מחצית השקל/אורח חיים/תקב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקב

(א) (ס"ק א) אין מוציאים כו' בגמרא דל"ג אמרו מ"ט משום דקמוליד בי"ט וכתב הר"ע מברטנורא וז"ל ודמי למלאכה שבורא האש הזה בי"ט עכ"ל וברמב"ם בחבורו כ' וז"ל שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מבערב וכתב הראב"ד ויאמר מפני שהוא מוליד ואין הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא וכתב ע"ז ה"ה לפי הגרסא שהביא הט"ז איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה כו' כמו שסיים מ"א אולם במ"א עצמו ראיתי הגרסא אני רואה שחפץ כו' וכן הביא לח"מ הגירסא שם והוא יותר נכון ור"ל דעת הראב"ד דהל"ל הטעם שנתן הש"ס. והיינו משום דקמוליד והוא מחוסר הכנה וה"ל כביצה שנולדה בי"ט ולטעם זה אפשר אפילו דיעבד אסור כמו ביצה והמ"מ השיב על השגתו דאין זה דומה לביצה דחכמים לא אסרו מוקצה ונולד כ"א לאכלו אבל האש הרי אינו אוכל האש עצמו כה"ג לא אסרו חכמים ולכן הוצרך הרמב"ם ליתן טעם שהיה אפשר להוציא מבערב וזה הפי' הש"ס משום דקא מוליד והו"ל לעשות מערב ולא הותר כ"א באש המצוי. והקשה לח"מ הא קי"ל אין מסיקים בשברי כלים שנשברו בי"ט משום מוקצה כדלעיל הרי דגם באש שייך מוקצה וע"ש ויש לחלק דהנאת המוקצה היינו אכילתו ולכן אסור להסיק בעצי מוקצה אע"ג דמותר לטלטל מוקצה לצורך א"כ דהיינו לטלטל אפר מוקצה כדי לאפות באותו מקום פשטיד"א כמ"ש לקמן ס"ס תק"ט דשם אינו נהנה מן המוקצה אבל אסור להשתמש במוקצה עצמו דהיינו אכילתו וכמ"ש מ"א שם וחילוק זה הוזכר גם במהרש"א דף ל"ג ע"א ע"ד הש"ס אין סומכים את הקורה בבקעת ע"ש משא"כ בהוצאת האש ואינו נהנה ממש לבשל באותו אש שהוציא אלא שמבערים מאותו אש עצים ובאותן עצים מבשל כה"ג לאו אכילה מיקרי וגם הלח"מ מחלק אך בסברא אחרת ע"ש והט"ז חולק ואוסר אפילו דיעבד:

(ב) (ס"ק ב) מן העפר צפיעי בקר וסיים הר"ן לאחר שנרקבו:

(ג) (ס"ק ג) מן המים כו' ונותן בו כו' לאו דוקא אלא ר"ל אלא מגיע בחוץ לזכוכית ומדליק את הנעורת וכ"ה שם ברש"י:

(ה) (ס"ק ה) אם כו'. וגם מלאכה שאצ"ל אע"ג דמ"מ אסור לכתחלה מדרבנן אך סיים שם ביש"ש ועוד כיון שהוא לצורך יו"ט:

ועיין בתוס' דף כ"ב ע"א ר"ל דהתוס' אוסרים כשמכבה אולם היש"ש הביא דברי התוס' הללו וחלק עליהם:

וסי' תק"ז סעיף ד' שכ' מ"א שם וז"ל ועיין כו' דמשמע אפילו לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן עכ"ל מ"א:

(ו) (ס"ק ו) לצורך י"ט שני כו' מצויין בטעות וקאי על מ"ש רמ"א ודוקא לצורך י"ט ראשון וכוונת מ"א דלא תיקשי אם צורך להם היום למה מכבן כגון בשחרית כו':

(ז) (ס"ק ז) שנראה כבונה דוקא כשמסדר כו' ר"ל מדכתב לשון בונה לא תטעה שכוונתו לאסור אפילו אינו עושה רק מחיצה א' שמסדר העצים זה ע"ג זה ונעשה כחומה דז"א אלא כוונת ש"ע במסדר ד' שורות כו:

ומ"מ כשנותנים ב אבנים כו'. ר"ל ד' מחיצות הוא ל"ד דאפילו שתי מחיצות אסור אם עושה עליהם גג ע"י עצים דזה מיקרי אהל דהא אסור ליתן שתי אבנים וקדרה ע"ג כדאי' שם בגמ' וכ"ה פה בש"ע וכ"ה לעיל סי' שט"ו סעיף ו' דאוסר ליתן חבית א' ע"ג שתים משום אהל וכן סעיף ז' שם כתב מותר להניח ספר אחד מכאן וספר א' מכאן וא' על גביהן ולית ביה משום אהל משום דא"צ לאויר שתחתיהן מוכח דאם היה צריך לאויר שתחתיהם אע"ג דליכא כי אם שני מחיצות אסור:

(ח) (ס"ק ח) שורה כו' א"צ לאויר כו' וא"כ קשה למ"ד שהביא רמ"א דבעינן שיהיה צריך לא"ש והוא דעת הטור תקשי לדידיה דהאי דביצים והוא ש"ס ערוכה בשלמא על מטה לק"מ דשם צריך לא"ש כמ"ש המ"מ פ' כ"ב מהלכות שבת דין כ"ח להניח סנדלי תחת המטה:

ולא זכר מ"ש התוס' כצ"ל ור"ל התוס' כתבו שם במקומו בביצה דף ל"ב ע"ב ד"ה מלמטה כו' וז"ל וכן פי' ר"ח גבי ביעת' כגון שיש ביצים מכאן ובצים מכאן ואחד על גביהן והאויר תחת אוירן עכ"ל מבואר דגם בבצים מיירי שצריך לאויר שתחתיהם להניח שם האור לצלותן:

(ט) (ס"ק ט) המגיעות כו' כמ"ש הטור סי' תרל"ב והוא דקיי"ל סכך פסול אם יש בו ד' טפחים פוסל בסוכה וכ' הטור וז"ל ואם יש סכך פסול ב' טפחים ועוד סכך פסול ב' טפחים ואויר פחות מג' מפסיק כ' א"א הרא"ש ז"ל יש להסתפק אי שני הפסולים מצטרפים לפסול הסוכה. מי אמרי' כיון דאויר מפסיק ביניהם לא מצטרפים או דלמא כיון דאין באויר ג' מצטרפים מיהו אם אין בפסולים ד ואויר פחות מג' מפסיק בהא ודאי אין האויר משלימו לארבע שנא' שיהיה חשיב סתום מחמת לבוד דלא אמרי' לבוד להחמיר עד כאן לשון הטור. וצ"ל דהבין הדרכי משה החילוק בין רישא לסיפא דבשלמא ברישא דהסכך פסול בעצמו יש בו שיעור ד' טפחים אלא שיש הפסק ביניהם כה"ג אמרי' לבוד אפילו להחמיר ורואים כאלו הפסולים סמוכים זה לזה וכאלו ד' טפחים סכך פסול במקום א' משא"כ בסיפא דהסכך פסול לבד אין בו ד' טפחים אפילו בצירוף. וצ"ל ע"י לבוד כאלו נמשך הסכך פסול א' עד סכך פסול האחר ונסתם האוי' ע"י סכך פסול ויהיה בו שיעור ד' טפחים סכך פסול כה"ג לא אמרינן לבוד להחמיר. ולכן השיג על הרב"י דאוסר להעמיד מחיצה גבוה ז' ומשהו להעמידו פחות מג' טפחים סמוך לקרקע דהוי מחיצה ע"י לבוד הא כה"ג לא אמרינן לבוד להחמיר ולו' כאילו נמשכה המחיצה עד הקרקע ויהיה גבוה עשרה רק אמרינן לבוד כאלו הז' ומשהו דבוקים בקרקע וליכא מחיצה עשרה:

וכ"כ בי"ד סי' שע"א סעיף ד' בהג"ה אם שני גגים סמוכים זה לזה ויש אויר ביניהם פחות מג' טפחים ויש טומאה תחת גג א' אינו מביא הטומאה תחת גג השני וסיים רמ"א הטעם דלא אמרי' לבוד להחמיר וצ"ל אע"ג דע"כ מודה רמ"א דאפילו להחמיר אמרי' לבוד כאלו שני הדברים סמוכים זה לזה רק לא אמרינן דגם האויר נסתם כנ"ל ואולי מיירי דאין בכל גג רוחב חצי טפח ובצירוף שני הגגים ליכא רוחב טפח. ואהל שאין הגג רוחב טפח לא מיקרי אהל ואם כן היינו צ"ל ע"י לבוד דגם האויר כסתום ומשלים לעשות גג רחב טפח. שאני הל' טומאה כו דפליגי התם ר"א ורבינא אף ע"ג דמן הצד סמוך לדופן ודאי אמרינן לבוד מ"מ פליגי באמצע סכך אי אמרי' לבוד. ואייתי ראיה דבאמצע לא אמרינן לבוד מדתנן ארובה שבבית (דהיינו חלון שהוא למעלה בתקרת הבית) בין שיש בה פותח טפח ובין שאין בה פותח טפח אם הטומאה והכלים תחת התקרה הכל טמא. ואם הכלים תחת הארובה אותן הכלים טהורים דאין הטומאה מאהיל עליהם ואם הטומאה תחת הארובה הכל טהור דאין אהל על הטומאה. וא"א אמרינן לבוד באמצע כיון דהארובה איננו יותר מטפח או פחות נימא לבוד ויהיה סתום ויהיה בכל ענין הכל טמא ואמרינן ואידך מאן דס"ל דאמרי' לבוד באמצע תיקשי ליה הא ומשני שאני הל' טומאה דהלכתא גמירי דלא אמרינן לבוד עכת"ד הגמ' ואם כן אדרבא מוכח דאמרי. לבוד להחמיר דאלת"ה מאי ארי' הל' טומאה הא כה"ג דהוי להחמיר אפילו בעלמא לא אמרי' לבוד לדעת רמ"א אך לפי מ"ש לעיל לפרש דברי רמ"א דמודה דאמרינן לבוד להחמיר כאלו שני הדברים סמוכים זה לזה רק לא אמרי' כאלו גם האויר סתום אין מזה ראיה דלא כרמ"א וכ"כ התו' בעירובין כו' דתניא התם עור העסלא (הוא עור כיסוי של כסא העשוי לפנות עליו דמשני צדדים מכוס' בעור ובאמצע יש אויר לפנות עליו) וחלל שלו מצטרפים לטפח (והיינו אם יש תחתיו טומאה וכלים דאם אין בו גג טפח אין מביא הטומאה מצטרף העור עם החלל להיות נחשב גג טפח) ואמר רב דימי דשיעור העור צ"ל רוחב אצבעים מכאן (דהיינו שני זרתות דהיינו האצבע הקטנה שביד ששה בטפח) ואצבעים מכאן ושני אצבעות חלל באמצע ועי"ז הוי עומד כפרוץ או עומד מרובה על הפרוץ כשמצרף שני העומדים בשני צדדים יחד ועי"ז הוי כאלו עומד ואין כאן חלל כלל ע"ש בגמ' וכ' התוס' ד"ה עור כו' מצטרפים היינו כשהטומאה והכלי תחת העור בדאמרי' פ"ק דסוכה ארובה שבבית כו' (משנה הנ"ל) ואין לחשוב האויר ביניהם כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי גבי טומאה דלא אמרי' לבוד ולהכי נמי אמרי' בסמוך אצבעים מכאן וכו'. וא"א לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן עכ"ל התו' ואין מדברי התו' יותר ראי' ממ"ש במס' סוכה אלא דגם התו' כתבו כדברי הש"ס דגבי הלכתא ג"ל אלא בהא עדיפא האי ראיה מתוס' דלולי הלכתא ג"ל בטומאה או בעלמא אמרי' לבוד להחמיר אפילו לו' דהאויר הוא סתום ולא לבוד לו' ע"י לבוד הוי השני דברים כאלו הם סמוכים זה לזה ומה שהביא מ"א כל דברי התוס' אינו ענין לכאן כ"א אגב גררא רצה לפרש דברי התוס' הצריכים ביאור וכמ"ש מ"א אח"ז ומ"ש מ"א דאעפ"כ החלל כו' ש"מ דיש לבוד להחמיר אין הכונה דמזה שהחלל מצטרף מוכח דלבוד להחמיר אמרי' דהא התם הטעם משום דעומד כפרוץ כנ"ל אלא ראיית מ"א מדהוצרך התוס' לו' הל' גמירי כו' כנ"ל אך הביא כל דברי התוס' לבארן כנ"ל:

אך מ"ש שם ולר"נ כו' ומשהו מכאן עכ"ל ר"ל דמשמע מדבריהם דע"י לבוד אפילו ע"י משהו עומד נעשה אהל:

ובדף ק"ב כתבו כו' אהא דאמרי' שם א"ר משום ר"ח כילת חתנים מותר לנטות' ולפרק' בשבת (דהיינו שיוצא קנה א' באמצע דופן שבראש המטה וכנגדו בסוף המטה יוצא ג"כ באמצע דופן קנה א' וקנה א' ע"ג שני הקנים מראש המטה עד סוף המטה ופורסים ע"ג קנה האמצעי יריעה א' והיריעה יורדת עד לארץ ומרחבת משני צדדים בשפוע כי המטה שרחבה באמצע והיא מרחבת ומרחקת היריעה משני צדדים) כיון דאין בקנה העליון רוחב טפח אין עליו שם אהל ולכן מותר לפרקה ולנטותה ואין בזה משום עשיית או סתירת אהל ואמר' עלה והוא שאין בשפועה טפח אבל יש בשפועה טפח הוי אהל ופירש"י שאין בשפועה טפח ר"ל מתחלת השיפוע אשר הוא בצד קנה העליון אינו מרחיב למטה כשכלה היריעה אינו מרחיב טפח מכל צד דהיינו שאין בין שני שפתי היריעה למטה שני טפחים והקשה רש"י היכי משכחת לה מטה שאין ברחבה שני טפחים הא כהאי גונא אינה ראוי לשכיבה ותי' רש"י דהמטה רחבה הרבה אלא שכמה קנים יוצאים בראש המטה מרוחקים קצת זה מזה וכן יוצאים הקנים בסוף המטה ועל כל שני קנים שא' בראש המטה ואחד בסופה מונח קנה ע"ג למעלה. ופרס יריעה על קנה הראשון והניח את היריעה לירד למטה קצת בשפוע ואחר כך העלה היריעה ופרסה ע"ג קנה השני שאצל הקנה הראשון ושוב הוריד היריעה קצת בשפוע וכן עשה בכל קנה עד סוף המטה. נמצא יש כאן כמה כילות קטנות ונמוכות. כי בין כל קנה לחבירו יש כילה כזה ומצדדי המטה פרס יריעה גדולה המסבבת את כל המטה עכת"ד רש"י. וכתבו התוס' וז"ל ותימא ונימא לבוד מכילה זו לכילה זו ונמצא שיש בשפועה טפח (ר"ל דהא ע"כ אין בין כילה לחברתה ג"ט דהא אמרי' דאין בכ"א בשפועה טפח) וי"ל דהא דחשיב אהל לעיל ע"י לבוד. היינו לענין שיוכל להוסיף למחר בשבת (ר"ל דאמרי' לעיל אי פרוס אהל טפח מע"ש יוכל להוסיף ולהרחיב האהל דה"ל תוספת אהל עראי דמותר. ואמרי' שם דאפילו אותו אהל טפח שנעשה מע"ש לא היה שלם יחד. אלא אפילו לא היה כ"א ע"י לבוד דהיינו מעט מצד א' ומעט כנגדו וביניהם ואויר ביניהם אמרי' לבוד ומותר להוסיף בשבת) אבל לא מסתבר שיחשב כה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אהל עכ"ל התוס' ועיין לעיל סי' שט"ו סעיף ב':

וי"ל כו' מותר לפרוס כו'. ר"ל אי הוה אהל טפח ע"י לבוד מע"ש מותר להוסיף עליו בשבת כנ"ל. ומה שחלקו התוס' וכ' היינו לענין שיוכל להוסיף כ ' אבל לא מסתבר שיחשב כה"ג עשיית אהל לאסור כו' אבל לא כתבו טעם לחילוק זה אדרבא אם חשוב אהל לקולא כ"ש שיחשב אהל לחומרא לאסור:

אלא שמ"מ מותר כו' דאיהי לא עביד מידי. ר"ל שהאהל נעשה ממילא ע"י לבוד. אבל הוא לא עשה מעשה ואהל בידים שיהיה אסור לעשותו:

אבל מחיצה כו' ואסור להניח אח"כ עליה שלחן. דהא כבר הוכיח דאמרי' לבוד אפילו להחמיר ואם כן יש שם מחיצה על אותן ז"ט ומשהו. ואם הניח אח"כ השלחן עליו א"כ עשה אהל בידים. ומה לי שהמחיצה נעשה ממילא ע"י לבוד הא אפילו המחיצה הנעשה מע"ש אסור להניח עליה שלחן בשבת דעושה אהל בידים בשבת:

וגם נ"ל דאסור להעמיד מחיצה כו' ר"ל ניהו דאהל הנעשה ע"י לבוד מותר לעשות בשבת. כיון דנעשה ממילא. אבל מחיצה הנעשה ע"י לבוד אסור לעשותו:

אם בא להתיר דבר. ר"ל דמחיצה שאינה נעשה להתיר. כי אם לצניעות מותר לעשותו בשבת וכדלעיל ר"ס שט"ו:

כדאיתא בסכה דף ט"ו ע"ב. דתנן התם דר"י מתיר בסכה מחיצה תלויה דהיינו שגבוה י' טפחים בעצמה. אלא שעומדת גבוה מן הארץ ג' טפחים שיש אויר ג' טפחים. ובעי למפשט דכמו דס"ל להקל בסכה דאיכא עשה. ה"ה שבת דאיסור מיתה מיקל במחיצה תלויה והביא עובדא פעם א' היתה בשבת הס"ת מונחת בבית א' ובה"כ היה רחוק ממנו והיה ר"ה מפסיק בין הבית ובין בה"כ ושכחו להביא הס"ת לבה"כ בע"ש. ואמר ר"י לפרוס סדינים על העמודים שהיו עומדים בר"ה ויהיה מחיצה מן הבית עד בה"כ משני צדדים. ואותן הסדינים היו נעשים ע"י מחיצה תלויה שהיו הסדינים גבוהים מן הארץ ג"ט. דס"ל לר"י דגם בשבת מהני מחיצה תלויה. ופריך הש"ס פרסו ס"ד ופי' התוס' דקושית הש"ס כיון דאית ליה לר"י מחיצה תלויה הוי מחיצה איך התירו לעשותו בשבת. ומשני אימא ומצאו סדינים פרוסים מע"ש עכת"ד הגמ'. הרי דלר"י מחיצה תלויה מותרת. אע"ג שיש אויר בין המחיצה לקרקע ג' טפחים ע"כ משום דאמרינן גוד אחית המחיצות עד לקרקע. אבל לולי גוד אחית ודאי לא הוי מחיצה הרי דעיקר המחיצה נעשה ממילא ע"י גוד אחית. ואפ"ה פריך הש"ס פרסו ס"ד. וה"ה לדידן אם נעשה מחיצה ע"י לבוד אף על גב דנעשה ממילא מ"מ אסור:

וכ"מ כו' גבי לחיים. דאי' שם מבוי שרצפו בלחיים. ר"ל שהעמיד בתחלת המבוי לחי א' והרחיק ממנו פחות מד' טפחים והעמיד לחי אחר. ושוב הרחיק פחות מד' טפחים והעמיד לחי אחר ועוד עשה כן כמה פעמים. א"ר יוחנן באו למחלוקת רשב"ג ורבנן. דרבנן בעלמא א"ל דוקא בפחות מג' טפחים אמרינן לבוד. ורשב"ג א"ל דגם פחות מד' טפחים אמרינן לבוד. ור"י ס"ל דאסור לטלטל נגד הלחי. דס"ל חוד הפנימי של הלחי הפונה לצד המבוי הוא סותמת והוי כאלו מחיצה משם עד צד שכנגדו במבוי. א"כ נגד הלחי שאין מחיצה שם אסור לטלטל. א"כ לרשב"ג דס"ל פחות מד"ט אמרינן לבוד א"כ כיון דכל לחי מרוחק מחברו פחות מד"ט אמרינן לבוד ונעשה הכל לחי א' ואם כן כיון דאסור לטלטל נגד הלחי אם כן אסור לטלטל בכל המבוי עד חוד הפנימי של לחי האחרון לצד מבוי אבל לרבנן דלא אמרינן לבוד א"כ רק לחי ראשון הוי לחי ולא האחרים. א"כ מותר לטלטל בכל המבוי מחוד הפנימי של לחי ראשון (וע"ש שיש אוקימתות אחרות. עכ"פ מאוקימתא זו) מוכח דאמרינן לבוד להחמיר דהא לרשב"ג ע"י לבוד אסור לטלטל בכל המבוי עד חוד אחרון של לחי אחרון וה"ה לדידן:

ונ"ל דנדון דידן דשלחן כו' ר"ל ניהו דהוכיח מ"א דאמרינן לבוד להחמיר וא"כ אסור להעמיד מחיצה של ז"ט ומשהו וליתן ע"ג שלחן מ"מ יש צד להקל מטעם אחר ותלוי במחלוקת א"א לבוד בכלים:

פירש"י דאפי' כו' דאמר אביי זרק כוורת (שהוא עגול) לר"ה גבוה יו"ד ורחב ששה טפחים (כיון דאינו נקרא רה"י אלא גבוה י' ורחב ארבע ולהעמיד תוך העיגול של כוורת ריבוע של ד טפחים צריך שיהיה עגולו דהיינו רוחב העיגול שש וע"ש ברש"י החשבון) פטור דהוי רשות וכיון דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן ובמשכן לא מצינו שזרקו רשויות כ"א כלים אבל גבוה יוד ואין רחבו שש דאינו נקרא רשות אלא כלי חייב כפאה לכוורת על פיה והשולים למעלה וזרקה היתה גבוה שבע ומשהו חייב שבע ומחצה פטור ופירש"י דהאי דכפאה ע"פ ע"כ לא קאי על רחבה שש דא"כ אפי' שבע ומשהו פטור דכיון דהגיע פחות משלשה טפחים סמוך לקרקע אמרינן לבוד והוי גבוה יוד ורחב ד' וה"ל רה"י וא"כ יפטור דלא מצינו שזרקו רשויות אע"ג שנופל אח"כ לארץ ל"מ דאזלינן בתר התחלת ההנחה דהיינו כשהגיע סמוך לג' טפחים פחות משהו לארץ אמרינן. לבוד והוי מיד כמונח אע"כ קאי אאין רחבה שש דאפי' אמרי' לבוד והוי גבוה יוד מ"מ ל"מ רשות דהא אין רחבה ד' ולכן חייב אבל גבוה ז' ומחצה פטור דכיון שהגיע ג"ט פחות משהו סמוך לארץ דאמרי' לבוד הוי כמונח ע"ג קרקע א"כ אז הכוורת גבוה יוד טפחים ומחצה פחות משהו א"כ חצי טפח פחות משהו שמונח למעלה מיוד הוי מונח במקום פטור דלמעלה מיוד בר"ה הוי מקום פטור ובעי' שיהיה הדבר הנזרק מונח כולו בר"ה במקום החיוב ואע"ג שאח"כ נופל לארץ ל"ל בה דאזלינן בתר תחלת ההנחה כנ"ל וכתב עוד רש"י דוקא כפאה על פיה אבל אי לא כפאה ע"פ והשולי' מונחי' לצד הארץ לא אמרינן לבוד דל"א לבוד אלא במחיצות רב אשי אמר אפי' שבע ומחצה חייב דמחיצות לתוכן עשויו' (ופירש"י לתוכן להניח בהן דבש ולא לכופאן כלפי מטה הלכך אין כאן תורת לבוד) הרי מבואר דאפי' אין בכוורת רחב ד' דאין עליו תורת רשות כ"א תורת כלי אפ"ה אמרינן לבוד חוץ מכוורת דקי"ל כר"א דמחיצות לתוכן עשויות:

והתוס' כתבו כו' דהתוס' ס"ל דלא אמרינן לבוד בכלים ולכן פי' דהאי דכפאה ע"פ קאי דוקא על רחבה ששה ובגבוה ז' ומשהו חייב אף ע"ג דכשמגיע פחות מג"ט סמוך לקרקע י"ל לבוד והוי רשות ז"א דאפי' א"א לבוד מ"מ לא הוי רשות דניהו אם השולי' גבוה ז' טפחים ומשהו אבל החלל לבד אינן גבוה כ"כ והשולי' כיון שאין מחיצות לא אמרי' לבוד א"כ החלל לבד עם הג"ט פחות משהו אויר למטה אינו גבוה יוד אבל שבע ומחצה דהחלל בלי השולי' הוי עכ"פ ז' ומשהו וכיון שמגיע פחות מג"ט סמוך לקרקע אמרינן לבוד והוי גבוה יוד ורחב ד' והוי רשות ולכן פטור מבואר מדברי התו' דבכלים לא אמרינן לבוד וכן סיימו שם וז"ל אבל אין רחבה ארבע ה"ה כשאר כלים דעלמא ולא אמרינן לבוד עכ"ל אבל מ"מ ס"ל ניהו דבכלים לא אמרינן לבוד מ"מ עם הכלי ע"י לבוד נעשה רשות אמרינן לבוד ונעשה רשות והוא ההיפך מדעת הרמב"ן שהביא אח"ז:

והרמב"ן כו' הוא דעה שלישית דס"ל דאמרינן לבוד בכלים אבל לא אמרינן דע"י לבוד תעשה הכלי רשות ומוקי להאי דכפאה ע"פ בין על רחבה שש ובין אין רחבה שש ולכן גבוה ז' ומשהו ולא אמרינן אפי' ברחב שש שיפטור דהא כשמגיע לפחות מג"ט סמוך לקרקע י"ל לבוד דהא ס"ל דאמרי' לבוד בכלים וכיון דרחבה ד' הוי רשות אך הרמב"ן ס"ל דלא אמרינן לבוד לעשות לכלי רשות ונשאר כלי לכן חייב אבל גבוה שבעה ומחצה פטור אפי' אינו רחב שש והטעם כמו שכתב רש"י כיון שהוא גבוה ז' ומחצה כשמגיע סמוך לג' טפחים פחות משהו סמוך לקרקע אמרינן לבוד. דהא אמרינן לבוד בכלים והוי מקצת הכוורת למעלה מיוד דהוי מקום פטור כנ"ל וא"כ דין השלחן תליא במחלוקת הני אשלי רברבי ולדעת רש"י דאמרי' לבוד בכלים וגם אמרינן ע"י לבוד נעשה רשות ה"ה דנעשה אהל אפי' אין הדפנות של השלחן גבוהים רק ז' ומשהו ולמעלה הדף אינו רחב רק טפח אפ"ה אמרינן לבוד ונעשה אהל ואסור לעשותו בשבת אבל לדעת התוס' דס"ל דלא אמרי' לבוד בכלים א"כ אם אין הדף למעלה רחב ד' טפחים דאין עליו שם רשות כ"א שם אהל כה"ג מותר לעשתו בשבת להניח הדף על הרגלים דלא אמרינן לבוד בכלים אבל אם הדף רחב ד' טפחים וע"י לבוד יהיה נעשה רה"י כה"ג אמרי' גם להתוס' לבוד בכלים א"כ כה"ג גם לדעת התוס' אסור להניח הדף ע"ג רגלי השלחן אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דלא אמרינן לבוד בכלים לעשותן רה"י ה"ה אפשר דל"א לבוד לעשות אהל א"כ גם כה"ג מותר:

וצ"ע דהא בשבת כו' ר"ל להרמב"ן תיקשי סוגיא דשבת דאיתא שם דף קא אם נעץ קנה ובראשו טרסקל (היינו סל) והוא רחב ט' טפחים ועומד בר"ה אפי' הטרסקל גבוה מן הארץ הרבה ס"ל לר"י בר"י הזורק לתוכו מר"ה חייב דהאי טרסקל משוינן ליה רה"י דאמרינן גוד אחית מן הטרסקל עד לארץ וחכמים פוטרים כיון דגבוה יותר מג' טפחים סמוך לארץ והוי מחיצה תלוי' משמע שאם אין גבוה מן הארץ כ"א ג' טפחים פחות משהו מודו רבנן דחייב דע"י לבוד נעשה הטרסקל רה"י הרי מוכח דע"י לבוד נעשה רשות דלא כרמב"ן:

וכ"מ בעירובין גבי כלכלה לא ידעתי ראייתו משום דשם לא מיירי כלל שיש אויר בין הכלכלה לאילן אלא סמוך לאילן ממש:

וכן כ' הטור סי' פ"ז הובא במ"א לעיל ס"ס פ"ז אם הניח גרף ועביט תחת המטה ומחיצות המטה מגיעות עד פחות מג"ט סמוך לארץ מותר לקרות ק"ש סמוך למטה דאמרינן לבוד והוי כאלו המחיצות מגיעות לארץ. אולם מ"א גופיה כתב שם וז"ל ועמ"ש ס"ס תק"ב א"א לבוד בכלים אבל הכא כ"ע מודים דכסתום דמי עכ"ל. ר"ל ניהו דלא אמרינן לבוד כגון גבוה ז' ומשהו כשמגיע פחות מג"ט סמוך לארץ ויהיה אז כאלו גבוה יוד טפחים ויהיה כאלו אותו אויר פחות מג"ט כאלו יש שם מחיצות לארץ זה לא אמרינו אבל אמרי' לבוד גם בכלים ר"ל כאלו אלו ז"ט ומשהו עומדים על הארץ וה"ה גבי מטה דאמרי' כאלו המטה עצמה עומדת על הארץ אע"ג דאינו אהל מ"מ עכ"פ הצואה מכוסה ובלא"ה לא ידעתי מאי ענינו לרמב"ן דהא שם לא בעי' כלל שיעשה רשות:

ומ"ש הטור כו' הוא הראיה שהביא הד"מ לעיל תחלת ס"ק זה. עמ"ש שם פירושו והעולה מדברי מ"א סי' תרל"ב דהיינו טעמא בדין השני ששני הפסולים בצירוף אינן ד' טפחים אין אומרים ע"י לבוד כאלו סכך פסול יש ד' טפחים ניהו דאמרינן לבוד אפי' להחמיר ואמרי' אפי' דגם האויר שבין שני הפסולים הוא סתום אבל מאן לימא לן דהאי אויר שיהיה כסתום בסכך פסול דלמא הוא כסתום בסכך כשר כה"ג לא מחמירים ע"י לבוד שיהיה נחשב האויר כסתום בסכך פסול וא"כ ליכא סכך פסול ד' טפחים לכן הסכה כשרה:

(י) (ס"ק י) אגודה כו' משמע דאם אין אגודים כו' ודוקא אם העצים גסים כו' דלשון הש"ע הוא לשון הרמב"ם ודייק הרב"י מדנקט אגודה משמע דאם אין אגודים אפי' אחז בו האור מותר להסירו והטור לא כתב לשון אגודה אלא כ' מדורה העשויה מעצים דקים מותר להסיר מהן כל זמן שלא אחז בהן האור ודייק מזה הרב"י דוקא בעצים דקים הוא דאסור באחז בהן האור אבל בעצים גסים אפי' אחז בהן האור מותר להסירו וכדי להשוות דעת הטור לדעת הרמב"ם לכן ס"ל דלא הותר להסיר באחז בהן האור אלא היכא דאיכא תרתי לטבות' שאינן אגודה וגם הם עצים גסים ולכן הטור דמיירי באין אגודים. ולכן כ' דוקא עצים דקים והרמב"ם דמיירי באגודה ולכן סתם ומשמע דאפי' בגסים אסור באחז בהם האור:

וז"ל הג"מ כו' ואינו מכוין לכך ופעמים שאינו מכבה ר"ל ע"י שלפעמים אינו מכבה לא הוי פסיק רישיה:

ועסי' תקי"ד שכ' מ"א שם בשם הרא"ש דכה"ג גרע מגרם כיבוי דשרי דגרם כיבוי לא מיקרי אלא כשאינו עושה מעשה בגוף האש אלא חוצה לו כגון טלית שאחז בו האור מצ"א מותר ליתן עליו מים בצד השני. אבל היכי שעושה מעשה בגוף הדבר הדולק לא מיקרי גרם כיבוי:

נכון להחמיר כדעת מרדכי ורוקח. אולם ליקח ממדורה זו וליתנו למדורה אחרת הסמוכה לה כתב הט"ז דשרי דדומה לנותנו באותו מדורה בצד האחר:

(יא) (ס"ק יא) אין סומכים כו' דהעצים הן מוקצים כו' בדף לג תניא אין סומכים את הקדרה בבקעת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ש מתיר ואח"ז אמר חזרה היינו עץ חד בראשו וראוי לתחוב בשר לצלותו. הלכתא יבש דחזי להסקה מותר ורטיבתא דלא חזי להסקה אע"ג דחזי להיסק גדול מ"מ אסור. וס"ל להר"ן דהא דשרי ביבש הואיל וחזי להסקה הטעם כדאמרינן שם לעיל מיניה מה לי לצלות בו ומה לי לצלות בגחלתו אבל רטיבא לא חזי להיסק דל"ל מה לי לצלות בגחלתו אסור לצלות בו וא"כ לסמוך הקדרה בבקעת בכל ענין אסור אפי' יבש דהוי מוקצה:

דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ואע"ג דמסיקים בכלים אע"ג דלא ניתנו כלים להסקה מ"מ כיון דאיכא תורת כלי עליהם מותר לכל דבר אבל עצים דאין עליהן תורת כלי ה"ל כצרורות וכאבנים דאסור לטלטל רק להסקה עכ"פ מותרים כיון דעומדים לכך וכן דעת הרמב"ם ואע"ג דמסקי' בשבת דהאי ברייתא אתי' כב"ש וכיון דבשבת אין העצים ראוים כלל דהא אסור להסיק ודאי אסורים בטלטול ס"ל לב"ש דגזרינן י"ט אטו שבת אבל ב"ה ס"ל דלא גזרינן י"ט אטו שבת ולכן מותר לב"ה לסמוך הקדרה בבקעת על זה תירץ דסוגיא דהכא בביצה חולקת דהא נתן טעם לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וסוגיא דביצה הנאמרת במקומה עיקר וקי"ל הכי דאפי' לב"ה אסור לסמוך משום מוקצה וכנ"ל ופסק בש"ע כהרמב"ם ור"ן ולכן אוסר לסמוך בכל ענין אפי' יבש אבל הרא"ש וטור ס"ל להשוות סוגיא דהכא עם סוגיא דשבת ולכן ס"ל הא דאמרי' הלכתא יבשתא שרי רטיבתא אסור לא קאי על לצלות בו לבד. כ"א קאי על לסמוך הקדרה ג"כ וס"ל הא דאמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה א"כ בשבת הן מוקצים וגזרינן שבת אטו י"ט ועז"א והלכתא יבשתא כו' דניהו דברייתא דקתני סתמא אין סומכים כו' משמע אפי' יבשתא ע"כ כב"ש אתי דגזר בכל ענין י"ט אטו שבת אבל לדידן דקי"ל כב"ה דלא גזור היינו דוקא ביבשתא דרואה ההפרש בין י"ט לשבת דבשבת לא חזי לכלום ובי"ט חזי להסקה כה"ג לא גזרינן י"ט אטו שבת אבל רטיבתא דגם בי"ט אינו ראוי להסקה ואין הפרש בין י"ט לשבת כה"ג גם ב"ה מודו דגזרינן י"ט אטו שבת ודעת יש"ש הביא מ"א בסס"ק י"ג לפסוק כהרא"ש:

(יג) (ס"ק יג) וכ"ש שמותר כו' דוקא בעץ יבש ומ"ש רמ"א שמותר להסיק עם שאר עצים ע"כ מיירי בלח דיבש א"צ לתערובות ושרי להסיק בו בפ"ע וא"כ איך למד לח מיבש מכח כ"ש:

ואפשר דמ"מ כ"ש הוא דלח ע"י תערובות מסתבר יותר להתיר מלהתיר יבש לצלות בו ובלי תערובות. והיש"ש פסק כו' כבר בארתי דעת הטור והרא"ש בס"ק יא:

(יד) (ס"ק יד) וכן המנהג כו' ונ"ל טעם ר"ל לחלק בין שאר י"ט לפסח:

שכתב הרא"ש דחסימי כו' דאמרינן דף לד ע"א אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן בי"ט ואר"י הטעם משום ליבון רעפים ר"ל שע"י היסק ראשון מלבנן ומחזקם ומחסמן והרי הוא עושה גמר כלי בי"ט וחייב משום מכה בפטיש וברייתא מיירי ברעפים חדשים. וכ' התוס' יש נזהרים מה"ט שלא לבשל בקדרה חדשה בי"ט. אבל באמת מותר לבשל דדוקא כשהקדרה ריקנית אז מחסמה ע"י האש אבל כשמבשל בקדרה חדשה אינה נחסמת ע"י בישול זה וסמ"ק ויתר פוסקים מתירים מטעם אחר ומחלקים בין קדרות שלהם ובין קדרות שלנו אבל לא ביארו טעם החילוק ורי"ו נתן טעם דקדרות שלנו היוצר מתחלת עשייתן מצרפן הרבה בתנור עד שאין צריכים עוד חיסום וכוותיה פסק הרב"י. ורמ"א הביא י"א והוא דעת הרא"ש וכן המנהג והטעם כ' הרא"ש דחסומי כו' דחזיא להו דמדייתי (היינו אם נותנים תוך קדרה חדשה מים מזיע הקדרה בצד החיצון) כו' עד שיבשלו כו' ובזה נדחה סברת המתירים דמחלקים בין קדרות שלהם לקדרות שלנו דהא החוש מעיד דגם קדרות שלנו צריכים חיסום דהא מדייתי עד אחר בישול ראשון:

לכן מותר כו' ר"ל אפי' לי"א והוא דעת הרא"ש מ"מ לכלים המצופים שרי:

כמו שכ' סי' תנא סעיף כג משום חשש חימוץ:

אבל באמת אין חילוק דכלים שאין מצופים גם בשאר י"ט אסור לבשל פעם ראשון בי"ט ומטעם זה שמעתי בימי חורפי שנזהרים מלשתות טוטי"ן בטוטי"ן של חרס חדשה בי"ט דאז מחסם להו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.