מחצית השקל/אורח חיים/תקסח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מחצית השקלTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png תקסח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד




לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


(א) (ס"ק א) ושכח ואכל. אפי' הזיד. ושכח דנקט אורחא דמלתא דלאו ברשיעי עסקינן ואכל הרבה כו' הב"ח הוצרך לכתוב כן ע"ד הטור שכתב ואכל כזית. ע"ז כתב דלאו דוקא ה"ה הרבה. אבל בש"ע דכתב סתם ואכל (רק בסיפא בסתם דאיבד תעניתו נקט לרבותא כזית) לא היה מ"א צריך לכותבו:

(ב) (ס"ק ב) כזית כו' עסי' תרי"ב. וע"ש דבשתיה דשעורו כמלא לוגמיו לענין צירוף יש שני דעות אי בעי' ג"כ בכדי אכילת פרס או שעורו כשעור שתית רביעית:

דהא הר"ן כו' בככותבת ופחות מזה לא איבד בתעניתו. כיון דביה"כ שיעור אכילה להתחייב בכותבת. וניהו דלא קי"ל כוותיה בהא. וסגי בכזית. מ"מ בזה ילפי' לענין שתיה מיה"כ דבעי מלא לוגמיו (וגם ילפינן זמן הצירוף מיה"כ):

(ד) (ס"ק ד) ויש כו' ולכן כשאכל איבד כו' כמו שהדין לדידן ביום סתם:

(ה) (ס"ק ה) לדבר כו'. ומ"מ צריך להתענות מקצת היום כו' מבואר בב"י הטעם דע"י זה א"צ להתיר נדרו. ומותר לאכול בסעודת מצוה ויפרע ביום אחר. דבזה שעכ"פ התענה מקצת היום יצא קצת ידי נדרו שקיבל עליו אתמול:

ועיין סי' רכ"ה בסעודת בר מצוה. באיזה ענין נקרא סעודת מצוה. ע"ש במ"א ס"ק ד':

וסי' תקנ"ח כו'. כתב מ"א שם דסעודה שעושים בלילה שלפני החתונה במקום שאין שולחים סבלונות לא מקרי סעודת מצוה:

איתא סוף ברכות כל הנהנה כו' נראה דעת מ"א דמה"ט נקרא סעודת מצוה. אבל בתשו' חות יאיר סי' עי"ן נראה דס"ל דלא הוי סעודת מצוה. וע"ש כי האריך בפרטי סעודת מצוה. מה נקרא ס"מ או לא:

(ו) (ס"ק ו) לא כו' ואעפ"י שקבלו כו'. ז"ל הרא"ש הביאו הב"י. וע"כ צ"ל כן דהאיך תמצא שקיבל עליו יום סתם. והלא צ"ל הריני בתענית למחר עכ"ל:

(ז) (ס"ק ז) ב' וה' כו' עבי"ד סי' ר"ך סעיף וי"ו וסעיף ז'. דמבואר דהשנה משמעו שנה זו. אבל שנה בלא ה"א לא משמע שנה זו דוקא. וע"ש לענין חדש העיבור מה דינו:

רק יום קבוע כגון יום שמת כו' ר"ל שהיום מצד עצמו גרם לו להתענות:

ואם נדר כו' וכתב ר"מ מינץ סי' כו' כצ"ל:

(י) (ס"ק י) כי לא כו' וכ"מ סי' תקע"ב ס"ב. שכתב אם גזרו תענית צבור והתחילו להתענות ופגע בה ר"ח חנוכה ופורים וחה"מ מתענין ומשלימין. והא באלו הימים הסעודות הם סעודת מצוה אפ"ה צריכים להשלים. הואיל וגזרו ת"צ:

ועמ"ש סי' תקנ"ט ס"ק י"א בת"צ שנדחה:

וצ"ע כשמתענין ך' סיון כו' מיהו קודם הסעודה כו' וכ"מ ממש"ל בשם ת"ה. ר"ל ס"ק ה' שכ' ומ"מ צריך להתענות מקצת היום כו' אף דשם הטעם כמש"ל דעי"ז מקרי קצת שמקיים נדרו שקבלו מאתמול וא"צ התרה. מ"מ בעי שיהיה עליו שם תענית קצת. ועי"ז שאינו אוכל עד שילך על הסעודה ניכר טפי שעד עכשיו התענה ועתה יאכל לשם מצוה:

(יא) (ס"ק יא) ואם כו' כמ"ש סי' תקס"ג. דדי בזה וא"צ לקבלו שוב בתפלת מנחה:

באמצע שנה כנ"ל. וחולק מ"א גם על רמ"א דמשמע מיניה כהלבוש ועסי' תקס"ב ס"ק ד'.

(יב) (ס"ק יב) יכול כו' וע' סי' של"ד שיעור הפדיון:

ומ"מ נ"ל דהעשיר יתן לפי עשרו כו'. בס' ת"ש בסי' של"ד כתב ע"ז לא מפיו אנו חיין כי הם דברי רמ"א בי"ד ס"ס קפ"ה ולענ"ד היה אפשר לחלק. דדוקא התם בסי' קפ"ה ששגג בעון כרת וחיוב חטאת. ולכן לכפרת העון חייב לצום סך הימים המבואר שם סי' קפ"ה. מסתבר דאם בא לפדות התענית דצריך ליתן כפי ערך ממולו. דהא צריך ליתן טעם מה שייכות יש לנתינת צדקה תמורת קרבן. אף שאמר דניאל וחטאך בצדקה פרוק. וכן לחד מ"ד גבי בני עלי דרש בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בג"ח מ"מ מי שמחויב חטאת לא מצינו שיכול ליתן צדקה תמורתו וע"כ צ"ל דגם התענית שבא תמורת הקרבן. היינו שמקריב חלבו ודמו הנמעט על ידי התענית ועיין בט"ז סי' תקס"ב ס"ק ח'. א"כ ראוי ליתן סך מעות כשפודה שיעור שמצטער בנתינת הצדקה. וע"י הצער מתמעט ג"כ חלבו ודמו כאלו התענה. אף דאינו דומה מיעוט החלב ודם שע"י התענית למיעונו החלב שע"י הצדקה. ובלי ספק שיותר מתמעט על ידי צום מע"י צדקה. מ"מ כיון דעכ"פ יש לו קצת דמיון לתענית לענין מיעוט חלב ודם אף שאינו דומה מכל וכל. בצירוף מצות צדקה שגם הוא כפרת עון כנ"ל וחטאך בצדקה פרוק סגי ליה. וא"כ ממילא העשיר צ"ל יותר מי"ב פשיטים עבור יום א' דבסך מועט כזה ודאי לא יתמעט חלבו מצער. אבל הכא שקיבל עליו תענית וס"ל להראב"ד דסגי במקום צער או אונס דיכול לפדותו וכ' ז"ל דקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה. ותמורתו יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתיה דהכי קיבל עכ"ל הראב"ד:

א"כ כיון דבאומדן דעת תליא. י"ל דאומדין דעתו דאפילו הוא עשיר דעתו היה ליתן תמורתו כפי הנהוג ברוב ב"א דהיינו י"ב פשיטים אף דאינו מצטער בכך. ואינו דומה לתענית שנתמעט חלבו ומצטער. דלהראב"ד א"צ להיות שוה (והרא"ש באמת מה"ט השיג עליו ע"ש) לכך הוצרך מ"א לאשמעי' דגם בזה עכ"פ צ"ל העשיר לפי עשרו. ואעפ"כ השיגו הרא"ש דאעפ"כ התענית גדול ממנו וכדאיתא בש"ס שהביא הרא"ש ע"ש. אולם צל"ב קצת על רמ"א דלעיל ס"ס של"ד כ' דבעי תרתי תענית מ"ם יום. ותמורת חטאת יתן ח"י פשיטים לצדקה. ובי"ד סי' קפ"ה לא כתב כ"א שיתענה מ' יום או יפדה ולא הזכיר שיתן תמורת חטאת דבר מה. ונראה לי דבתשו' מהר"ם שהביא מרדכי בשבועות. לא הוזכר שיתענה בשגגת נדה כ"א לערך כ' יום בסירוגין. וגם לא הזכיר שיתן תמורת חטאת ח"י פשיטים. אך בד"מ בי"ד סי' קפ"ה כ' דע"כ צ"ל דבפסקי מהרא"י סי' ס' ה"ל גירסא אחרת בתשו' מהר"ם דשם כ' שצ"ל מ"ם יום בסירוגין. עכ"פ נראה שיש ב' נוסחאות בתשו מהר"ם. לכן לענין שבת דחמיר טובא החמיר רמ"א כמו שכ' בפסקי מהרא"י שהיה שאלה לענין שבת והחמיר ב' חומרות דבעינן מ' יום וגם צ"ל עבור חטאת ח"י פשיטים כמש"ש בפסקי מהרא"י אבל לענין נדה אף שהוא עון כרת מ"מ לא חמיר כ"ה כשבת. לכך הקיל ולא החמיר כ"א בזה שכתב דבעי' מ' יום ולא כתב שיפדה החטאת בח"י פשיטים גם אפשר לדחוק בלשון מהרא"י שגם לפי נוסחתו במהר"ם. מהר"ם גופיה לא הצריך בנדה כ"א תענית גרידא ולא ליתן תמורת החטאת דבר מה ע"ש:

(יג) (ס"ק יג) יכול כו' והא דאמרינן בריש נדרים כו' דף ג' ע"ב דיליף בהיקש נזירות מנדרים שיעבור בבל תאחר גם בנזירות. ומסיק הש"ס היכי דמי בל תאחר דנזירות. אי דאמר הרי עלי להיות נזיר. מיד חל עליו כל דין נזירות. ואם אינו נוהג נזירות עובר על בל יחל. ומאי שאייטיה דבל תאחר הכא. ופי' הר"ן בשלמא בנדרים משכחת לה דאמר הרי עלי עולה דמחוסר מעשה הפרשת קרבן. וכ"ז שלא הפרישו עובר בבל תאחר. אבל נזירות דלאו מחוסר מעשה חל ממילא מיד. ואי מיירי דאמר הרי עלי להיות נזיר לכשארצה דלא חל עליו נזירות מיד. דהא אמר לכשארצה. א"כ גם על בל תאחר לא עבר. דהא התנה דוקא לכשארצה. ומסיק רבא דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. וכיון דאיכא למיחש שמא ימות. כדתנן כהן שאמר לאשתו בת ישראל ה"ז גיטך שעה א' קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד. שכל שעה חיישינן שמא ימות. ועתה היא שעה שקודם מותו. וה"ה בקבלת נזירות איכא למיחש כל שעה שמא ימות ולא יקיים נזירותו. ולכן אעפ"י שלא חל מיד ממילא כיון דתלאו בזמן קודם שיפטר מן העולם אבל עכ"פ ראוי לקבלו מיד שמשמעות דבריו שקיבל עליו לקבל נזירות קודם שיפטר מ"ה וחיישינן שמא ימות וכה"ג ילפינן מנדרים דעבר על בל תאחר אם אינו מקבלו מיד וכ"ה לפי' הר"ן. ואם כן לכאורה משמע דוקא כה"ג שאמר לא אפטר מ"ה כו' דמשמע שקיבל עליו למנות נזירות לענין שודאי ישלימנו קודם מותו. בהא דוקא חיישינן למיתה. אבל לא בענין אחר. ועל זה כתב מ"א דלעולם בכל ענין חיישינן למיתה כמו שהוכיח מ"א לעיל. והא דהוצרך בנדרים לאוקמי דוקא כהאי גוונא. משום דלא משכחת בענין אחר כנ"ל:

ומיהו לזמן מועט ל"ח כו' כמו שכתב הרא"ש בנדרים. ר"ל דהרא"ש כ' שם וז"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר ל"ח שמא ימות. הכא לזמן מרובה דימי נזירות חיישינן עכ"ל ורצה לו' שמשמעות לשון קבלתו היתה שישלים נזירתו קודם מותו וכיון דסתם נזירות שלשים יום צריך לקבל עליו מיד שמא ימות תוך שלשים יום ולא ישלים נזירותו. אם כן עכ"פ צריך הוא לעשות מה שאפשר לו והיינו עכ"פ לקבלו מיד. ואף דאפשר דמ"מ לא ישלים נזירתו בחייו ומ"מ איהו דידיה עביד אבל מ"מ אף על פי שראוי לעשות כן מ"מ לשיטת הרא"ש לא עבר בלאו דבל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים כמו בקרבן דלא כהר"ן עיין שם. מ"מ ממוצא דברי הרא"ש מוכח דעכ"פ שלשים יום מיקרי זמן מרובה. והאי מאן דפליג בפרק כ"ה שכ' הרא"ש הא דמוקמינן שם בגטין מתני' דה"ז גיטך שעה אחת קודם מותו הנ"ל כתנאי. דתנן הלוקח יין מבין הכותים החשודים על לפני עור ומוכרים טבל ודאי ופי' רש"י ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות אומר שני לוגין ממאה לוג שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר כו' ומותר לשתות מיד דבקריאת שם לבד יצא מיד טבל. ולא חיישינן שמא יבקע הנוד שבתוכו היין וישפך היין ולא יהיה אפשר להפריש תרומה ומעשר. ונמצא שתה טבלים למפרע דברי ר"מ. וה"ה דלר"מ ל"ח למיתה ור"י ור"ש אוסרים לשתות דחיישינן לבקיע' הנוד וה"ה דלדידהו חיישינן למיתה. ואתיא מתני' דה"ז גיטך כו' כר"י ור"ש עכת"ד הגמ'. ועז"כ הרא"ש דאפי' ר"מ מודה דלזמן מרובה חיישינן למיתה. ומזה כ' מ"א אבל לזמן מועט ל"ח למיתה. ואף על גב דהרמב"ם רפ"ט מהל' תרומות פסק כמתני' דה"ז גיטך שעה א' קודם מותו דאסורה לאכול בתרומה מיד אלמא דס"ל דקי"ל דחיישינן למיתה אפי' לזמן מועט. והרא"ש לא כ' לחלק בין זמן מרובה למועט אלא לר"מ דל"ח למיתה. אולם כבר עמד ה"ה בעל ש"ת חכם צבי סי' קלו. בדברי הרמב"ם הנ"ל ורמי פסקיו אהדדי דבהלכות יה"כ פסק כרבנן דר"י בריש יומא דלא היו מתקינין אשה אחרת לכ"הג ביה"כ ול"ח שמא תמות אשתו ביה"כ וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אלמא דל"ח למיתה בזמן מועט. והאריך וסוף דבריו וז"ל וכיון שלא ירדנו לסוף דעת הרמב"ם ז"ל היה לנו לו' דלמיתה דחד נמי ל"ח לזמן מועט כו' עכ"ל. וכן י"ל דהוי ס"ל למ"א:

(יד) (ס"ק י"ד) שב' ימים כו' ושעה א' לאו דוקא כו'. ר"ל דהפסקה מבע"י שכ' שיהיה שעה א' הוא ל"ד דמקצת השעה ככולה. דבתחלה מה חילוק יש בין שעה או חצי שעה כ"א שיהיה זמן נוסף על התענית. בשלמא אחר שהתענה כ"ד שעות. י"ל דצער זמן שעה אחת דוקא עולה לצער תענית כל היום שבתחלתו. אף דאין צער השעות שוות. דוודאי צער של שעה כ"ה אינה כ"כ גדול כצער של שעה כ"ו מכ"ש בצער השעות הבאות אחריהן. מ"מ לא פלוג מה שא"כ השעה שקודם התענית דאין לו אז צער. א"ו דלאו דוקא הוא אלא דעדיין יש לפקפק בזה דילמא גם בתחלה בעינן שעה ממש. וע"י כן כשעבר כ"ג שעות מיום התענית כבר נצטער כ"ד שעות. וא"כ שעה כ"ד מיום התענית האחרונה עולה ליום שלם. וצ"ל דמסברא כ' מ"א כן ולא ידעתי למה. אלא מטעם הנ"ל. דהא אין צער השעות שוות כנ"ל:

(טז) (ס"ק טז) הכא כו' דס"ס יצטער כו' (ד"מ) הד"מ כ' כן על מ"ש לעיל סעיף ב' בשם הראב"ד. אם מצטער בתעניתו יכול לפדותו בממון. הכא מודה דאינו יכול לפדות במה שיתענה בב' או ג' ימים רצופים דהכא כ"ס יצטער כו' והמ"א כ' טעם זה ג"כ דאינו דומה למאי דקי"ל לוה אדם תעניתו ופורע. דיש ג"כ לחלק בהכי. דהא אינו רשאי ללות כ"א כשמצטער היום או כדומה כמבואר סעיף ב' ואם כן ע"י שילוה תעניתו ינצל מן הצער. דהא יום זה דהיינו היום גורם לו הצער שהוא נחלש היום. או צער שרוצה למלא רצון אדם גדול או ס"מ. אבל ביום אחר לא יהיה צער זה. משא"כ הכא דעכ"פ יצטער כ"כ דהא ע"כ התענית של רצופים שוה לתענית שאין רצופים ומי ידע בתחלה שאחר כך יצטער לכן רצה להקדים להתענות רצופים:

(יח) (ס"ק יח) שמי שקבלם כו' משמע אפילו ל"א דרך נדר כו' משמעותו מדנקט רמ"א לשון שקבלם ולא אמר שנדר משמע דאפי' בקבלה צריך מ"ם יום ממש דומיא דמ' יום שהתענה משה (ובד"מ אינו מוכח יותר מבש"ע ותחלה במה שחלק עם מהרש"ל אדרבא הי' מעשה שנדר. אלא דהד"מ נקט אח"ז ג"כ לשון קבלה ע"ש):

(יט) (ס"ק יט) ת"ח כו' עס"ס תקצ"ז. דמבואר מה"ט הואיל וי"א דמצוה להתענות בר"ה. לכן כשהתענה ת"ח בר"ה אין צריך למיתב תענית לתעניתו וע"ס תקע"ג דחתן שנשא בר"ח ניסן צריך להתענות מה"ט ע"ש:

(כ) (ס"ק כ) באדר כו' דמי למי שנדר כו' עבט"ז ס"ג:

ובא למלך כו' ר"ל דאז עדיין לא נדר דהא הוא פעם א':

לחדש מעובר ופירש"י כו' דת"ר מר"ח ניסן עד ח' בו אסור בהספד דהם מי"ט הכתובים במגילת תענית ופריך ל"ל למימר מר"ח לימא מב' בניסן. ור"ח בלא"ה אסור. ומשני דמה"ט נקט מר"ח לאסור גם יום שלפניו דהיינו כ"ט אדר. דר"ח לפניו מותר. אבל ימים הכתובים במגלת תענית אסורים לפניהם ולאחריהם ופריך כ"ט אדר בלא"ה אסור בהספד דהוא יום שאחר כ"ח אדר. וכ"ח אדר הוא מימים הכתובים במ"ת. אמר אביי לא נצרכא אלא לחדש מעובר. ופירש"י בפי' ראשון וז"ל בשנה מעוב' שיש בה שני אדר. והאחד חסר. דהשתא כי הוי אדר שני מלא הוי יום שלשים לפני ר"ח ניסן עכ"ל וא"כ מוכח מלשון אביי דאמר לחדש מעובר ומפירש"י דע"כ צ"ל דאדר שני מלא ולכך נקט חדש מעובר. ת"ל דהא י"ט הכתובים במ"ת שנוהגים באדר דינם שינהגו באדר ראשון כשהשנה מעובר'. וא"כ יום כ"ח אדר דהוא מי"ט הכתובים במ"ת נוהג באדר ראשון. וכן יום כ"ט שאחריו אבל כ"ט אדר שני היה מותר אי לאו דר"ח ניסן הוא מי"ט הכתובים במ"ת והוי כ"ט אדר שני יום שלפני ר"ח. א"ו דימים הכתובים במ"ת שנוהגים באדר דינם שיהיה נוהג באדר ב' ושפיר איצטריך לו' לחודש מעובר דהיינו שאדר שני מלא וכפירש"י:

וא"כ ה"ה דיא"צ יש לנהוג באדר שני. דהוא העיקר וכדחזינן בי"ט הכתובים במ"ת:

דאלת"ה לא פריך כו' דאהא דתנן במגילה אע"פ שאמרו מקדימים (כשחל יום פורים בשבת מקדימין לקרותה וכדתנן ריש מגילה. מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד ובט"ו ע"ש היכי משכחת לה) מ"מ אם הקדימו מותרים באותו יום שקוראים המגלה בהספד ותענית. ופריך היכי משכחת לה אילימא כשחל י"ד בג' בשבת שהכפרים מקדימים ליום ב' שהוא י"ג אדר הא אסור בהספד ותענית. דהא י"ג אדר מי"ט הכתובים במ"ת ונקרא יום ניקנור. ואלא כשחל ביום ד' שהכפרים מקדימים ליום ב' שהוא י"ב אדר הא ג"כ מי"ט הכתובים במ"ת ונקרא יום טוריינוס. ואסור בהספד ותענית כו' והא קריאת מגלה ודאי דאינה נוהגת אלא באדר שני וכדתנן במגלה דף וי"ו ע"ב. וא"א די"ט הכתובים במ"ת נוהגים באדר א'. מאי פריך ת"ל דיום ניקנור וטוריינוס דלמא מתני' מיירי שהשנה מעובר' דיום ניקנור וטוריינוס נוהגים באדר א' וכשמקדימים באדר שני לקרות המגלה בי"ב או בי"ג מותרים בהספד ותענית. אף ע"פ שקוראים בו המגלה. א"ו די"ט הכתובים במ"ת נוהגים באדר שני:

פ"ק דמגלה דף ו' ע"ב:

ובת"ה מביא ראיה לנהוג כו' וז"ל בשמעתא דאין בין. פליגי רשב"ג ור"א ורשב"ג סבר כל מצות הנוהג' באדר אין נוהגים אלא בשני. ור"א סבר אין נוהגים אלא בראשון. ופסק תלמודא הלכתא כרשב"ג. ופריך עליה התם בשלמא ר"א מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות. אלא רשב"ג מ"ט. ומשני כדי לסמוך גאולה לגאולה פי' גאולת שושן כו' אבל כל היכי דלא שייכי הני טעמי דלסמוך גאולה לגאולה. לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות. ונידון דידן לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה. לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון עכ"ל:

ובתשוב' מהרי"ל כו' דבמגלה ס"ד כו' דאין מעבירין כו' הנה תשובת מהרי"ל אינו ת"י. וצ"ב דאדרבה זהו טעמו של ת"ה דיתענה בראשון משום דא"מ על המצות. כמו שהעתקתי לשונו לעיל ונ"ל דמהרי"ל ס"ל דבתענית יא"צ לא שייך אין מעבירין ע"ה. דלא כת"ה דס"ל דעיקר התענית אינו משום כבוד ואמו דחייב בכבודם גם לאחר מותם. אלא משום דריע מזלו של בן באותו יום ולכך מתענין להגין עליו. ואם כן אינו ענין לאין מעבירין ע"ה. ועיין בי"ד ס"ס ת"ב בש"ך ס"ק יו"ד:

הוי עבדינן פורים בתרוייהו והיינו לשיטת ת"ה דס"ל דהכא גם כן שייך אין מעבירין ע"ה. ולהכי כ' ובגמרא משמע כו' בתרוייהו. ואם כן יש להתענות בשניהם. דהכי איתא התם א"ר יוחנן שניהם מקרא א' דרשו כתיב בכל שנה ושנה. ר"א סבר מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן כו'. ורשב"ג סבר מה כל שנה אדר הסמוך לניסן כו'. ופריך בשלמא ר"א מסתבר טעמיה כו' כנ"ל. ומשני רב טבי מסמך גאולה לגאולה עדיף ור"א אמר טעמיה דרשב"ג דכתיב לקיים כו' הפורים הזאת השנית (פירש"י בחדש השני) ואיצטרך למכתב בכל שנה. ואיצטריך השנית דאי מבכל שנה ה"א כקושיין (ר"ל דלמא דרשינן כר"א אדר הסמוך לשבט משום דאין מעבירין ע"ה) ואי אשמעינן השנית. ה"א בתחלה בראשון ובשני קמ"ל בכל שנה ור"א האי השנית מאי עביד ליה. ומשני מבע"ל לכדרב שמואל ב"י כו' עכל"ה. אם כן הרי דאי לא הוי כתיב בכל שנה. ה"א בראשון ובשני. אלא דמזה אין ראיה דה"א בתרוייהו משום דכתיב השנית אבל בעלמא דלא כתיב קרא לא אלא צ"ל דראיית מ"א היא מר"א דהא חזינן דקרא דבכל שנה הוא מיותר לדרשה. דהא מצריך צריכא לרשב"ג ואמר דאיצטריך השנית ואיצטריך בכל שנה ואמר אי אשמעינן השנית ה"א בתחלה כו'. ואם כן תיקשי לר"א דאיצטריך לדידיה השנית לדרשה אחרינא אכתי ל"ל לדידיה בכל שנה ת"ל דנדע מסברא בראשון משום דאין מעבירין ע"ה. והא בלא"ה ידעינן מקרא דשמרתם א"ה כמ"ש רש"י שם. א"ו דהוי ס"ד ניהו דאין מעבירין ע"ה מכל מקום צריך לקרות גם בשני. לכך איצטריך בכל שנה. ואם כן בעלמא דל"ל קרא נשאר סברא החיצונה בתרוייהו בראשון משום דאין מעבירין ע"ה וגם בשני. וכ"ז לדעת ת"ה דגם הכא שייך טעם דא"מ ע"ה אבל לדעת מהרי"ל הנ"ל אין ראיה דיש לו' הכא דל"ש אין מעבירים ע"ה יתענה רק בשני:

אך אל יסיג כו'. ר"ל כשיש שם יתום או יא"צ וודאי לא יתן לו קדיש. כיון דהוא ספק בכל יום:

ומי שמת כו' ולכן יתענה בר"ח. לשון יתענה לאו דוקא דהא כשחל יא"צ בר"ח אין מתענים כמ"ש בש"ע:

אלא ר"ל לקבוע בו יא"צ לענין אמירת קדיש. ונ"ל דאם שנה ראשונה. ר"ל סוף שנה ממיתת האב. דעדיין לא הוקבע עליו בנדר:

בגמ' דנדרים. דף ס' ע"ב אהא דתנן קונם יין שאני טועם חדש זה. אסור בכל החדש ור"ת להבא ופי' הר"ן אם נדר בא' מימי חדש אסור בכל החדש. ור"ח להבא שאין ר"ח שאחר ימי החדש מכלל האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר. ופריך הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכא אלא לחדש חסר (ופי' הר"ן שחדש שבא אחר חדש נדרו הוי חסר ואם כן חדש שנדר בו הוי מלא ועושים בחדש שבא שני ימים ר"ח ויום ראשון הוי למלאות חדש שעבר עכ"ל) מהו דתימא ר"ח לעבר הוי ולתסר קמ"ל הא קרי אינשי ריש ירחי (ופי' הר"ן וז"ל מ"ד ר"ח לשעבר שהרי יום א' של ר"ח למלאות חדש שעבר עושים וסד"א לתסר ביה קמ"ל הא קרי לי אינשי ר"ח ומש"ה כו' מותר בו. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם עכ"ל) הרי דלולי דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א מצד הדין יום א' דר"ח שייך לחדש העבר והוא סוף חדש העבר. וע' בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' פ"ג שחלק וכ' ע"ז וז"ל בעיני הפלא ופלא דאם נלך אחר סוף חדש כו' ואם כן מי שמת כ"ט חשון והיה החדש מלא ור"ח כסלו שני ימים ולשנה הבאה חשון חסר. ואם כן נמי נימא כיון שמת יום א' קודם סוף החדש שהוא יום שלשים אם כן עכשיו בשנה זו יהיה לו יא"צ יום א' קודם סוף ימי חדש דהיינו קודם כ"ט שהיא יום כ"ח ודבר זה לא שמענו וכמו זר יחשב כו' עכ"ל:

ולענ"ד לא דמי להדדי דודאי אם אפשר לקיבעו באותו יום בחדש עצמו עדיף מלילך בתר סוף החדש. ואם כן בנדון דתשובת פ"מ הנ"ל דאפשר לקובעו בכ"ט לחדש וודאי עדיף מלקובעו בכ"ח שהוא גם כן יום אחד קודם סוף חדש כמו בשנה שמת. ולכן יהיה היא"צ כל פעם כ"ט לחדש. משא"כ בנדון של מ"א דא"א לקובעו ביום החדש. דהא מת ביום שלשים לחדש ושנה זו אין החדש כ"א כ"ט יום. ולכן צריך לילך אחר סוף חדש כמ"ש מ"א. גם כ' בתשוב' הנ"ל דהא דיום א' דר"ח נחשב לחדש העבר מבואר בשביעית פרק י' משנה ב' השוחט את הפרה כו' ע"ש. ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו. דלעולם אדר עומד תחת אדר שני כצ"ל. וכ"מ מוגה בקונטרס אחרון של בעל תוספת שבת ור"ל ששנה שמת היתה מעוברת ושנה אחריה היא פשוטה:

(כב) (ס"ק כב) עולין כו' הריני נזיר כשי"ל בן כו' והוא דתנן במס' נזיר דף י"ג ע"ב האומר הריני נזיר ונזיר כשי"ל בן א"כ קיבל עליו ב' נזירות. א' מיד והשני כשיהיה לו בן. וכיון שחל תחלה הנזירות שקיבל על עצמו קודם הנזירות של בנו דהיינו כשיולד לו בן. לכן אם התחיל למנות נזירות עצמו ולאחר יום או יומים נולד לו בן. משלים ימי נזירות עצמו תחלה ומגלח ומביא קרבן כדין הנזיר. ואח"ז מתחיל למנות נזירות בנו. ואחר ההשלמה דהיינו אחר שלשים יום מגלח שוב ומביא קרבן נזיר על נזירת בנו. ואם אמר להיפך הריני נזיר כשיהיה לי בן. והריני נזיר. נמצא חל נזירות בנו תחלה. דהא הזכירו תחלה. אלא כיון שעדיין לא נולד לו בן והתחיל למנות נזירות עצמו. ואח"כ נולד לו בן. מניח נזירות שלו ומתחיל למנות נזירות בנו שהוא חל תחלה. וכשישלים נזירות בנו משלים הימים שחסרו לו לנזירת עצמו. ואח"כ מגלח על שתי הנזירות כא' ומביא קרבן נזיר עכת"ד המשנה. עכ"פ בין כך ובין כך אין נזירות אחד עולה לחבירו. וצריך למנות שלשים יום לנזירות עצמו וגם שלשים יום לנזירות בנו:

אמשנת הריני נזיר כו' דתנן הריני נזיר כשי"ל בן. והריני נזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים יום. ר"ל שלא ספר עדיין נזירות עצמו כ"א שבעים יום ועדיין נשאר מנזירת עצמו להשלים שלשים יום. לכן הדין לא הפסיד כלום. אף דצריך עתה שנולד הבן להניח נזירות עצמו ולמנות נזירות בנו. כיון שקיבל נזירות בנו תחלה כדלעיל במשנה ראשונה. מ"מ כיון שנזירות בנו מובלע תוך נזירות עצמו דהא צריך עדיין שלשים יום להשלים נזירות עצמו ונזירות בנו הוא סתם נזירות שזמנו שלשים יום כ"ש אם נשאר להשלים לנזירות עצמו יותר משלשים יום. לכן שלשים יום שמנה לנזירות בנו עולין גם לנזירת עצמו. משא"כ במשנה א' דגם נזירות עצמו אינו אלא שלשים יום. א"כ א"א שנזירות בנו יהיה כלו מובלע תוך נזירות עצמו לכן אינו עולה גם לנזירות עצמו. וצריך להשלים לנזירותו. אם לא שנולד מיד ביום שהתחיל למנות נזירות עצמו דאז עולה. כיון שמובלע נזירות בנו בנזירות עצמו ומיניה יליף דה"ה הכא תלי' אי היו"ד י"ת מובלעים כלם תוך המ' יום (אמנם מבואר שם אם אמר להיפוך וקיבל תחלה מאה יום של נזירות עצמו. ואח"כ נזירות דבנו שלשים יום אפילו מובלעים כלם אין עולים ע"ש בתו' ואם כן ה"ה הכא אם קיבל תחלה המ' יום ואח"ז קיבל יו"ד י"ת אין עונים וצ"ע בזה בדברי ש"ג) וצ"ע דהא בגמ' אמרינן כו' דף י"ג ע"ב וע' בי"ד סי' רל"ט ס"ד דעת הטור. שכתב אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום. וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל בשר כ"ב יום. ה"ז אסור בבשר מ"ב יום דשניהם חלין. והקשה הרב ב"י דתסגי בכ"ב יום ועשרים יום הראשונים יהיו עולין לב' השבועות:

אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר שלשים יום כו' למ"ד יום הראשונים עולין כן הוכיח שם הד"מ מהתוס' ומרדכי ע"ש:

והט"ז וש"ך כתבו שם אזלינן בתר כוונות הנודר. ר"ל אם אמר כ' יום ואח"ז כ"ב יום ס"ל להט"ז כיון דסתם נדרים להחמיר ויש לפרש שר"ל כ"ב יום מלבד כ' יום הראשונים לכן צריך לאסור מ"ב יום. אבל אם אומר שדעתו היה כ"ב יום שיעלה הכ' יום של שבוע' ולא היה מוסיף כ"א ב' ימים נאמן. ובש"ך אין זה מבואר אדרבה משמע קצת דס"ל כה"ג בכ"ע אסור מ"ב יום:

אלא בלא הוסיף בשבועה שניה אלא שאמר תחלה כ' יום וכן אח"ז יאמר כ' יום ע"ש:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם ·
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.