מחצית השקל/אורח חיים/תק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תק

(א) (ס"ק א) מחלק כו'. דין זה המוזכר בש"ע נובע מדתנן דף כז ע"ב אין נמנים על הבהמה מתחלה בי"ט כו' ופי' הש"ס המשנה כמ"ש פה בש"ע אין קונים בפיסוק דמים כו' והביא פר"ת בשם הרשב"א שכ' שאסור לכתחלה ד' או ה' בני אדם להמנות על הבהמה בי"ט שיקח כ"א חלק רביעי או חמישי שזה כמעשה חול אלא צריכים להמנות מעי"ט אבל אם נמנו עליה מעי"ט מותר להוסיף עליהם עוד בני אדם אחרים בי"ט שלא נמנו עליה מעי"ט וכ' ע"ז הפר"ח דכן הוא בירושלמי שפי' כן המשנה דאין נמנים על הבהמה כו' הנ"ל ומדלא פי' תלמודא דידן המשנה כן משמע דתלמודא דידן חולק על הירושלמי וס"ל דמותר להתמנות בני אדם על הבהמה בי"ט וקי"ל כתלמודא דידן ואעפ"כ סיים והמחמיר תע"ב ע"ש:

דוקא בלא גורל כו' אבל כו' וצריכים גורל אסור נראה כוונתו כיון דמקפידין וצריכין גורל אפי' בלא גורל אסור שלא יבואו לידי מדה כו' דאל"כ אלא דוקא ע"י גורל אסור מה לו לחלק בין מקפידין לאין מקפידין ה"ל לחלק בין מפילים גורל או לא ודוחק לומר דאורחא דמילתא נקט מ"מ טפי ה"ל לקצר ולומר דאסור להפיל גורל. אע"כ צ"ל דמקפידים אפי' בלא גורל אסור אלא דאין מחלק בין בני חבורה או שכנים כמו שחלקו התו' אבל שכנים אפי' מקפידים מותרים כו' והטעם כתב מ"א סי' שכ"ב וז"ל כיון שאין רגילים זה בזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור עכ"ל. ודע שכ' בס' א"ר דאפי' גורל ע"י סכין דהיינו שמניחין סכין בין שני החלקים ושואלים לאחר שלא ראה היאך הונח הסכין שיאמר למי יהיה שייך החלק המונח לצד חידוד הסכין ומי יקח חלק האחר וכדברי האומר יקום גם זה מיקרי גורל ואסור:

(ג) (סק"ג) עם הגוי פי' שהישראל כו' ולפ"ז הבהמה שייכת לגוי והגוי המוכר:

כמ"ש בהג"א ר"ל דכן משמע שם הפי' דלא כפי' הלבוש שמביא אח"ז:

ולבוש פירש איפכא שהבהמה של ישראל והישראל המוכר:

עס"ס תצ"ז. ר"ל אע"ג דבסי' תצ"ז הותר למכור לגוי בשר טרפה או אחורי' ע"ד שמוכר לישראל בלי הזכרת דמים ומשקל היינו דוקא טרפה דא"א למכור לישראל הותר סופן משום תחלתן משא"כ בשר כשר דאפשר לימכר לישראל:

ודיוקו של כו'. לחבירו משמע למעוטי גוי כו' כה"ג דייק רש"י במס' סוכה דף לט אהא דתנן הלוקח לולב מחבירו כו' וכתב רש"י וז"ל לי נראה דהלוקח לולב מע"ה גרסי' דהא בע"ה קמיירי כו' וע"ה לגבי חבר לא קרי ליה חבירו עכ"ל וא"כ כ"ש דגוי לגבי ישראל לא מיקרי חבירו והתוס' שם דחו דברי רש"י ואח' מראיותיהם מדתנן בשבת דף ק"ן לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומוקי לה בחברו גוי עכ"ל התו' וע"ש בספר כפות תמרים:

ודכוותי' דייק כו'. הג"א בפ"ק דע"ז דף ז' הביא ש"ס שם מה דתנן במס' דשבת אומר אדם לחברו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב. אע"ג שכוונתו שבערב היינו מוצאי שבת ישכירנו מ"מ מותר דדוקא דיבור כה"ג אסור אבל הרהור מותר ודייק שם הג"א מדקתני לחבירו דוקא לישראל מותר לו' כן אבל לא לגוי. אבל התוס' דחו פי' וס"ל כיון דאינו אלא הרהור דמותר בשבת מה לי גוי ומה לי לישראל ע"כ צ"ל דהתוס' לא דייקו לשון לחברו וכמ"ש התו' בסוכה כנ"ל:

א"כ אפשר כו' א"כ להתו' אין לחלק גם כאן ואפי' לגוי שרי:

(ד) (ס"ק ד) אסור לשקול כו' אבל במשקל בכל ענין אסור. דבכל ענין נראה כשוקל דהא אפי' לשמרו מן העכברים אסור ליתן בכף מאזנים אם תלוי במקום שרגילים לשקול. וכ' הפר"ח בשם הרמב"ם דאפי' לטלטל המאזנים לכסות בו דבר או לצורך דבר אחר אסור. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס:

אסור:

ליקח ביד כו' ר"ל דלא הותר לבע"ה שאינו אומן אלא ליקח הבשר ביד א' ואינו נוטל המשקל בידו אחרת דלאומן אפי' כה"ג אסור מ"מ למי שאינו אומן מותר אבל אי נוטל המשקל ביד השניה דדומה יותר למשקל גם למי שאינו אומן אסור:

(ה) (ס"ק ה) וטבח כו' אבל בביתו מותר ר"ל אפי' לטבח אומן. ניהו דאסרי לשקול אפי בביתו היינו משקל גמור משא"כ כה"ג דליכא משקל גמור:

דהא רשב"א מתיר כו' ניהו דלא קי"ל כוותיה כמ"ש הטור דהא אסרי' למדוד קמח אפי' לצורך ביתו כמבואר רסי' תקו ואפי' לרב דמתיר מדידת קמח בביתו היינו כדי שתטול חלה בעין יפה אבל לשקול אפי' בביתו אסור מ"מ כה"ג דאינו משקל גמור יש לסמוך על הרשב"א ועיין בס' א"ר שחולק:

(ז) (ס"ק ז) אין נוקבים דצריך כו' ז"ל רש"י דף כח בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד (ר"ל נקב) ונתנו ללוקח להוליכו לתוך ביתו (ר"ל שנותן הלוקח אצבעו או ידו תוך הנקב ועי"ז נקל לו להוליכו)וביו"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מו"מ מותר בו עכ"ל ולכן האפיקומן דל"ש מקח וממכר מותר לנקוב בסכין:

(ח) (ס"ק ח) לעשות כו' אי' בגמ' כו' אפי' פיחת כו' דמוכחא מילתא. ר"ל אע"ג דבמדידת משקין אם פיחת או הוסיף מעט מותר היינו משום דלא מוכחא מילתא שכוונתו למדידה אלא כשופך לכלי כמ"ש מ"א בסק"ד אבל הכא מוכחא מלתא ובס' א"ר כ' דה"ה אם נוטל כלי ריקן שיש בו מבחוץ שנתות ונותן אותו הכלי ריקם לתוך מים ואחר זה נותן בדלי הפנימי בשר. ולפי רוב הבשר שנותן באותו הכלי הכלי שוקע תוך המים וע"י השנתות שמחוץ לאותו כלי יודע כמה משקל הבשר לפי גודל השקיעה גם זה אסור:

(י) (ס"ק י) מותר כו' מערים ומלח כו' דבדף י"א ע"ב איתא אמר ר"י א"ש מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אע"פ שא"צ אלא לחתיכ' א רב אדא מלח גרמי גרמי ופירש"י בבת אחת דחד טרחא לכולהו. ועל מ"ש מערים פירש"י לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחזר ומולחה עכ"ל. ויש מחלוקת הפוסקי' אם רב אדא בא לחלוק על ר"י א"ש או לא. אבל הרמב"ם שהעתיק דברי ר"י א"ש ולא העתיק דברי ר"א ב"א ע"כ ס"ל דחולקים ור"י א"ש לא התיר רק בב"א אבל ע"י הערמה ס"ל דאסור וכן פסק פה בש"ע:

דחד טרחא היא זהו שיטת רש"י והרא"ש דחה פירש"י דלמה יקרא זה חד טרחא. הא צריך להפך כל חתיכה וחתיכה למלחה. לכן כתב הרא"ש דטעמיה דר"י א"ש וז"ל משום דאין עיבוד באוכלים מיקל במליחת בשר עכ"ל. ומ"א שהעתיק פירש"י נראה לע"ד דס"ל דלטעמיה דהרא"ש דגם במולח בב"א איכא טירחא בכל חתיכה בפ"ע א"כ א"א לו' דר"י א"ש ור"א ב"א חולקים. ובאמת הרי"ף והרא"ש הביאו שניהם דברי ר"י א"ש ודברי ר"א ב"א ועיין בהרב"י. לכן העתיק מ"א להרמב"ם פירש"י ולענין קושית הרא"ש על פירש"י י"ל כמ"ש הפר"ח דכה"ג דהיינו. היפוך החתיכה דהוי טרח' מועטת לא חשיב טרח' וראיה דהא דאמרי' ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שא"צ אלא לקיתון א' וכמ"ש לקמן סי' תק"ג ס"ב והיינו משום דחד טרחא הוא ע"ש אף על גב דצריך לטרוח ברביית פחמים והדלקתן אפ"ה חשבי' להטרח' מועטת חד טרחא וה"ה הכא ע"ש:

ואם כן צ"ע כו' דשם כתב התוס' בשם מהר"ש מאייבר"א אהא דר"א ב"א מערים כו' היינו דוקא קודם אכילה מותר להערים אבל לא לאחר אכילה. וא"כ רמ"א שכתב וי"א דלא שרי להערים כו' היינו הערמת ר"א ב"א היינו למלוח גרמי גרמי. וכמ"ש הר"ש מאייבר"א ואם כן מיקל יותר מהרב"י דהרב"י לא התיר אלא בבת אחת וכדר"י א"ש אבל על ידי הערמה לא התי' הרב"י כלל אפילו קודם אכילה ורמ"א מתיר להערים קודם אכילה. ולשון רמ"א משמע דבא להחמיר ואדרבא נהפוך הוא:

וצ"ל דס"ל אע"ג כו' ר"ל דגם רמ"א דלא פסק כר"א ב"א ולא מתיר כ"א בב"א וכדס"ל להמחבר. אלא דרמ"א קרי לבת אחת ג"כ הערמה וס"ל ניהו דהר"ש מאייבר"א לא כתב לחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה אלא על דברי ר"א ב"א דמלח גרמי גרמי. ס"ל לרמ"א דה"ה בהיתירא דר"י א"ש למלוח בבת אחת. כיון דגם זו הערמה מיקרי ג"כ לא הותר כ"א קודם אכילה. וא"כ א"ש דרמ"א בא להחמיר דמדברי הרב"י משמע דבב"א מותר אפילו אחר אכילה דהא סתם ולא חילק בין קודם אכילה לאחר אכילה:

וב"ח כתב דאם שחט כו' דהב"ח תפס לו שיטה אחרת וס"ל דר"י א"ש ור"א ב"א לא פליגי. דר"י א"ש מיירי בשחט מעי"ט לכן לא הותר כ"א בב"א ולא ע"י הערמת גרמי גרמי. אבל ר"א ב"א מיירי בנשחט בי"ט לכן התיר אפילו גרמי גרמי סופן משום תחלתן. ואפי' לאחר אכילה. כיון דעכ"פ ראוי לאכילה דומה לעור לפני הדורסין דלא מוכח מלתא דשרי מה"ת סופן משום תחלתן ול"ד לחלבים דמוכח מילתא ואפילו בלי הערמה מדינא היה מותר. אלא כיון דכל חתיכה צריכה טירחה בפ"ע הצריכו הערמה. ואייתי ראיה מדברי רש"י ותו' דף י"ז ע"ב מי שלא הניח ערובי תבשילין או הניח ע"ת ואכלו קודם שאפה ובישל לשבת אסור לבשל ולאפות לצורך שבת אבל מבשל לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וכדלקמן ס"ס תק"ז. וכ' רש"י ותוס' וז"ל רש"י ול"ד להערמה דר"א ב"א דמלח גרמי גרמי. דאין עיבוד באוכלים. ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט עכ"ל רש"י וכ"כ התוס'. וא"כ ע"כ ר"א ב"א מיירי בנשחט בי"ט מדקאמר הטעם דילמא ממנע ול"ש. והר"ש מאייבר"א שכתב דלא הותר להערים אלא קודם אכילה. משום דהוי ס"ל דר"א מיירי אפילו נשחט מעי"ט (ולענין קושיות רש"י ותוס' הנ"ל שבדף י"ז י"ל דהוי ס"ל כתי' שני דהתו' שם) אבל לפי' רש"י ותו' דר"א ב"א מיירי בי"ט אפילו אחר אכילה מותר אפילו גרמי גרמי. אולם לדינא ע"כ מ"א לא רצה לסמוך ע"ד הב"ח וכמ"ש סס"ק שאח"ז:

הבשר כמ"ש סי' תצ"ט סעיף ג' כצ"ל. ר"ל כמו שהותר למלוח בשר ע"ג עור שנשחטה בי"ט מעט כאן ומעט כאן סופן משום תחלתן. והיינו נמי הערמה כ"כ הב"ח וכ"מ ברש"י ותוס' דף י"ז ע"ב הבאתיו לעיל:

(יא) (ס"ק יא) אע"פ כו' מפיג טעם. וכל היכי דמפיג טעם אפילו מלאכה גמורה מותרת בי"ט לצורך אוכל נפש וכדלעיל ר"ס תצ"ה:

עד יום שלישי. דהא יהיה צריך להמתין עד א"ח דהוא יום שלישי:

ודגים יש במינם שמשביחים כו' כמו מה שאנו קורין העכ"ט ואותן צריך למלחן כו' היינו אם כבר נתקרעו מעי"ט צריך גם למלחן מעיו"ט אבל אם לא נתקרעו א"צ לקורען עיו"ט ולמולחן אלא יוכל להמתין בקריעתן ומליחתן עד יו"ט. כן משמע בת"ה וכ"כ הט"ז:

עוד הקיל הט"ז דגם באותן מינים שאסור למולחן בי"ט מ"מ מותר ליתן מלח תוך המחבת שמבשלים שם הדגים כיון דאיכא שם במחבת מים אין זה דרך עיבוד:

דמיירי כו'. ר"ל הא דהותר למלוח הבשר שצריך בי"ט דוקא שעדיין לא נמלחו מעי"ט להוציא דמו אבל אם כבר נמלח להוציא דמו והודח מעי"ט ולא נמלח שנית מעי"ט אסור למלחו שנית בי"ט אפילו בליל י"ט לצורך סעודת שחרית:

דהא כה"ג היה עדיף טפי ומעלי לדגים אם היו נמלחים מעי"ט אחר המליחה להוציא דמו וההדחה כנ"ל. ויש"ש פסק כמהרי"ל כו' ועסי' תצ"ה סעיף א' בהג"ה כצ"ל. והנה יש"ש נתן שני טעמים לדעת מהרי"ל חדא כיון דיש בשר קשה כמו בשר שור דע"י המלח מתרכך הבשר וכה"ג ודאי דלא הותר למלחו בי"ט דהא עדיף טפי אם מלחו מעי"ט א"כ לא חלקו ואפילו בשר רך לא הותר למלוח בי"ט משום לא פלוג (ולפ"ז כ"ש דמהרי"ל חולק ואוסר למלוח דגים בי"ט אפילו באותן דעדיפי כששוהין בלי מלח. מ"מ כיון דאיכא מיני דגים שמשביחים במלח כנ"ל אסרו כל המינים משום לא פלוג. אך ביש"ש גופיה סיים וז"ל אכן נראה בעיני דוקא מליחת בשר שצריך מלח הרבה שדומה קצת לעיבוד אבל מליחת דגים שהוא כלאחר יד אין להחמיר בהן מלמולחן ביום טוב היכי שמתקלקלים במליחתן כמ"ש בת"ה עכ"ל). טעם שני כתב יש"ש ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסור של דם א"כ אינו קרוי אוכל נפש ממש ע"כ אם אפשר לעשותן מעי"ט אין ראוי להתירו בי"ט עכ"ל יש' ש. אולם לא ידעתי אפילו תימא דלא הוי רק מכשירי אוכל נפש אם א"א לעשותו מעי"ט מותר לעשותו בי"ט וכמ"ש ר"ס תצ"ה ועיין בתוס' דמגלה דף ז' ע"ב. וכיון דאם שוהה במלחו מתקלקל הבשר למה יאסר בי"ט דהוי ליה למלחו מעי"ט ואולי י"ל כיון דאינו מתקלקל לגמרי אם נמלח מעי"ט אע"פ שמתקלקל קצת דינו כמו מכשירים שאפשר לעשותן מעי"ט דלא הותרו בי"ט. ונ"ל הא דמותר כו'. ר"ל דעד עתה דיבר ממליחת בשר שצריך ביום טוב ועכשיו דיבר על הבשר שא"צ לו בי"ט רק מולחו בהערמה שלא יסריח:

היינו שמולחו כו' דממ"נ ל"ל דמיירי במליחה שנייה אחר שנמלח להוציא דמו והודח אי נמלח והודח מעי"ט מאי הערמה שייך כה"ג הא אפילו מה שצריך באמת לי"ט אסור למלחו בי"ט כמ"ש לעיל דעדיף טפי כשהיה מולחו מעי"ט ואי נמלח להוציא דמו והודח בי"ט אם היה בשחרית של י"ט ג"כ לא שייך הערמה דהא מה שצריך לאכול בי"ט א"צ מליחה דהרי מבשל אותו מיד וכמ"ש מ"א אח"ז א"ו דמיירי שמולח בהערמה להוציא דמו וע"כ מניחו כך במלחו עד אחר יו"ט דאי מדיחו אחר המליחה שוב אסור למלחו שנית כנ"ל. וא"כ היה עדיף טפי אלו היה מניח הבשר של צורך חול בלי מליחה כלל כנ"ל. אע"כ מיירי שמניח במלחו שהומלח להוציא דמו עד אחר י"ט. ע' בי"ד סי' ע' די"א כו'. משום דס"ל לחד דיעה אחר י"ב שעה למליחה ולחד דיעה אחר כ"ד שעה שוב אין הבשר פולט ציר. לכן יש לאסור להניחו במלחו אחר שגמר פליטת צירו אפילו מונח בכלי מנוקב כיון דל"ל איידי דפליט ציר לא בלע א"כ שוב בולע הבשר מדמו שכבר פלט ע"ש:

או לאחר שמלחו כו'. ר"ל בהיתר משכחת לה כה"ג היינו שמלחו והדיחו להוציא דמו וע"כ מיירי שנמלח להוציא דמו ביו"ט דאי מעיו"ט אסור למלוח שנית אפילו מה שצריך לי"ט כמ"ש מ"א לעיל אלא שבליל י"ט מלחו להוציא דמו והדיחו ורוצה למלחו שנית לצורך שחרית דלצורך יום טוב ודאי מותר וכה"ג משכחת היתרא דהערמה:

ונ"ל דבמקום כו' שיש ודאי הפסד כו' ודוקא כשנשחט בי"ט הרי דאפילו נשחט בי"ט לא התיר אחר אכילה כ"א בדאיכא ודאי הפסד דדמי למסוכנת ולדעת הב"ח שהביא סס"ק יו"ד מותר אפילו ליכא ודאי הפסד וגם לדעת הב"ח אפילו הערמה דגרמי גרמי מותר אם נשחט בי"ט ומ"א לא הזכיר קולא זו אע"כ לדינא לא רצה מ"א לסמוך על הב"ח וכמ"ש מ"א בס"ק י' או י"ל דדברי מ"א פה אמורים לדעת רמ"א דהיכי דאיכא ודאי הפסד מודה רמ"א דמותר למלוח אפי' אחר אכילה והיינו בהערמה דבת אחת אבל אינו מבורר מדברי מ"א הללו אם תופס עיקר כרמ"א או כב"ח:

(יב) (ס"ק יב) נוהגין כו' דהא רבה שרי (דף ט' ע"א) כו' דאי' התם שחט צפור מעי"ט אין מכסים דמו בי"ט דהא אפי' לא יכסה מותר לאכול הצפור אבל גלגל עיסה מעי"ט מותר להפריש ממנו חלה בי"ט כיון דא"א לאכול העיסה בלי הפרשת חלה ואע"ג דהפרשת חלה ג"כ דומה לברירה כמו בניקור דכמו בניקור בורר הגידים וחלב האסורים כ"כ בהפרשת חלה בורר החלה האסורה לזרים. וכמו שהתיר רבה להפריש חלה ולא חשש לאיסור ברירה וע"כ הטעם משום כיון דא"א לאכלו בענין אחר ליכא בזה משום ברירה. ה"ה דמה"ט יש להתיר הניקור ולא ניחוש לברירה כיון דא"א לאכלו בלי ניקור כן הבין ת"ה כוונת הגמ"יי ולכן כתב ויש לתמוה כו':

כמ"ש סי' שי"ט ס"י דמים צלולים אע"פ שיש בו קסמין מותר לסננן מן הקסמין דהא אפשר לשתותן בלי סינון וכן יין מגתו מותר לסנן כיון דאפשר לשתותו בלי סינון אבל מים עכורים דאי אפשר לשתותן בלי סינון אסור לסננן הרי היפוך מסברת הגהת מיימוני דדבר הצריך ברירה ואי אפשר לאכלו או לשתותו בלי ברירה אדרבא שייך בו יותר ברירה:

ועוד דרוב הגאונים כו' ר"ל ראיית הגמ"י מדברי רבה דהתיר להפריש חלה מעיסה שגלגל מעי"ט הא רוב הגאונים לא פסקו כרבה בזה וקי"ל דאסור להפריש וכמ"ש לקמן סי' תק"ו:

ובהג"א מוכח כו' אין בזה קושיא להגהת מיי' וכי גברא אגברא קרמית אלא מייתי ראיה לסברתו נאסור הניקור דגם הג"א הכי ס"ל דשייך בזה ברירה לכן לא התי' אלא משום פסידא ודוקא בנשחט בי"ט:

לכן נראה כו' ע"י שינוי ר"ל כיון דדחה דעת הגמ"יי א"כ אין להתיר הניקור כ"א ע"י שינוי אבל ע"י שינוי עכ"פ מותר דאפ"ת דניקור הוי ברירה גמורה מ"מ לצורך אוכל נפש יש להתיר ע"י שינוי כמו דהותר דיכת תבלין בי"ט ע"י שינוי אף ע"ג דאית ביה איסור טחינה אולם תיבת תבלין מ"ש מ"א הוא ט"ס אלא צ"ל לענין מלח וכ"ה בת"ה דהא תבלין א"א לעשות מעי"ט דמפיגין טעמן אבל ניקור היה אפשר לעשות מעי"ט אע"כ ר"ל מלח הותר ע"י שינוי דג"כ אינו מפיג טעם ע"ש:

לא בא לתת טעם כו' אלא כלו' כצ"ל:

דברירה ל"ש כו' ר"ל דהגמ"יי לא בא כלל ליתן טעם למה אין זה משום בורר. משום דפשיטא ליה מסברא דאין בזה מ"ב. דהאי לחודיה קאי כו' וכמ"ש מ"א. ומ"ש הגמ"יי ואין בזה משום בורר אוכל מת"א כאן הוא סוף ענין ולא כתב טעם כלל למה. ואח"ז כתב משום דא"א לאכלו בע"א נמשך למטה. והוא ענין אחר ובא ליישב דבר אחר בזה. וכמ"ש מ"א להבא:

וכ"כ המרדכי ר"ל שכ' ג"כ סתם וברירה ל"ש כאן ולא ביאר טעמו. ע"כ דגם המרדכי ס"ל דהוא דבר פשוט וא"צ לבארו:

ואפילו למ"ש סי' תק"י ר"ל דגם כה"ג שייך ברירה:

ומ"ש הגמ"יי כו'. ה"ק עכ"פ כו' ר"ל ניהו דליכא בזה משום בורר מסברא כנ"ל מ"מ יאסר משום מתקן ואף ע"ג דהוא לצורך אוכל נפש מ"מ ס"ד דיאסר דהא היה אפשר לתקנו מעי"ט:

מותר להפריש כו' אע"ג דמתקן העיסה וגם היה אפשר להפריש מעי"ט. מ"מ מותר כיון דא"א לאכול העיסה בלי הפרשה והוי מניעת שמחת י"ט וה"ה הכא בניקור ועיין בתו' ביצה דף ט' שדחו טעם זה:

ומ"ש הג"א משום פסידא כולי ז"ל הג"א שלפנינו כו'. ר"ל מלשונו שלפנינו יתבאר דאין ראיה דהג"א חולק על הגמ"יי כמו שהבין הת"ה דהג"א לא מיירי אלא בא"צ בי"ט אלא למקצת' ורוצה לנקר הכל ע"י הערמה. לכן לא התיר אלא משום פסידא ונשחט בי"ט אבל הגמ"יי מיירי שצריך לו ביו"ט בזה גם הג"א מודה דמותר אפי' בלי פסידא ונשחט מעי"ט אבל נשחט מעי"ט אסור היינו בא"צ אלא למקצת' כנ"ל:

(יג) (ס"ק יג) וטוב כו' משמע דאם א"א כו' חדא מדכתב לשון וטוב ועוד הא סיים רמ"א אם יוכל לשנות משמע דאם א"א לשנות מותר בלי שינוי והוא דלא כדעת היש"ש דלפי מ"ש היש"ש דבאחורי' א"א לשנות פן יבא עי"ז לידי מכשול א"כ לדעת רמ"א מותר לנקר בלי שינוי:

וה"ה אם נשחט סמוך לי"ט וכן לעיל ס"ס תצז לענין מכירת טרפה ואחורים לגוי פשיטא ליה דאם נשחט סמוך לי"ט ה"ה כאלו נשחט בי"ט. ובסי' תצט סק"ה הניח הדבר בצ"ע אם נשחט סמוך לי"ט אם יש לו דין כאלו נשחט בי"ט. וכבר הערתי ע"ז לעיל ס"ס תצז וא"ל דדוקא בסי' תצט דאית ביה משום עיבוד העור דחמיר מה"ט ג"כ החמיר מ"א והניח הדבר בספק משא"כ כאן וכן ס"ס תצז דקלישא אסורייהו הקיל מ"א וכתב בפשיטות די"ל דין נשחט בי"ט:

ולפ"ז מ"ש לעיל כו'. ר"ל הא דהצריכו רמ"א ויש"ש שינוי לפי שנמשכו אחר דברי ת"ה אבל למאי דמסיק מ"א כדברי הגמ"יי ויישב קושיית ת"ה. א"כ א"צ שינוי כלל:

ואם הבשר כו' כמ"ש ת"ה. דע"י הערמה כתב מ"א בס"ק יב לדעת ת"ה דראייתו נכונה מדברי הג"א דנשחט מעי"ט אסור:

וכ"מ בר"ן גבי מליחה שכתב שהוא גרם לעצמו הפסידא וה"ה הכא דה"ל לנקרו כו' כצ"ל. והר"ן כתב דבריו ע"ד ר"א ב"א דמלח גרמי גרמי והקשה קושית רש"י ותו' שהבאתי לעיל ס"ק י' וז"ל ואף ע"ג דאמרי' לקמן גבי מי שלא הניח ערוב תבשילין ובישל בהערמה דקנסי' ליה טפי ממזיד התם היינו טעמא לפי שפשיעתו גרמה לו פסידתו שהי' לו להניח ע"ת אבל הכא שההפסד בא לו מחמת י"ט התירו לו להערים עכ"ל הר"ן ומיניה יליף מ"א לענין ניקור:

כמ"ש סי' שכ"א דמותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו. הואיל וראוי לאכלן חיים היום:

ששופך עליו מים ודיו. ר"ל המעשה שאדם עושה אינו אלא שפיכת מים בלבד אבל צריך לשהות במים לערך חצי שעה כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט סעיף יג ע"ש בש"ך וט"ז אלא דשהי' נעשה ממילא ואין בו מעשה לאדם:

אבל בשבת נ"ל דאסור דהא א"א לבשלו ולאכלו היום אף על גב דחזי לאומצא מכל מקום כיון דאין דרך בני אדם לאכול בשר חי מוכח מילתא דלצורך חול עושה כן כתב מ"א סי' שכ"א ס"ק ז'. וכתב שם עוד דאפילו ע"י גוי אסור להדיחו בשבת כיון דאפשר לאכלו צלי אפי' לא ידיחנו היום:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.