מחצית השקל/אורח חיים/תלו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תלו

(א) (ס"ק א) זקוק כו' יבדוק ביום והיינו לאור הנר וכדלעיל ר"ס תל"ג:

אפשר שכיון למ"ש רש"י כו' דבריו סתומים פה הרבה וצריך אני להציע דברי הש"ס דאמרי' דף וי"ו ע"א ואר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר' קודם למ"ד יום אין זקוק לבער תוך למ"ד יוס (כיון דשואלים ודורשים אז בהל' פסח חל עליו החיוב) זקוק לבער. ואמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור. אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער. וכ' רש"י וז"ל אפי' מר"ה נמי דכי הדר בי' בימי פסח (דהוא הי"א שבסי' ב' דדעתו לחזור ר"ל תוך פסח) עבר עליו והאי שעתא לאו ברשותו לבטלה שהרי אסור כו' עכ"ל וא"ל דראייתו ממ"ש רש"י והא שעתא לאו ברשותיה משמע דאי הוי ברשותי' ומצי לבטל היה רשאי לסמוך על אותו ביטול ול"ח שמא ישכח וא"כ ה"ה תוך שלשים יכול לסמוך על הביטול של ער"פ ול"ח שמא ישכח. וכן ראיתי נדפס פי' זה ולא נהירא חדא דאין זה ראייה דאפ"ת דאין לסמיך על אותו ביטול מגזרה שמא ישכח מ"מ מה לו לרש"י לו' הטעם משום גזירה דרבנן הלא טוב טעמו שלרש"י דאפי' מן התורה ל"מ הביטול אז ועוד אדרבה מדברי רש"י הנ"ל משמע להיפך מדברי הט"ז דא"א דרשאי לסמוך על הביטול של ער"פ לא תי' רש"י כלום ניהו דכי הדר בימי פסח לאו ברשותי' לבטל מ"מ למה צריך לבער עתה יסמוך על הביטול בשל ער"פ ואולי נתכוין המ"א לדברי הב"ח שכ' על מ"ש הסמ"ק דמשמע מדברי רש"י דמיירי קודם ביטול ומי הכריחו לרש"י וכ' הב"ח דרש"י הוי ס"ל כמ"ש הר"ן מדאמר זקוק לבער ולא אמר זקוק לבדוק. אע"כ מיירי בחמץ ידוע. והיא גופא טעמא בעי למה נקט ר"י א"ר הדין בחמץ ידוע ולא בסתם בית לענין בדיקה ואע"כ דמיירי בלא ביטול ונקט חמץ ידוע לרבותא דאפ"ה קודם שלשים א"צ לבער משא"כ אי הוי מיירי בביטול דא"צ בדיקה אלא משום שמא יבואו לאכלו. א"כ אין רבותא יותר בחמץ ידוע מסתם בית והק' תו הב"ח דדברי ר"י א"ר א"ש משום רבותא דקול' דקודם למ"ד נקטי בלא ביטל אבל רבא דלא אשמעי' כ"א אסור' דדעתו לחזור אפי' קודם למ"ד צ"ל ה"ל לאשמעי' גם רבותא אפי' בטלו אפ"ה צריך לבער ומזה הוכיח דע"כ באם בטלו אפי' דדעתו לחזור א"צ לבער עכת"ד הב"ח ע"ש א"כ י"ל דגם הט"ז הכי ס"ל והוי מדמה תוך למ"ד לקודם למ"ד ודעתו לחזור. דהא דיניהם שוה שצריך לבער וכמו דקודם שלשים ודעתו לחזור אם ביטלו אין צריך לבער. ה"ה תוך שלשים אם ביטלו א"צ לבער ות"כ א"א דצריך לבטל בשעת הבדיקה הבדיקה היא ללא צורך ובביטול גרידא סגי אע"כ לא"צ לבטל ויסמוך על ביטול של ער"פ והא דאמר רבא אם דעתו לחזור כו' צריך לבער ולא סמכי' על ביטול של ער"פ שאני התם דאיכא חמץ ודאי וחיישי' שמא ישכח לבטל בער"פ משא"כ הכא דבדק וליכא כ"א מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה סמכי' על הביטול של ער"פ. וא"ל א"כ למה חייביהו חכמים ביוצא תוך למ"ד לבדוק ולא לבטל ה"ל לתקן אפכא לבטל ולא יהא צריך לבדוק. ז"א דטפי עדיף הכא דעי"ז יקיים כל תקנות חכמים לבדוק ולבטל והיינו עכשיו ביציאתו בודק ובער"פ יבטל דהא בלא"ה מסתמא יבטל ער"פ חמץ שיהיה לו אז. משא"כ אי יבטל עכשיו לא יקיים מצות בדיקה ועוד דצריך לעשות כתחלת התקנה שיבדוק תחלה ואח"כ לבטל. וחייבוהו בחיוב ראשון דהיינו הבדיק'. ודחה מ"א. ול"נ שאין משם ראייה כו' כוונתו דהט"ז דימה תוך למ"ד לקודם ל' אם דעתו לחזור ומ"א ס"ל דאין דומי'. דרש"י קאי על קודם למ"ד ודעתו לחזור דאז עדיין לא חל עליו צרכי פסח דהא הוא קוד' למ"ד אלא דצריך לבער שמא יחזור בפסח ויעבור על ב"י ולכן אם היה אחר הביטול אין צריך לבער כיון דבלא"ה אינו עובר שא"כ תוך למ"ד דכבר חל עליו חיוב צרכי הפסח ל"מ הביטול וצריך תרווייהו בדיק' וביטול תקנת חכמים בער"פ דלגבי דידיה יציאתו הוי כמו בער"פ:

ועוד דבגמרא דילן כו' ר"ל דלפי דיחוי הראשון של מ"א מודה מ"א להט"ז ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור אם בטלו א"צ לבער כדמוכח מדברי רש"י כנ"ל אבל לפי דיחוי זה שכ'. ועוד דבגמ' כו' גם בזה חולק מ"א וס"ל דגם קודם למ"ד ודעתו לחזור ל"מ אם בטלו דהראב"י הבי' בשם הר"ן שכ' בשם הירוש' הא דאמרי' קודם למ"ד אינו זקוק לבער ה"מ בספק חמץ אבל ודאי חמץ לא וכ' הר"ן דהש"ס דילן חולק מדאמרי' אין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע אפי' בחמץ ידוע קודם למ"ד א"צ לבער ומשמע מדברי הר"ן דלפי הש"ס דילן אין חילוק בין חמץ ידוע לספק בכל ענין תוך למ"ד חל עליו חיוב חכמים אבל לא קודם למ"ד והמ"א ס"ל דרש"י ס"ל דגמ' דילן ס"ל דוקא בחמץ ודאי אז תוך למ"ד צריך לבער משא"כ בספק חמץ אפי' תוך למ"ד אין צריך לבדוק ובזה א"ש מ"ש הסמ"ק למה אוקמי רש"י קודם ביטול כיון דס"ל להש"ס בספק חמץ א"צ לבדוק כיון דליכא איסור בל יראה ה"ה בודאי חמץ אם בטלו ע"כ מיירי בלא ביטול ולכן כ' מ"א לדידן דקי"ל דאפי' בספק חמץ צ"ל תוך למ"ד אע"ג דליכ' בל יראה ה"ה דאפי' בטלו צריך בדיק'. וה"ה כשבודק צריך שיבטל כתיקון חכמים ואפי' קודם למ"ד ודעתו לחזור ואפי' ביטל צריך לבדוק ולבער:

(ב) (ס"ק ב) אצל כו' אבל אם יש כו' והיינו כדעת הירוש' הנ"ל:

(ג) (ס"ק ג) דחיישינן כו' וא"ת כל היוצא כו' וא"כ למה נקט ר"י א"ר המפרש בים ויוצא בשייר'. ועוד פוק חזי מה עמא דבר שאין נוהגים כן ביוצא לדרך:

א"כ משמע כו כת' הח"י וז"ל הבין מ"א דהא דכ' בהג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי לכן פסק בדעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח חיישי' שמא יתעכב הנה בודאי שגגה גדולה יש בדבריו בראייה זו דהא דזמן רב איוצא לדרך קאי שיצא זמן רב קודם פסח. וכדאי' בש"ס ופוסקים אפי' מר"ה כו' עכ"ל ח"י. ובאמת פשט' דלשנ' משמע כמ"ש ח"י אולם הא סיים מ"א ואפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צ"ל כו' והא אפי' לפי הבנת מ"א דברי הג"מ דמ"ש אפי' זמן רב אדעתו לחזור קאי. ניהו דמוכח לפ"ז ביוצא בשייר' אפי' דעתו לחזור זמן רב קודם פסח צ"ל. אבל אינו מוכרח דבדרך קרובה ודעתו לחזור יום או יומים דצ"ל אע"כ מ"א כי כן מסברא דנפשיה דכן מסתברא ליה. וא"כ ממילא מוכח כהבנת מ"א דמ"ש הג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי. ואפי' כה"ג בהיוצא בשייר' צ"ל דאל"כ אלא דוקא בדעתו לחזור יום או יומים קודם פסח א"כ הדר' קו' הג"מ לדוכתי' כל היוצא לדרך הדין כן לפי סברת מ"א ומאי אריא דנקט ר"י א"ר המפרש בים והיוצא בשייר'. אך הט"ז חולק על המ"א ולדינא הסכים הח"י עם מ"א ע"ש:

(ד) ס"ק ד אוצר כו' כלומר שנשתמשו כו' דאל"כ למה צריך בדיקה:

(ה) (ס"ק ה) ואח"כ כו' ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' כו' בגמ' נראה דדיניהם שוה דהא אמרי' אהא דאמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד כו' אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ואזדא רבא לטעמי' דגם באוצר אמר הכי וכמ"ש פה בש"ע ואולי ספקו של מ"א דדלמא דוקא באוצר אם עבר ולא בדק צריך לפנות דליכא טרחא מרובה כ"כ כמו ביוצא בשייר' לחזור לביתו או לשלוח שליח דהו' אפושי בטרח' ואפשר דכ"ה לא אטרחוהו רבנן:

(ו) (ס"ק ו) צריך כו' דחיישי' כו' דודאי באוצר ל"ל כמו ביוצ' בשייר' שיבא לביתו סמוך לפסח ולא יהיה זמן לבער החמץ משא"כ באוצר ל"ל שיפנה עד סמוך לפסח עד שלא ישאר לו זמן לבער החמץ הא הוא בביתו ויכול למנוע צפנות אוצרו כ"כ סמוך לפסח ואם יראה שהזמן קצר ימשוך ידו ולא יפנה יותר לכן כ' הרב"י דחיישי' שיפנה עד שלא ישאר עליו גוב' ג"ט ויהי' אז אפי' באמצע היום וימשך ידו לפנות יותר לסבה מה או למקרה ואח"כ ע"י טרד' ישכח ולא יתן אל לבו שאין עליו גובה ג"ט דכה"ג צריך ביעור:

(ח) ס"ק ח ואוצר כו' דהא י"א דאפי' לכתחלה כו' דפסקו כהש"ס דילן דס"ל דאפי' ודאי חמץ קודם למ"ד א"צ לבער:

(ט) (ס"ק ט) אסור כו' ואפי' למ"ד כו' דשרי וכמ"ש מ"א בסי' תל"ד ס"ק י"ז בשם הרשב"א שכ"כ בשם הירושלמי:

(י) (ס"ק י) יבטלנו כו' וי"ל דקמ"ל היה דעתו לחזור ק"פ דלדעת י"א שבסעיף זה א"צ לבדוק. אלא שאח"כ בהיוצא בדרך נתחרט לבא תוך הפסח:

(יא) (ס"ק יא) צריך כו' עמ"ש סי' תל"ד ס"ק ה' אי עובר בחמץ שאינו ידוע לו ועיין במהרש"ל ובמהרש"א:

(יב) (ס"ק יב) ואם כו' כמש"ל בס"ק א' דלא כהט"ז שם:

(יג) (ס"ק יג) ולא יברך כיון דעיקר הביטול בלב כו' ואפי' למ"ד שצריך להוציא הביטול בשפתיו כמ"ש הר"ן הובא בב"י מ"מ אין לברך על הביטול שלא מצינו שתקנו חכמים נוסח ברכה על ביטול כ"כ הפר"ח וע"ש לדינא בט"ז ס"ק ו':

(יד) (ס"ק יד) גם כו' ול"נ דבעי שיצוה כו' ומ"ש בריש הסימן ואינו מניחו בביתו כו' ר"ל שאינו מניח מי שצוה לו לבדוק:

(טו) (ס"ק טו) אין צריך כו' כיון דהנכרי כו' ר"ל ניהו דיקיים מצות ביעור במקום שיהיה ער"פ מ"מ הא צריך לבער לו חמצו שיש לו פה והוא תוך למ"ד חל עליו חיוב הביעור עז"כ כיון דהנכרי כו' והם דברי הטור:

וכתבו האחרונים אפי' יכנס לבית אחד וידור שם ע"י שכירות עם המשכיר ויקיים שם המשכיר שהוא בעה"ב מצות ביעור ולא הוא ל"ל בה דהוי כאלו הוא מקיים מצות ביעור שם דהא המשכיר בודק ומבער גם חמצו של השוכר והוי המשכיר שלוחו של השוכר ושלוחו כמותו בכ"מ:

(טז) (ס"ק טז) וצריך כו' משמע מדכפל וכ' צ"ל בית הנכרי דהא התחיל ישראל יוצא מבית הנכרי אלא לדיוקא אתי דוקא בית נכרי כו:

וכ"כ רש"י בהדיא דף ד' דבעי מיניה מר"נ ב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד (והוא הדין המבואר בר"ס תל"ז) על מי לבדוק על המשכיר דחמירא דידיה או על השוכר דחמירא ברשותיה ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה ודחי שאני התם דאר"מ מזוזה חובת הדר ופירש"י חובת הדר לפי שמשמרתו וכתיב ביתך ביאתך כו' אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה האמרי' לקמן דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עכ"ל ואולם אינו מבואר להדיא מזה דהשוכר חייב לבטל דאפשר דר"ל דסגי בביטול והיינו המשכיר יבטל אך קצת ראיה יש משם ע"פ מ"ש מהרש"ל מדכ' רש"י אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן משמע דס"ל אלו היה דאורייתא ודאי הי' חיוב על המשכיר שהוא ביתו ע"ש. והוי ס"ל למ"א א"א המשכיר לבד יבטל בפה אז מתבטל ממילא ע"י יציאתו ואין השוכר צריך לבטל ניהו דבדיקת חמץ דרבנן מ"מ כל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ויהיה החיוב על המשכיר שהוא ביתו אע"כ ס"ל לרש"י דהשוכר צריך לבטל בפירוש והמשכיר ס"ל או דאין צריך לבטל כלל בפי' וסגי שמתבטל ממילא ע"י יציאתו וכיון דהשוכר צריך לבטל בפי' י"ל דהטילו עליו חכמים גם חיוב הבדיקה ואפי' נאמר דגם רש"י ס"ל דגם המשכיר צריך לבטל בפי' וכמ"ש מ"א בסי' תל"ז ס"ק ג' מ"מ כיון דעכ"פ בין שוכר ובין משכיר יש עליהם חיוב קצת ביעור דהיינו ביטלל מספקא להש"ס על מי הטילו חכמים הבדיקה אע"ג דהבית של המשכיר מ"מ י"ל דהטילו על השוכר הבדיקה כיון דגם עליו חל חיוב הביטול והחמץ ברשותו ה"ל כמי שאין לו בית ר"ל דניהו דכשיצא מפקירו מ"מ הוי כמו ביטול והא מדרבנן לא סגי בביטול ובעי גם בדיקה ולזה כ' דהוי כמי שאין לו בית לבדוק ועיין במ"ש אח"ז:

ומ"ש המרדכי אפי' הוא בביתו של גוי כו' ר"ל דין זה שכ' בש"ע ישראל היוצא מבית גוי כו' הם דברי המרדכי וכ' שם לשון אפי' הוא בביתו של גוי כו' משמע דכ"ש כשיוצא מבית ישראל דלא כהב"ח דדייק מדכתב המדדכי אפי' הוא בביתו של גוי דכ"ש אם יוצא מבית ישראל דמה אם יוצא מבית גוי ויכנס בו גוי דאין ביעודו מהני לפסח דמ"מ הגוי יכניס בו חמץ בפסח אפ"ה צריך לבער כ"ש אם יכניס בו ישראל דישראל שני יבער גם חמצו מתוך הבית קודם הפסח:

גם מ"ש לפרש דברי אגודה כו' שכ' ההולכים מביתם למקום אחר תוך למ"ד צריכין לבער וכ' ומיהו י"א דוקא במפרש ויוצא בשייר' ופירש הב"ח דבריו דהני י"א קאי איוצא תוך למ"ד ומניח אשתו בביתו ואז דוקא במפרש ויוצא בשיירא דלא יקיים מצות ביעור באותו מקום שיהיה בערב פסח אע"ג דאשתו תבער החמץ מביתו בער"פ בזה אין לסמוך לכתחלה על נשים משא"כ ביוצא לדרך סתם דקיים מצות ביעוד ערב פסח במקום שיהיה כה"ג רשאי לסמוך על אשתו ע"ש ומ"א ס"ל דאגודה קאי על רישא ביוצא קודם למ"ד ודעתו לחזור קודם פסח דצריך לבער כמ"ש ר"ס ובזה מחלקים הי"א באגודה בין ביוצא בשיירא ובין הולך בדרך סתם כמ"ש מ"א ס"ק ג':

(יז) (ס"ק יז) כשנכנס כו' אבל כשמפנהו וכו' וכמ"ש ר"ס זה והח"י כ' דלא דק דבר"ס זה מיירי בביתו משא"כ הכא דהוי בית גוי (וחמצו מופקר הוא כיון שמניחו בבית גוי) והוא פשוט עכ"ל ודעת מ"א י"ל דמדמה בית גוי לביתו לענין זה היינו דנראה מלשונו שכ' בס"ק ט"ו כיון שהגוי נכנס בבית זוכה גם בחמץ שהרי ישראל הפקירו (ועיין בלשון הטור שם) משמע דתרתי בעי שהישראל הפקירו וגם הגוי יזכה בו וכן נראה מלשונו בס"ק זה דתרתי בעי ולכענ"ד דמה שהפקירו לחוד ל"מ. דלא עדיף מביטול דמדין הפקר נגעו בה ואפ"ה אמרו רבנן דל"מ ובעי גם בדיקה. וה"מ דהפקר ל"מ ואע"ג דטעם הבדיקה שלא יבא לאכלו בפסח כמ"ש התוס' דיש מכילתן. והכא ל"ש שיבא לאכלו דהא לא יכנס לבית זה בפסח. מ"מ הא כתבו התוס' שם דלא פלוג אפי' בדברים שלא היה ראוי לגזור שמא יבא לאכלו חייב לבדוק ע"ש. ומה"ט ה"ה הכא דהפקר ל"מ והיה צריך גם בדיקה ולחפש אחד כל חמץ שימצא ולכן בעי שיכנס בו גוי ויזכה בחמץ שבבית דודאי מהני דאטו אי בדק ונתן כל החמץ שמצא לגוי מי לא יצא ידי חובת ביעור. וה"ה כשזכה גוי בכל החמץ שבבית שהוא הפקירו סגי בזה. ולכן ס"ל למ"א דביוצא מבית גוי ולא יכנס בו שום אדם אע"פ שהוא הפקירו לא סגי בזה כיון דלא יזכה בו גוי וצריך ביעור. ולפי שסברא זו היתה פשוטה בעיני מ"א דהפקר לחוד ל"מ לכן אייתי ראיה מר"ס זה דלפ"ז יוצא מבית גוי אם לא נכנס בו אדם דומה ליוצא מביתו:

ודע שכ' ח"י עמ"ש בש"ע דאם יוצא בשיירא כיון שלא יקיים שם מצות ביעוד כו' אע"ג שכ' לעיל ס"ס תל"ג דבתי ידים והכיסים צריכין בדיקה וזה יקיים עכ"פ. מ"מ אין זה עיקר מצות הביעור כ"א מתוך הבית ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.