מחצית השקל/אורח חיים/תקיז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקיז

(א) (ס"ק א) מח"ל דוקא בעיר כו' ר"ל הא דכ' המחבר בעיר שרובה גוים. לא על קמח שנטחן לבד קאי אלא גם אריש' אם הובא מח"ל קאי. וכ' הט"ז הא דכתב בעיר שרובה גוים. אין הכונה שרוב הדרים שמה הם גוים אפילו הרבה מהם אופין בביתם ואין קונים פת מן הנחתום. ועי"ז רוב הקונים פת הנחתום הם ישראלים דכה"ג אסור. אלא ר"ל בעיר שרובה גוים הקונים פת מנחתום:

(ב) (ס"ק ב) קמח כו' וי"ל דאין רגילים כו' ר"ל אע"ג דאין מוקצי' כיון דראויים לכוס או לעשות קליות מ"מ כיון דאין רגילים כו' אסור לשלחן. דאין בזה שמחה. כיון דאינו ראוי ליהנות מהן כדרכן:

ונ"ל דאפילי שיפון ושעורים כו' אע"ג דלענין ברכה כו' בשעורי' מבואר להדיא בסי' ר"ח דאינו מברך עליהן חיין כ"א שהכל. אבל שיפון לא הוזכר שם וצ"ל דמ"א מסבר' ס"ל דשיפון דינו לענין ברכה כשעורים דהוא מין שעורים:

כמ"ש סי' ר"ח דהכוסס חטין חיים מברך לפניו בפה"א. וכוסס שעורין מברך לפניו שהכל דאין ראויים לאכלן חיין כ"א ע"י הדחק:

דחזי לכוס כ"ש הני והקשו אחרונים ל"ל ה"ט ת"ל דשעורים הם מאכל בהמה ומאכל בהמה מותר לטלטל ולא הוי מוקצה. וי"ל דהא מבואר לעיל סי' ש"ח סעיף ל"א במ"א ס"ק נ"ו בשר חי קשה דל"ח לאומצא הוי מוקצה אע"ג דיכול להשליכו לכלבים. מ"מ כיון דבמוצאי שבת יהי' חזי לעצמו ע"י בישול. אין דעתו להשליכו לכלבים והוי מוקצה וכ"מ כה"ג גבי אפרוח וכן בר"ס תקט"י. ואם כן הכא בשעורין ושיפון אם טחנן ועשה מהן פת איגלאי מילתא דלא היה דעתו ליתן לבהמה. ואי לאו דראויין חיין לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיין לבהמה כנ"ל:

דהא גמרו בידי אדם. ר"ל דהא הם של גוי והגוי אפשר לו לטחנן ולאפותן בי"ט וכה"ג לא הוי מוקצה. ועיין במ"א סי' שכ"ה ס"ק י' וי"א בזה:

די"א דקמח מוקצה. ומה"ט כ' הרב"י שם בש"ע דאין ליקח פת מגוי בשבת כ"א בשעת הדחק. א"כ למה סתם הרב"י פה להתיר ולא הביא דעת החולקים:

לא ס"ל ה"ט ר"ל משום מוקצה:

אלא חשש בסי' שכ"ה שלא בשעת הדחק לדעת המחמירים מטעם אחר ומשום שמא יאמר לגוי כו'. ע"ש במ"א ס"ק ט'. ואע"ג דבסי' שכ"ה בחבורו על הטור משמע דס"ל הטעם משום מוקצה כו'. מ"מ י"ל בש"ע חזר בו. ובחנוני ל"ג. ר"ל דוקא בסי' שכ"ה דמיירי שקונה מגוי שאפה לעצמו א"ל שמא יאמר לו (ואי משום פת גוי דאסור ע"ש בט"ז שכתב דמיירי שעשאו למכור) משו"ה גזרינן שיאמר לו שיאפה לו לישראל. משא"כ הכא דמיירי בחנוני דאין דרכו לאפות בעצמו אלא קונה מנחתום ל"ל שמא יאמר לו. ולהא לא חיישי' שיאמר לגוי אחר:

(ג) (ס"ק ג) שרוב' כו' ונ"ל דאם ישראל קנה כו' בלא חותם ואפי' חתמו ולמחר מצא שהחותם מקולקל ונראה שנעשה בכונה ע"י אדם אפ"ה מותר כמ"ש שם בי"ד כיון דאינו נהנה בחליפין דהא יפה כמו הראשון ולהכשיל ל"ח. דוקא בנדון דהמהרי"ל דהיה קמח של גוי ועדיין לא קנה ישראל יש לחוש לחליפין דרך מקרה ולא נתכוין להכשיל. מה שאין כן כשכבר קנה ישראל. לא יחליף אם אין לו הנאה. ובספר חמד משה השיג על מ"א. וכתב דהואיל והוא חנוני אפי' שהוא יפה כראשון אכתי א"ל לחליפין ולא נתכוין להכשיל אלא שבאו ב"א לקנות קמח ולא הספיק קמחו שה"ל ומכר של ישראל. ואח"ז טחן היום ונתן אותם לישראל תמורת קמחו של ישראל הראשון עיין שם:

(ד) (ס"ק ד) ליקח כו' לקרות הגוי לביתו. ר"ל כשהישראל אסור לו לטלטל המעות בי"ט לכך קורא להגוי לביתו ויראה לו המעות ויקח הגוי בעצמו המעות המגיע לו:

ונ"ל במקום ששומת כו' מותר ללקחו בלי נתינת דמים. וה"ה דמותר להזכיר הך דמים כמו תן לי בפשוט או בשני פשוטים דאין זה סכום מעות דרך מקח וממכר. אלא שמודיעו למוכר כמה הוא צריך. מה שא"כ כשאין שומת הפת ידוע א"א לו' שנתכוין להודיעו כמה הוא צריך. דהא אפי' יאמר בפשוט או שני פשוטים עדיין לא ידע כמה יתנו לו ואם יספיק לו. וכמבואר כל זה לעיל סי' שכ"ג וע"ש יתר פרטי דינים בזה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.