מחצית השקל/אורח חיים/תרמח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרמח

(א) כתב מ"א אפילו כמוש כו' ובהג"א כו' אם חתך כו' הביאו רמ"א לקמן סי' תרמ"ט סעיף ה':

והא דק"ל כמוש כו' שאינו יבש כלו אלא מקצתו. ר"ל דפי' כמוש הוא שאינו יבש כולו אלא מקצתו. ואנו קורין כמוש מה שהליחות מן כל האתרוג לא נתייבש לגמרי אלא נשאר בו קצת ליחות והיינו מה שקורין וועל"ק. וה"ה אם לא נתייבש לגמרי כ"א במקום א' ושם הוא יבש לגמרי אלא דבשאר האתרוג הוא לח לגמרי גם זה מיקרי כמוש. דהיינו שכלה מעט ליחות ונשאר בו עדין ליחות:

וא"ל כשנכמשה כול' כו' רצה ליישב למהרי"ל ורוקח שלא יהיו דבריהם נגד הש"ס גם שלא לעשות פלוגתא בין הפוסקים. דהא בגמרא מדמ' בדף ל"ז ע"א. ובריאה נמי דינא הכי דקי"ל בי"ד סי' ל"ו סעיף י"ג ריאה שיבש' אפי' מקצתה טרפה. דהיינו כשנפרכת בצפורן. אבל צמקה בידי אדם. יש חילוק אם צמקה כלה טרפה אבל צמק' מקצתה כשרה והטעם דצמק' אינה יבשה לגמרי ואינה נפרכת בצפורן וכמוש ג"כ אינו נפרך בצפורן ודומה לצמק'. ואע"ג דבריאה אם צמק' בידי שמים בכל ענין כשר שם בי"ד. צ"ל דאתרוג כמוש מדמ' לצמק' בידי אדם:

(ב) (ס"ק ב) מפולש כו' מיקרי מפולש לכ"ע. ר"ל דבסעיף ג' מבואר מחלוקת הפוסקים דעה א' ס"ל מפולש היינו מעבר אל עבר. וי"מ דעד חדרי הזרע סגי לקרות מפולש סד"א דלכ"ע בעי' עד חדרי הזרע. אלא דלדע' א' בעי' עד שיגיע עד חדרי הזרע ומשם יעבור כל האתרוג עד שיצא חוץ לאתרוג בצד שכנגדו. ולדעה שניה כשמגיע עד תדרי הזרע סגי אבל אם ניקבה הקליפה העבה שלא כנגד חדרי הזרע אפי' מעבר לעבר לא מיקרי מפולש לכ"ע. לזה כ' מ"א דליתא. ונהפוך הוא דאדרבא כה"ג לכ"ע אפילו לדעה קמייתא נקרא מפולש. כיון דהוא עכ"פ מעבר לעבר אע"ג שאין שם חדרי זרע:

(ג) (ס"ק ג) כאיסר כגון כו' ר"ל משכתת לה נקב גדול כאיסר ואעפ"כ אין בו חסרון:

כגון כו'. שדקדק מלשון הרמב"ם שכ' אם יש בו כאיסר או יותר. דתיבת יותר הוא מיותר ופשיטא. אלא ע"כ ר"ל דלפעמים סגי אי הוא כאיסור. דהיינו אם הוא עגול. ולפעמים בעי' יתר מאיסר דהיינו אם הוא ארוך או מרובע דבעי' יהי' תוכו כאיסר ואין האורך או הריבוע מצטרפים לשיעור איסר. וכה"ג הוי יתר מאיסר עם האורך או הרבוע. לאשמעי' דאף כו' כשר ר"ל איזה הלכות אח"ז כ' הרמב"ם כשחסר כשר בשאר הימים ולכן נקט תחלה כאיסר או יתר דעליה קאי מ"ש דבשאר הימים חסר כשר. היינו אפי' יתר מאיסר. ודע דמ"ש רמ"א בשם ת"ה להכשיר הנקבים הנעשים באילן. וסיים מיהו אם רואה כו' פסול פי' הט"ז חילוק בין נעשה באילן בעודו מחובר או מה שנעשה בתלוש. אלא בזה מחלק ת"ה אם למעלה בחוץ העור קיים אלא שהעור נכנס לפנים ונראה כעין גומא כה"ג כשר וזה א"א בתלוש שיהי' העור שלם ויהי' בפנים כעין גומא. כ"א על דרך זרות. לכן נקט ת"ה שנעשה במחובר. דמשכחת לה כה"ג שנתחב קוץ או ענף לתוכו אבל לא נקבו העור וכה"ג כשר. ומ"מ כתב ט"ז אם הוא ספק אם העור ובשר קיים יש לסמוך על דעה שניה דאפי' יש בו. חסרון בעי' דאיכא כאיסר דהא בשעת הדחק מיקל רמ"א לסמוך אדעה שניה אפי' יש בוודאי חסרון. א"כ בספק יש להקל אפי' שלא בשעת הדחק:

(ד) (ס"ק ד) שנימוח וי"ל איך אפשר כו' עמ"ש בע"ה בזה בגמ':

(ה) (ס"ק ה) נסדק כו' משמע כו' אע"ג שבראשונה יש מחלוקת בזה ולדעת קצת פוסקים בעי' נסדק משני צדדים כאשר יתבאר בס"ק שאח"ז. אבל מדסתם בש"ע משמע דס"ל דאפי' נסדק מצד אחד פסול:

(ו) (ס"ק ו) בנסדק רובו כו' ולא דק דדוקא כו' דדין זה נובע מהר"ן. וז"ל הר"ן כפי גרסת הרב"י וב"ח יש שפירש בו לארכו ברובו משני צדדין ומיהו דוקא למטה אבל בחוטמו אפי' כ"ש פסול כו' ויש מחמירין לפסול כ"ש סדוק מצד א' עד חללו. או אפי' אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ"ל הר"ן וכ' הב"ח דליש מחמירים שבר"ן דסגי בנסדק מצד א'. מ"מ אינו פסול אלא בנסדק כלו. ואעפ"כ קרי להו הר"ן מחמירים דמ"מ מחמירין יותר מדעה א' דבעי' רוב שני צדדים. דרוב שני צדדים הוא שיעור יותר גדול מנסדק צד אחד כולו. אבל נסדק רוב צד א' ליכא למ"ד דפסול. דהא בגמרא מדמ' הש"ס נסדק דאתרוג לנפסק הגרגרת ובגרגרת שנסדק' אם לא נסדק' כלו ונשאר מעט למעלה ומענו למטה כשרה. וה"ה באתרוג עכת"ד הב"ח. ולי צ"ע דהא בגמרא מדמ' כו' ר"ל איך אפשר לו' דלמ"ד בשני צדדים סגי ברוב שני צדדים הא כה"ג בגרגרת שנפסק' משני צדדים ונשאר מעט למעלה ומעט למטה ג"כ כשר ואין חילוק בגרגרת בין צ"א לשני צדדים. וגרסתינו בר"ן לארכו כרחבו משני כו' ר"ל מה שהי' בגרסת הב"ח לארכו ברובו וגירסתנו תמורת תיבת ברובו כתוב ברחבו ותיבת ברובו לא הוזכר כלל בר"ן:

ואע"ג דבגרגרת כו' והא לא קשיא אמאי ס"ל לדעה א' דבעי' שני צדדים ובגרגרת סגי בצד א'. דשאני גרגרת שיש בו חלל. א"כ אם נסדק עד החלל הוי מפולש. אבל אתרוג דאין בו חלל ממש לכן לא מיקרי מפולש אלא נסדק משני צדדים דהוי מעבר לעבר. ולכן יש להקל. וכן הסכים הט"ז ובעי' נסדק כלו. אבל בזה יש שני דיעות בר"ן וכאשר הובא בש"ע. אי בעי' משני צדדים או סגי בצד א':

(ז) (ס"ק ז) ירוק. אבל אם נשתנה מראיתו ר"ל שנשתנה ממראה אתרוג אע"פ שהוא מראה כשר אף על פי כן דינו כחזזית. לאפוקי דעת י"א ברא"ש דאינו פסול אא"כ נשתנה למראה פסול:

(ט) (ס"ק ט) אא"כ כו' ונ"ל דעכ"פ בעי' שינטל עד האתרוג. משמע דלדעת הר"ן גם כה"ג כשר אם לא שניטל מה שהוא כבוכנ' באסיתא תוך האתרוג ונרא' שם גומא:

ועיין סי' תרמ"ט במ"א ס"ק י"ז:

(יב) (ס"ק יב) על רובו. מדסתם כו' כמ"ש הרא"ש דסתס רובו ר"ל רוב של כל האתרוג:

(יג) (ס"ק יג) שכלם מצ"א. משמע דאם נתפשט כו' ניהו דפשטות לשון הפוסקים משמע דבין במקום א' ובין בב וג' מקומות. בעי' רוב שטח האתרוג ולא סגי ברוב היקף ולזה חידש מ"א מסברא ומדויק לשון הש"ע שהוא לשון הראב"ד שכתב שכלם מצ"א דמשמע דסגי ברוב היקף ונלע"ד דוקא בב' או ג' מקומות דחמיר. בזה כתב מ"א דסגי ברוב היקף אבל לא במקום א' דקיל מיניה דהא לחד דיעה דבב' וג' מקומות אפי' מיעוטו מצ"א פסול. ובמקום א' עכ"פ לכ"ע בעינן רוב. לכן החמיר מ"א ג"כ דבשני מקומות אפי' למ"ד דבעי' רוב מ"מ סגי ברוב היקף. אבל במקום א' דקיל מודה מ"א דבעינן רוב השטח של האתרוג. וכאשר ציין מ"א דבריו על גוונא דב' וג' מקומות דאל"כ תיקשי דברי מ"א מ"ש לתרץ בסעיף קטן ט"ו שכתב וז"ל וי"ל דהתם מיירי שאינו כו' רק של הקיפו כו' עכ"ל. ואי ס"ד דגם במקום א' סגי ברוב היקף א"כ גם בסעיף ט' ובסעיף י"א מיירי ברוב היקף א"כ לא תי' מ"א כלום. אע"כ במקום א' מודה מ"א דבעינן רוב שטח וא"ש וכ"מ לשון הרא"ש והא דכתב הרא"ש על דברי הראב"ד שהוא דעה א' שבסעיף ט' דבעינן שיתפשט הנימור ברובו וז"ל הרא"ש גבול ושיעור טוב הוא דלא מסתבר למימר שאם הי' באתרוג ב' וג' טיפין של נימור כל דהיא זה בצד זה שיפסל בכך. אבל אין הלשון מורה על פירושו דמשמע דב' וג' מקומות דומיא דמקום א' מה מקום א' במעוטו (ר"ל על מאי דקתני במתני' עלתה חזזית על רובו פסול. אבל על מיעוטו כשר. ועז"א הש"ס הא דעל מיעוטו כשר דוקא במקום א' אבל בשנים וג' מקומות פסול) אף בשני מקומות במיעוטו אם לא שנאמר דבהכי דמי ליה שהחברבורות בב' וג' מקומות הן מיעוט האתרוג כמו במקום א' אבל פיזור הנימור הוא ברוב האתרוג עכ"ל. הרא"ש. וא"א לדברי הנ"ל מאי קשיא להרא"ש הא שפיר הוי ב' וג' מקומות עם מקום א' דומין. דהא במקום א' במעוטו כשר אפי' הוא רוב היקף ודומיא דהכא במיעוטו והוא רוב היקף בב' וג' מקומות פסול. וז"א קושיא דבמקום א אפילו היא רוב היקף נקרא מיעוט וכשר מ"מ האי מיעוט דגבי מקום א' וודאי הוא כולל בין אם הוא רוב היקף ובין אינו רוב היקף ומיעוט ממש. ועלה קאי דבב' וג' מקומות פסול משמע אפי' ליכא רוב היקף רק מיעוט ממש. לכן הוצרך הרא"ש לתירוצו:

(יד) (ס"ק יד) יש מכשירים כו' ע' סי' תרל"א סעיף ח' ובתו' סכה כו' דשם קי"ל בידי אדם אפשר לצמצם. ולפי מאי דקי"ל בסי' תרל"א ס"ח אין ראייה וי"ל אפי' בידי אדם א"א לצמצם:

(טו) (ס"ק טו) ויש פוסלים כו' וי"ל דהתם מיירי כו' ולכן אף שהוא מחצה ההיקף קיל ממחצה השטח ואע"ג דבב' וג' מקומות רוב ההיקף י"ל דין רוב השטח. מ"מ הקילו במע"מ בהיקף יותר. ממחצה ע"מ בשטח. ולכן סתם סעיף ט'. דלכ"ע כשר במחצה ע"מ בהיקף וכשהוא מע"מ בשטח לא הוצרך לבאר בסעיף יו"ד דתליא בפלוגתא דסעיף י"א דסמך על מ"ש בסעיף י"א במקום א' יש פוסלים כ"ש בב' וג' מקומות דחמיר. והא דסתם בסעיף יו"ד דמיירי ברוב היקף וכה"ג לכ"ע במחצה ע"מ כשר כמ"ש מ"א:

(טז) (ס"ק טז) פוסל חזזית. כמין שני אבעבועות כו' ראיתי בס' כפות תמרים שהביא תשו' המבי"ט הלז. וראייתו מלשון רש"י שפי' מאי דקתני מתני' עלתה חזזית. וז"ל כמין אבעבועות דקות עכ"ל רש"י ומדכתב רש"י כמין אבעבועות לשון רבים. עכ"פ בעי' מיעוט רבים שנים. אבל א' ל"מ פסול אבעבוע ואפי' בחוטמו כשר אולם בספר כ"ת הנ"ל חולק עליו דלשון הש"ס משמע דבחוטמו אפי' אבעבוע א' כ"ש פוסל. והא דנקט רש"י לשון רבים. הוא משום דנקט אורחא דמלתא ומשום דרש"י קאי לפרש המשנה ובמשנה מיירי שלא על חוטמו ואז בעי' רובא. וזה אינו מצוי שיהי' חזזית א' מתפשט ברובו לכן נקט רש"י אורחא דמלתא אבעבועות רבות אמנם הם סמוכים מאד זה לזה עד שאעפ"כ הן במקום א. וכתב עוד שם שגם בס' כה"ג כתב ע"ד המבי"ט דאין נ"ל דקדוקו. גם הראי' שהביא המבי"ט מלשון התרגום דחה ע"ש:

(יז) (ס"ק יז) וכל שינוי כו' ולדידי' אם נסדק בחוטמו כו' ר"ל להר"ן דס"ל נסדק בחוטמו אפילו כ"ש פסול. אע"ג דטעמו של נסדק דפסול משום חסר כמ"ש בד"מ בסי' זה. או משום לקיחה תמה כדמשמע מדברי מ"א לעיל סי' תרמ"ה ס"ק וי"ו בלולב. מ"מ הא דפוסל בחוטמו בכ"ש טעמי' בעי הא לא מצינו סברא להחמיר בחוטמו יותר מבמקום אחר. אלא בפסול שהוא משום הדר. וכמ"ש רש"י אהא דחזזית פוסל על חוטמו בכ"ש וז"ל רש"י שם שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו עכ"ל רש"י. וא"כ ע"כ צ"ל הא דפוסל נסדק בחוטמו בכ"ש אע"ג דבנסדק אין הטעם משום הדר. אלא משום חסר או דבעינן לקיחה תמה. ובפסולים אלו מה חילוק יש בין חוטמו למקום אחר. ע"כ צ"ל ניהו דבנסדק במקום אחר מ"מ הוי הדר. אבל בנסדק בחוטמו. אזיל הדר דיליה ולא הוי הדר לכן פוסל בכ"ש. דשם תליא עיקר ההדר ושם נראה יותר הסידוק:

וה"ה לכל פסולי אתרוג כ"כ הר"ן. ע"כ גם בזה צ"ל הטעם הנ"ל אע"ג דאותן פסולי אתרוג אין פסולים משום הדר דאע"ג דיש להם חסרון מה הפוסלן. מ"מ הדר הוא. אבל כשאותו פסול בחוטמו תו לא הוי הדר ופסול כל ז':

וצ"ע על הרב"י כו' כיון שכתב בס"ה דנסדק פוסל (ר"ל כ"ש) כו' וכ"ש יבש כו' ודברי מ"א צ"ב דבסעיף ה' כתב בשם יש מ"ש לפסול נסדק כ"ש בחוטמו. וקמ"ל פה ביבש דאפי' למאן דמכשיר בנסדק בחוטמו בכ"ש. מ"מ יבש בחוטמו כ"ש מודה דפסול וכן תי' באמת בס' א"ר ואע"ג דגם ביבש כתב לשון יש מי שאומר. מ"מ הכונה כך דיבש חמיר מנסדק. ולע"ד י"ל דכוונת מ"א דבגמרא אינו מפורש להדיא דין חוטם כ"א בחזזית דפוסל בחוטמו כ"ש. וחידש הרא"ש כיון דפסול חזזית משום הדר ה"ה כל הפסולין משום הדר פוסלין בחוטמו בכ"ש אבל מה שפסולו משום דבר אחר לא משום הדר גם בחוטמו בעי' השיעור לפוסלו כמו במקום אחר:

והר"ן הוסיף דאפילו נסדק פוסל בחוטמו בכ"ש. ניהו בנסדק במקום אחר עדין הדר הוא מ"מ כשנסדק בחוטמו לאו הדר הוא ופוסל בכ"ש. וה"ה לכל הפסולים יהיה טעם הפסול מה שיהיה. מ"מ אם אותו הפסול הוא בחוטמו אזיל ליה ההידור ופוסל בכ"ש. א"כ כיון דכ"ע מודים מה שפסולו משום הדר פוסל בחוטמו בכ"ש. וחזזית האמור בגמרא דפוסל בחוטמו בכ"ש הוא לאו דוקא. אלא בזה חולקים הרא"ש והר"ן בנסדק וכדומה דאין פסולן משום הדר. אי אותו הפסול הוא על חוטמו אם עדין הוא הדר או לאו. דלהר"ן ליכא הדר ולהרא"ש עדין הוי הדר. ולכן קשיא ליה למ"א כיון שכ' בסעיף ה' בשם יש מ"ש שנסדק פוסל בחוטמו בכ"ש והיינו מטעם הר"ן ליכא הדר. עכ"פ מוכח דכל שאינו הדר פוסל בחוטמו בכ"ש וחזזית דפוסל בחוטמו בכ"ש הוא לאו דוקא. וממילא נשמע דכל מה שפסולו במקום אחר משום הדר וודאי לכ"ע פוסל על חוטמו בכ"ש וא"כ מ"ש כאן ביבש די"א דפוסל על חוטמו בכ"ש. הוא מלתא דפשיטא ופסול לכ"ע. דיבש וודאי פסולי משום הדר וכ"ע מודים דפוסל בחוטמו בכ"ש. ונדע זה ממ"ש סעיף ה' דהכא לכ"ע פסול. כיון דכבר נשמע מסעיף ה' דחזזית דנקט הש"ס הוא לאו דוקא:

אפי' הרא"ש ר"ל דחולק על הר"ן בנסדק:

מיקרי כמוש. וכמ"ש לעיל ר"ס זה. וא"כ איצטריך לאשמועינן דס"ד דוקא מה שעליו שם פסול במקום אחר חוץ מחוטם אלא שצריך שיעור חוטם חמיר ולא בעי שיעור. אבל ביבש מקצת דהיינו כמוש. דבמקום אחר אין עליו שם פסול יבש כלל ונקרא כמוש. ס"ד דגם על החוטם כשר:

(כא) (ס"ק כא) ותפח כו' משמע דאכילת תולעים לבד לא פסל. עס"ב ר"ל דע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כי"א שבסעיף ב' דבנקב שאינו מפולש בעי' חסרון כאיסר. דאל"כ באכילת תולעים לבד מלבד הריח פסול משום דניקב ע"י אכילת העכברים:

(כב) (ס"ק כב) כבוש בחומץ כו' דבחומץ אפי' לא שהה אלא כדי שירתיח הוי כמבושל. ע' סי' תע"ג ס"ק י"ד וסי' תקך"ז ס"ק ג' ובספר א"ר כתב וז"ל וצ"ע דהא מסקו הש"ך ופר"ח בי"ד ר"ס ק"ה דאף בחומץ בעי' מעת לעת ושכן ס"ל להטור כו' עכ"ל ולענ"ד אשתמיט מיני' דברי מ"א בסי' תמ"ז ס"ק ך"ח שכתב וז"ל ולכן אם עמד בכלי חמץ כו' כדי שיתנו מים ע"ה וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שהש"ך כתב שם דגם בחומץ בעי' מעל"ע. אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה כו' ואע"ג דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מעל"ע צ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפירש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ כו' עכ"ל מ"א. וא"כ א"ש ואזיל מ"א לשיטתיה דהסכים לדעת הש"ע בי"ד סי' ק"ה דלא כש"ך ופר"ח ואע"ג דסתם מ"א פה ולא כתב דמיירי בחומץ יין החזק דוקא. ז"א קושיא. דהא גם בש"ע י"ד סי' ק"ה כתב סתם חומץ. ואפ"ה פירשו מ"א דמיירי בחומץ יין החזק. כי כן הוא סתם חומץ שהזכירו הפוסקים ברוב המקומות:

ודע דמטעם איסור כבוש חלק הט"ז בס"ק י"ז על הב"ח שכתב על מ"ש רמ"א בר"ס זה ואתרוג שהוא משנה שעברה וודאי יבש הוא ופסול. ולא מהני בדיקות העברת מחט עם חוט מ"מ ראה הב"ח שטומני' האתרוג בדבש דבהכי מתקיים בו הלחלוחית ואז מהני העברת מחט עם חוט. והט"ז פוסלו מטעם כבוש. וליישב דעת הב"ח צ"ל דמיירי שטומנין בדבש קרוש. ובקרוש לא אמרינן כבוש כמבושל. כמ"ש בי"ד ס"ק ק"ד בעכבר בשומן קרוש:

(כג) (ס"ק כג) הירוק כו' דהטעם שלא נגמר פריו. ר"ל טעם פסול ירוק ממש. הוא משום דלא נגמר פריו. ולכן כשהורק קצת ככרכום זה סי' שנגמר פריו דאל"כ לא היה מוריק כלל אפילו ככרכום. אבל אי הוה ס"ל דירוק פסול משום דלאו הדר הוא. לא הוי מהני מה שמוריק קצת דעדיין אינו הדר עד שיוריק כלו ככרכום:

אבל הב"ח כו' וראייתו מדאמרינן דף ל"א אהא דבעי למימר דר' יודא אפי' באתרוג לא בעי הדר. ופריך והתנן אתרוג הירוק ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט פסול לר"י מאי לאו משום דלא הדר הוא. ש"מ דמודה ר"י באתרוג דבעי הדר. ומשני ה"ט דר"י פוסל בירוק משום דלאו גמר פירא הוא. אבל לעולם ר"י לא בעי הדר אפילו באתרוג. עכ"פ שמעינן דהמקשן הוי ס"ד דטעמא דר"י בירוק משום דלאו הדר. והתרצן לא מצינו דחולק ע"ז. אלא דלר"י לפי מאי דקיימא לא בעי הדר הוצרך לו' דלא הוי גמ פירי. ואם כן לדידן דבעי' הדר ירוק פסול מלבד דלא הוי גמר פירי אלא משום דלאו הדר הוא. ולפ"ז בעי' שיהיה כלו ירוק ולא מהני מה שמוריק קצת:

ואפשר שלא ע' במהרי"ל ר"ל הב"ח שערער על המנהג. אילו עיין במהרי"ל אפשר לא היה מערער כיון שיש למנהג אילן גדול לתלות בו. והוא מהרי"ל:

הדר הוא למסקנא דגמרא כצ"ל. ור"ל דמסתבר להו דירוק ככרתי מיקרי הדר. אלא שהמקשן לא ידע פסול אחר. לכן ההכרח דחקו דטעמי' דר"י דפוסל ירוק משום דלאו הדר הוא אבל לדעת המתרץ דאיכא טעמא אחריני לפסול ירוק משום דל"ג פירי הוא. הדרינן לסברא חיצונה דירוק מיקרי הדר:

דאפילו ירוק ככרתי כשר. ר"ל אפילו קודם שהתחיל להוריק קצת. אי הוי ידעינן שאחר סוכות ירוק לגמרי שזה סי' שנגמר פריו. דאל"כ לא היה מוריק בתלוש. והדר מיקרי אפי' הוא ירוק ככרתי. אלא שא"א לסמוך ע"ז לצאת בו ולברך עליו כשהוא ירוק ככרתי. דמי יעיד לנו שסופו להוריק:

אתרוג המורכב מלוימו"ני ואתרוג וה"ה מראנ"ץ ואתרוג. או שום פרי. בין שהבריך ענף מאילן אתרוג תוך אילן לימו"ני או להיפך שהרכיב ענף מאילן לימו"ני תוך אילן אתרוג כ"ה בתשו' מהר"ם אלשיך:

והקליפה תיכונה. לפי שהיא ממוצעת בין קליפה עליונה שהיא דקה מאד כגלי"ד המוזכר לעיל סעיף וי"ו. ובין התוך שהן חדרי הזרע עם קליפתן. לכן נקראת תיכונה. ולבוש כתב אותן שקורין גרטק"י הוא אתרוג המורכב הנ"ל משום שנעבדה ב"ע:

והיינו דאיכא למ"ד בן נח מצווה על הרכבת אילן:

ועיין בתוס' ריש דף ל"ג. כונתו דלא תימ' על מאי שנתן מ"א טעם לפסול מורכב שאינו נקרא אתרוג. מה בכך וכי אתרוג כתיב בקרא. הלא לא כתיב כ"א פרי עץ הדר וגם המורכב הוא פרי ע"ה אף על גב דבלשון הש"ס קראוהו אתרוג. לא באו למעט המורכב דבעי' ששמו אתרוג. דמנ"ל זה להש"ס ולא בא למעט כ"א שאר מינים דהיינו פריש ורמון וכדומה וע"ז רמז מ"א לעיין במ"ש התוס' ריש דף ל"ג. על מ"ש שם אביי ש"מ אסא מצראי דקיימא שבע עלין בחד קנא כשר ופריך הש"ס פשיטא ומשני ס"ד הואיל וא"ל שם לווי פסול קמ"ל. ופריך ואימא הכי נמי. ומשני עץ עבות אמר רחמנא מ"מ. וכתב התו' ד"ה ואימא ה"נ וז"ל תימא מאי ס"ד למפסליה משום שם לווי. מידי הדס כתיב בקרא הא אפילו הרדף הוי מכשירינן. אי לאו דכתיב דרכיה דרכי נועם עכ"ל:

ואע"ג שהתום הניחו הדבר בתימה. ע"כ דברי הש"ס צריכים יישוב. וי"ל כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו בפי' המשנה לזרעים שוודאי מעולם לא נסתפקו מהו פרי עץ הדר. בפרט שמצוה זו נוהגת כל שנה ושנה. והיה הלמ"מ מסורה בידם שהוא האתרוג. אלא שנחלקו התנאים באיזה תיבה מהפסוק מרומז ההלמ"מ שפירושו אתרוג. ודרש כל חד כדא"ל עכת"ד. וה"ה שי"ל כן בהדס. אע"ג דשקיל וטרי הש"ס בדף ל"ב ע"ב בפי' ענף עץ עבות דלמא מיני אחריני דלאו הדס. עד שהעלו מלשון הכתוב שר"ל הדס. וודאי היתה הל"מ מסור' בידם. שענף עץ עבות ר"ל הדס אלא שבאו לסמכו לקרא כמ"ש הרמב"ם באתרוג כנ"ל. וא"כ כיון שהיתה הל"מ מסור' בידם שנקרא הדס. שפיר ס"ד למיפסל אסא מצראי לפי שי"ל שם לווי. אע"ג דבקרא לא הוזכרה הדס מ"מ היה הלמ"מ כנ"ל. וכן י"ל מה"ט לפסול אתרוג המורכב. משום שלא נקרא אתרוג אע"ג דלא הוזכר בקרא שם אתרוג מ"מ שם זה נמסר בהלמ"מ כו' ויותר מקומות שרמז עליהן מ"א עיין בט"ז בסי' שאח"ז ס"ק ג':

ודע דמ"ש בש"ע סעיף י"ב וז"ל מחוטמו ואילך. דהיינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפטמ' פסול כו' ד"ז במחלוקת שנוי'. דרש"י כתב חוטמו היינו ר"ל בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו כו' שנראה שם לעינים יותר מבשאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו וע"ז כ' הרא"ש משמע מפירש"י שאין כל השיפוע עד הפטמא נקרא חוטם אלא עובי גבהו שממנו משפע ויורד. אבל מדהזכיר הרי"ף ור"ח החוטם אצל הפטמ' משמע שהשפוע נקרא חוטם. וכן עמא דבר שמעובי גבהו עד הפטמ' פוסלים חזזית כ"ש עכ"ל הרא"ש. וכתב ע"ז הרב"י וז"ל ואיכא למידק דמשמע מדברי הרא"ש דעמ' דבר כדברי הרי"ף ור"ח. ולכן מעובי גבהו עד הפטמא פסלו חזזית כ"ש. ותימה דהא אין ללמוד מדבריהם דמיקרי חוטמו אלא השיפוע ולא עובי גבהו. וי"ל דטעמא דעמא דבר לחוש גם לדברי רש"י ולכך פסלו גם בעובי גבהו. א"נ הא דקאמר דעמ' דבר לפסול מעובי גבהו עד הפטמ'. היינו מעובי גבהו ולמעלה ולא עובי גבהו בכלל והיינו כפר"ח והרי"ף עכ"ל הרב"י. מדכ' הרב"י בש"ע פה ממקום שמתחיל לשפע. משמע דפסק הרי"ף ור"ח ממש דאין הגובה עצמו בכלל חוטמו. גם תפס תי' בתרא לעיקר דגם כן הוא עמא דבר. מ"מ נלע"ד כל ב"נ יחמיר לעצמו גם כדעת רש"י וכתי' קמא של הרב"י לפסול גם בעובי עצמו בכ"ש. וכחומרת שניהם רש"י ורי"ף ור"ח. עכ"פ בהדר וודאי פוסל בכ"ש לדעת הרי"ף דקי"ל כוותיה. וכן משמע לשון ש"ע שכתב עד הפטמ' ופטמה מבואר בהגהת רמ"א סעיף ז' שהיא מה שקורין שושנתא. הרי דהדד בכלל חוטמו. וכן מבואר ברמב"ם פ"ח דין ז' וז"ל עלתה חזזית כו' ואם על דדו אפי' כ"ש פסול. ולכן צריך להשגיח ע"ז בדדו. (ועיין בס' כ"ת מ"ש בזה להרי"ף):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.