מחצית השקל/אורח חיים/תריב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מחצית השקלTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png תריב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד




לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


(א) (סק"א) אבל כו' מדאורייתא דקי"ל כר יוחנן ביומא דף ע"ד דחצי שיעור אסור מן התורה והא דכתב הרב"י בש"ע השיעור לענין חיוב עיין בט"ז שכ' דנ"מ לדידן:

ומ"ש בש"ע דמלח שעל הבשר כו' מצטרף. ועיין במ"א ר"ס ריו"ד:

(ב) (סק"ב) שאכל עיוה"כ אבל אם אכל ביוה"כ כו' ובב"י כ' בשם כלבו דמשכחח לה באוכל ביוה"כ. כגון שאכל תחלה אוכלים שאינן ראוין עד ששבע דפטור על אכילתן. ואח"ז אכל אוכלים הראוי'. פטור גם על אכילת אוכלים הראוי' כיון שאכלן אכיל' גסה:

(ג) (סק"ג) על כו' ומיהו כו' עד שקץ כו' אין כוונת מ"א לפרש דברי רמ"א דודאי לרמ"א אפי' קץ באכילתו מ"מ במאכלים מבושמים חייב. דהא רמ"א קאי על דברי המחבר שכ' עד שקץ במזונו פטור. ועז"כ רמ"א דאם אכל מאכלים מבושמים חייב משמע אפי' כבר אכל עד שקץ במזונו מ"מ חייב. אלא הביא דברי הב"ח שחולק על רמ"א וס"ל לחלק בין אינו מתאוה לאכול או קץ במזונו. כדי להשוות דעת רש"י ודעימי' עם דעת ר"ת ורמב"ם. דרש"י והעומדים בשטתו ס"ל אם אינו מתאוה לאכילה אעפ"י שאינו קץ במזונו אם אכל אח"כ פטור. ור"ת והרמב"ם ס"ל דבעי' קץ במזונו דוקא ועז"כ דרש"י מיירי באוכל מאכלים שאין מבושמים. בזה סגי לפוטרו אם כבר אכל עד שאינו מתאוה. ור"ת ורמב"ם מיירי שאוכל מאכלים מבושמים לכן אינו פוטר עד שיהי' קץ במזונו:

(ד) (ס"ק ד) ופשוט דמותר להריח. דלא כמ"ש של"ה במס' תענית ומס' יומא דאסור להריח בט"ב ויוה"כ. ואייתי ראיה ממ"ש סי' תקצ"ו דט"ב שחל ביום א דאין מברכים במוצאי שבת על הבשמים. ומ"א שם סי' תקנ"ו דחה ראייתו ע"ש:

וטוב לעשות כן כו' וע"ל סי' מ"ו סס"ק ח' שכ' וז"ל אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עסי' רי"ז עכ"ל. וכ"כ של"ה:

(ה) (ס"ק ה) וחומץ חי פטור. נ"ל דוקא כשמבעבע כו' כמ"ש בי"ד סי' קכ"ג. דמבואר שם דגוי שנגע בחומץ שלנו אינו נאסר וכ' ר"ת דבעי' דוקא כשמבעבע כו' דאי לאו הכי נאסר במגע גוי מספקא דאין אנו בקיאים מהו חומץ. דיש שקורין אותו חומץ. ויש בני אדם שמקדשים על אותו יין. אבל אם הוא מבעבע כו אז וודאי חומץ הוא. ולפ"ז ע"כ כוונות מ"א הא דכ' פה שפטור וודאי היינו דוקא כשמבעבע כו' אבל אי אינו מבעבע הוי ספק' אבל זה דוחק כיון דעכ"פ פטור יהיה מצד ספק. וא"ל כיון דאין נ"מ לדידן בחיוב או פטור כיון דעכ"פ יש בו איסור. אלא לענין חולה וכמ"ש ט"ז ס"ק א'. ולפ"ז גם הכא נ"מ בחולה שצריך לשתות חומץ. אז טוב אם אפשר להשקותו חומץ שמבעבע דוודאי ליכא בי' חיוב. מלהשקותו חומץ שאינו מבעב'. דמ"מ ספק חיוב יש בו. אבל היותר נלע"ד דס"ל למ"א דבחומץ שאינו מבעבע חייב וודאי ולא מספק'. ומסברת עצמו בלי ראיה כיון דביוה"כ חייב על הנאת גרונו. וא"כ אם אינו חזק כ"כ עד שמבעבע וודאי א"ל הנאה וראוי שיתחייב. וכ"כ לעיל סי' ר"ד ס"ק י"ג וז"ל דכשאינו מבעבע וודאי א"ל הנאה ובעי ברוכי עכ"ל. לא הוצרך לראיה מי ד סי' קכ"ג אלא כשהוא מבעבע אז ליכא ספק' דוודאי חומץ מיקרי ומזיק לשותהו ובוודאי פטור בשותהו ביוה"כ:

ובגמ' משמע כו' ונדחקו בזה כו' והוא דביומא דף פ"א פליגי רבי ורבנן בשותה חומץ ביוה"כ דרבנן פטרו ורבי מחייב לפי שמשיב את הנפש:

דריש ר' גידל אין הלכה כרבי. לשנה נפקו כ"ע ושתו חומץ מזוג במים. ואיקפד ר"ג ואמר אימור דאמרי אנא דיעבד (ר"ל אם שתה פטור)לכתחלה מי אמרי אימר דאמרי פורת' טובא מי אמרי. אימר דאמרי חי. מזוג מי אמרי. כ"ה גרסתינו. ולפ"ז משמע דעל מה שאמר אימר דאמרי דיעבד כו' ע"ז אמר שוב אימר דאמרי פורת' כו' ר"ל אפי' דיעבד דאמרינן פטור דוקא פורת' אבל טובא אפי' דיעבד חייב. ולכן תמה הרב"י על הטור שלא ביאר דטוב' חייב. וביותר תמה על הרמב"ם שכ' להיפך דחי אפי' שתה הרבה פטור ע"ש:

והעיקר כמ"ש הב"ח כו' דגרסתם היה היפך גרסתינו וכך היה גרסת' אימר דאמרי חי. מזוג מי אמרי. אימר דאמרי פורתא טובא מי אמרי. אימר דאמרי דיעבד לכתחלה מי אמרי וכ"ה הגרס' ברא"ש. ולפ"ז ה"פ. אימר כו' מזוג מי אמרי. והוסיף אימר דאמרי פורתא. ור"ל ניהו דבמזוג לא אמרתי מ"מ גם במזוג יש צד להקל והיינו דוקא פורת'. וכ' הב"ח דפורת' היינו פחות ממלא לוגמיו. אבל טובא לא. והוסיף עוד אימר דאמרי דיעבד כו' ר"ל כל הקולות שאמרתי. הן חי טוב'. הן מזוג פורתא. דוקא דיעבד אם שתה פטור לכתחלה מי אמרי דאפי' חי מעט אסור לכתחילה עכת"ד הב"ח:

וכן משמע ברא"ש פ"ו דברכות סי' כ"ג. דתנן התם על החומץ מברך שהכל והקש' הרא"ש הא הש"ס מדמה דין ברכה ליוה"כ. וכל מה שפטור ביוה"כ אם אכלו אין מברכים. והא בחומץ קי"ל ביוה"כ כרבנן דרבי דאם שתה חומץ פטור. ואמאי תנן דמברכים עליו. (והא דלא תי' דמיירי מתני' דמברכים עליו בחומץ שאינו חזק. עמ"ש מ"א סי' ר"ד ס"ק י"ג) ותי' לחד תירוצ' דמתני' דברכות מיירי בחושש בשניו שרפואתו חומץ. ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה וחומץ עיקר. (וכתב ל"ח דמה"ט הוצרך לומר דחומץ עיקר דאי הוי מרק עיקר היה מברך על המרק ברכתו הראוי לו ופוטר החומץ) מ"מ אגב המרק א"ל הנאה מהחומץ ובעי ברוכי עכ"ל. משמע דבלא מרק אפי' הרבה כו' דהא כתב הרא"ש ונתן חומץ הרבה. ואפ"ה הצריך שיתנו תוך מרק כדי שיהי' ראוי לברך וה"ה לענין יוה"כ דדינם שוה כנ"ל. אלא דזה יש לדחות דמ"ש הרא"ש ונתן חומץ הרבה אין הכונה שהחומץ כמותו הרבה אלא ר"ל שהוא יותר מן המרק. כי כן דרך שתייתו לרפואה. אלא ראיית מ"א דא"א דהרבה חומץ בעין מברכים למה הוצרך לאוקמי שנתנו לתוך מרק ומיירי בחושש בשניו. טפי ה"ל לתרץ בפשיטות דמיירי ששתה חומץ חי הרבה:

(ו) (ס"ק ו) מותר כו' ול"ד לחמץ כו' דאסור ליגע בו שמא יאכלנו. ומשמע שם ר"ל בב"ח סי' תרי"א:

דלהר"ן ומ"מ. הביאם מ"א לעיל סי תרי"א ס"ק ב' דס"ל דמה"ט התירו קניבת ירק מן המנחה ולמעלה. כדי שלא יצטרך לתקן הכל בלילה ותהי נפשו עגומה עליו ודוקא מן המנחה ולמעלה התירו כיון שהוא קרוב לזמן אכילה דומה למי שיש לו פת בסלו. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה. אבל קודם המנחה לא הותרה דגזרינן שמא יאכל:

ולפ"ז מוכח דלדידהו (משא"כ לפירש"י בהאי דקניבת ירק הביאו ג"כ מ"א לעיל סי' תרי"א אין ראיה משם) אסור ליגע באוכלים ביוה"כ שמא יאכל ממנו. וכתב הב"ח דלפ"ז הא דתני ביומא דף ע"ז ע"ב תני דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואמר אביי משום שבתא. (פי' ר"ת שבימיהם היה מצוי מזיק ששמו שבתא שהיה חונק התינוק אם נתנו לו פת והנותן לא רחץ ידיו תחלה אף שנטל ידיו שחרית. וכתב ר"ת דאין אותו מזיק מצוי בינינו וכן כתב הטור סי' תרי"ג) אלמא דמותר לאשה ליגע באוכלים צ"ל דהתם מיירי בתינוק שאינו יכול ליטול הפת בעצמו. ולכן הותר לאשה ליתן לו:

ודוחק. ר"ל דדוחק לאוקמי הא דתני דבי מנשה דוקא בתינוק כהאי וא"כ משמע מהאי דתני דב"מ דלא גזרי' שמא יאכל:

כ"ג א"מ אונן. ר"ל ניהו דכהן הדיוט אסור להקריב כשהוא אונן. אבל כה"ג מותר מן התורה נהקריב אפי' הוא אונן. אלא כיון דאפי' כה"ג מ"מ אסור לאכול קדשים כשהוא אונן ס"ל לר"י דמדרבנן אפי ההקרבה אסור לכה"ג אונן גזרה שמא יאכל. ופריך מ"ש מיו"הכ. ר"ל דר' יודא א"ל דמתקני' לכה"ג מעיוה"כ אשה אחרת שמא תמות אשתו ובעי' וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו (וכ"ה דלא להוי ליה שני נשים דביתו כתיב משמע בית אחד דוקא לכן מגרש מערב יוה"כ האשה שיש לו כבר ומתנה עמה אם תמות אותה האשה שי"ל כבר ביוה"כ יחול הגט מעכשיו מערב יוה"כ ולאשה האחרת שמקדש עכשיו מקדש על תנאי ע"ש בגמ' באריכות ענין התנאי). ותיקשי מאי מהני תיקון אשה אחרת. הא מ"מ כשתמות אשתו הראשונה ביוה"כ יהי' אונן משום מיתת אשתו:

א"כ ש"מ דל"ג הואיל וכ"ע לא אכלי. וע"ק אמאי ל"פ בפשיטות מ"ש דבכל יוה"כ כו' ר"ל א"א דלכל אדם אסור ליגע באוכלים מחשש שמא יאכל א"כ תיקשי למה הותר לכה"ג ביו"כ להקריב נגזור שמא יאכל. וע"כ צ"ל משום דלא אפשר דע"כ צריך להקריב דרחמנא אמר א"כ גם שהוא אונן וניתוסף לו איסור אכילה משום אנינות מה בכך למה נגזר כיון דא"א בכל כה"ג לחוש לשמא יאכל. ואי משום דהוא טרוד ע"י אנינותו יש לחוש טפי שישכח ויאכל. ס"ל דאכתי לא אסיק סברת טרדה עד אח"ז כשהשיב לו מי לא מטרד כאשר יתבאר להבא:

אע"כ בוודאי ביוה"כ ל"ג. ר"ל אפילו בכל אדם וזה גם המקשן אסיק אדעתיה דלא חיישי' בשום אדם שע"י שכחה יאכל:

אלא ה"פ דחיישי' כו' ר"ל א"כ אמאי אסר ר"י לכה"ג להקריב אונן שמא יאכל הא ל"ח לשכחה. לכן כתב מ"א דל"ח שע"י שכחה יאכל אלא חיישי' ע"י טעות יאכל מתוך שיראה שמקריב אונן כו'. ולהכי פריך מיוה"כ שמקריב אונן וע"כ צ"ל לדעת מ"א דאין הקושיא שיאכל ביוה"כ. דהא ל"ח לשכחה. אלא כיון שרואה שמקריב אונן ידע שמותר להקריב אונן והא ר"י אוסר לו להקריב אונן ואין קושית המקשן כלל שנגזר שמא יאכל דבאמת ביוה"כ ל"ח לאכילה אלא הא סתם ר"י דלא יקריב אונן והא ביוה"כ ע"כ מקריב אונן. וע"ז משני ביוה"כ כיון דכ"ע לא אכלי הוא נמי לא יאכל ר"ל ר"י לא אסר להקריב אונן כ"א היכי דשייכה גזירה שמא יאכל והיינו בחול אבל ביוה"כ דל"ל שמא יאכל מותר להקריב. ואי ע"י שיקריב ביוה"כ כשהוא אונן וידע דאונן כה"ג מותר להקריב יטעה ויאכל גם בחול כשיהי' אונן:

הא בחול א"ל היכרא דאסור להקריב. ובזה אפשר לישב קצת דברי רש"י שכת' שם אהא דפריך וכה"ג מי חיילא עליו אנינות והא מגרשה ר' ל אם מתה ביוה"כ הלא מגרשה למפרע ע"פ התנאי המבואר שם באריכות כנ"ל וא"כ מאי פריך מעיקרא לר"י הא ביוה"כ מקריב אונן כשתמות אשתו כנ"ל הא לא הוי אונן כלל אפי' תמות ומשני נהי דאנינות לא חיילא אטרדי מי לא מטרד. ופירש"י ובקדשים בעי שמחה וגדולה דכתיב לך נתתיה למשחה כדרך שהמלכים אוכלים עכ"ל. והמובן הפשוט וא"כ אי יאכל ניהו דלא חל עליו אנינות מ"מ איכא איסורא בהאי אכילה הואיל וטרוד ואינו שרוי בשמחה ועפ"ז תמהו על רש"י בתוס ישנים בתשו' ה"ה ח"צ דמה לו לרש"י לבקש איסור אכילה משום דבעי' בשמחה ואיסור אכילת יוה"כ להיכן אזיל ע"ש ולפ"ד מ"א א"ש דודאי אין קושי' מקשן הראשון דנגזר ע"י הקרבתו יאכל ביה"כ כנ"ל אלא דהוי קשה ליה איך סתם ר"י דכה"ג אונן לא יקריב הא ביוה"כ לדידיה ע"כ מקריב אונן כנ"ל וע"ז פריך הא לא חיילא עליו אנינות ומשני דעכ"פ אטרודי מטרד וע"ז בא רש"י לפרש מה בכך מ"מ אונן לא הוי ולכן כתב דבקדשים אפי' באכילתן בעי' שמחה וגדולה כ"ש בהקרבתן וא"כ כמו שאסר ר"י לכה"ג כשהוא אונן להקריב ה"ה דה"ל לאסור לכה"ג להקריב כשהוא טרוד ואינו שרוי בשמחה:

והר"ן ומ"מ דגזרי בהאי דקניבת ירק כצ"ל:

מתעסק ומתקינו לאכילה. ר"ל אבל כה"ג ביוה"כ ניהו דמתעסק בהקרבתן אבל מ"מ אינו מתקנו לאכילה ולכן ל"ל כ"ה לאכילה כ"ש בנגיעה בעלמא דל"ל שמא יאכל:

ועיין במשנה ספי"א דמנחות כוונתו למ"ש מ"א סס"ק זה:

דדבר שראוי לאכילה בעין כו' וא"כ לא קשה מכה"ג ביוה"כ דאינו ראוי לאכילה דהא הוא בשר חי דאינו ראוי כ"א לנפש היפה:

ולכן החלות כו' דתנן פי"א דמנחות משנה ז' חל יה"כ בשבת החלות (ר"ל לחם הפנים שבכל' שבת היו מסלקים מן השלחן ונותנים עליו לחם הפנים חדשים ולחם הפנים שהיו מסלקים היה מתחלק בין הכהנים וזמן אכילתו הי' ביום וליל מוצאי שבת שאחריו ולא יותר ולכן ) היו מתחלקות בערב דהיינו מוצאי שבת ומוצאי יוה"כ יאכלוהו אז וכתב הטעם בירושלמי דמה"ט לא היה מתחלק בשבת שחרית ככל שבתות השנה. כיון דראוי לאכלו בעין גזרי' שמא יאכל:

לענין בליעת רוק שבפיו ביוה"כ עמ"ש מ"א ס"ס תקס"ז סק"ח:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.