מהר"ם שיף/כתובות/מב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מהר"ם שיף TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png מב TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


גמ' לאביה נמי פשיטא. לא פריך כפשוטו אמתני' של אביה פשיטא מדקא יהיב מפתה דלא נחית על זה רק נקטו אגב אחרינא אבל כיון דמשני בהכרח לאביה איצטריך מקשה הא נמי פשיטא:

גמ' מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו'. דא"ל לאביה איצטריך שיהיה הצער שלה לדידיה אע"ג דבעלמא צערא דגופה לא זכי ליה רחמנא כדאמרי' בסמוך דף מ"ג ע"א ובהא ליכא למימר מדקא יהיב מפתה מ"מ פשיטא ליה מדקא יהיב מפתה ג"כ בושת ופגם וקנס ע"כ לאביה והוא מטעם דאי בעי מסר לה למנוול וכו' וכיון שבידו לפוגמה הוא שלו מה"ט גופא כיון שבידו לצערה בהך צער הצער שלו ודו"ק:

גמ' בעא מניה כו' והוא אומר לא אנסתי כו'. אף באמר אנסתי ופתיתי רק לא העמדתני בדין הוי מצי למיבעיא לר"ש ולמה מציירו בכפירה גדולה ונ"מ דהוי בעייתו לרבנן נמי ואין צריך לומר בשפירש כמו שהקשו התוס' דכיון שמודה לו שאנס ופיתה מחייב עצמו בבושת ופגם רק הכפירה והשבועה הוא על קנס. וזה א"ל אף בציור האיבעיא זה [דמצייר השתא] כפשטא ובלא פירש מצי למיבעיא נמי לרבנן דע"כ טעמייהו משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר כו' הא לא"ה סבירא להו נמי דקנס קתבע דלא שביק אינש מידי דקיץ כו' וא"כ כשהעמידו בדין ודאי תבע מידי דקיץ ומידי דכי מודה ביה לא מיפטר דהיינו קנס לפירש"י דפשיטא ליה לענין הודאה דממונא הוא דשלש תשובות בדבר חדא דלרבנן ודאי אם נאמר דסברי תרוייהו קתבע בושת ופגם מטעם דכי מודה כו' וקנס מטעם קיץ א"כ י"ל בעמד בדין קנס לחודיה תבע דאיכא תרתי והוי מצי למיבעיא בעייתו אבל לרבנן קיץ לא עביד מידי לרבנן כמ"ש רש"י בושת ופגם לחודיה קתבע מטעמא דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר כו' וא"כ כשעמד בדין י"ל דקתבע תרוייהו ומיחייב קרבן שבועה עכ"פ מטעם בושת ופגם ועוד כיון דעמד בדין נעשה בושת ופגם מידי דקיץ דפי' מידי דקיץ שיודע מה לתבוע והב"ד מחייבין כמה יתן (ד) ועוד דאכתי י"ל לרבנן לא שביק בושת ופגם דכי מודה לו במקצתו ולא כופר הכל דהיינו רק בהודאתו אנסתי ופיתיתי מחייב משא"כ קנס דאף כי מודה ליה שאנס ופיתה מיפטר עד שמודה ליה הכל שעמד בדין ונתחייב:

ולפירוש התוס' דבעי בתרוייהו [אף לענין הודאה] מצי למיבעיא לרבנן אף שתבע בתרוייהו מ"מ אם הוי ממון לענין הודאה שישלם ע"פ עצמו הקנס אף שקרבן שבועה מיחייב עכ"פ משום בושת ופגם רק י"ל שרצה למיבעיא בתרוייהו. גם אפשר לומר דלפי' התוס' ליכא למיבעיא כלל לרבנן ועיין בסמוך [דלפי מ"ש התוס' בד"ה או דלמא זה לשונם נראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר"ש לפי שמצינו במשנתינו כו' ועיין במהרש"א שם ובחילוק לקמן]:

בתד"ה לאביה וכו' דפשטא דמתני' כו'. היינו מתני' דלעיל המפתה נותן ג' דברים אף דלא קתני בה נערה כמו במתני' דהכא אאלו נערות דרישא קאי:

בתד"ה רבי שמעון פוטר וכו' אלא כשייחד וכו'. מבואר בפרק הזהב דבעינן דומיא דפקדון דקרא ואלו כפר בהלואה גרידא לא מחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה וכאן בקנס מה ייחוד שייך אי כפר לו אז על מאי היה מייחד לו כלי ואי מודה ליה שחייב לו קנס מ"מ לא מיחייב ליה מידי דהא אי אזיל עמו ותבעו בב"ד מודה ומיפטר (ש) וגברא לעולם לאו בר חיובא בקנס עד שכפר בב"ד ובאו עדים וחייבוהו ב"ד אז בא החיוב לעולם ומקודם לא נתחייב כלל:

בא"ד דבר שלא בא לעולם. דחיובא אכתי ליכא בעולם והוי כאומר שדה זו לכשאקחנה יהיה קנויה לך דאף שהשדה בעולם מ"מ מיקרי דבר שלא בא לעולם בהאשה רבה ובהאומר דף ס"ג ודאי אלו נתן לו הכלי מיד (ת) ותלאו בתנאי לכשאתחייב יהיה שלך אפשר שקנה אבל הכא לא הוי רק שמשעבד לו על דבר שלא בא לעולם דאין לאוקמ' בנתנו לו דא"כ מה תבעו ובנתנו וחזר והפקידו תו לא הוי קנס:

בא"ד חדא ועוד קאמר וכו'. ולרבנן בושת ופגם קתבע ושייך ודאי יחוד כלי ומועיל שנתחייב לו בלא העמדה בדין כהלואה ועושק:

בתד"ה ונשבע וכו'. דמתני' דשבועות דמייתי הכא וקבע האיבעיא עליה לא אשכחן דרבנן פליגי אלא בלא עמד בדין ומשום דבושת ופגם הוא תובע ואיכא למיבעי שפיר בעמד בדין כשפירש דקנם הוא תובע אף לרבנן רק אברייתא דלקמן הו"ל לקבוע אבעיתו דוקא לר"ש דהני רבנן דפליגי עליה התם ס"ל בעמד בדין דחייב דרישא עכ"פ בעמד בדין כדבסמוך. וקשה דלר"ש נמי ליכא למיבעי אברייתא דלקמן למאי דמוקי אביי דאיירי ר"ש בעמד בדין ופוטר מקרבן דז"א דאינו אלא מאי לאו דידע שינוי דחיקא רישא בעמד בדין וכו' דאל"כ ליפשוט מניה אלא פירוש דברייתא גופיה קבעי אבל לרבנן לא מצי למיבעי אברייתא. ומ"מ קושיתם לא קשה כ"כ דטפי ניחא לקבוע אבעיתו אמתני' מאברייתא כיון דאר"ש דמתני' יש לאיבעי כמו אר"ש דברייתא למה יקבע אבעיא שלו אברייתא דאז ודאי היינו מקשים יקבע האיבעיא אר"ש דמתני' ולרבנן לא רצה לאיבעיא כיון דס"ס פשיט ליה ממקום אחר מברייתא. ואם היה תרי רבנן דמתני' וברייתא הוי שייך להקשות קושית תוס'. ועיקר קושיתם כיון דבהאי פלוגתא דמתני' לא פליגי כלל רק מה הוא תובע אבל בפירוש משמע דשוין וא"כ לא שייך להזכיר כאן לר"ש טפי מלרבנן וק"ל:

עוד אפ"ל לשיטת רש"י דאיבעיא דאביי רק לענין קרבן שבועה אבל בהודאה מיחייב נוכל לומר דלכך קבע האיבעיא אמשנה דשבועות דמזה אתיילד ליה האיבעיא לר"ש דמשמע הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב וכדמקשה באמת לבסוף ומכח הברייתא דסיפא דומיא דרישא בשעמד בדין פוטר ר"ש מקרבן מוכיחש וא"כ סתרי אהדדי וקשה ממ"נ ולהכי מסדר האיבעיא שלו אמתני' דבלא מתני' פשיטא מברייתא דפטור ודוקא לר"ש אבל לרבנן מפורש בהדיא בברייתא דמחייבי אבל לר"ש בעי מכח מתני' דשבועות וק"ל:

בתד"ה או דלמא וכו' או להוריש לבניו דמ"ש וכו'. דע"כ לא מבעי ליה לפרש"י אלא משום וכיחש דבעי דומיא דפקדון דהיינו לענין קרבן שבועה אבל לשאר מילי דלא כתיב וכיחש משמע דפשיטא ליה דהוי ממונא ומאין בא לו החלוקים דלענין להוריש הוי קנס כבמתני' ולהודאות יהיה פשיטא ליה דממונא ולענין קרבן שבועה יהיה מבעיא ליה היכא אע"כ לכל מילי פשוט ליה דממונא חוץ מלקרבן שבועה משום וכיחש:

בא"ד משמע דפשיטא ליה לאביי כו'. דאל"כ מאי קאמר הא עמד בדין דמשלם כו' הא הך גופא קמיבעיא ליה אי משלם ע"פ עצמו כשעמד בדין:

בא"ד נימא דבקנס דאונס נמי קאמר כו'. דהא איבעיא דאביי באונם ומפתה הוי ועלה השיב ממונא הוי והוי ניחא טפי לאוקמי הא דממונא הוא בענין איבעיא. ושל"ת משום דמשוה הודאות והוריש יחד וכמ"ש התוס' לעיל דאביי ס"ל בתחלה להודאות והוריש הוי ממון חוץ מלקרבן שבועה משום וכיחש ולרבה לכל מילי ממון למאי דלא אסיק אדעתיה וכיחש ולבתר דאקשי ליה מברייתא דוכיחש וחזר מדבריו דמודה ליה לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכיחש אם כן הוא לרבה כמו לאביי בתחלה ושוין הודאות והוריש וכיון דלהוריש ס"ל לר"ש במתני' דהוי קנס באונס ומפותה ה"ה לענין הודאה ולהכי הוצרך לומר בשאר קנסות דבהם להודאות ולהוריש ממון לזה כתבו דהא אפילו בסוף הסוגיא כו' וע"כ להורשה הוי קנס אף שעמד בדין כמו שהוכיח ממתני' ר"ש אומר אם לא הספיק לגבות כו' וא"כ בהכרח הודאות והורשה מחולקים וא"כ לישני ליה כי קאמינא ממון להודאות בקנס דאונס ופיתוי דא"ל לפירש"י נמי הא עמד בדין כשבגרה ומתה [דהוי ממון גם להוריש ולהכי פשיטא ליה נמי לענין הודאה דשוין] וכמו לפי' התוס' דהא מטעם זה דהא עמד בדין משלם וכו' דחקתו לפרש הסוגיא דלא כפירוש התוס' כמ"ש התוס' מקודם דמשמע לקמן דפשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין הודאות. ועוד דהא רש"י מפרש לקמן הא עמד כו' והא ליתא אלא בשלא עמד בדין משמע דעמד בדין מיחייב ע"פ עצמו דאל"כ הא אף בעמד בדין איתא דאינו משלם ע"פ עצמו ודו"ק:

יש לדקדק בשיטת רש"י ופירושו לבתר דאתיין לונתן לא זיכתה כו' היאך הוא לענין הודאה באונס ומפתה אי משוה אותו להוריש וקרבן שבועה והוי א"ש דלא קאמר כי קאמינא לענין הודאה בקנס דאונס ופיתוי כמו שהקשו התוס' לעיל והוה א"ש נמי א"ה ת"ל ונתן מבעיא ליה כיון דלענין הורשה והודאה הוי קנס ואי מודה מיפטר א"כ לאו ממונא כפריה לחייבו קרבן שבועה וא"ש נמי מ"ש רש"י וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה דמשמע הא באונס ופיתוי מיפטר בהודאה אבל קשה מאי קאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' משמע דפשיטא דבעמד בדין הוי ממונא להודאה דא"ל בשבגרה כו' וכמו לשיטת התוס' כמו שכתבתי לעיל. ואי כמו שהבינו התוס' פירש"י דלהודאה הוי ממון ומקשה אביי שפיר א"כ אין מדוקדק לשונו ולא מיפטר תו בהודאה. גם מאי הקשה א"ה ת"ל ונתן מיבעיא ליה הא מתחייב בהודאה ואמאי לא ה"א להתחייב קרבן שבועה אי לאו וכיחש אע"ג דכתיב ונתן הא לאו לכל מילי הוי קנס ועוד כיון דלית לן לפלוגי מסברא בין הודאה להורשה כמ"ש התוס' לעיל לשיטת רש"י דמ"ש א"כ לבתר דכתיב ונתן מנ"ל לחלק. ואפשר לומר בדוחק כיון דבעלמא בשאר קנסות משעמד בדין הוי ממון לכל מילי חוץ מלקרבן שבועה מוכיחש א"כ ש"מ דלאחר שחייבוהו בדין הוי ממונא ואי מודה מיחייב רק אף שממונא הוא אפ"ה גזירת הכתוב הוא שאינו לאב עדיין שיהיה שלו להוריש עד דמטי לידו אבל ודאי ממונא הוא [לענין הודאה] ולהכי פריך לענין קרבן שבועה ת"ל ונתן מבעיא ליה דכיון שהממון אינו שלו עדיין עד דמטי לידיה לא מיחייב קרבן שבועה עליה ודו"ק:

בתד"ה א"ל ממונא היא וכו' ול"ג אלא ממונא וכו'. ר"ל ל"ג הכא בתשובת רבה רק א"ל ממונא הוי ותו לא:

בא"ד דממונא הוי אאונס דקנס ופתוי. טפי ניחא אקנס דאונס ופיתוי [וכ"ה בספרים שלפנינו] ודו"ק:

בתד"ה הפלת את שיני כו' וא"ת מה ייחוד וכו'. אאידך לא הקשו ואין מתורץ י"ל דחדא ועוד קאמר כמ"ש לעיל וכיחש אסמכתא בעלמא כדבסמוך (א) ורישא דמחייבי רבנן עכ"פ איירי בעמד בדין לכ"ע אבל בעבד לא שייך ייחוד כלי כלל וכיון דל"ש כלל א"ל בזה חדא ועוד קאמר דלעיל אותימא לר"י לא תי' חדא ועוד קאמר רק אוא"ת [דהוי דבר שלא בא לעולם] כיון דשייך [ייחוד רק דהו"ל דבר שלא בא לעולם] י"ל חדא ועוד חדא דאינו מועיל ואת"ל כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אין משלם ע"פ עצמו אבל אי לא שייך כלל למה לי הועוד. ועוד י"ל דתוס' מקשי לקושטא דמלתא דמוקי לה בעמד בדין דאז מיושב שפיר גבי אחרינא דשייך ייחוד כלי ומ"מ קשה בעבד ואף שבה"א מאי לאו כשעמד בדין עמד ולא עמד שוין דלא שייך יחוד כלי דהא אף בעמד קנס הוי עדיין ואי מודה מיפטר מ"מ לפי המסקנא בעמד בדין אי מודה מיחייב [בכל הקנסות כמו שפי' התוס' בד"ה כי איצטריך] וק"ל:

בא"ד ותו לא הוי קנס וכמו ואין עוד [חיוב] קנס בעבד שנאמר שייחד כלי עליו וכיון שהוא זוכה בעצמו ואין עוד שום דבר חיוב על מה ייחד כלי:

בא"ד או שתבעו על מעשה ידיו וכו' דהא מוכח וכו'. וצ"ל למ"ד דלית ליה נותן דמי עינו אינו משלם לו נמי מעשה ידיו שעשה לו העבד קודם העמדה בדין ואחר שהפיל את שינו והכל תלוי כיון שצריך עוד גט שחרור ודו"ק:

חילוק שאמרתי בהלכה זו. בעי מני' כו'. קשה לפירש"י לצייר בקצרה במודה לו אנסתי ופתיתי אבל לא העמדתני בדין ולמה צייר כופר הכל כיון דבאמת עכשיו מודה לו הכל והענין אמת ולא הו"ל לצייר שכפר לו גופא דעובדא בשלמא לפי התוס' מאי נ"מ [דלמה שפירשו התוס' דעיקר האיבעיא הוא משום דר"ש קאמר להוריש הוי קנס ל"ש האיבעיא לרבנן וכמש"ל] אבל לפירוש רש"י בציור זה הו"מ למיבעי לרבנן נמי דכיון שמודה לו שאנס ופיתה חייב עצמו בבושת ופגם רק הכפירה והשבועה הוא על הקנס. [ועוד דגם] לפי' התוס' הא מצי למיבעי לרבנן נמי דשמעינן להו במתני' דהוי ממון לענין הורשה אי הוי ממון נמי לענין קרבן שבועה והודאה דהוי מסתבר טפי למיבעי כן מלר"ש בהיפך [דלר"ש דקאמר דלהורשה הוי קנס מה"ת נאמר לענין ק"ש יהיה ממון וכמש"ל בסמוך משא"כ לרבנן אפ"ל דלענין ק"ש הוי קנס מכח וכיחש] י"ל דתיקשי בל"ז לפירוש התוס' מה"ת נאמר ונחלק דלהוריש הוא קנס ולענין ק"ש והודאה יהיה ממון. ועוד קשה דאף בציור האיבעיא כמו שהוא לפנינו הו"ל למיבעי לר"ש ולרבנן לענין הודאה אי מיחייב בהך הודאה קנס נהי דלקרבן שבועה חייב משום כפירת בושת ופגם מ"מ לענין הודאה הו"ל למיבעי והוי ידעי' אף לקרבן שבועה בעלמא לרבנן ממילא כיון דהא בהא תליא לפירוש התוס' ולמה להו לתוס' לצייר בקושיתם בשפירש הניחא לפירש"י דלהודאה פשיטא ליה דהוי ממון וק"ל. אלא הענין אביי היה תלמידו של רבה ידע נמי הקבלה מרבותיו דהעמדה בדין עושה לו ממון אבל לא ידע היאך ומה רק סתם ולכן אף דאית ליה לר"ש במתני' דהוי קנס להוריש מ"מ הקבלה הזאת עושה לו ספק שמא לענין מילי אחרינא ק"ש והודאה הוי ממון ע"י העמדה בדין אבל לרבנן ליכא למיבעי כיון דס"ל דהוי ממון להוריש מה"ת לחלק בלא סברא וקרא ולומר דלמילי אחרינא יהיה קנס דהא לא היה הקבלה בידו שיהיה העמדה בדין קנם ולהכי מיבעי דוקא לר"ש אבל לפירש"י דהאיבעיא מכח וכיחש לענין ק"ש לחודא אף לרבנן שייך שפיר למיבעי מכח וכיחש אף דס"ל לענין הורשה הוי ממון מ"מ שמא לקרבן שבועה הוי קנס מוכיחש [דהיינו בציור לא העמדתני בדין] וזה א"ל אף בציור האבעיא שלפנינו כפשטיה ובלא פי' מצי למיבעי אף לרבנן למאי דמסדר אמתני' דע"כ טעמייהו משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר וכו' הא לא"ה ס"ל נמי דקנס קתבע דלא שביק אינש מידי דקיץ וכו' וא"כ כשהעמידו בדין ודאי תבע קנס דהוה מידי דקיץ ומידי דכי מודה ביה לא מיפטר לפירש"י דפשיטא ליה דלהודאה הוי ממון וכ"ת כי היכי שע"י העמדה בדין נתבטל לא שביק דמודה וכו' ה"נ נתבטל עי"כ לא שביק דקיץ דכיון דעמד בדין נעשה בו"פ מידי דקיץ שיודע מה לתבוע והב"ד חייבוהו כמה יתן וא"כ ממילא תרוייהו קתבע ואין כאן איבעיא ז"א דא"כ מאי בעי לר"ש נמי הא כיון דבו"פ נעשה קיץ א"כ מיחייב ק"ש משום בו"פ דודאי תרוייהו קתבע שאין לזה יתרון ע"ז אע"כ פירוש מידי דקיץ שקצבו ידוע לכל שמפורש בתורה [וא"כ ק' כנ"ל]. י"ל דתיקשי בל"ז מה שפירש רש"י לרבנן לא תבע אלא בו"פ למה לי אלא [משום] דודאי אם נאמר לרבנן תרוייהו קתבע בו"פ מטעם דכי מודה וקנס משום קיץ א"כ י"ל בעמד בדין קנס לחודא קתבע דאיכא תרתי והו"מ למיבעיא בעיא שלו [אף לרבנן] אבל לרבנן קיץ לא עביד מידי וכמ"ש רש"י אלא בושת ופגם לחודא קתבע מטעם דלא שביק והכי משמע לא שביק דרבנן כמו לא שביק דר"ש דר"ל לא תבע אלא קנס דלמה נשנה בפירושם וא"כ בעמד בדין יש לומר תרוייהו תבע וחייב קרבן שבועה משום בושת ופגם:

ועוד דאכתי י"ל לרבנן לא שביק בושת ופגם דכי מודה במקצת ולא כפר הכל דהיינו רק בהודאתו אנסתי ופתיתי נתחייב משא"כ קנס דאף כי מודה ליה שאנס ופיתה פטור עד שמודה הכל שעמד בדין ונתחייב ועיין מש"ל עוד דרך חילוק לשיטת רש"י:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון