא שחלב הבהמ' הטהורה אינה כבשרה לעניין טמאה שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ולזה הוא מבואר שאינו מט מטמאת נבלה כבר נתבאר זה בשלישי מעוקצי' והוא מבואר שאין בבהמה הטמאה חלב חלוק מהשומן ולזה לא ננהג אסור חלב אלא בשור וכשב ועז כמו שהתבאר ממה שקדם כבר נתבאר זה בשלישי מעוקצין:

'''השרש''' הששי הוא שבהמה המתה לא יטמא משום נבלה מה שהתמידה להיות מפרכסת שנאמר וכי ימות מן הבהמה ובכלל הנה לא תקרא נבלה כל זמן שימצא בה חיות מה אם לא יהיה הנעשה בה ממה שאפשר שתחיה אחריו זמן מורגש כגון שעשאה ניסטרא או שנקרעה מגבה או שנטלה ירך בחלל שלא או שנשבתרה מפרקת ורב בשר עמה כבר נתבאר זה בראשון מחולין:

'''השרש''' השביעי הוא שקולית הנבלה שהוא סתום משני צדדיו אף על פי שיש בו מוח כשיעור אינו מטמא במגע לא במשא כי מה שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא שנאמר וכל הנוגע בנבלתם יטמא וגו' וכל הנושא מנבלתם וגו' והיה זה כן כי מה שהוא בבית הסתרים איננו מטמא אם לא יצא לאויר העולם ואולם אם נקב במשהו מטמא במגע ובמשא ואם חשב לנקבו ולא נקבו הדבר בספק אם מחוסר נקובה או מחוסר מעשה כיון שאין זה הכח פונה אל השלמות מצד לקיחת המזון מזה העצם ולזאת הסבה אם מת עובר הבהמה בתוך מעיה ונגע אדם בו לא נטמא כל זמן שלא יצא לחוץ ומה שאמרנו מזה הענין אמנם הוא כשהיה המוח מקשקש בתוך הקולית שהרי אינו מעלה ארוכה לעצם אבל אם היה עומד במקומו אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם אם היה עומד במקומו מטמא במגע ובמשא בכל האיברי' כבר הבא זה בתשיעי מחולין וזה השרש כול בנבלת השרץ גם כן כמו שהתבאר שם והנה למד זה העניין מצמיד פתיל שמציל בכלי חדש כיון שהכלי טהור מציל מה שבתוכו וכן העצם מן הנבלה או האשה ההרה כיון שהיא טהורה היא מצלת מה שבתוכה וכבר נבאר זה בג"ה באופן יותר שלם במה שיבא והנה לא נזכרה התורה טמאה בנבלת עוף טמא ואולם נבלת עוף טהור מטמא טומאה חמורה בהיותה בבית הבליעה לבד ואינה מטמא במגע ובמשא כמו שיתבאר בפשרת אחרי מות ובפרשת אמור אל הכהנים כבר נתבאר זה בספרא ובשמיני מפרה ובחמישי מזבחים:

'''השרש''' השמיני שאין נבלת השרץ מטמאה אלא בעודו לח שנאמר כמותם שהיה כעין מותם שהם לחים ולזה יבשו באון שאם נשרו במים פושרין מעת לעת לא יחזרו לחים כשהיו הרי אלו טהורים כבר נתבאר זה בז' מנדרי' וכן גם כן מה שאינו ראוי לאכילה מהם כגון העצמות והעור הבלתי ראוי לאכילה או שנפסד מלאכל לכלב כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין:

'''השרש''' התשיעי הוא שהשרץ אינו מטמא עד שימות או שיתבאר בו שאי אפשר שיהיה זמן מורגש כמו העניין בנבלת הבהמה שנ' במותם כבר נתבאר זה בא' מאהלות:

'''השרש''' העשירי הוא שהשרץ מטמא בכעדשה לא בפחות אם לא היה אבר שלם כבר נתבאר זה בראשון מחגיגה:

'''השרש''' הי"א הוא שאלו שמונה שרצים הם אב הטומאה מטמאין אדם וכלים במגע כמו נבלת הבהמה ואינם מטמאין במשא כבר נזכר זה בא' מכלים:

'''השרש''' הי"ב הוא שבשר השרץ שהיה פחות מכעדשה מתלתו הרי הוא טהור ואפילו שנתפח אחר זה ושב כשעור וכן העניין בנבלה אם היה מתחלתו פחות מכזית ואולם אם היה כשעור וצמקו וחזרו ותפחו שבו לטמאתם כבר נתבאר זה בג' מטהרות:

'''השרש''' הי"ג הוא שדם השרץ כבשרו כי אין בו דם לפי האמת אך הוא כמו תמצית הבשר הלא תראה כי התורה לא מנעה מהדם כי אם דם בהמה וחיה ועוף כבר נזכר זה בספרא:

'''השרש''' הי"ד הוא שכלי עץ או בגד או עור או שק או כלי חרש הדומה להם מהכלים הראוים לטמאה כמו אלו הכלים הם מקבלים טומאה מאב הטומאה באופן הנזכר בתורה שנאמר מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וכבר אמרה התורה בפרשת מטו' וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכלי כלי עץ תתחטאו. ולפי שזכר בגד הוא מבואר שאי אפשר שתהיה הכוונה באמרו בכל מעשה עזים הבגד הנעשה מהעזים. ולזה הוא מבואר שהוא רומז בזה אל הכלים הנעשים מהקרנים והטלפים והעצמות כבר נתבאר זה בא' מחולין עם שהם יותר ראוים בזה מכלי עץ להיותם יותר נכבדים ולפי שהבגד אינו נהוג להעשות אם אל מהגדל ביבשה עם שאיננו נהוג העשותו מעוף ודגים. וכן הענין בכלי עצם שכבר סמכן לבגד ועור עם שאינן נהוגין העשותן כי אם בגדל ביבש' והוא יותר ראוי לטמאה מהגדל באויר או במי' לפי מה שבארנו בסבת הטומאות כבר נתבאר זה ביז' מכלים ובי' ממנו. ואולם כלי חרש ביארה התורה בהם שאינם מקבלים טמאה אם לא היה להם תוך ר"ל שיהיה להם בית קבול ר"ל כל אשר יפול מהם אל תוכו ואולם שק מבואר מעניינו שישלו בית קבול כי הוא אם ללבוש אם לשאות בו התבואות והסחורות אמר ויהי הם מריקים שקיהם ולפי שאמר בכללות על כל אלו הכלים וזה מבואר מאד ולזה לא יקבלו כמו זאת הטומאה כי עץ וכלי עור אם לא היה בהם בית קבול כבר נתבאר זה בב' מכלים והוא מבואר שהכלים הנעשים מאי זה צמח מצמחי האדמה כגון המחצלת והכברה ומה שידמה להם דינם דין כלי עץ כבר נתבאר זה בי"ו מכלים והנה כלי אבנים וכלי אדמה וכלי גללים בלתי ראוין לטמאה ככלי חש כי החרש עשתה ממנו המלאה כלי באופן מתיחס להויות הטבעיות כי הכינה החמר ועצרה בו הלחות אשר תדבק חלקו באופן מתיחס לממשלת החום הטבעי על הלחויות' ונתינתו להם גופיות ועמידה מה שאין כן באלו עם שהם מחמר פחות בלתי ראויים לטמאה לפחיתותו כבר נתבאר בי' מכלים וב' משם וכן כלי זכוכית הם כזה הדין למטה מכלי חרש להיותם בלתי מתקיימים באופן התקיים כלי חרש ולא הכינה המלאכה בהם החמר באופן שהכינתהו בכלי חרש כי ערבה בו המים עם העפר וגבלה אותו מה שאין כן בכלי זכוכית ולזה לא יהיה כלי זכוכית מקבלין טומאה כבר נתבאר זה בב' משבת ואולם כלי מתכות הם כלם מקבלין טמאה פשוטיהן מקבליהן כמו שהתבאר בפרשת מטות שנ' אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחשת וגו'. אך במי נדה יתחטא וגו'. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וגו'מ. מגיד שכלי מתכות כלן מקבלין טמאה פשוטיהם ומקבליהן כבר נתבאר זה בי"א מכלים והוא מבואר ממה שזכרנו שכל כלי נעשה מן העפרות ויגבלוה במים ואחר ישרפום לעצור בהם קצת לחות דין כלי' חרש כבר נתבאר זה בו' מכלים וראוי שתדע שהכלי שעשה מדבר שאינו מתקיים אלא מעט כגון העושה כלים מן הלפת ואתרוג ומה שידמה לזה כי לא יפול שם כלי על כמו אלו בעבור שמושן זמן מועט כי בזה האופן שיפול שם כלי על הכלים המתקיימי' המשמשין זמן ארוך כבר נתבאר זה בי"ד מתוספו' כלים:

'''השרש''' הט"ו הוא שהכלי שאינו מטלט' מלא וריקן לא יקבל טמאה כי בזה האופן יקרא כלי וזה מבואר משק שהטלט' מלא וריקן וכבר אמר בכל אלו הכלים אשר יעשה מלאכה בהן ולזה ראוי שתהיה העשות המלאכה בהם נאמר בכל אלו הכלים לכונה אחת וכזה אמר בכלי מתכות כל דבר אשר יבא באש וגו' מגיד שבמטלטל הכתוב מדבר ואולם אם היה כלי העשוי לנחת או שאינו מטלטל מלא וריקן אינו מקבל טומאה ואין לך כלי מחובר לקרקע שהיה מקבל טומאה כי אם תנור וכירים שהם מקבלין טמאה בין מחוברים לקרקע בין שאינם מחוברים כבר נתבאר זה השרש בב' ממגילה וראוי שתדע כי עם כל זה לא תקבל טמאה ספינה בשל חרש כי אין תנועתה שיניעוה בעצמותה כשאר הכלים אבל היא קימת על שטח המים ותתנועע בהתנועע המים הנושאים אותם כבר נתבאר בב' זה מכלים ובט' משבת ואין צריך לומר שלא תקבל טמאה ספינה של עץ כי היא כלי העשוי לנחת כמו שביארנו:

'''השרש''' הי"ו הוא שכל קבול שאין מכוון ראשונה להשתמש בקבולו על דרך הקבול אינו מקבל טומאה כמו בית קבול העשוי למלאו' כגון בקעת של עץ שחוקקין בה בית קול ותוקעין בה הסדן של נפחין או כלי עור העשוי לידים מפני הזיעה כדי שלא יפסד הדבר שהוא מתעסק בו בזיעת ידיו או שהיה הבית קבול בלי עשוי לקבלה כבר נתבאר זה בו' ובז' מכלים וראוי שתדע שאם נעשה הכלי עור לידים כדי שלא יכהו הקוץ בלקטו הפירות או כדי שיאחוז יפה הרי הוא עשוי לקבול כי בלתו לא יכול לעשות מלאכתו כבר נתבאר זה בי"ו מכלים:

'''השרש''' הי"ז הוא שהכלי לא יקבל טומאה אם לא היתה צורת כלי עליו ושתגמר מלאכתו באופן שיאות להשתמש בו מה שכוון בו מהמלאכה או שיכניס להשתמש בו כי בזולת זה האופן לא יקרא כלי כבר נתבאר זה השרש בי"ו מכלים ומזה המקום יתבאר שהכלי שלא נעשה לקבלה וחשב עליו להשתמר בבית קבולו הנה זא' המחשבה תשימהו כלי וכן הענין במה שדומה לזה והנה זאת המחשבה לא תשימהו כלי אם לא היתה מכן דעת אבל חרש שוטה וקטן אין להם מחשבה ואולם המעשה מהם יועיל להשים מה שאינו כלי רוצה לומר אם עשו בו דבר לעשותו כלי ועשוהו ראוי להשתמר בו השמוש ההוא שחרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה ואולם לא תוציאהו המחשבה מהיותו כלי ר"ל אם חשב שלא להשתמש בו אלא אם כן עשה בו מעשה לזה התכלית כבר נתבאר זה בכ"ח מכלים ובא' מחולין:

'''השרש''' הי"ח הוא שהכלי שלא תעשה בו המלאכ' אינו מקבל טומאה לזה הוא מבואר שחפויי הכלי' אינם מקבלים טמא' ואפי' היה הכלי מצופה במתכת וישתמשו בבית קבולו אינו מקבל טמאה כי הצפוי אשר המלאכ' נעשית בו אינו כלי בעצמותו כבר נתבאר זה השרש בי"ח מכלים ובי"א ממנחות וספרא:

'''השרש''' הי"ט הוא שהנלוה לכלי שהוא צריך לכלי בשע' מלאכה כגון ידות הכלים ותלויי כברה של גרנות ומי שימה לה מתטמא עם הכלי והכי עם ואם נבדל היד עם הכל אינו מטמא מטמאתו והוא מבואר שלא יחשב מהכלי מה שנלוה לו מהידות והתלויין ומהטפלה שעל התנור לחזקו ומחבל הדלי וכיוצא בהם רק מה שצריך לכלי מהם והשאר לא יטמא בטומאת הכי ואינו מקבל טמאה אם לא היה כלי בפני עצמו וזה מבואר בנפשו מצד הוראה הגדר כבר נתבאר זה השרש בב' ובה' וי' בכ"ה ובכ"ט מכלים:

'''השרש''' הכ' הוא שהכלי השלם שאין לו שם ייחדוהו במה שהוא כלי אינו במדרג' הכלי אם לא היה לו בית קבול מים כי אז הוא כלי וזה מבואר בנפשו כי כמו זה לא יהיה כלי כי אם בדרך רחוק' וכ"ש שיהיה זה הדין במה שהוא חלק מכלי שאין לו שם בעצמו אבל הוא חלק מכלי אלא אם לא היה לו בית קבול כבר נתבאר זה השרש בי"א מכלים:

'''השרש''' הכ"א הוא שהרצון בכלי הוא שיהיה משמש את האדם אם לעשות בו מלאכתו אם להתענג בקולו כגון כלי שי' או להיות לו תכשיט אך מה שהוא תכשיט לבהמה או לבית או לכלי אחר או משמיע קול לבהמה לא יקרא כלי כי אינו משמש לאדם אלא אם היה עם זה משמש לאדם שמוש מה ולזה לא יהיו הכלי זמר שבמקדש מקבלים טומאה כי הם כלים לשם יתע' לא לאדם כבר נתבאר זה בי"א ובט"ו מכלים ובה' ובו' משבת ומזה המקום יתבאר שהמטפחות המיוחדות לספרים והם המצויירות אינם מקבלות טמאה כבר נתבאר זה בכ"ח מכלים והקש על זה:

'''השרש''' הכ"ב הוא שמה שיהיה חלק בלתי מקבל טמאה אם לא היה כלי בעצמו כיון שהוא דבר נלוה כלי הטהור ומשמש לולא יהיה הנמשך גדול מכח הקודש והמשל שאנקלי של דרגש טמאה כי הדרגש הוא כלי קבול מעץ ושל נקליטי המטה טהורה כי המטה היא טהורה ואם היה הענין בהפך יהיה הכל מקבל טומאה כגון מפתח של עץ ושניה של ברזל כי העץ הוא בה דבר נלוה לשנים של ברזל כי הם העקר במפתח במה שהוא מפתח כבר נתבאר זה בי"ב מכלים:

'''השרש''' הכ"ג הוא שהכלי הדבק לקרקע או הכלי העשוי לנחת אינו מקבל טומאה כי אינו מטלטל ואולם אם היה כלי קודם שיקבעו שם ואחר כך קבעו שם באופן נכון לשמש השמוש שהיה משמש קודם לא נתבטל מתורת כלי ועדין הוא מקבל טמאה ואם שב חלק מהקרקע ההוא אע"פ שהוא משמש מעין מלאכתו נתבטל והמשל שהקורה אשר יקשרו בה כותלי הבית יש בשני ראשיה כסאות וקודם שהוקבעו יקבלו טומאת מדרס ואח"כ לא יקבלו טומאה כבר נתבאר זה בט"ו ובכ' מכלים ולא עו' אלא אפילו הלכים העשוין לשמש את הקרקע אינן מקבלין טומאה אפילו קודם שיוקבעו כגון הדלת של מתכת והבגד והמנעול והפותח והציר והקורה והצינור והמסמרים העשויים לחזק את התקרה שכל אלו הם משמשים את הבית כבר נתבאר זה בי"א מכלים:

'''השרש''' הכ"ד הוא שהכלי שיעש' לשמוש מה והוא קצתו משמש מעין שמוש הכל והם צורת כלי עליו כגון הקופה של ערבבה ושל גמי שלא תקנה צורת כלי ומהותו מצד תוספת גבהה אבל תקנה מזה חזקה יותר הנה החלק מהגובה מסכים לכל בשם ובגדר ולזה תקבל טמאה משנראת לעשות מעין מלאכתה אע"פ שדעתו להוסיף על זה הכלי כבר נתבאר זה השרש בי"ו מכלים ולזאת הסבה יהיה הבגד של צמר ופשתין מקבל טמאה משיארוג בו ג' אצבעות על ג' אצבעות אע"פ שלא השלים לארוג מה שכוון שהרי הוא משמש מעין שמות הכל ואולם אם לא נשלמה המלאכה בחלק ההוא כמו העניין בארוג במחט אינו מקבל טמאה כי תשחת מלאכתו ולא תתקיים כרגע ואולם אם היה ארוג על גבי מחט הרי זה מקבל טומאת כיון שעשה בו בית קבול מלאכתו אע"פ שלא השלימו לשיעור שכיון כבר נתב' זה בי"ג מתוספות כלים ואולם בגדים של צמר ופשתים שהן עבים ביות' או בגדי פשתים של מצרים שהם דקים ביותר הנה הם אינם משמשי' מעין מלאכתם אם לא היה בהם ג' טפחים על ג' טפחים וכן העניין בבגדים שאינם של צמר ופשתים וזה מבואר ממנהג השמוש באלו הבגדים כבר נתבאר זה בכ"ח ובב' משבת ולזאת הסבה יתבאר שהכלי שנפחת ועדיין הוא משמש מעין מלאכתו הראשונה לא סר שם כלי מעליו כבר נתבאר זה בי"ו מכלים:

'''השרש''' הכ"ח הוא שהכלי הטמא שנשבר טהור שנאמר וכל כלי חדש וגומ'. כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו וממנו נלמד זה הדין לשאר הכלים והיה זה כן לפי שכבר סר שם כלי מעליו ולזה יחוייב שלא ישאר בכלי דבר משמש מעין מלאכתו הראשונה שאם היה זה כן הנה יהיה החלק ההוא בטמאתו כמו שקדם ולזה הוא מבואר שכלי עץ שחלקו לשנים טהור כיןו שאין אחד מחלקים משמש מעין מלאכתו וראוי שתדע שאיך שיהיה שיסור הכלי מלשמש כגון שהעלה חלודה באופן שלא יוכל לשמש או שנכפפו הכלים הפשוטים ונפשטו הכלים הכפופים באופן שלא יוכלו לשמש מעין מלאכתם סרה הטומאה מהם ואולם כלי של חליו' שפרקו וההדיוט יוכל להחזירו אן זו שבירה וזה מבוא' מאד כי הוא כלי בכח קרוב אלא אם היתה צריך אומן להחזירו או שנגנבו קצת פרקיות או אבדו והקש על זה כבר נתבאר בו' ובי"ב וי"ז וי"ח מכלים וראוי שתד' שאין הבדל בין ששבר הכלי בזה האופן בעת אחת או בעתים רבים שנאמר ואותו תשבורו וכיון שסר מהכלי בפעמם רבות מה שלא ישאר בו שיעור משמש מעין מלאכתו הראשונה טהור והמשל שאם נשבר ממנו חלק קטן לא יטהר הכלי בו ותקנו מחדש ואחר שבר אצל התקון חלק אח' קטן ושב לתקונו מחדש ולא סר מעשות כזה עד שהסיר ממנו מה שיבטלהו מהיות כלי אם לא היה שם מה שחדש בו לתקון הכלי כפעם בפעם הנה הכלי הוא טהור שהרי שבר אותו והרי זה כלי אחר אלא שאם היה זה טמא טמאה חמורה כטמאת מדרס או שיהיה טמא מת הנה יהיה זה הכלי המתוקן טמא מגע מדרס או מגע טמא כיון שנשארו כלי כפעם בפעם כבר נתבאר זה בי"ח מכלים ובט"ו משבת:

'''השרש''' הכ"ו הוא שהכלים הטמא המתאחד עם כלי אחר בתשמיש כמו הכרע עם המטה והשן של מעדר עם המעדר הנה בהתאחדותו כמו ישוב הכלי טמא בטומא' זה החלק לפי שאי אפשר בכלי האחד שיהיה קצתו טמא טומאה קלה וקצתו טומאה חמורה ואולם כשפירש ממנו זה החלק הטמא ישוב הכח שהתאחד בו טמ' מגע הכלי משפרש ממנו והסב' מצד האחדות הכלי שכאשר נגעה טומאה בחלק ממנו יטמא כלו כבר נתבאר זה בי"ח מכלים:

'''השרש''' הכ"ז הוא שאין כלי חרש מקב' טומאה מהטומאות אלא מתוכו שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהן אל תוכו וגו' ולפי שתוכו כולל כל האויר אשר בבית קבולו למדנו שבאי זה חלק מהאויר ההוא אם היה בו אב הטומאה כמו השרץ והדומה לו הוא יטמא הכלי ההוא שאני קורא בו אל תוכו מה שאין כן בשאר הכלים כי הם אינן מקבלין טומאה אם לא נגעה בהם הטמאה ומאוירו ג"כ מטמא אוכלי' הוא מטמא ואינו מטמא כלים אבל הוא מטמא אוכלין ומשקין אם נגעו בו אפילו מאחוריו או מצדיו הצריכים לכלי כמו העניין בשאר הכלים כבר נתבאר זה בספרא ובב' מכלים ומזה המקום יתבאר שאם היה תוך הכלי חרש כלי אחר והיה הכלי ההוא בלתי מעורב לאויר הכלי החצון עודפת על שפתי הכלי הפנימי הנה אם היתה הטומאה באויר הכלי הפנימי לא נטמא החיצון שאין אני קורא בו אל תוכו והוא תוך תוכו ולזה גם כן אם היה החיצון טמא והיו אוכלים ומשקין באויר הכלי הפנימי לא נטמאו ואולם אם לא היה הפנימי כלי כגון שנשבר או נקב באופן שלא ישמש מעין מלאכתו כיון שאינו כלי הנה לא יציל האוכלים והמשקים שבתוכו ואם היתה הטומא' בתוכו נטמא הכלי החיצון כבר נתבאר זו בא' מכלים ובספרא ומזה המקום יתבאר שאם היה כלי חרש מוקף צמיד פתיל תוך הכלי חרש הטמא אע"פ ששפתי הכלי החיצון עודפים על שפתיו הציל על האוכלין ומשקין שבתוכו ואם היתה הטמאה בתוכו לא נטמא החיצון שהרי אוירו נבדל בכללו מאויר הכלי החיצון וזה יתבאר מאהל המת שלא יקרא תוך האהל מה שהיה תוך הכלי חרש המוקף צמיד פתיל אשר בתוך האהל ולזה היה הכלי ההוא מציל על מה שבתוכו מהתטמא באהל המת וכ"ש שיציל מטומאת שרץ הקלה ואולם אם היה הכלי הפנימי נקו' נקב ימנעהו מלשמש מעין מלאכתו אע"פ שמוקף צמיד פתיל אינו מציל כבר נזכר זה בא' מכלים ומזה המקום יתבאר שהדם שהיתה טמאה בלועה בו והיה באויר כלי חרש לא טמאהו שהרי אין זה תוכו אלא תוך הגוף ההוא כי אין לו שמוש עוד בו וכן הענין אם נבלעה הטמא' בטיט ובכיוצא בו ונפל הטיט לאויר כלי חרש טמאהו שהרי הוא תום הכלי ההוא כי אין לטיט תוך בעצמו ישתמש בו והוא מבואר שהדברים שבתוך פה הב"ח או בתוך הקמטים אינם כבלועים שלא נחשוב זה תוך לב"ח ההוא וכן ספוג שבלע משקין טמאין כגון דם נדה אע"פ שהוא נגוב מבחוץ אם נפל לאויר כלי חרש טמאהו לפי שסוף המשקים לצא' והרי הוא כאלו יצאו והקש על זה כבר נתבאר זה בא' ובט' מכלים:

'''השרש''' הכ"ח הוא שבלי חרש שחלקו במחיצה עד שפתו לא יהיה לו דין שני כלים מחוברין זה לזה אבל אם נטמא החלק האחד נטמא השני כי יש לו דין כלי אחד כי אין דרך בני אדם לחלוק כלי חרש וכן הענין בתנור כי הוא מכלי חרש כבר נתבאר זה השרש בא' מכלים:

'''השרש''' הכ"ט הוא שהתנור הוא דומה לכירים אפשר בו הטלטול אף תנור שיהיה אפשר בו הטלטול יצא הכבשן שאינה אפשר להטלטל ואין משתמשין בו אלא על גבי קרקע ויצאו יורות הערביים שאין הטיח יכול לעמוד בפני עצמו כבר נתבאר זה השרש בה' ובא' מכלים ומזה המקום יתבאר שאין מתנאי התנוא המטמא שיהיה דבק לקרקע אבל יקבל טומאה גם כן אם היה מטלטל כבר נתבאר זה בה' מכלים:

'''השרש''' הל' הוא שאין דת תנור וכירים אלא במה שאי אפשר בו הנתיצה יצא תנור אבן ותנור של מתכת ואם היו תנור אל אבן ושל מתכת בלתי ראויים לעשות מלאכתם והשלימם במה שעושין ממנו תנורים הרי הם מטמאין כדין התנור להטמא ולטמא מאוירם שהרי אפשר בהם הנתיצה ואם לא היה כן יהיה התנור של אבן טהור ושל מתכת טמא טמאת כלי מתכות וכן הענין בכירים כבר נתבאר זה השרש בה' מכלים וראוי שתדע שאין הבדל בכירים בין שיהיו מחוברין אחד לאחד או שיהיו מפורדין ומחוברין לקרקע יש לה כירים כי מין הנהוג לעשותה בזה האופן גם כן אבל אם היה חלקה האחד דבק לקרקע וחלקה השני נפרד מהקרקע או שהיה דבק באופן לא יתכן בו הנתיצה או הטלטול הנה אין שני אלו החלקים חלק אחד ואין האחד מהן כירים ולזה לא יקבלו טומאה כבר נתב' זה בו' מכלים:

'''השרש''' הל"א הוא שהנתיצה שאמרה התורה בתנור וכירים הוא שיפרידם לחלקים לא יהיו ראויים לעשות מעין מלאכה ושיסיר הטפלה המחברת אותם בארץ כי זה הוא מגדר הנתיצה וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה השרש בה' ובז' מכלים והוא מבואר שאם היו התנור או הכירה באופן שאינם ראויים לשמש מעין מלאכתם כגון שנפחת תחתיהם באופן שלא יתכן בו ההסק או שמעט חללן באופן שלא יוכלו לשמש מעין מלאכתם הרי הם בלתי מקבלים טמאה כבר נתבאר זה בחמישי מכלים:

'''השרש''' הל"ב הדבר שאין עושים התנור ממנו אינו מדבק חלקי התנור ממנו להשים אותם כלי אחד אבל הם נפרדים ואינם מקבלים טומאה והמשל שחוליו' התנור ששם חול או צרור ביניהם ובין הטפלה אינם מקבלין טומאה כי דרך התנור שידובקו חלקיו בטיט ואחר יוסק עד שיהיה לטיט ההוא עמידה וקיום ומפני זה לבד היה התנור הנעשה באבנים מכלל כלי חרש כבר נתבאר זה השרש בה' מכלים ואולם אם נעשה התנור חליות חליות של חרש כיון שדבקו בטיט שעושין בו התנורים הרי הו מקבל טומאה אע"פ שלא הסיקו שנים שהרי הוסק כל אחד מחלקיו והרי הוא ראוי לשמש מעין מלאכתו כבר נתבאר זה בח' מכלים ואולם שאר כלי חרש הנהוג בהם שתלשו בכללם מהטיט המוגבל ואחר יאפה ולזה הוא מובא' שהכלי חרש שנשבר ודבק חלקיו בטיט ואפו אותו אינו מקבל טומאה כי לא נעשה באון מעשה כלי חדש מה שאין כן בשאר הכלים שנשברו כבר נתבאר זה בב' ובד' ובט"ו מכלים והסבה מבוארת בזה ממה שקדם בנתינתנו הסבה בטמאת כלי חרש:

'''השרש''' הל"ג הוא שלא יקרא תוך התנור החלל שיהיה בו שאינו משמש בו מלאכת התנור כמו העניין בעינו של תנור ומקום הנחת עצים וזה מבואר בנפשו חייובו כבר נתבאר זה השרש בח' מכלים:

'''השרש''' הל"ד הוא שאין לכלי חרש טהרה אלא השבירה ואע"פ שקבעו מקרקע או שמלאו עפר שנאמר ואותו תשבורו. מלמד שאין לו טהרה אלא בשבירה אלא במה שלמטה ממנה בבטול הכלי מהיות כלי ואין להם טהרה בטבילה שהרי בשאר הכלים אמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר ובכלי חרש אמר ואותו תשבורו:

'''השרש''' הל"ה הוא שכל אכל המיוחד למאכל אדם מצד עצמותו אע"פ שמנעה התורה מלאכלו או שחשב עליו לאכל והיה ראוי לאכילה באופן מה הרי הוא מקבל טומאה מהראשון לטומאה כמו שזכרה התורה בכלי רש והוא הדין לשאר הכים שקבלו טומאה מאב הטומאה שנאמר אשר יאכל יצא מאכל שאינו ראוי לאדם או מאכל שהוא סרוח ונפסד כבר נתבאר זה השרש בא' מטהרות ובי"ב ממנחות ובא' ובג' מפסחים וראוי שתדע שהאכל אינו מקבל טומאה עד שיוכשר שנאמר אשר יבא עליו מי' כבר נתבאר זה בספרא ומזה המקום יתבאר שמה שאין ראוי לאכילה לשום אדם אף על פי שכיון אחד לאכלם בטלה דעתו כגון חרצנים והזגים שכנסם לאוכלים ולזה אינן מטמאים טומאת אוכלים כבר נתבאר זה בג' מתוספות עוקצין:

'''השרש''' הל"ו הוא שאכל המוכשר שעורו בכל שהוא לקבל טומאה שנאמר וכל זרע אפי' שומשום או חרדל כבר נתבאר זה השרש בספרא והנה אין האוכלין או המשקין מטמאין זולתם למנות בהם שלישי ורביעי אם לא מדברי סופרים ואע"פ שמצאנו שאמרה התור' בקדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף הנה לא זכרה התורה שיהיה טמא הבשר ההוא הנוגע באכל. טמא אבל הוא פסול לאוכלו וכן מה שמצאנו בטבול יום ומחוסר כפורים שאינן טהורים לעניין הקדשים לא יתבאר ממנו שיטמאום במגעם בן אבל יפסלום והיה זה כן כי מפני שהיתה ההערה בטמאה ובענין הקדשים אחת בעינה הנה ראוי שתרוחק בקדשים תכלית ההרחקה כי בזולת זה לא יגיע התועלת המכוון בענין הקדשים וזה מבואר במעט עיון מדברינו בנתינתינו סבות אלו הדברים:

'''השרש''' הל"ז הוא שהאכל שאינו מורגל לאכלו במדינה ההוא לא יהיה ראוי לקבל טומאה אם לא חשב עליו לאכלו או שעשה בו מעשה להכינו לאכילה וזא' המחשבה יש ראוי שתהיה מבן דעת לא מחרש שוטה וקטן ואולם המעשה יספיק אם נעשה על ידיהן כי החרש שוטה וקטן להם מעשה ואין להם מחשבה אין צריך שיוכשר אחר המחשבה או המעשה כי אין קרוי אוכל עד העת ההיא והתורה הגבילה שיוכשר אחר היותו אבל ר"ל מכל האכל אשר יאכל כי אינו אשר יבא עליו מים וגו'. וצריך שיהיה המחשבה בו בתלוש לא במחובר שאין אני קורא בו אשר יאכל כי אינו אכל עד שיתלש כבר נתבאר זה בשמיני מטהרות ובט' מחולין ובו' מנדה:

'''השרש''' הל"ח הוא שאין קרוי אכל אלא שהמכוון בעצמותו שיאכל לא מה שנתן באכל להטיב ריחו או טעמו או מראהו כי אינו מכוון להיות אוכל מצד עצמות כגון הקשט והבשמים ומה שידמה להם ואולם מה שהוא אכל בעצמו כגון התמרים והגרונות ונתנן בקדרה לתת טעם לא לאכילה עדין לא יצאו מתורת אוכל אם לא אחר שיפסלו מלאכול לאדם כבר נתבאר זה בשלישי מעוקצים:

'''השרש''' הל"ט הוא שאין בב"ח בעודם חיים טומאה זולתי באדם אם לא זכרה התורה בהם טומאה ואע"פ שהם מאכל אדם אחר שימותו כי אינם קרואים אכל בהיותם חיים וזה מבואר בנפשו וכן העניין בצמחים ר"ל שאינן קרויים אכל בעודם מחוברים לקרקע עד שיתלשו ולזה הוא מבואר שהב"ח אינו מטמא טמאת אוכלין עד שימות או ישחט מה שראוי לאכלו אח השחיטה ואז יקרא אכל אף על פי שהוא מפרכס כי הוא מותר לאכלו כמו שיתבאר בענין השחיטה ואם היתה הבהמה טרפה יש בדבר ספק אם תקרא אכל בעודה מפרכס' כיון שאינה ראויה לאכילה לישראל ולזולתם לא תקרא אכל על היותה מתה ואפילו אבר ובשר המדולדלין בבהמה שאינם יכולים לחיות הרי הם כאלו נתלשו ומקבלין טומאה במקומם שהרי הם אכל מצד עצמותם לא חלק מב"ח וכן הפרי המחובר לאילן שאינו נזון מהאילן כאלו תאמר שנשלמה הויתו או שיבש הענף שהוא גדל ממנו הרי הוא כתלוש ומקבל טומאה שהרי אני קורא בו אשר יזרע כבר נתבאר זה כלו בד' ובט' מחולין והנה הפרי הנטוע בכלי שאינו נקוב הרי הוא בתלוש כיון שהוא בכלי הלא תראה שהמים אשר בקרקע אינן מקבלין טמאה כבר נתבאר זה בשני מעוקצין:

'''השרש''' ה"מ הוא שידות האוכלין כגו' עוקצי תאנים ואגוזי' וכיוצא מהם מהדברים שהאכל צריך מהם וכן שומרי האכלים שהאכל צריך להם כגון קליפי פולין שעורין מטמאין עמהן כל זמן שלא פרשו מהן ובהכשרן יוכשר האוכל ואין יד ליד ולא לשומר שומר לזה העניין אבל השומר המחובר לאכל לבדו הוא נקרא שומר לזה העניין לא השומר לשומר ההוא שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע ואם הנה דרך בני אד לזרוע זרע בקליפהן וכן הענין בידות האוכלין שהכל קרוי אכל יחד וכן הענין בעצמות עם הבשר שהרי הם אם ידו' אם שומר כבר נתבאר זה בט' מחולין ובא' ובב' מעוקצין:

'''השרש''' המ"א הוא שהאוכל הפרוד אינו חבור זה לזה להטמא זה בטמאת זה ואפילו אכל שנדפס ומעורה במקצת ונטמא קצתו באויר כלי חרש או בשא' הטמאות לא נטמא החלק השני אלא אם היה באופן כשיאחז כשיאחז בזה החלק שנטמ' יהיה השני עולה עמו ואם לאו הרי הוא כאלו נפרד ממנו כבר נתבאר זה בשלשה מטבול יום וראוי שתדע שהאכל הפרוד אם עשאו גוף אינו חבור אלא אם היה זה באחד מהמשקין המקבלין טומאה ולזה הוא שאם נגע בו הטומאה במקום מה ממנו הנה יטמא החלק ההוא לבד לא המחובר לו ע"י הלחות ההוא כמו דבלה ומה שידמה לה והנה ככרות הנושכות זו בזו לפי שלא היה דעתו להשים אותו האכל גוף אחד כבר נתבאר זה השרש בא' מתוספות עוקצן ובא' מטהרות ומטבול יום:

'''השרש''' המ"ב הוא שהאכל הטמא אינו יוצא מידי טומאה עד שיפסל מלאכול לכלב שנאמ' מכל האוכל אשר יאכל יטמא ר"ל כל זמן שהוא אכל וזה אינו יאכל אפילו על ידי הדחק ובכלל הנה כמו שהכלי יטהר כשסר שם כלי מעליו כזה יחוייב שיהיה באוכלין ובמשקין כי הם למטה מהכלים בטומאה כבר נתבאר זה בח' מטהרות ומזה המקום יתבאר שאין לטמאת משקין טהרה בזה האופן כי המשקה לא יהיה נפסל מלשתות לכלב בשום פנים והוא מבואר שאין לאוכלין ומשקין טהרה כמי מקוה כי התורה זכרה טבילה באדם וכלים ולא זכר' אום באוכלי' ומשקים ואמנם יקרה שיהיה למי' טהרה במקוה לא מצד הטבילה אך מצד התאחדותם עם המקוה שהם טהורים ר"ל שאם ישקיע הכלי שבו המים הטמאים במקוה באופן שתהיה נשיקה ממי המקוה להם והנה התמד על של החמיץ דינו כמים לזה הענין כבר נתבאר זה בי' ממקואות ובא' מחולין:

'''השרש''' המ"ג הוא שז' משקי' מכשירין האוכלין לטומאה כשנפלו עליהם באופן שיתבאר כי כלם נקראים מים בזולת שם לווי והתורה לא דקדקה באלו המים ביותר מזה השיעור ולזה אמר אשר יבא עליו מים וכי יותן מים בזולת ה"א הידיעה אך בבניין הטבילה אמר במים יובא ורחץ את בשרו במים והנה המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש של דבורים והם לבדם מקבלים טומאת משקים כי ראוי שיהיה המכשיר לקבל טומאה מהמשקין מקבל טומאה בעצמו ואלו המשקים הם הנהוגים לשתות' לפי הטבע לולא מנעה התורה קצם כמו הדם כי הוא נקרא משקה אשר ישתה ובכלל הנה הוא המשקה היותר נאהב מצד עצמותו כי המזון לא יקחוה האברים אלא באמצעות היותו דם כב' נתבאר זה בו' ממכשירין והתבא' גם כן מספרא וכמו שלא יקבלו טומאה אלא אם היו תלושין שנאמר וכל כלי לא מחוברין לקרקע שנאמר אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור כן אינן מכשירין אלא אם היו תלוישין וזה מבואר בנפשו חייובו עם מה שקדם כבר נתבאר זה בספרא ובראשון ממקואות:

'''השרש''' המ"ד הוא שהמים התלושין אינן מכשירין אם לא היו תלושין ברצון או שיתחייב היותם תלושים ברצון כי לפי הנהוג אי אפשר לשותה לשתותם מזולת זה אבל המים העולים בחטמו ובראשו וזקנו אינם תלושין כרצון ולזה לא יהיו מכשירים הסבה בזה שהרי אמר במשקין המקבלין טומאה בכל כלי ומדרך המים אשר בכלי שיהיו נותנים שם ברצון שאין ראוי שיובן מזה שלא יהיו מקבלים טומאה או מכשירין אם אל היו בכלי שהרי ביאר שלא הוצא מזה הכלל כי אם המים מחוברים לקרקע שנאמר אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור כבר נתבאר זה השרש ברביעי ממכשירין:

'''השרש''' המ"ה הוא שאין המים התלושי' מכשירין האוכלים אם לא נפלו עליהם ברצון הבעלים שנאמר וכי יותן מים על זרע וזה אמנם יהיה על ידי פעל מכוון ולזה צריך שיהיה ברצונם בתחלה או בסוף ומזה גם כן יתבאר שצריך שיהיו תלושין ברצון כי אמרנו יותן מים עם שהוא מכוון אל הנתינה הוא מכוון גם כן אל לקיחת המים אשר יותנו עליו ואינו מחויב שתהי הנתינה הזאת על ידי הבעלים כי לא אמרה התור' כי יתן אבל אמרה וכי יותן וזה הרצון צריך שיהיה בעצם לא מפני האגם ומפני דבר מורה שלא יהיו רצונו לבטל פירותיו במים כגון הטומן פירותיו במים מפני הלסטין והגנבין או הנותן פירותיו לשבלת הנהר להביאם עמו כבר נתבאר זה השרש באחד ממכשירין וממה שקדם יתבאר שהדם היוצא בשעת השחיטה מכשיר הנשחט לקבל טומאה כבר נתבאר זה בתשיעי מחולין:

'''השרש''' המ"ו הוא שלא נקרא המים המחוברים לקרקע אלא אם כן היו בקרקע עולם לא בכותל בנוי שהרי אין דרך המים להיות שם ואולם כותל מערה הוא קרקע אולם כבר נתבאר זה בא' מחולין:

'''השרש''' המ"ח הוא שהמשקין הטמאים בעצמן כגון זוב הזב וזובו ורקו ומה שידמה להם מטמאין האוכלין בלא הכשר שהרי הטמאה והכשר באין כאחד כבר נתבאר זה בו' ממכשרין וכן האוכלים הטמאים בעצמם אין צריכין הכשר כגון נבלת בהמה ונבלת העוף טהור וזה מבואר בעצמו לפיכך אם נתיחדו עם אוכלין טהורים באופן שנעשה הכל גוף אחד אין המעורב צריך הכשר לפי שאין צריך שיבא המשקה המכשיר בכל חלקי האכל המוכשר והרי קצת זה האכל מוכשר כבר נתבאר זה בט' מחולין:

'''השרש''' המ"ט הוא שהנצוק חבור במשקים הדבקי' הנמשכי' כמו ריר דבק כמו הדבש ומה שידמה לו לא במה שאין לו ריר כגון תבשיל גריסין והחלב הנתך כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממכשירין ובשביעי מנזי':

'''השרש''' החמשים הוא שמשקה בית המטבחיים שבעזרת המקדש כגון דמי הזבחים והמים שמשתמשין בהם שם טהורין לא מתטמאין לא מכשירין כבר נתבאר זה השרש בט"ו מכלים והיה זה כן לפי שאחשוב לפי שאין נכנסים תחת כלל משקה אשר ישתה כי הדמים הוגבלו לתתם על המזבח והמים ההם הוגבלו להדיח בשר הקדשים והכהנים זריזין במצות השם יתעלה ולזה לא יתכן שיהיה אפשרות בזה המשקה שישתה:

'''השרש''' הנ"א הוא שכלי שטף וכל הכלים זולת כלי חרש יש להן טהרה כשבאו בכללותם במים שנאמר במים יובא כולו לא קצתו כבר נתבאר זה בספרא והיה זה כן כי כמו שהכלי נטמא בכללו מחוייב שיהיו המים שיוכ' בהם בכללו לטהרו ויהיו בלתי מקבלין טומא' והן מעיין ובור מקוה מים שאם היו מקבלים היה הכי מטמאן בבאו בהם ולזה לא יתכן שיהיו המים ההם סבה לטהרם והנה נלמד מצד הורא' הגדר כי מקוה המים אינו מטהר אל הכלים אם לא היו מ' סאה או יותר כי לא יפול שם מקוה מים בפחות מזה השעור עם שכבר נלמד זה השעור מטבילת אדם שנאמר בו ורחץ בשרו במים כמו שנאמר בזה המקום במים יובא והנה המים שיהיה כל בשר האדם עולה בהם הנה הוא אמה על אמה ברום שלש אמות וזה השעור הוא מכיל מ' סאה כבר נתבאר זה בה' מפסחים ובא' מחגיגה וזה אמנם יהיה במקוה אמנם מעיין מטהר בכל שהוא כיון שבא בו המטהר בכללותו כבר נתבאר זה בא' ממקואות ומזה השרש שאין ראוי שיהיה דבר חוצץ בין המטהר ובין המים שנאמר במים יובא וזה לא בא במים בכללותו לפיכך אם היה על הכי זפת או טיט או מה שידמה להן ממה שלא ימנע בו הכלי מלשמש מעין מלאכתו ואן בעלים מקפידין עליו להסירו משם אינו חוצץ הרי הכל הוא כלי וכן העניין בטבילת האדם שהרי הוא בשרו ואם היה מקפיד עליו ואינו על רובו אינו חוצץ שכיון שאינו מונע ממנו שמושו ובא כלו במים הרי הוא קורא בו המים יובא ואולם אם היה על רובו ומקפיד עליו הרי הוא חוצץ שהרי סר תורת כלי מרובו לפי מחשבת הבעלים ורובו הוא ככלו כמו שהתבאר בשרשים הכוללים כבר נתבאר זה בא' מערובין וראוי שתדע שאין צריך שיבאו המים בבית הסתרים כאלו תאמר זה שהיה דרכו בכלי שיהי סתום ולא ישתמשו בו להכניס ולהוציא או באדם מה שהוא בין הקמטין ותוך הפה ומה שידמה להם שהרי נאמר בזב וידיו לא שטף במים ולמדנו משם כמו שיתבאר שאין חיוב הטבילה אלא בנגלה משטח ידיו כמו ידיו עם שהנהוג מהרחיצה במים היא על האופן ר"ל שלא ידקדקו להכניס המים בין הקמטים ומה שידמה להם:

'''השרש''' החמישים ושנים הוא שהמקוה צריך שיהיו מימיו נקוין שנאמר מקוה ובזה האופן הוא טהר אבל המעיין מטהר בזולחין הנמשכין ממנו כי לא נאמר בו מקוה והנה מי המעיין הם בכח בשעור ראוי להטיב בהם הדם כי מימיו הם נזחלים תמיד ואולם אם היו נזחלים על גבי הכלים אין מקבלין טומא' ואם היו מימיו נוטפין הנה כבר נבדלו מהמעין ולזה יהיה דינם דין המקוה לא דין המעין כבר נתבאר זה השרש בח' ממקואות:

'''השרש''' החמישים ושלש' הוא שמעורב למקוה הרי הוא כמקוה להטביל בו כגון גומות הסמוכות לפי שהמקוה ומקות רגלי הבהמה שהיה בהן מים והן מעורבים עם המקוה כשפופרת הנוד שהוא כרחב שתי האצבעות הראשונות שבפס היד והם נקראים אצבע אמה הרי הם כמקוה והטובל בהם עלתה בו טבילה כבר נתבאר זה בחמישי ובו' ממקואות:

'''השרש''' החמישים וארבע הוא שמי הב"ח שתחלת הויתן מן המים כגון יבחושין אדומים שנתמססו והיו למים מטבילין בהם אם היו בקרקע כי ממים היו למים שבו כבר נתבאר זה השרש ביב' מזבחים וכן טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו הרי הוא נקרא מים ומטבילין בו כבר נתבאר זה בשני ממקואות:

'''השרש''' החמישים וחמשה הוא כי מפני שנאמר במים יובא למדנו שאין כל מים במשמע ולזה לא יכשר המקוה הנעשה מיין ושמן וחלב ושאר מי פרות ואם נתערב במים מאלו פסלו המקוה אם שנו מראהו כי זה יסור מעליו שם המים ולא יקרא מים לפי הנהוג אבל יקרא בשם בעל המראה ההוא ר"ל שאם היה מראהו מראה יין הנה יקרא יין מזוג אבל הם היה שם בעל המראה הוא מים כמו מי הצבע ואולם אם שנו מי המקוה בטעם או ריח לא פסלוה שהרי עדיין הם נקראים מים לפי הנהוג וכבר ימצאו מהמימות מטעמים רבים ומריחות רבים וזה מבואר מן החוש כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממקוואות: