מחצית השקל/אורח חיים/תרלט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרלט

(א) מי שאינו כו' ואם עבר בדיעבד כו' יש לסמוך כו' ר"ל כיון דדיעבד הוא ובמקום מצוה ודחק יש לסמוך על הפוסקים המתירים ולא מיקרי עבד אסורא. ולכן רשאי לברך על הסוכה. דלהאוסרים אין לברך על הסכה דאין זה מברך אלא מנאץ:

רשב"ם ורבינו ישעיה כצ"ל לענ"ד ודבריהם הובאו בהרב"י בס"ס של"ט שכתב בשם רשב"ם שמותר ליכנס בספינה אפילו בשבת. ואפילו הולכת אח"ז חוץ לתחום. והא דתניא אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. האי ב"ש הוא ולא קי"ל כהאי בריית'. עוד הביא הרב"י שם בשם האגור שכתב ע"ש רבינו ישעיה שהתיר ועשה מעשה בוויניצי"א והלך בספינה קטנה בשבת. ואמר טעם ההיתר. שגוים המנהיגים הספינ' לעצמם מתכוונים עכ"ל וכל הפוסקים חולקים עליהן ע"ש בספרו הארוך וכיון דכבר עביד בנדון הנ"ל ס"ל דיש לסמוך עליהם להקל:

ומ"מ צ"ע כו' כמ"ש סי' תר"מ כו' היכי דאיכא טורח גדול ליכנס לסוכת חברו לא הטריחוהו. ואין לך טורח גדול ממה שצריך לעבור בספינה ואם כן קשה תרתי. חדא איך כתב במקום מצוה כו' יש לסמוך כו' מאי מצו' איכא הא כה"ג פטור ועוד הא הנ"מ הוא לענין ברכה כנ"ל. הא הפטור מן הסכה ויושב בה נקרא הדיוט כמ"ש ס"ס תרל"ט בהגה. וא"כ איך רשאי לברך כאן בנדון זה:

(ב) (ס"ק ב) מניח' כו שלא תדלק כו' וכתב ב"ח לטעם זה אפי' אינה מצומצמת ז"ט על ז"ט אסור לאפוקי מטעם דהנר כיון דקביע שם ממעט משיעור הכשר סכה. ועיין בט"ז סעיף קטן ג':

המנהג כו' עס"ס תרע"ג. ר"ל דשם כתב דאסור להדליק נר חנוכה בנר חרס ישן דמאיס אבל אם הוא גליזר"ט או של זכוכית דין כלי מתכות יש לו דאינו מאיס ושרי. וה"ה הכא:

(ג) (ס"ק ג) תשמיש כו' משמע דבכוסות כצ"ל ור"ל מדנקט דוקא קדרות וקערות משמע דכוסות שרי דתשבו כעין תדורו. וכוסות הדרך לשוטפן בבית דירה. דאין בהן משום מיאוס דכלי שתיה אין בהם דברים מאוסים:

משמע כו' והעולם כו' ואינו נכון. ר"ל מה שאין נזהרים בקער' אפילו לאחר אכילה אינו נכון דלפי פסק הש"ע גם קערות אחר אכילה אסורים אבל מה שנזהרים בקדרות אפי' קודם אכילה יש ללמוד עליהם זכות דמחמירים כדעת י"מ שהביא הרב"י בשם המרדכי. דטעם איסור קדר' בסכה דהני אין רגילים להיות בבית דירה ולאו משום מאיסותא אלא משום תשבו כעין תדורו. וא"כ אפי' קודם אכילה אסור. אבל לאחר אכילה אע"ג דהביא הבר"י בשם ראב"י דקערות שריין אפ"ה אין בידינו להקל נגד הרב"י בש"ע דפסק דלאו כוותי'. מ"מ בין קודם אכילה ובין אחר אכילה בין קדרה ובין קערה אין לנו אלא פסק הרב"י בש"ע ולאורו נלך:

(ה) (ס"ק ה) ויין כו' כמ"ש סעיף קע"ד ר"ל הטור הביא שם דברי הש"ס דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון מברכה. אמרי' שם לא שנו אלא בשבתות וי"ט שאדם קובע על היין אבל בחול דאין אדם קובע על היין אינו פוטר. הרי דאין קבועות ליין:

ולפי מאי דקי"ל שם בש"ע סי' קע"ד לא חילק בין שבת וי"ט לחול בכל ענין פוטר וכדעת הראב"ד דעכשיו גם בחול קובעים על היין:

ובסי' רי"ג כתב בש"ע דאין אחד יכול להוציא את חברו בברכת הפירות. כ"א בפת ויין אם הסיבו דאז מיקרי קבע. ולדידן הישיב' נחשבה כמו הסיבה בימי חכמי הש"ס וחשיב קבע. הרי דלדידן קובעים על היין:

וז"ל הב"ח אבל למעשה כו' לאפוקי נפשיה מפלוגתא שהב"ח הביא תחלה דברי הג"א דנסתפק אם חשיב שתיית יין קביעות:

וכן בקבע דגבינה ובשר דגם בזה הביא הטור מחלוקת הפוסקים אי חייב בסכה:

וה"ה בקביעות דשאר משקין (ולענ"ד במדינתינו ה"ה קאפ"ע) וכ"כ מ"א לעיל סי' רי"ג ס"ק וי"ו:

(ו) (ס"ק ו) ואפי' קבע כו' ממ"ש הרא"ש על דברי מהר"ם מרו"ב שהיה נזהר מלאכול פירות חוץ לסכה. כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא ביומא דף ע"ט דפירי בעי סכה. ועז"כ הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם ביומא כו':

והכי קי"ל ר"ל כמ"ד דפירי לא בעי סכה. דאל"כ הוי שוה לפת. ר"ל דאם קבע שכתב הרא"ש ר"ל שאכל שיעור קביעות דהיינו יותר מכביצה אפי' לא קבע עליו. וא"כ הוי פרי למ"ד פירי בעי סכה שוה לפת. וא"כ מאי הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזה ממס' יומא דאפילו למ"ד פירי בעי סכה בעי' קבע. דהיינו שיאכל יותר מכביצ'. פשיט' וכי למ"ד פירי בעי סכה יהיה פירי עדיפי וחמירי מפת:

מדאמרי' ביומא כו' אציע בקוצר דברי הש"ס שם המצטרך לס"ק זה. דמסיק שם דשיעור אכילה להתחייב עליה ביום הכפורים הוא כותבת שלם עם הגרעין. ואמרו שם דהוא יותר מביצה ופריך מדתני אוכלים אכילת עראי חוץ לסכה. ומעשה שהביאו לר"י בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות. ואמרו העלום לסכה לא מפני שהלכ' כן. אלא שרצו להחמיר על עצמם. וס"ד דמה"ט אין בו אלא משום חומרא. דהיה פחות מכשיעור. והא שיעור אכילת קבע לחייב בסוכה הוא מעט יותר מביצה. וא"כ ר"ג שאכל שני כותבות בלי גרעין. ואמר מה שאכלן בסכה הוא מצד חומרא ע"כ הוא פחות מיותר מביצה:

וא"כ איך אפשר דכותבת אחד עם הגרעין יהיה יותר מביצה. ומשני רבא הא דאמר שני כותבות מצד הדין פטורים מן הסכה. אין הטעם משום דחסר מן השיעור. אלא משום דהוי פירי ופירי לא בעי סכה. ופריך מדתניא אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל ר"א ב"ש הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסכה. ודייק הש"ס אכילת עראי אין אכילת קבע לא אלמא פרי בעי סכה ומשני ע"ש. ואחר זה מסיק לימא מסייע ליה דפירי לא בעי סכה. דתנן ר"א אומר י"ד סעודות חייב לאכול בסכה ומי שלא אכל בי"ט ראשון ישלים בי"ט אחרון דהיינו בשמיני. ותני בברייתא אם השלים במיני תרגימ' יצא משום דבעינן שישלים בדבר שצריך לאכול בסכה ס"ל דמיני תרגימ' בעי סכה. ואי ס"ד דפירי בעי סכה הל"ל רבות' דמשלים אפי' בפירי. ודחי לה ע' שם. ומעתה אבא לבאר דברי מ"א מ"ש מ"א ולמד כן מדאמרי' אכילת עראי אין כו' ר"ל מדקתני ואכלנום אכילת עראי משמע שאכלום דרך עראי ולא דרך קבע. דאי ס"ד דהפי' שאכלו שיעור אכילת עראי דהיינו פחות כביצה ה"ל למימר אכלנו מהם אכילת עראי. ועל זה דייק הש"ס אכילת עראי אין אכילת קבע לא. ע"כ הכוונה דוקא דרך עראי אין אבל דרך קבע לא. הרי דאפי' א"א פירי בעי סכה. אינו חייב בסכה אלא אם כן יאכלם דרך קבע. דהא השתא לפי האי דיוקא בעי למידק דפירי בעי סכה:

ודלמא ר"ג אכלן דרך עראי ר"ל ניהו דהמקשן לא אסיק אדעתי' דפירי לא בעי סכה אלא הוי ס"ד דגם פירי בעי סכה. ע"כ דוקא אי קבע עלייהו וכדמוכח מדברי המקשן שאח"ז מדברי רבי וכנ"ל. א"כ דלמא ר"ג אכלן דרך עראי דלכ"ע לא בעי סכה וא"ש מ"ש לא מפני שהלכה כן כו':

דומי' דטעימת תבשיל. בא ליישב איך א"ל הטעם שאינו מן הדין הואיל ואכלן דרך עראי. הא לא הוזכר מזה כלום במשנה. והא המשנה רצה להביא ראיה דאם רצה להחמיר אפילו באכילת עראי רשאי. ואייתי עובד' דריב"ז ור"ג. א"כ העיקר חסר דהיינו דר"ג אכלן דרך עראי בשלמא א"א כס"ד דמקשן דב' כותבות בלי גרעין הם פחות מיותר מכביצה ובציר לה שעור' שפיר הוזכר דהא קתני שתי כותבות. וכן לתי' רבא דפירי לא בעי סכה. ג"כ מבואר כן במשנה. אבל א"א הטע' משום דאכלן דרך עראי. ה"ל למשנה לפרש כן דהא הוא עיקר הראי' והטעם לזה כתב מ"א דומי' דטעימת תבשיל לריב"ז דהיא דרך עראי. א"כ א"צ המשנ' לפרש דאכלן דרך עראי. כיון דהני תרי עובדי דריב"ז ור"ג בהדדי מתניין בסתמא דומין זה לזה ובשניהם הי' אוכלים דרך עראי:

ואפי' אכל הרב' וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא. אין כוונת מ"א מדקתני ואכלנום אכילת עראי כו' אלמא למ"ד פירי בעי סכה צריך לקבוע עליהן וממילא למ"ד פירי לא בעי סכה אפי' אכלן דרך קבע לא בעי סוכה. ז"א דהא מ"א חולק על הרא"ש וס"ל למ"ד פירי בעי סכה היינו אפי' אכלן דרך עראי. וא"כ ע"כ מ"א לא דייק לישנ' דואכלנום אלא ר"ל מדמסייע ליה מדתני' אם השלים במיני תרגימ' יצא ולא קתני אם השלים בפירי ע"כ פירי לא בעי סכה כנ"ל. ותיקשי ולטעמיך אפ"ת פירי לא בעי סכה. אי ס"ד דבאכלן דרך קבע מודה דחייב בסכה אכתי תיקשי ליתני ישלים בפירי ויאכלם דרך קבע. וגם סתמ' דמלתא כן דהא הוא השלמת סעודה אע"כ למ"ד פירי לא בעי סכה אפי' אכל הרבה ודרך קבע מ"מ לא בעי סכה. היינו כשאכל כביצה (לאו דוקא אלא ר"ל יותר מכביצ' מעט) ואפי' אכלו דרך עראי דלא גרע מפירי למ"ד פרי לא בעי סכה וכמ"ש מ"א דלא כהרא"ש. ודע דמיני תרגימ' היינו תבשיל מחמשת מיני דגן. וכמ"ש רמ"א:

(ז) (ס"ק ז) משום צנה כו' כמ"ש סעיף ז' בהגה. ר"ל דנקרא הדיוט:

(ח) (ס"ק ח) איש כו' בעידן עבוד' כו' דתניא הכל חייבים בסכה כהנים לוים וישראלים. ופריך פשיט'. ומשני כהנים איצטריך ליה סד"א תשבו כעין תדורו מה דיר' איש ואשתו כו' ובעידן עבודה א"א להזקק לאשתו קמ"ל ניהו דפטירי בשעת עבוד' שלא בשעת עבודה מחייב (ועיין תשו' שער אפרים)הרי עכ"פ בשעת עבוד' פטירי משום דא"א להיות בשעת עבוד' איש ואשתו:

דבסכה דך"ח פריך ל"ל הלכת' למפטר נשים מסכה ת"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמ'. ומשני אביי סד"א תשבו כעין תדורו כו' הרי דאמר הל"מ דבזה לא בעי' תשבו כעין תדורו:

וי"ל דמ"מ כו' ה"ל מצטער הוא טעם אחר דלא כמ"ש רמ"א ניהו דלא בעי' בהא כעין תדורו איש ואשתו מ"מ הבעל פטור דהוי מצטער ואם נאמר דמ"א רצה להעמים טעם זה בדברי רמ"א צריך לדחוק הרבה בלשון רמ"א וע"ק דבגמ' אמרי' (דף ך"ז ע"ב) מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל יוצאים בסכה א' וע"כ אינו רוצה לו' בהפסק מחיצות דא"כ אינו עושה סכה אחת וא"כ ממ"נ או דקשי' על האי דבסי' תר"מ דהא אינה ראוי' לשינה. דהא אינה ראוי לאיש ואשתו דהא כל ישראל ישנים שם. ואסור לשמש עם אשתו כה"ג וע כ צ"ל דיוצאים ידי אכילה לבד. א"כ מוכח דאפילו אינה ראיי לשינה. מ"מ יצא ידי אכילה (וכן הקשה בתשוב' ה"ה חכם צבי) או דצ"ל דאפי' אינו ראוי לשינ' לאיש ואשתו. אם רק ראוי לשינה לאיש גריד' מיקרי ראוי לשינה א"כ קשי' אדהכ'.

(ט) (ס"ק ט) יצא כו' כזית אסור. דהא הלילה א חובה מג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות ע"כ ילפינן מיניה מה התם במצה סגי בכזית ה"ה הכא בליל א':

(י) (ס"ק י) פירות קליות כו' אבל בשבת וי"ט צ"ל כזית פת כו' וכ"כ מ"א לעיל סי' קפ"ח ס"ק ט'. ולעיל סי' רצ"א לענין סעודה ג' כתב בטור וש"ע שיאכל כביצה וכתב מ"א לאו דוקא אלא קצת יותר מכביצה. דביצ' עדין היא אכילת עראי. ודברי מ"א מלבד שסותרים זא"ז אלא דלפי מ"ש לעיל סי' רצ"א דבשבת בעי' יותר מכביצה. א"כ תיקשי קושית התו והר"ן איך אמר בסוכה דוקא לילה א' חובה ותו לא. הא גם בי"ט צ"ל פת. ותי' לחד תי' דמשום מצות סכה בעי' דוקא יותר מכביצה. ולפ"ד מ"א גם משום שבת וי"ט בעי' יותר מכביצה. ניהו די"ל דמ"א סבירא ליה כאינך תי' שכתב כגון אם ירדו גשמים וכמו שכתב ס"ק י"ד מכל מקום מבואר דהתוספות והר"ן ס"ל דבשבת ויום טוב סגי בכביצה גם מלבד זה דברי מ"א צ"ב וכמ"ש:

(יא) (ס"ק יא) לא ואכל כו' אי לאו משום ד' כוסות רצונן לו' דד' כוסות בעי' שישתו בלילה. וכו' של קידוש הוא א' מד כוסות:

(יב) (ס"ק יב) מחצות כו' צ"ע כו' עיין לעיל בהלכות פסח בספר חק יעקב מה שכתב על זה:

(יג) (ס"ק יג) קורה כו' גבי שומרי גנות כו' דקי"ל דפטורים מסכה. ואמר אביי הטעם דא"צ לעשות סכה בגנה. דתשבו כעין תדורו. ועם מטתו ומגעיו א"א כיון דאיכא טרחא מרובה להוציאן לגנה. אף על גב דרבא אמר טעמא אחריני משום פרצה קורא לגנב וכמ"ס סי תר"מ סעיף יו"ד. כבר כתבו התוס' דרבא מודה לטעמיה דאביי ע"ש והר"ן כתב דרבא ס"ל דכה"ג הוי כעין תדורו. דהא כל השנה ישן שם בלי מטה מוצעת. הביאו מ"א ס"ס תר"מ מ"מ גם להר"ן רבא מודה אי הוי צריך להוציא מטתו ומצעות לשם היה פטור כיון דאיכא טרחא מרובה:

דא"צ לילך כו' מה"ט שכתב רמ"א שם אם יש טורח גדול בדבר. דהיינו שצריך להביא שם כלי תשמישו:

(יד) (ס"ק יד) מתפלל כו' הולך לבה"כ דהא גם בדירתו של כל השנה מניח דירתו והולך לבה"כ להתפלל:

(טו) (ס"ק טו) ירדו כו' אוכל כל סעודתו בבית כמ"ש סעיף וי"ו ר"ל אם י"ל מאכל שמן דרשאי לאכלו תוך ביתו. ואם הביאו לו אח"ז מאכל שאינו שמן דאפשר לאכלו בסכה מ"מ גומר כל סעודתו בבית. וע"ז הביא ראיה מסעיף וי"ו בירדו גשמים והלך לאכול בביתו. ובאמצע סעודה פסקו הגשמים. דא"צ לחזור לסכה כל אותה סעודה:

ובליל שני כו' דבקיאים כו' סמכי' אפוסקים כו' דדין זה נובע מקושי' תוס' והר"ן הנ"ל אהא דאמרינן לרבנן דר"א ילפי' ט"ו ט"ו מחג המצות מה התם ליל א' חובה מכאן ואילך אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. כן הדין נמי בסוכות. והקשו התו' והר"ן איך אמר מכאן ואילך א"ב לא אכיל. הא מוכח בברכות דחייב לאכול פת בשבת וי"ט וכמ"ש לעיל סי' קפ"ח. ותי' דמשום מצות סכה אינו חייב כ"א ליל א'. אבל משום י"ט גם בשאר ימים חייב. ונ"מ אם ירדו גשמים דבשאר ימים אוכל תוך הבית ויוצא בזה אבל ליל א' צריך לאכול בסכה אפי' ירדו גשמים. עוד תירץ דבליל א' אפי' כזית בעי סכה ותפסינן חומרת שני התי' דבליל א' אפי' כזית בעי סכה כתי' הראשון. וגם כחומרת תי' השני דבליל א' אפי' ירדו גשמים צריך לאכול בסכה אולם בי"ט שני כיון דיומא קמא עיקר סמכינן על האי תי' דבליל א' אפילו כזית בעי סכה אבל בירדו גשמים לפי תי' זה לא שמעינן דחייב לאכול ליל א' בסכה וע' בט"ז מה שהקשה:

דהא אמר זמן מאתמול. ר"ל בשלמא ביום א' צריך לקדש בסכה משום זמן. דהא על עשיית הסכה היה צריך לברך זמן אלא דסמכינן אזמן דקידוש. דבלא"ה צ"ל זמן בקידוש משום הרגל. ויפטר באמירת זמן דקידוש גם אזמן שהיה צ"ל בשעת עשיית הסכה ולכן צריך לקדש בסכה כדי שיחזיר הזמן גם על עשיית הסכה משא"כ בליל שני ניהו דצריך לחזור זמן משום ספקא דיומא. דלמא היה אתמול חול ולא יצא בזמן שאמר אתמול. היינו דוקא זמן דרגל לא יצא אי אתמול הוי חול. אבל זמן דעשיית סכה יצא בזמן שאמר אתמול אפי' היה חול. דהא מצד הדין היה לו לברך זמן על עשייתה מיד בשעת עשייתה. דהוא ודאי חול והיה יוצא בזה כנ"ל וא"כ די לו אם מקדש בבית ויאמר שם זמן:

(טז) (ס"ק טז) אין מטריחין כו' לסכה ע"ס ס"ג שכתב שם שמותר לקרות ק"ש כשהוא שוכב על צדו וכתב רמ"א שם הטעם בשם תר"י מאחר שכבר שכב ואיכא טרחא לעמוד. ומ"א הביא שם לשון תר"י שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו. ודייק מ"א מלשון זה. וז"ל מ"א משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד כו' הרי דאם עדין לא פשט בגדיו הקימה גרידא לא מיקרי טרחא לגבי ק"ש. ואפשר דה"ה הכא לענין סכה:

(יז) (ס"ק יז) בשעת כו' גם מ"ש שם (ר"ל בשל"ה) כו' עד בקר שני כו' כ"ש לפי מ"ש בש"ע ס"ס ח' דאפי' לדידן א"צ לברך. לשון מ"א שכתב לפי מ"ש בש"ע אינו מדוקדק אדרב' בש"ע שם כ' דצריך לברך אלא דמ"א כתב שם בשם ב"ח דא"צ לברך. והטעם כיון דקי"ל טלית המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה חייב. א"כ אין הלילה הפסק. דהא גם בלילה חייב. והיינו לדעת הרא"ש דס"ל הכי בסי' י"ז. אבל לדעת הרמב"ם בסי' י"ז דכל מה שלובש בלילה פטור אפי' מיוחד ליום. מודה הב"ח דהלילה הוי הפסק וצריך לברך. וצ"ל דס"ל למ"א דאפי' לדעת הרא"ש הכא עדיף והוי כ"ש מהתם:

הרמב"ם ומ"מ. ודוקא כו' לענ"ד צ"ל ומ"מ כתב ודוקא:

וכ"מ בתוס' די"א הובאו דבריהם בט"ז ס"ק י"ט ע"ש:

ומיד הולך כו' סי' ח' סעיף י"ב דצרך לברך. שכתב שם אם יש לאדם כמה בגדים שמחויבים בציצית ולבשן מברך ברכה א' לכלם. וכתב רמ"א שם אבל אם פשט הראשון קודם שלבש השני. צריך לחזור ולברך על השני. וא"כ ה"ה הכא אעפ"י שבירך על סוכתו. מ"מ כשיצא ממנה ה"ל כאלו פשט הראשוי וכשנכנס לסוכת חבירו. צריך שוב לברך:

אבל הכא ההליכה כו' ר"ל ל"מ אם לא היה דעתו לכנס לסוכת חבירו בשעה שבירך. וודאי צריך לברך אלא אפי' היה דעתו בשעת ברכה שיכנס לסוכת חברו. מ"מ צריך לברך דההליכה הוי הפסק. מה שאין מברכים כו' משא"כ בסכה. ר"ל אע"ג דג"כ אין חייב לאכול בסכה כ"א ליל א' כמו בפסח. מ"מ כל חג הסוכות צ"ל ביתו עראי וסוכתו קבע:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.