מחצית השקל/אורח חיים/עו

מחצית השקל ‏ אורח חיים עו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (ס"ק ב) לקרות כו' וב"ח פסק מדסתם הרב"י בש"ע וכ' אסור לקרות כנגדה. משמע שדינו כדין צואה ממש שמבואר בסי' ע"ט שלפניו צריך להרחיק מלא עיניו משום דאזיל לשיטתי' שכ' בחבורו על מ"ש הרמב"ם בצוא' עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד"א דמשמע מלשונו דאפי' לפניו סגי בד"א דצואה עוברת קיל בזה מצואה קבוע' וכ"כ מהרי"א אלא לפי שלא מצא הרב"י ראיה לחילוק זה בגמ' לכן פי' דהרמב"ם מיירי לאחריו אבל לפניו אפי' בצואה עוברת אסור כמל' עינו אבל הב"ח כ' דל' הרמב"ם שם משמע כפי' מהרי"א דאפי' לפניו סגי בד"א ואי משום שלא נמצא ראיה לזה בגמ'. אולי הרמב"ם מצא כן בתוספת' והבי' ג"כ קצת סמך מן הגמרא ע"ש. ולכן פסק הב"ח לדינ' כוותיה:

(ג) (ס"ק ג) ומכוסה כו' על ידו כו' שרי כו' ב"י תר"י ורשב"א דע בגמ' איתא צואה על בשרו או שהיו ידיו בב"ה רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור. וטעם פלוגתייהו מבואר שם. וכמ"ש מ"א ס"ק ה' ו'. ויש פוסקים כר"ה ויש פוסקי' כר"ח והן ב' דעות שהובאו פה בש"ע. והרי"ף ורמב"ם גורסים צואה על בשרו. או ידיו מטונפות מב"ה. והקשה הרא"ש על גרסא זו דא"כ היכי שרי רב הונא כיון שהצואה נראית ואפי' יבשה אסור. וכת' תר"י אף שהרמב"ם יישב זה בלשונו דמיירי שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמ'. ומתוך קטנותו ויבשותו נידון אותו כאלו אין שם צואה. אלא שע"ז קשה דכה"ג אמאי יחלוק רב חסדא מדכתיב כל עצמותי כו' הא כיון דנידן כאלו אין שם צוא' הרי כל עצמותיו נקיים כו' עכת"ד תר"י. ורשב"א כ' ג"כ דהרמב"ם מיירי שאין בו צוא' ממש אלא כעין מלמולי זיעה אלא שהוסיף רשב"א דאפי' בלח שרי משום דאין בו ריח וליכא אלא משום והיה מחניך קדוש. וכיון דמכוס' שרי עכת"ד. א"כ אי מיירי מ"א ביבישה שרי לכ"ע אפי' להי"א דפסקו כר"ח דהא תר"י הקשו כן על גרסת הרמב"ם דכה"ג למה יאסר ר"ח ולגרסת הרמב"ם צריך יישוב אבל לפי גרסתינו שהיה בב"ה. באמת נשארה סבר' חיצונה דכה"ג דהוי כעין מלמולי זיעה מותר לכ"ע אפי' לר"ח ופליגי בדבר אחר וכן בל"ח דלא התירו רשב"א אלא משום שהן מכוסים י"ל כמו שהקשו תר"י דא"כ במאי פליג ר"ח ואסר. וניהו דלגרסת הרמב"ם צריך לדחוק אבל לגרסתנו נשארה סבר' החיצונה דאפי' לר"ח שרי:

(ד) (ס"ק ד) דרך חור כו' עסי' פ"ג מ"ש. ר"ל מדכתב רש"י מחיצה שבינו לב"ה. ולא כ' מחיצות יש לב"ה אע"כ ס"ל דבמחיצות ב"ה יש להן דין צואה. ולכן כ' רש"י מחיצה שבינו לב"ה ר"ל שיש מחיצות המפסיקות בינו ובין מחיצות ב"ה. וע"ז כ' המאור דאל"ה אסור לקרות נגד ב"ה ר"ל נגד מחיצות ב"ה:

(ה) (ס"ק ה) י"מ כו' הפה והחוטם בכלל ר"ל שהנשימה יוצא מהן:

(ו) (ס"ק ו) וי"א כו' על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע דהא כל עצמותיו נקיים:

וברא"ש משמע קצת כו' דהרא"ש כ' על מ"ש בש"ס אמר רבא צואה בגומ' מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ז"ל ולא אמרי' דסנדל בטיל לגבי גופיה ולא חשיב כיסוי עכ"ל. ומזה משמע דהיינו חדושי' דרב'. ומדנקט רבא סנדל דוק' וכן הרא"ש נקט סנדל משמע דשאר בגדים לא בטולי לגבי גוף ופשיט' דהוי כיסוי. (אם כי אינה ראיה גמורה. די"ל דרבא אורח' דמלת' נקט. והרא"ש נקט סנדל כיון דרבא איירי בסנדל) וא"כ ניהו דסנדל אע"ג דבטל לגבי גוף מ"מ הוי כיסוי מ"מ לענין נוגע יש לחלק מה"ט דוק' סנדל דבטיל לגוף לכך אי סנדל נוגע אסור דהוי כאלו נגע גופו בצואה משא"כ שאר בגדים דלא בטילי לגוף אף דהבגדים נוגעים בצואה לא הוי כאלו הגוף נוגע בצואה ומה"ט שרי:

ועי"ל כו' כמ"ש תר"י לפי דרכם דהאי וי"א שלא התיר המתיר כו' אצילי ידיו כו' הם תר"י והמאור וכתבו תר"י הטעם דכיסוי בגדים לא מהני לפי שפעמים מתגלה ותהיה נראה לכך אסור משא"כ תחת אצילי ידיו שנשאר לעולם מכוסה וא"כ ה"ה אפי' למאן דמתיר אפי' בכיסוי בגדים היינו דוק' בגדים דע"פ הרוב נשאר מכוס' משא"כ סנדל דע"כ ע"י הלוכו יתגלה מודה דלא הוי כיסוי. ובהמאור מבואר יותר שכ' וז"ל צואה על בשרו במקום שהוא במסתרים כו' ולא עביד לגלויי דאי בדוכתי דעביד לגלויי לא גרע מצוא' דבוק' בסנדלו כו' עכ"ל מבואר להדיא דטעם סנדל נוגע דאסור משום דעביד לגלויי אלא דהמאור השוה גם שאר בגדים שלפעמים מתגלה לסנדל שודאי יתגלה. ולדעה קמא דמתיר אפילו ע"י כיסוי בגדים ס"ל לחלק דוק' סנדל שבודאי מתגלה משא"כ בגדים שאין מתגלה כי אם ע"פ מקרה:

(ז) (ס"ק ז) דינו כצואה. משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע. ואם על בשרו ומכוס' שרי לסבר' קמיית' כן צריך להיות ואחר זה מבי' ראיה לשני הדינים אף שאינו צריך ראיה כיון שכתב שדינו כצואה ודאי לא נחמיר יותר מצואה. מ"מ הביא ראיה לאפוקי מדעת ס"ח שהבי' סס"ק זה:

ובשבת דף קי"ז כו' זה ראיה לדין א' דעל בגדיו ומכוסה שרי ע"כ לכ"ע. דהא מבואר כן בש"ס וע"כ לא יחלוק ע"ז שום פוסק והתם מיירי במכוסה דאמרי' שם ארחב"א אר"י כל ת"ח הנמצ' רבב על בגדיו חייב מיתה (פרש"י רבב שומן וחלב) שנא' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי (פירש"י שממאיסים עצמם בעיני הבריות כו' נמצ' זה משניא את התורה) רבינא אמר רבד אתמר (פירש"י ש"ז) ולא פליגי הא בגלימ' (שהוא עליון אפי' רבב) הא בלבושא (שהוא תחתון רבד אין רבב לא) הרי דש"ז מיירי בלבוש תחתיו דשם מכוסה ע"י בגד עליון ומדאיצטריך לטעם דמשניאי ת"ל דצריך להתפלל וללמוד אע"כ דלענין תורה ותפלה אין קפיד' כיון שהוא על בגדיו ומכוסה:

וזה ל' הג"מ כו' זה ראיה לדין שני דעל בשרו ומכוסה שרי לדיעה קמייתא:

מכהן שראה כו' ורוצה לישא כפיו:

משמע שאין איסור כו' והיינו אע"פ שהוא על בשרו אע"כ משום דס"ל כדיעה קמיית' דבמכוס' שרי אפי' על בשרו:

רק שמותר לרחצו כו' ר"ל כיון דמצד הדין אין קפידא למה באמת הותר ביה"כ דרחיצה אסורה לזה כ' מ"ד אמי שמלוכלך בטיט דמותר לרחצו דלא נאסר אלא רחיצה של תענוג דוק' כדאית' לקמן רס"י תרי"ג ושם בסעיף ג' בהג"ה. וכ"מ ברש"י. בסוף יומא אבל ברש"י לא כתב ישפשף הקרי אלא ישפשף משום חציצה. וקאי אהא דתני' ת"ר הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ולערב ישפשף. וע"ז כתב רש"י ישפשף משום חציצה ופריך הש"ס לערב. היינו מוצאי יה"כ) מאי דהוי הוי (ומאי אהני לית השפשוף לחציצה שהיתה בי"כ כו') אלא אימה מבערב ישפשף (פירש"י בערב יום הכפורים ישפשף כ"א עצמו בחמין שאם יראה קרי למחר יכול לטבול בלא חציצה עכ"ל) והבין מ"א דמ"ש רש"י לפי הס"ד דלערב במוצאי יה"כ ישפשף שפירש"י משום חציצ' ע"כ ר"ל שהקרי חוצץ וא"כ משמע דוקא משום חציצה ישפשף אבל משום תפילה א"צ לשפשף כיון דמכוסה אע"ג שהוא על בשרו דל"ל דגם לפי הס"ד אין השפשוף משום קרי. דהקרי מעכב אפי' לענין תפלה אלא דלזה א"צ שפשוף כל הגוף אלא סגי כשיקנח מקום הקרי אלא שפשוף המוזכר בבריי' ר"ל כל הגוף שמא יש באיזה מקום דבר דבוק דחוצץ וכמו שפירש"י למסקנ' דאכתי תיקשי מנ"ל לרש"י דלכי מאי דס"ד הי' מפרש שפשוף כל הגוף שמא יש דבר נדבק בגוף. דלמא שפשוף ר"ל מקום המלוכלך בקרי (ואעפ"כ פריך שפיר מאי דהוי הוי) ואין הטע' משום חציצה אלא משום תפלה. ניהו דלמסקנ' דמיירי בערב יה"כ דאכתי לא ראה קרי צ"ל משום חציצה אבל לס"ד מנ"ל לרש"י לפרש משום חציצה אלא ע"כ דגם הקרי לענין תפלה אין קפיד' כיון שהוא מכוסה אף שהוא על בשרו וע"כ הטעם משום חציצה והיינו דגם רש"י ס"ל כהיש מתירים על בשרו:

מיהו בס"ח כו' אפי' על בגדיו כו' וראיית מ"א ממס' שבת הנ"ל דאיצטריך הש"ס לטעם דמשניאי. היינו דמצד תפלה ליכא רק איסור קל ואין בו מיתה משא"כ משום משניאי יש בו חיוב מיתה:

(ח) (ס"ק ח) צואה כו' מן המעינות ברחיצת מקום הזוהמא. ר"ל אף שאינו צואה מ"מ כיון דאותו מקום מזוהם ומתקבץ שם ונדבק ונעשה שם הליחה זוהמא משום נקיות לתפל' צריך לרחוץ מקום ההוא ולנקותו:

ואין לו תקנה אע"פ שאין לו ריח כדין צואה:

(ט) (ס"ק ט) הרוק כו' אבל אם מים ע"ג לא מהני. דלא תימ' דוקא ברוק לאחר שנימח אסור משום שנבלע בצואה ואין הצואה מכוס' מה שאין כן כשיש ע"ג מים מרובים אף שהן צלולים קמ"ל דלא:

וכמ"ש סי' פ"ז דבגרף ועביט לא מהני נתינת מים לתוכן דדינן כבית הכסא. וכ' הרב"י הטעם שם דדוקא מי רגלים שהן צלולי' ומתערבי' עם המים ומתבטלים משא"כ בעביט וגרף דהבלוע בכלי מן הצואה ומן מי רגלים אינו מתערב עם המים שיתן בהם ואין מתבטלין והאי טעמא שייך גם בצואה שהוא דבר גוש ואינו מתערב עם המי':

דהתם כיסוי מעלי'. ר"ל אע"ג דגם מים צלולים הוי כיסוי וכדלעיל ס"ס ע"ה ס"ק ט' מ"מ לא הוי כיסוי מעליא כמו עששית:

(י) (ס"ק י) ספק כו' ה"נ אם מצויים כו' ובמחצה על מחצה כ' הפר"ח דג"כ אפי' בבית אסור דהא מה"ט בבית שרי דחזקתו נקי ואין בו צואה וכיון דחזינן בו צואה כבר יצא מחזקתו אלא דהוא ספק אי הוא צואת כלבים. ספק תורה לחומר' ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.