מחצית השקל/אורח חיים/תקיג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקיג

(א) (ס"ק א) אסור כו' אפי' בתרנגולת הע"ל. דליכא מוקצה בביצתה דאי בעי שחט התרנגולת ואכל כל מה שבתוכה מ"מ הביצה אסורה משום הכנה:

והא דאסורה בטלטול כו'. יש"ש לשיטתיה אזיל הובא במ"א ר"ס תקט"ו דכל דבר שאינו מוקצה מצד עצמו אע"ג שאסור באכילה ואין דעתו להשליכה לכלבים מ"מ מותר בטלטול א"כ בעומדת לאכילה ניהו דאסור באכילה משום הכנ' מ"מ בטלטול יהיה מותר עז"כ משום לא פלוג. ר"ל בעומדת לגדל ביצים דהביצה מוקצה אסורה בטלטול וכיון דגם בעומדת לאכילה אסרו באכילה משום הכנה לא רצו חכמים לחלק ביניהם לענין טלטול ואסרו הטלטול. אבל מ"א לקמן סי' תקט"ו חולק על מהרש"ל וס"ל דכל דבר האסור באכילה הוי מוקצה ואסור בטלטול. וא"כ א"ש בלא"ה כאן דאסור הטלטול אפי' בעומדת לאכילה:

(ב) (ס"ק ב) דהיינו כו' דאיסור הנגיעה היא מירושלמי דאהא דתניא דף ד' ביצה כו' אבל כופה עליה כלי שלא תשבר. מסיק בירושלמי בלבד שלא יגע בה. הביאו הרב"י בסי' ש"י וכתב המ"מ פכ"ה מהל' שבת וז"ל לא ידעתי הטעפ כו'. ואפשר שינענע הביצה ע"י הכלי (ר"ל ע"י שהביצה עגולה מתנדנדת ע"י הנגיעה) עכ"ל. ובת"ה כתב שטעם זה דחוק. ואפשר דס"ל לת"ה דאין לאסור הנגיעה מה"ט דהא הוי דבר שאינו מתכוין וגם לא הוי פסיק רישיה. ואפי' הוי פ"ר י"ל דת"ה אזיל לשיטתיה דבדבר דרבנן פסיק רישיה מותר(וכמ"ש בסי' שי"ד במ"א ס"ק ה') וכ' ת"ה וז"ל אלא נראה לחלק דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה הוא לצורך הביצה דהוי דבר המוקצה ולכן אסור ליגע בו. אבל כשההנחה והתשמיש לצורך דבר שאינו מוקצ' כי נגע ע"י ההנחה במוקצה שרי. עכ"ל הרב"י לעיל סי' שי"ד:

וכ"מ סי' רע"ז ס"ג דשם כתב רמ"א ומ"מ מותר ליגע בטבלא כו' וה"ה דמותר ליגע במנורה כו' בלבד שלא ינענע כו' וסתם ולא התנה דוקא כשהנגיע' היא לצורך דבר המותר אלמא אפי' לצורך מוקצ' מ"מ מותר דלא כת"ה. וכן בסי' ש"ח ס"ג בהג"ה כ' כל מוקצה כו' אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי וסתם ג"כ ולא כתב דוקא כשנוגע לצורך דבר היתר אלא ע"כ ס"ל כשאינו מנדנד בכ"ע מותר אפי' לצורך דבר המוקצה דלא כת"ה:

אך קשה כו' אע"פ שמתנדנד בנגיעתו. וליישב הירוש' שכ' ובלבד שלא יגע דמשמע שהנגיעה אסורה. ע"כ צ"ל כמ"ש ת"ה לחלק בין אם הנגיעה היא לצורך דבר היתר או לא וא"כ דברי רמ"א סותרים זא"ז. ובד"מ כ' בשם א"ז כו' ר"ל ע"פ דברי ד"מ יתיישב דברי רמ"א:

משמע דמיירי כו' ר"ל הא"ז מיירי שדבר היתר מונח על הנר ולכן מותר ליטול דבר מותר מן המנורה אע"ג שעי"ז מנענע המנורה מ"מ כיון שאינו נוגע במנורה גופה רק ע"י דבר היתר המונח עליו הוי רק טלטול מן הצד ולכן מותר. ובזה א"ש דברי רמ"א בסי' רס"ה דודאי גם בסי' רס"ה ס"ל דלא כת"ה ואין חילוק בין נוגע לצורך דבר המותר או לצורך מוקצה. וכשמנענע בכל ענין אסור. והא דכתב ואסור ליגע בנר דולק כו' פן יתנדנד כו' מלתא דפסיקא נקט דכשהנר דולק אסור אפי' נוגע בו ע"י דבר היתר המונח עליו דלא הוי רק טלטול מן הצד אבל כשאינו דולק אין האיסור מלתא דפסיקא דלפעמים מותר דהיינו כשאינו נוגע כ"א ע"י דבר היתר דהיינו טלטול מן הצד ואע"ג דבירוש' כתב על וכופה עליה כלי ובלבד שלא יגע בה הכלי וכמ"ש הרב"י בסי' שיו"ד לשון הירושלמי וכמ"ש פה סעיף ד' הטעם ניהו דס"ל להרמ"א דגם נענוע מקרי טלטול מוקצה מ"מ הא קי"ל בסי' שי"א דטלטול מן הצד מותר והיינו דדוקא כשהטלטול לצורך דבר המותר ולכן כ' מ"א שדבר היתר מונח אבל בירושל' דקאי על כופה כלי דהוי לצורך ביצה המוקצה בכה"ג אפי' טלטול מן הצד אסור:

דהא כ' סתם המחבר כ"ד שאסור לטלטלו כו' אבל מותר לכפות עליו כלי ובלבד שלא יגע בו עכ"ל הרב"י וסתם ולא כתב דמיירי בדבר עגול שמתנדנד אע"כ אפי' אינו מתנדנד אסור כיון דשם הנגיעה היא לצורך דבר המוקצ' כמ"ש מ"א שם והיינו כדעת ת"ה וא"כ רמ"א דלא ס"ל כת"ה ה"ל לחלק שם דוקא במתנדנד אסור:

(ד) (ס"ק ד) ספק כו' ומדהחליף הרב"י כו' ר"ל הטור שכתב תחילה וספיקה אסורה ואח"כ כ' ואם נתערבה כו' משמע דהאי ואם נתערבה גם אספקה קאי וס"ל בדשיל"מ אפי' ס"ס אסו' אבל הרב"י החליף וכתב תחל' ואם נתערבה כו' ואח"כ כ' וספקה כו' משמע דהאי ואם נתערבה כו' קאי דוקא על ודאי נולדה בי"ט אבל ספק שנתערב מותר:

ואפשר דשם מיירי בחד בשבת כצ"ל ור"ל דהביצה ספק אי נולדה בחד בשבת או נולדה מערב שבת דאז אי ודאי נולדה בחד בשבת אסורה מן התור' משום הכנה לכן החמירו בספק דאפי' נתערבה אסורה אבל הכא שהספק אם נולדה בי"ט דאי אפי' ודאי נולדה בי"ט דעלמא אין אסורה כ"א מדרבנן דגזרי' אטו י"ט שאחר שבת לכן הקילו בספקה ע"י תערובות:

וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד. ר"ל הרב"י בחיבורו הארוך הביא דברי הר"ן שכתב שיש חולקים על הרא"ש מלוני"ל שהתיר ספק מוכן בי"ט שני מטעם ס"ס:

ק"ו כשספק א' בגופו כו' דגרע טפי כו' ר"ל דהמחבר כתב בי"ד סי' קיו"ד ס"ט ביצת ספק טרפה שנתערבה באחרות כולן אסורות כו'. כיון שהספק הראשון היה בגופו אין להתירו משום ס"ס. וכ' ע"ז רמ"א וי"א הטעם דאסור הואיל והספק הוא איסור תורה ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מיקרי ס"ס. וכ' הש"ך דנ"מ בין שני הטעמים אם היה ספק הראשון מדרבנן דלרמ"א מותר ולהרב"י אסור ולבסוף צידד הש"ך די"ל דגם המחבר מודה היכי דספק א' מדרבנן מותר ע"י ס"ס דהיינו כשנתערב אע"ג דס' ראשון הוא בגופו והשני ע"י תערובות ע"ש. וא"כ הכא דמיירי בי"ט דעלמא דאיסורו דביצה מדרבנן א"כ אפי' ספק א' בגופו וא' ע"י תערובות הוי ס"ס ומותר. מ"מ ס' כזה שא' בגופו וא' ע"י תערובות גרע משאר ס"ס דהא כה"ג בדאורייתא לא הוי ס"ס ובדשיל"מ יש פוסקים דאפי' ס"ס ששניהם בגופו אסור. עכ"פ יש להחמיר בדשיל"מ בס' א' בגופו וא' ע"י תערובות דלא הוי ס"ס וג' תערובות בדשיל"מ עיין לעיל סי' תצ"ו מ"ש מ"א בשם ש"ך:

(ה) (ס"ק ה) הכל כו' אפי' נתערבה ונטרפה כו' אין הכוונה דש"ע מיירי אפי' נטרפה. דז"א כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז דהש"ע מיירי בשלמה אלא דהמ"א כתב דהדין דין אמת אפי' נטרפה:

(ו) (ס"ק ו) חוץ כו' שהביצה עדיין שלמה ואפ"ה דוקא כו' ר"ל ל"מ אם נטרפה ונימוחה כיון דגוף האיסור שם אע"ב שאינו ניכר כה"ג צידד הש"ך דאפשר דרמ"א מודה דלא בטל אלא אפי' הביצה שלימה ונטלו הביצה משם ולא נשאר כ"א טעם בעלמא מ"מ ס"ל להמחבר דלא בטל אבל דעת רמ"א כו' והש"ך שם הסכים עם הרב"י ע"ש:

(ז) (ס"ק ז) דלחזות' כו' אע"פ שבא לתקן כו' דסוף מס' ביצה תנן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה (הובא לעיל בש"ע סי' שצ"ז סעיף י"ב) העיסה כרגלי שתיהן. ואינם יכולים להוליך העיסה אלא למקום ששתי הנשים יכולות לילך דכל הדברים כרגלי הבעלים ופריך הש"ס וליבטל המים ומלח לגבי עיסה ותהיה העיסה כרגלי בעלת הקמח. ומשני ר' אשי משום דהוי דשיל"מ ולא בטיל. והקשו התוס' הא מין בשאינו מינו גם דשיל"מ בטל כמ"ש בי"ד סי' ק"ב. ותירצו בתחומין החמירו עוד תי' כיון דמים ומלח באים לתקן העיסה מיקרי מין במינו (וכ' ט"ז ופר"ח בי"ד דוקא לענין דשיל"מ מיקרי מין במינו היכא שבא לתקן ולא במקום אחר) ולכן כ' מ"א מדכתב המחבר דלחזותא וטעמא משמע דבעי' תרתי. אבל אם רק עביד לטעמא ואינו ניכר במראה בטל (ניהו הא לא קשיא הא קי"ל כל מירי דעביד לטעמא לא בטיל כבר כ' ש"כ בסי' צ"ח ס"ק כ"ח היכי דאין הטעם נרגש בטל וכ"כ הפר"ח)מ"מ צ"ל דהמחבר לא ס"ל כתי' שני דהתוס' הנ"ל אלא אפי' בא לתקן מיקרי אינו מינו ולכן אפי' דשיל"מ בטל ולכן בעי' תרתי חזותא וטעמא:

דברי מהרא"י דהיכי דבא לתקן מיקרי מב"מ:

וע"ש בש"ך דס"ל ומפרש כן דברי ש"ע שם דבחדא סגי או דעביד לחזותא או עביד לטעמא לא בטל ופר"ח חולק לענין חזותא כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא בבבא קמא לכן. בדאורייתא דהיינו ביצה שנולדה בי"ט שאחר השבת אזלי' לחומרא דחזותא מלתא ובי"ט דעלמא דהוי דרבנן אמרינן חזותא לאו מלתא וע' בס' מנחת יעקב כלל ע"ד סק"ה:

אם אינה קלופה כו' אפי' ס' א"צ כו' וכ"פ הת"ח משמע מדברי מ"א דאפי' במקום שאין הפסד מותר ולא בעי' ס'. והרב"י הביא פה בשם הכל בו דביצה שאינה קלופה שנולדה בי"ט שנתבשלה עם התבשיל מותר התבשינ דמי' דביעי בעלמא כו'. וכ' ע"ז הרב"י דלהאומרים דטעם בטל אפי' בדשיל"מ לא הוצרך הכל בו לטעם דמי' דביעי בעלמא וכ' ת"ח כלל ע"ד דין ג' דנ"מ לטעם הכלבו אפי' ס' א"צ וכתב עוד אפי' למאן דחולק על הכלבו וס"ל אפי' באינה קלופה אוסרת. מכל מקום בי"ט דעלמא דאינו רק מדרבנן מודה דאינה קלופה אינה אוסרת ואפי' את"ל דחולק אפי' באיסור דרבנן מ"מ אנחנו יש לנו לסמוך עכ"פ. דבאיסור דרבנן דהיינו י"ט דעלמא בשאינה קלופה אינה אוסרת עכת"ד. ומשמע דאפי' במקום שאין הפסד יש להתיר כה"ג. אכן בי"ד סי' פ"ז סעיף ו' כתב רמ"א וז"ל וי"א דכל ביצים כו' ואוסרים אפי' אינן קלופים וכן יש לנהוג במקום שאין הפסד מרובה כו'. וע"ש בת"ח בספר מנחת יעקב. ומדברי מגן אברהם משמע דפסק כדעת ת"ח:

(ח) (ס"ק ח) וכן בשבת וי"ט וא"ת כו' דע"כ אין הטעם משום דשבת וי"ט קדושה אחד הן והוי כיומא אריכת' דהא קי"ל בסי' תט"ז וכ"ה בגמ' ביצה דב' קדושות הן אלא על כרחך הטעם משום הכנה:

ועל זה הקשה והא נגמרה ביום וי"ו:

י"ל כיון דמתסרא בשבת מדרבנן כצ"ל דגזרינן אטו נולדה בשבת שאחר י"ט:

דלפי מ"ש התו'. ביצה דף ד' שהקשו גם כן קושיות הר"ן הנ"ל. ותי' גם כן כמו שתי' הר"ן ובתי קמא כתבו ליישב קושי' הר"ן דהלידה חשובה הכנה. ור"ל דע"י הלידה הוכנה לגדל אפרוח. וגם טובה יותר לאכילה כמ"ש בס"ק י"ד:

דהראשון לעצמו הכין ר"ל מדאורייתא. דהא לא אסור בראשון כ"א משום גזרה כנ"ל:

(ט) (ס"ק ט) ולמחר כו' קודם ע"ה דאל"כ איכא למיחש שמא נולדה היום אחר ע"ה שכבר יום הוא:

(י) (ס"ק י) בתוך כו' ולא ספנ' מארעא דאז ודאי אינה יולדת בלילה. אבל ליכא זכר תוך ס' בתים כו' דע"כ ספנא מארעא אפשר דיולדת בלילה. אע"ג דמ"מ רובן יולדות ביום ומה"ט שרינן היכי דלא בדק מעי"ט. מ"מ אי בדק מעי"ט אי הוי אזלינן בתר רובא לומר שילדה ביום. ע"כ צריך לו' שיצאה רובה וחזרה זה לא שכיח כלל טפי יש לתלות במיעוט שילדה בלילה. מלומר שיצאה רובה וחזרה דהוי כמו מעוטא דמעוטא כ"כ הר"ן ותוס':

(יא) (ס"ק יא) ומסל"ת כו'. דמתכוין להשביח מקחו. דאם יאמר שנולדה היום לא יקחם הישראל לכן לא הוי מסל"ת:

ואם הביצים ש"י כו'. דאז ל"ל להשביח מקחו נתכוון:

דהפרישה וב"ח אוסרים כיון דיודע שהאיסור וההיתר לישראל תלוי בזה לא הוי מסל"ת:

והש"ך וט"ז מתירים דאפי' יודע שההיתר והאיסור תלוי' בזה מ"מ משכחת לה מסל"ת כגון שהסיח הדברים לפ"ת בלי שאלה והביאו ראיה ממאי דקי"ל דמומר נאמן במסל"ת בעדות אשה להעיד שמת בעלה. דהמומר הא ידע שהיתר נשואים לאשה לאחר תלויה במיתת בעלה. אע"כ דגם כה"ג משכחת לה מסל"ת:

(יב) (ס"ק יב) מותר כו' וה"ה בכ"מ דרבנן. ומסקנת הש"ך בסי' צ"ח וקל"ז דדוקא דומיא דהכא דלא אתחזק איסורא אבל היכי דאיתחזק איסורא אפי' בדרבנן אין גוי נאמן במסל"ת. אבל מסקנת פר"ח בסי' ס"ט דאפי' בדרבנן ולא איתחזק איסורא מ"מ אין גוי נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה בלבד. ודוקא פסולי עדות כגון אשה וקטן נאמנים במסל"ת באיסור דרבנן ולא איתחזיק אסור' ע"ש:

(יג) (ס"ק יג) שמא כו' בת"ה הגרס' שמא כו' כצ"ל:

ביום א' בהשכמה ר"ל קודם ע"ה כמ"ש בס"ק ט'. דאל"כ א"ל שמא נולדה היום אחר ע"ה. אבל אם בא קודם ע"ה ליכא לספוקי שמא נולדה היום כ"א או שנולדה בליל י"ט או בשבת. בזה נאמן שנולד מע"ש דהא אפי' נולדה בשבת ליכא כ"א איסור דרבנן. וא"כ נאמן במסל"ת. וגם אין לחוש שמא נולדה בליל יו"ט והיינו דלמא ספנ' מארעא דיולדת בלילה חדא דאפי' ספנא מארעא רובן יולדת ביום ואע"ג דבדשיל"מ לא מהני רוב כמ"ש בס"ק זה. מ"מ הא אין זה כ"א מדרבנן וכמ"ש למטה והא בדרבנן נאמן במסל"ת. ועוד הכא עדיף דאיכ' תרי רובא. רוב הנ"ל. ועוד דרוב הביצים שמביאים למכור הם מאותן דאיכא זכר בהדה דאינה יולדת בלילה. וכ"כ היש"ש:

שאינו עושה מעשה. ר"ל ראיית מהרי"ו ממאי דקי"ל בי"ד סי' קי"ח היכי דשל גוי הוא טוב כשל ישראל ל"ח שהגוי החליף בשלו כיון דאין הגוי נהנ' בחליפין. אא"כ נחוש שעשה להכשיל לישראל. זה לא חיישי'. י"ל דהיינו דוקא לעשות מעשה ל"ח שעשה להכשיל כיון שאין נהנה. אבל לומר דבר שקר אפשר שהוא אומר אפי' אינו נהנ' רק להכשיל לישראל:

מ"מ נ"ל להתיר מטעם אחר דרוב כו' וניהו דלא שרי מטעם רוב'. משום דהוי דשיל"מ וכמו דקי"ל דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אע"ג דאיכ' רוב' דהתירא ה"ה דלא אזלי בתר רוב' בדשיל"מ. ואע"ג שיש לחלק ודוקא בתערובות דאתחזיק אסורא לא מהני רובא אבל הכא לא איתחזיק אסורא. מ"מ מסבר' לא אזלי' בתר רוב' וכ"כ הר"ן. וצ"ל הא דמתירי' בלא בדק מעי"ט ונמצ קודם ע"ה ביצים אפי' ליכא זכר בהדה. משום דאפי' ספנא מארע' רובן יולדת ביום והא בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא ע"כ צ"ל דהאי רוב' דספנ' מארע גם כן אינה יולדת אלא ביום עדיף ומעוט' דמעוט' שיולדת בלילה אפי' ספנא מארע' כה"ג אפי' בדשיל"מ אזלינן בתר רוב'. ואעפ"כ אם בדק מעי"ט אסור בספנ' מארע' ולא תלינן ביצא' רובה וחזרה דזה לא שכיח כלל ועדיף לתלות שנולדה בלילה אע"ג דהוי מעוט' דמעוט'. כמו דבר המתכבד כו' בגמרא דב"מ פ"ב דף כ"ה ע"ב תנן אם היה משכיר ביתו לאחרים המוצא דבר תוך הבית ה"ה של המוצא. והקשה הש"ס נימא דאזלינן בתר בתר' ויהי' של הדר בתוכו עכשיו מי לא תנן המוצא מעות בירושלים ברגל הכל מעשר דרוב עולי רגלים מביאים מעות מעשר שיש להן כדי לאכלן בירושלים. ובשאר ימות השנה חולין. ואמרי' מ"ט ברגל הוי מעשד נימא מלפני הרגל נפלו שם דהוי חולין. א"ר שמעי' הואיל ושוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום משום טיט. א"כ מה שנפל קודם הרגל מצאו מכבדי שוק. א"כ הכא נמי נימא קמאי אזלי דכל מי שדר בבית כשיוצא משם לדיר' אחרת מחפש כל זוויות הבית ומצא מה שהוא שלו ושנאבד. ואם כן אם מצא עכשיו מעות וודאי של הדר בו מכשיו ע"ש מה שתי' הש"ס. הרי אפי' לענין ממון להוציא מיד המוצא אמרינן כיון דמתכבד אזלינן בתר בתרא. ע"כ מן התורה ולא מצד חומרא וכן מוכח בפסחים דף זיי"ן לענין חמץ ומצה ע"ש. וכיון שהוא דאוריית' אין הגוי נאמן במסל"ת בי"ט שאחר שבת:

אך נ"ל כו' ומביאים הרבה בבת אחת. וודאי הרוב לא נולדו היום ול"ל שכבר אכלו מה שנולד לפני י"ט. שפיר י"ל דאזלינן בתר רוב'. אלא שהרב"י הביא בשם הר"ן שכתב היכי אזלילן בתר רוב' דוקא אם הגוי מביא לבית ישראל אבל לילך לבית הגוי לקנות לא מהני רובא. דשם הוי מקום קביעותו וכל קבוע כמחצה על מחצ':

אך מצאתי בס' שטה מקובצת שכ' בשם הריטב"א שכת' בשם רבו ז"ל נכרי ששלח ביצים לישראל וא"י אם נולדו מאתמול או היום מותרין דאזלינן בתר רובא. ורובן הם מן הימים שעברו וכל דפריש מרוב' פריש (משמע אפי' אין הגוי מסל"ת) ולא עוד אלא אפי' הלך שם ישראל ולקחן מביתו לא אמרינן כדאמרינן בכתובות דף ט"ו דהיכי דאזלי לגבייהו הוי מחצה ע"מ משום קבוע. דהתם אתחזיק וודאי חד פסולה אבל הכא לא אתחזיק בבית הגוי ביצה שנולדה היום כו' וכן היה הרב מורה הלכה למעשה אבל הרשב"א אינו סובר כן עכ"ל:

(יד) (ס"ק יד) ואפי' כו' אם לא נגמר הביצה היום. ר"ל הליד' היום הוא גמר ההכנה של אתמול. דנמצא במעי אמה עדיין איננה טובה כ"כ כאלו נולדה וכמ"ש אח"ז:

(טו) (ס"ק טו) אסור כו' ועבב"י שהרבה להקשות דאי' דף וי"ו ע"א אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור מוקצ' היא. ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ע"י הלידה מתיר גם הלידה איסור מוקצה וקי"ל כרב וכ' התו' שם דבמוקצה כהאי אפי' ר"ש מודה והקשה הרב"י לפי מ"ש הטור דהלידה מקרי הכנה א"כ ל"ל לרב הטעם בנולד בי"ט דאסור משום מוקצה ת"ל משום איסור הכנ'. דהא רב א"ל דף ד' כרבה דא"ל הכנה. ועוד דשמואל ור"י דפליגי ניהו דס"ל דלית בזה משום מוקצה כנ"ל מ"מ יאסר משום הכנה דהיינו נגזר י"ט דעלמא אטו י"ט שאחר שבת (ועל קושיא שניה כתב ביש"ש דלק"מ דר"י מצינו להדיא דף ד' דל"ל הכנה ואפשר גם שמואל ל"ל הכנה) והאריך הרב"י בזה אבל זה עיקר קושייתו:

מותר מדאורייתא בו ביום אלא מדרבנן אסור משום מוקצה כמ"ש רב. אבל הכנה ליכא. דדוקא גבי ביצה דמאתמול גמרה לה השבת הכין לי"ט משא"כ באפרוח דל"ל מאתמול גמרה לה א"כ ליכא למגזר י"ט דעלמא אטו נולד בי"ט שאחר שבת. דהא גם בנולד בי"ט שאחר שבת גופיה אין איסורו כ"א מדרבנן:

ולא שייך למגזר כו' דשבת בי"ט כו' ור"ל דלפ"ז ע"כ קושית הרב"י דה"ל לרב לומר דגזרינן נולד בי"ט דעלמא אטו נולד בשבת שאחר י"ט. והיינו לפי מאי דס"ל השתא דנולד בשבת שאסור בי"ט שאחריו משום הכנה האי הכנה הוי דאוריית'. ועז"כ מ"א דכה"ג לא מחלף ול"ג:

והר"ן כתב כו' ר"ל לפ"ד הר"ן האי הכנה כשנולד בשבת לאסור בי"ט שאחריו ג"כ הוא מדרבנן וא"כ בלא"ה ל"ק קושית הרב"י וכמ"ש לבסוף. דז"ל הר"ן אהא דאמר רבא דף ד' הלכתא כרב בהני תלת כו' הלכך לדידן דא"ל הכנה דרבה. ביצה שנולדה בזה אסורה בזה (ר"ל בי"ט ושבת הסמוכים זה לזה) כו' וה"ה לאפרוח שנולד בי"ט שאסור לרב משום מוקצה כדאיתא לקמן אף בשבת שלאחריו אסור. דכל שאינו מכין לעצמו א"מ לשבת ואף לעגל שנולד בשבת). (דאי נולד בי"ט אין לאסור בשבת שאחריו משום הכנה. דבעגל י"ט לעצמו הכין. ואס נולד בי"ט מודה רב דמותר כדאיתא בגמרא שם והכי קי"ל לעיל סי' תצ"ח דעגל מוכן אגב אמו) אפשר להחמיר לאסרו בי"ט שאחריו כיון דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אינו מכין לי"ט. אלא שיש חולקים בזה. כיון דאלו א"ל חולה בתוך ביתו חזי אפי' לבריא באומצא (ואי צריך שיהי' חולה מע"ש לדידן דקי"ל כר"ש בשבת תליא במחלוקת שכתב הרב"י ר"ס שי"ח ודעת הר"ן דאפי' לר"ש בעי' שיהי' חולה מבע"י דאל"כ אסור לבריא משוס מוקצה) אפי' בי"ט שרי אבל עגל שנולד בי"ט הדבר ברור שמותר בשבת. דהואיל ושרי בי"ט נמצא י"ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת עכ"ל הר"ן משמע דעת הי"ח להתיר אפי' אין לו חולה. כיון דמשכחת לה אלו ה"ל חולה דאז גם לדידיה מותר שפיר מיקרי שבת הכין לעצמו. ועד כאן לא נחלקו הי"ח אלא בעגל שנולד בשבת דלית ביה איסור מוקצה מצד עצמו דמוכן אגב אמו כנ"ל אלא מוקצה מ' איסור שחיטה ולזה מהני סברתם כיון דאלו ה"ל חולי כו' משא"כ באפרוח שנולד בי"ט אסור בשבת שאחריו אפי' להי"ח הנ"ל. וכן מוכח לשון הר"ן שכתב וי"ח בזה ר"ל בעגל אבל באפרוח מודים דאפי' ה"ל חולה דמותר לחולה מ"מ לבריא אסור משום מוקצה מ' עצמו ואפילו היה דעתו עליו מאתמול לא מהני לדבר שלא היה בעולם. וא"כ גם באפרוח הנולד בשבת אע"ג דלכ"ע אסור בי"ט שלאחריו אפי' להי"ח כנ"ל. מ"מ היינו מדרבנן דהא אפילו ה"ל חולה מ"מ היה אסור לבריא משום מוקצה מ' עצמו לרב ולא הכין לעצמו. לכן גם בי"ט שאחריו אסור. אבל לולי איסור מוקצה מ' עצמו דס"ל לרב הוי מיקרי שבת הכין לעצמו אי ה"ל חולה כמו בעגל. וכיון דמוקצה דרבנן. א"כ אין זה הכנה לי"ט כ"א מדרבנן דמדאורייתא שבת לעצמו הכין ולכן סיים מ"א א"כ לק"מ דהיא גופה גזרה כו' ר"ל דאין אסורו כ"א מדרבנן. אלא דאכתי צ"ב למה הוצרך לומר דהוי גזרה לגזרה. הא בלא"ה לק"מ דה"ל לרב לו' הטעם משום הכנה. הא אי לאו דרב אמר דאית ביה משום מוקצה לא הוי הכנה כלל די"ל דשבת לעצמו הכין אלו ה"ל חולה כנ"ל. דז"א דאכתי לולי דהוי גזרה לגזרה הוי שפיר מקשה הרב"י. דניהו דשמואל ור"י חולקים על רב. משום הואיל ומתיר עצמו בשחיטה לא נחלקו אלא בנולד בי"ט. דאז א"ל הואיל ומ"ע בשחיטה אבל בנולד בשבת דל"ל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דהא היום אסור לשוחטו. ומאי דמתיר עצמו בשחיטה למחר ביום א' לא נימא דמתיר איסור מוקצה בשבת גם ל"ל הואיל ומ"ע בשחיטה לחולה. דהא אפי' קודם שחיטה מותר לחולה אם א"א בענין אחר אם כן באפרוח שנולד בשבת מודו שמואל ור"י דאסור משום מוקצה מצד עצמו. א"כ קשיא להרב"י למה הוצרך רב לאסור אפרוח שנולד בי"ט משום מוקצה גרוע דהא לשמואל ור"י ליכא בזה מוקצה הואיל ומתיר א"ע בשחיטה. לימא הטעם משום הכנה דגזרינן אטו נולדה בשבת שלפני י"ט דליל שבת לעצמו הכין אפי' לשמואל ור"י משום מוקצה מ' עצמו דבשבת גם שמואל ור"י מודים כנ"ל. לכן הוצרך מ"א לומר דהוי גזרה לגזרה:

דאפרוח ל"ח הכנה כמ"ש הרא"ש גבי עגל כו' כלשון הזה כתב גם היש"ש וע"כ הלשון לאו דוקא. דבעגל כתב הרא"ש הטעם דהלידה ל"ח הכנה וז"ל דוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י הלידה הוכנה לגדל אפרוחים דאלו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים וגם טובה יותר לאכילה. אבל ולד טוב הוא לאכילה. וראוי לכל דבר אם נמצא) במעי אמו כמו אחר הלידה עכ"ל הרא"ש. והא סברא זו לא שייכה באפרוח. אלא דגבי אפרוח כתב יש"ש גופיה הטעם וז"ל בוודאי יציאת האפרוח לא מיקרי הכנה מעליותא מאחר דהיה בעולם. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל דבא מן המחובר ועכשיו נתלשו והוי הכנה ממש עכ"ל יש"ש. וא"כ ע"כ צ"ל מ"ש כמ"ש הרא"ש גבי עגל אבל לא מטעמיה ור"ל כמ"ש הרא"ש גבי עגל דאין כל הלידות חשיב הכנה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.