מהרש"א - חידושי הלכות/ברכות/טו/ב
מהרש"א - חידושי הלכות 
ברכות טו ב
פירש"י בד"ה בד"א דקטן לכתחלה לא בקטן שלא הגיע כו'. עכ"ל. ק"ק מי הכריחו לפרש כן דקטן לכתחלה לא ומשמע דדיעבד אפילו קטן שלא הגיע לחינוך ש"ד דאימא דשבק סברת המקשה דלעיל דקטן אפילו דיעבד נמי לא כדקאמר מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא כו' ויש ליישב ודו"ק:
תוס' בד"ה דלמא ר"י וחסורי כו' דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מיחסרא ולאוקמא אליבא דחד כו'. עכ"ל. יש לפרש הב' קושיות דאע"ג דבכל מקום מהדרינן לאוקמא מתני' לחד תנא היינו היכא דלא משמע דאיכא פלוגתא אבל הכא כיון דמשמע דרבי יהודה פליג לא ה"ל למימר חסורי מיחסרא כו' לאוקמא כחד תנא ועוד לוקמא כרבי יוסי בפשיטות בלא חסורי כו' ומיהו אשכחן כה"ג דקאמר חסורי מיחסרא ואוקמא כחד תנא בס"פ הכותב דקאמר אלא כולה רשב"ג וחסורי כו' ע"ש ודו"ק[1]:
- ↑ וכתב הגאון מו"ה לוי קאדני בעל מחבר ס' עטרת ראש וז"ל אינם מובנים לי כלל דבריו. בהיות שדעתו לפרש דברי התוס' במה שכתבו בלשונם, אליבא דחד תנא, כוונתם הוא שלא לחלק רישא מסיפא לאוקמי אליביה דתרי תנאי. אלא לאוקמי רישא וסיפא אליביה דחד תנא. כמו ההיא דסוף פ' הכותב. דלא מצינו זה בשום מקום רק בפרק הכותב. וכדומה לזה בשאר מקומות. דהיינו במקום דליכא משמעות שיש פלוגתא. אבל לא בדומה לכאן דפליג ר' יהודא. זהו כוונת מהרש"א בפירושו לקושיא ראשונה דהתוס'. ולכן אין מובן לי פירושו בקושיא שניה דהרי הקושיא ב'. היא בעצמה הקושיא א'. דלא לוקמי רישא וסיפא אליביה דחד תנא. דהיינו שניהם אליביה דרבי יהודה. וחסורי מחסרא. אלא לוקמי רישא אליביה דרבי יוסי ובלא חסורי מחסרא עיין עליו. והנה לא תירץ מהרש"א עפ"י פירושו. רק מה שהיה קשה לו. האיך כתבו התוס' דלא מצינו בשום מקום. הא מצינו בפ' הכותב. ובא לתרץ דבר זה במה שכתב ומחלק דשם אין משמעות פלוגתא. אבל כאן יש פלוגתא. אך מה שהקשיתי דקושיא ב'. היא בעצמה קושיא א'. לא תירץ כלל.
לכן נ"ל לפרש דברי התוס' דלא כיוונו בקושייתם במאי דכתבו לאוקמי כחד תנא, לפירושו של מהרש"א, דהיינו לדומיא דפ' הכותב, אלא פי' כוונתם הוא כך. דמקשין בקושיא א'. מאי דוחקא דהש"ס לאוקמי רישא גופא דווקא אליביה דחד תנא. והיינו אליביה דרבי יהודא לבד. ומפני זה הוכרחו מכח קושייתם, והא מדקתני סיפא וכו', לומר חסורי מחסרא. הא כיון דע"כ באו לסברת חסורי מחסרא. א"כ יכולים הש"ס לאוקמי. רישא אליביה דכ"ע. והכא קתני מתניתין הכל כשרין וכו' לכתחלה. חוץ מחרש שוטה וקטן. דאינן כשרין אליביה דכ"ע. אך לכל מר כדאית לי'. דהיינו, דלרבי יהודה פסולין עכ"פ לכתחלה. והא כדאיתא. דהיינו בחרש. והא כדאיתא. דהיינו בשוטה וקנין. ולרבי יוסי אפילו בדיעבד בחרש נמי לא. בד"א דבקטן לכתחלה אליביה דכ"ע לא. דהיינו אפילו לרבי יהודה אלא בקטן שלא הגיע לחנוך. אבל בקטן שהגיע לחנוך. רבי יהודה מכשיר אפילו לכתחלה. זהו כוונת קושיא א' דהתוס'. ועוד מקשים כיון דבאמת לא מוקמי הש"ס אליביה דכ"ע הרישא. אלא אליבא דחד תנא. א"כ אין אנו מוכרחים לומר דחסורי מחסרא. אלא לוקמי רישא אליביה דרבי יוסי לבד. ולא יהיו מוכרחים לומר דחסורי מחסרא ודו"ק:
ובקושיא א' מקשין, דלא מצינו בשום מקום דדחקי הש"ס לאוקמי מתניתין בחסורי מחסרא. ולאוקמי אליביה דחד תנא. ולא אליביה דכ"ע. דאע"ג דמצינו דדחקי הש"ס לאוקמי בחסורי מחסרא, היינו כדי לאוקמי אליביה דכולי עלמא. א"נ היכא דא"א לאוקמי מתניתין אליביה דשום תנא ויקשה כמאן אתי' מתניתין. יכולים הש"ס לתרץ שאתי' מתניתין עכ"פ אליביה דחד תנא. וחסורי מחסרא. אבל הכא מאחר דאוקמינן ע"כ מתניתין אליביה דשום תנא ויקשה כמאן אתי' מתניתין, יכולים הש"ס לתרץ דאתיא מתניתין עכ"פ אליביה דחד תנא. וחסורי מחסרא. אבל הכא מאמר דאוקמינן ע"כ מתניתין בחסורי מחסרא ואליביה דרבי יהודא לבד. ובחסורי מחסרא יכולין ג"כ לאוקמי אליביה דכ"ע בחסורי מחסרא וכנ"ל:
וקושיא שניה היא להיפוך כיון דדחקו הש"ס לאוקמי אליביה דחד תנא ולא אליביה דכ"ע. א"כ למה להו לדחוק ולאוקמי בחסורי מחסרא. הא אפשר לאוקמי אליביה דבי יוסי. ובלא חסורי מחסרא. וברור הוא בכוונת התוס', דלא יקשה ג"כ קושיית מהרש"א ודלאו כמו שהבין מהרש"א בכוונתם ודו"ק: הגהות הגאונים
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |