הפלאה/כתובות/צ/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

'''עוד ''' נראה לע"ד לפרש בדרך אחר דהנה הרא"ש כתב דאם לא היו נכסים אלא כדי כתובה ראשונה ופרעו מהן כתובה שניה לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוי שקלי כתובת אמן מעקרא נחלה דאורייתא ויבואר לקמן שיטתו דלכאורה לפי טעם שכתב רש"י ז"ל דפריעת ב"ח מצוה זהו הנחלה דאורייתא א"כ אין חילוק דעכ"פ עבדי מצוה ונראה דמוכח כדברי הרא"ש ז"ל דאל"כ מנ"ל להוכיח דלא טרפה ממשעבדי דלמא מש"ה קדמי בני שניה דמיירי דליכא מותר על כתובה ראשונה ולא מקיימי נחלה דאורייתא אלא ע"י פרעון כתובה שניה ואז זוכים בני הראשונה בכתובת בנין דיכרין דידהו א"כ אם יבואו תחלה אין דין כב"ד כלל אלא ודאי צ"ל דבכה"ג באמת אין דין כתובת בנין דיכרין כלל אפילו לאחר שגבתה שניה ואפילו לפמ"ש לקמן דלמ"ד דטרפא ממשעבדי אפילו היכא דליכא בני חורין כלל דלא שייך בזה דלא מקיים נחלה דאורייתא משום דבל"ז לא מקיים נחלה דאורייתא כיון דליכא בני חורין אפ"ה אין לומר הכא כיון דאם לא יגבו בני ראשונה יגבו בני שניה לא מעקר נחלה דאורייתא דהא לפי מאי דקיימינן השתא דפריעת חוב הוי מצוה ומקיים בזה נחלה דאורייתא שפיר ה"ל מיעקר נחלה דאורייתא כשיגבו בני ראשונה לבד. אך נראה דיש ליישב אפילו לשיטת רש"י ז"ל דהמצוה עצמה הוא נחלה דאורייתא מ"מ נראה כיון דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ואפילו למ"ד בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אפ"ה לאו גביה בטעות הוא למפרע למהוי כאלו לא גבה כלל אלא ודאי דגבה באמת הוא והוי כקנה שדה והפירות שלו ולכל דבר הוא שלו אלא שב"ח מוקדם טורף ממנו מכאן ולהבא א"כ פשיטא דבזה מתקיימי נמי ע"כ פריעת ב"ח מצוה דהרי כשגובה השני פרעון מעליא הוא ולפ"ז יש לומר דאפילו בכה"ג קשה דיניחו בני כתובה ראשונה לשניה לגבות כדאיתא במתניתין ואח"כ יטענו שכבר נתקיים נחלה דאורייתא ע"י מצות פרעון ויחזרו ויטרפו מידם וא"ל דלא ירצו בני השניה לגבות כתובתה זה אינו חדא דיכולים לפרוע מהם בע"כ דהא קי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון דעכ"פ הא דקתני במתניתין דבני שניה קודמים וגובים קשה יבואו בני שניה ויטרפו מהם ולמה יפסידו הראשונים חלקם מיהו המ"ל דמתניתין ס"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כדקאמר לעיל וא"כ אתי שפיר דכיון דע"כ הוצרכו בני הראשונה להניח ולגבות כתובה שניה ממילא דשוב א"י להוציא מהם אלא דהא דקאמר לעיל דמה שגבה גבה היינו משום חינא כמ"ש התוס' לעיל וקשה לטרפו מבני שניה דיורשים ליכא משום חינא כמ"ש לעיל. ודוק: ועמ"ש לקמן בשיטת הרא"ש ז"ל: