מחצית השקל/אורח חיים/תקיא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקיא

(א) (ס"ק א) לעשות כו' דמתוך כו' עמ"ש מ"א סי' תק"א ס"ק ג':

(ב) (ס"ק ב) י"א כו' משמע מלשון מהרי"ל כו' שהוא הי"א שכתב רמ"א:

(ג) (ס"ק ג) דלפעמים כו' כלומר כו' דלכאור' מלשון רמ"א משמע כיון דלפעמים אין הקור גדול לכן יש לאסור אפי' הקור גדול משום לא פלוג. לכן כתב מ"א דאין זה כוונת רמ"א ולא בא לאסור אלא כשאין הקור גדול:

ונ"ל דאם הקור כו' עסי' תרל"ט ס"ה כצ"ל. וע"ש במ"א ס"ק ט"ו דכה"ג מיקרי מצטער ופטור מן הסוכה:

(ד) (ס"ק ד) לא כל גופו שאינו שוה לכל נפש והוי כמו מוגמר שבס"ד שאסור ולא מיבעיא שאסור לההם חמים מים לצורך רחיצת כל גופו אלא אפי' כבר הוחמו בי"ט בהיתר אסור לגדול לרחוץ בהן כל גופו אבל תינוק ניהו דאסור להחם אפי' ע"י גוי לרחצו. מ"מ אם כבר הוחם אפי' ע"י ישראל מותר לרחוץ בהם תינוק:

(ו) (ס"ק ו) מותר כו' אבל אסור להוסיף כו' כיון דאין המים הצריכים לבשל משביחים ע"י התוס". כמו שמותר למלאות תנור פת אע"פ שא"צ אלא לככר לפי שאותו ככר שצריך לו משביח ע"י מילוי התנור. וכן בתבשיל כה"ג אבל במים דאינו משביח בתוס'. וטעם ההיתר הוא משום דחד טרחא הוא. לכן צריך ליתן כל המים הן הצריכים לו הן הנוספים בפעם אחת לקדרה. וכמ"ש ס"ס תק"ג:

(ז) (ס"ק ז) וי"א כו' די"ט ושבת שוין כו' ר"ל דבשבת קי"ל ודאי דאפי' הוחמו מע"ש אסור לרחוץ בהן דגזרי' הוחמו מע"ש אטו הוחמו בשבת וכדלעיל סי' שכ"ו. ונחלקו הפוסקים אי גם בי"ט גזרינן הוחמו מעי"ט אטו הוחמו בי"ט. או י"ט דקיל לא גזרו ביה רבנן כה"ג:

ולכן סידר הגה א' כו' ר"ל מ"ש רמ"א שמותר לרחוץ תינוק סדרו תוך דברי דעה ראשונה שכתב המחבר שמתיר לגדול לרחוץ בחמין שהוחמו מעי"ט. אע"ג דבשבת אסור אפי' הוחמו מע"ש נכן הקיל גם בתינוק אפי' במים שהוחמו בי"ט אבל לדעה שניה דיו"ט ושבת שוין לענין מים שהוחמו מעי"ט ה"ה לענין תינוק י"ט ושבת שוין לאסור. דאל"כ הל"ל רמ"א האי קולא דתינוק אחר דעה שניה:

(ח) (ס"ק ח) מותר כו' עמ"ש סי' שכ"ו במ"א ס"ק ח:

(ט) (ס"ק ט) מוגמר דאינו שוה לכל נפש ודרשינן קרא דכתיב אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דוקא השוה וצריך לכל נפש שרי:

(י) (ס"ק י) למתקן משמע מלשונו כ' דהרי"ף כתב לעשן הפירות כדי להכשירן לאכילה. וכן הרמב"ם כתב מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה. וכתב ע"ז הרב"י ע"פ הטעם שכתב הר"ן והוא מ"ש המ"א בס"ק זה דליכא משום כיבוי ואוליד ריח כמו בשרא אגומרי עכ"ל הרי"ף ורמב"ם שכתב להכשירן לאכילה. ע"כ לאו דוקא דלשון זה משמע דוקא שקודם העישון אין ראוים לאכילה הוא דשרי אבל אם היו קודם העישון ג"כ ראוי לאכילה והעישון אינו גורם אלא שמתעלים ומתמתקים יותר אסור ז"א לפי טעם הר"ן. דהא בבשרא אגומר' ג"כ היה אפשר לצלותו בשפוד. ואפ"ה מותר לצלותו אגומרי דניחא ליה יותר בצלי ע"ג גחלים ומותר כיון דאין איסור כלל לא מכבה ולא מבעיר ולא מוליד ריח עכת"ד ב"י. ולכן שנה בש"ע וכתב למתקן לאכילה וכ"ה לשון הטור להורות דאפי' ראויה לאכילה גם קודם העישון שרי:

עיין סי' תק"ז סעיף ד' ר"ל זהו טעם הרמב"ן דס"ל דבשרא אגומרא לא מיקרי א"נ כיון דאפשר לצלותו בשפוד. ואפ"ה מותר דלא עביד מלאכה כלל. וה"ה עישון פירות לאו אוכל נפש הוא ואפי' הכי מותר דלא עביד מלאכה כמו בשרא אגומרי:

ולפ"ז תתלת ההבערה ע"כ לא היה לצורך עישון פירות כ"א לצורך בישול. וכמ"ש לעיל סי' תק"י סק"ז ע"ש. אמנם בסי' תק"ז במ"א ס"ק ט' כ' מ"א דהרב"י ס"ל כשיטת רש"י דבין עישון פירות ובין בישרא אגומרי מיקרי אוכל נפש ממש ע"ש ולפ"ז אפי' לעשות תחלת ההבערה לצורך עישון פירות ג"כ מותר:

(יא) (ס"ק יא) ואסור כו' שהריח הוא שם ר"ל הריח שיוצא ע"י המלילה כבר הוא כנוס תוך העשבים וע"י המלילה מוציאו. ואין כאן דבר חדש:

עיין סי' תרנ"ח. דשם הביא בשם מהרש"ל שכתב דדוקא כשמניחו על הבגד היה כוונתו כדי שיריח הבגד הוא דאסור. אבל אי לא נתכוין לזה אע"ג דהוי פסיק רישיה מותר והסכים עמו הט"ז פה ע"ש אבל מ"א בסי' תרנ"ח חולק על מהרש"ל ואוסר אפי' אינו מתכוין ע"ש:

ופשוט דאסור ליתן כו' ובט"ז הוסיף עוד דאפי' נותן לתוך המים דבר המריח מערב י"ט אסורים לרחוץ עם אותן המים בי"ט דמוליד ריח בידיי ובתשו' ה"ה ת"צ סי' צ"ב חלק עליהם דאפי' נותן דבר המריח במים בי"ט מותר וכן שרי לרחוץ בהן. דל"ש מוליד ריח לא במים ולא בגוף אדם ע"ש ראייותיו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.