מגדל עוז/יבום וחליצה/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ יבום וחליצה ה

א

היבמה שנתן לה עד שיחלוץ. פרק ר"ג ביבמות (דף נ'.) :

ב

המאמר אע"פ שאינו קונה עד נתקדשה לו. ביבמות פרק ר"ג ובמסכת נדה פרק יוצא דופן:

וצריך לחלוץ לה עד הבעילה. פרק ר"ג (דף נ"א נ"ב) :

ג

המאמר אע"פ שאינו קונה עד נתקדשה לו. ביבמות פרק ר"ג ובמסכת נדה פרק יוצא דופן:

וצריך לחלוץ לה עד הבעילה. פרק ר"ג (דף נ"א נ"ב) :

ד

נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן הגט נאסרה עליו כו' עד להתירה לזר: כתב הראב"ד ז"ל ובגמרא בלישנא בתרא אמרי' הותרה אפילו היא: ואני אומר זו מחלוקת ישנה בין רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק ר"ג (דף נ"ב:) גמרא מתני' דכיצד עשה בה מאמר דגרסינן בעי רב חנניא כתב גט לזיקתו ולא למאמרו למאמרו ולא לזיקתו מהו מאמר עילוי זיקה קא רמי והו"ל כמגרש חצי אשה והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ושיילינן תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה נתן גט למאמרו הותרה צרתה ומהדרינן לרבה פשיטא ליה לרב חנניא מיבעיא ליה מאי תיקו ופירש"י ז"ל האי לחודיה קאי כו' והיכא דכתב [גט] לזיקתו ולא למאמרו אסרה עליו ועל אחיו דפקע זיקה וקמה בלא יבנה ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה וכו' והקשו עליו רבותינו בעלי התוספות ז"ל [דא"כ אין זה כלישנא קמא דרבה ולא כלישנא בתרא] שהרי ללישנא קמא דרבה דאמר שהיא אסורה לו משום דמיחלפא בבעלת הגט ה"ט דמיחלפא שייך לאוסרה אפילו על האחין מידי דהוה אבעלת הגט דעלמא ואי ללישנא בתרא הא קאמר הותרה אפילו היא ואפילו לו דמאי דעבד שקליה לכך פירשו הם ז"ל או דילמא האי לחודיה והאי לחודיה ואי כתב למאמרו ולא לזיקה הותרה בין לו בין לאחים כלישנא בתרא דרבה ע"כ. ומימרא דרבה נאמרה פ"ד אחין גמרא מתניתין דג' אחין נשואין שלש נשים נכריות וה"ג לה אמר רבה נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט איכא דאמרי אמר רבה נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא מ"ט מאי דעבד בה שקליה ע"כ. ופירש"י ז"ל האי נתן גט למאמרו אמתניתין קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט למאמרו ולא לזיקתו ואח"כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי דמאמר דעבד שקליה ולאו צרות נינהו והשתא לא אתו למימר בשתי יבמות הבאות מבית אחד חדא חלצה וחדא מייבמה דהכא לאו מבית אחד מיחזו אבל היא אסורה ולאו משום דקם ליה בלא יבנה לפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתי לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מידחיא אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה ראשונה במקומה הותרה אפילו היא לשלישי כשימות שני מאי דעבד שקליה ושויא כמו שלא עשה בה מאמר ואתיא ומתייבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון ודוקא שפי' למאמרו ולא לזיקתו קאמר אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחין והכי מוכחא מילתיה דרבה פרק ר"ג דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר עכ"ל. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו לפי שיטתם נתן גט למאמרו הותרה צרתה דהיינו דוקא צרה דמתני' אשת בעל הגט משום דלאו בנות בית אחד הן אלא במאמר זה והוא שקליה אבל צרה של בית אחד ממש מיחלפא כמותה בבעלת הגט ואסורה בין לו בין לשאר אחים אם היו רבים ולאידך לישנא בתרא דאמרינן הותרה אפילו היא ואפילו לו כ"ש לאחין דכל מאי דעבד שקליה ע"כ לשונם. הנה עיניך רואות שדברי הראב"ד ז"ל כפי' רבותינו בעלי התוס' ז"ל ממש ודברי ר"מ ז"ל בפיסקא זו כפירש"י ז"ל פ' ר"ג אות באות גם פקח עיניך וראה מ"ש לפנינו פ"ו ותמצאנו אות באות כפרש"י ז"ל וכלישנא בתרא וכן דעת ר"י אלפס ז"ל שהשמיט מן ההלכות פ' ר"ג בעיא וסוגיא דרב חנניא לגמרי והביא פ' ד' אחין תרתי לישני דרבה והאריך בלשונו עד שמובן כי על דעתו הסכים ר"מ ז"ל והדין עמו שהרי התלמוד פ' ר"ג קאמר להדיא לרבה פשיטא ליה לרב חנניא מבעיא ליה וסלקא לה בתיקו ולא שבקינן מילתא דרבה משום דלרב חנניא נשאר בתיקו ומה שהקשה הראב"ד ורבותינו בעלי התוס' מתורץ למבין בין במה שכבר כתבתי מדברי המפרשים ז"ל שכנגדו ז"ל ומדעת דברי רבה לחוד ואמתניתין קאי ובעיית רב חנניא לחוד ומפשטא מכלל מילתיה דרבה ובלישנא בתרא אפילו היא מותרת גרסינן אבל ואפילו לו לא גרסינן דאם איתא לתנייה להדיא דהא קמא דטפי איבעי ליה לאשמועינן אפילו לו מאפילו היא שוב מצאתי שהסכים הרמב"ן כן והקשה על פי' רבותינו בעלי התוספות ז"ל:

ה

נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן הגט נאסרה עליו כו' עד להתירה לזר: כתב הראב"ד ז"ל ובגמרא בלישנא בתרא אמרי' הותרה אפילו היא: ואני אומר זו מחלוקת ישנה בין רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק ר"ג (דף נ"ב:) גמרא מתני' דכיצד עשה בה מאמר דגרסינן בעי רב חנניא כתב גט לזיקתו ולא למאמרו למאמרו ולא לזיקתו מהו מאמר עילוי זיקה קא רמי והו"ל כמגרש חצי אשה והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ושיילינן תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה נתן גט למאמרו הותרה צרתה ומהדרינן לרבה פשיטא ליה לרב חנניא מיבעיא ליה מאי תיקו ופירש"י ז"ל האי לחודיה קאי כו' והיכא דכתב [גט] לזיקתו ולא למאמרו אסרה עליו ועל אחיו דפקע זיקה וקמה בלא יבנה ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה וכו' והקשו עליו רבותינו בעלי התוספות ז"ל [דא"כ אין זה כלישנא קמא דרבה ולא כלישנא בתרא] שהרי ללישנא קמא דרבה דאמר שהיא אסורה לו משום דמיחלפא בבעלת הגט ה"ט דמיחלפא שייך לאוסרה אפילו על האחין מידי דהוה אבעלת הגט דעלמא ואי ללישנא בתרא הא קאמר הותרה אפילו היא ואפילו לו דמאי דעבד שקליה לכך פירשו הם ז"ל או דילמא האי לחודיה והאי לחודיה ואי כתב למאמרו ולא לזיקה הותרה בין לו בין לאחים כלישנא בתרא דרבה ע"כ. ומימרא דרבה נאמרה פ"ד אחין גמרא מתניתין דג' אחין נשואין שלש נשים נכריות וה"ג לה אמר רבה נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט איכא דאמרי אמר רבה נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא מ"ט מאי דעבד בה שקליה ע"כ. ופירש"י ז"ל האי נתן גט למאמרו אמתניתין קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט למאמרו ולא לזיקתו ואח"כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי דמאמר דעבד שקליה ולאו צרות נינהו והשתא לא אתו למימר בשתי יבמות הבאות מבית אחד חדא חלצה וחדא מייבמה דהכא לאו מבית אחד מיחזו אבל היא אסורה ולאו משום דקם ליה בלא יבנה לפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתי לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מידחיא אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה ראשונה במקומה הותרה אפילו היא לשלישי כשימות שני מאי דעבד שקליה ושויא כמו שלא עשה בה מאמר ואתיא ומתייבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון ודוקא שפי' למאמרו ולא לזיקתו קאמר אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחין והכי מוכחא מילתיה דרבה פרק ר"ג דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר עכ"ל. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו לפי שיטתם נתן גט למאמרו הותרה צרתה דהיינו דוקא צרה דמתני' אשת בעל הגט משום דלאו בנות בית אחד הן אלא במאמר זה והוא שקליה אבל צרה של בית אחד ממש מיחלפא כמותה בבעלת הגט ואסורה בין לו בין לשאר אחים אם היו רבים ולאידך לישנא בתרא דאמרינן הותרה אפילו היא ואפילו לו כ"ש לאחין דכל מאי דעבד שקליה ע"כ לשונם. הנה עיניך רואות שדברי הראב"ד ז"ל כפי' רבותינו בעלי התוס' ז"ל ממש ודברי ר"מ ז"ל בפיסקא זו כפירש"י ז"ל פ' ר"ג אות באות גם פקח עיניך וראה מ"ש לפנינו פ"ו ותמצאנו אות באות כפרש"י ז"ל וכלישנא בתרא וכן דעת ר"י אלפס ז"ל שהשמיט מן ההלכות פ' ר"ג בעיא וסוגיא דרב חנניא לגמרי והביא פ' ד' אחין תרתי לישני דרבה והאריך בלשונו עד שמובן כי על דעתו הסכים ר"מ ז"ל והדין עמו שהרי התלמוד פ' ר"ג קאמר להדיא לרבה פשיטא ליה לרב חנניא מבעיא ליה וסלקא לה בתיקו ולא שבקינן מילתא דרבה משום דלרב חנניא נשאר בתיקו ומה שהקשה הראב"ד ורבותינו בעלי התוס' מתורץ למבין בין במה שכבר כתבתי מדברי המפרשים ז"ל שכנגדו ז"ל ומדעת דברי רבה לחוד ואמתניתין קאי ובעיית רב חנניא לחוד ומפשטא מכלל מילתיה דרבה ובלישנא בתרא אפילו היא מותרת גרסינן אבל ואפילו לו לא גרסינן דאם איתא לתנייה להדיא דהא קמא דטפי איבעי ליה לאשמועינן אפילו לו מאפילו היא שוב מצאתי שהסכים הרמב"ן כן והקשה על פי' רבותינו בעלי התוספות ז"ל:

ו

המאמר שניתן ליבמה עד הרי זו נקראת חליצה פסולה. פרק ר"ג (דף נ"א) :

ז

המאמר שניתן ליבמה עד הרי זו נקראת חליצה פסולה. פרק ר"ג (דף נ"א) :

ח

המאמר שניתן ליבמה עד הרי זו נקראת חליצה פסולה. פרק ר"ג (דף נ"א) :

ט

המאמר שניתן ליבמה עד הרי זו נקראת חליצה פסולה. פרק ר"ג (דף נ"א) :

י

המאמר שניתן ליבמה עד הרי זו נקראת חליצה פסולה. פרק ר"ג (דף נ"א) :

יא

יבמות רבות עד בבעילה פחותה. פרק ר"ג ופרק ב"ש וכמה מקומות ביבמות:

יב

נחלצה אחת מהן עד מה עשה אחיו אין מונעין אותו. הכל פרק ר"ג:

יג

נחלצה אחת מהן עד מה עשה אחיו אין מונעין אותו. הכל פרק ר"ג:

יד

נחלצה אחת מהן עד מה עשה אחיו אין מונעין אותו. הכל פרק ר"ג:

טו

נחלצה אחת מהן עד מה עשה אחיו אין מונעין אותו. הכל פרק ר"ג:

טז

נחלצה אחת מהן עד מה עשה אחיו אין מונעין אותו. הכל פרק ר"ג:

יז

נחלצה אחת מהן עד מה עשה אחיו אין מונעין אותו. הכל פרק ר"ג:

יח

יבם קטן בן ט' שנים עד כמו שביארנו בתחלת זה הספר. פרק האשה רבה (דף צ"ו) :

יט

יבם קטן בן ט' שנים עד כמו שביארנו בתחלת זה הספר. פרק האשה רבה (דף צ"ו) :

כ

יבם קטן בן ט' שנים עד כמו שביארנו בתחלת זה הספר. פרק האשה רבה (דף צ"ו) :

כא

יבם קטן בן ט' שנים עד כמו שביארנו בתחלת זה הספר. פרק האשה רבה (דף צ"ו) :

כב

יבם קטן בן ט' שנים עד כמו שביארנו בתחלת זה הספר. פרק האשה רבה (דף צ"ו) :

כג

קטנה שראויה למאן כו' עד פוטרת את כולן. פרק האשה רבה (דף צ"ו) :

כד

היתה אחת מהן חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן מלמדין את הקטנה כו' עד ותותר לזר. פרק ב"ש:
כתב הראב"ד ז"ל זה המחבר גמרא הוא עושה מדעתו כו': ואני אומר זו משנה שלימה היא פרק ב"ש דמסכת יבמות (דף ק"י) דתנן וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה כו' עד פסל את הקטנה ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ואם בגירסא שלו אינו גורס בכולן בגירסאות ספרדיות שלנו כך היא הנוסחא וכך היא נוסחת התוספות ור"י אלפס ז"ל כ"כ אהא דגרסי' עלה בגמרא כיצד תקנתן א"ר חסדא אמר רב כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכן הלכה עכ"ל. ויפה עשה רמז"ל שחייב אדם לומר כלשון רבו ועוד שתלמוד ערוך הוא דגרסינן על פיסקא בתרייתא דאמר ר"א בכולן מלמדין את הקטנה למאן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א וכן א"ר אלעזר הלכה כר"א וצריכא דאי אשמעינן בהא כלומר בקמייתא בכך קאמר שמואל הלכה כר"א משום דלא קיים מצות יבום אבל בהא דאיקיים מצות יבום אימא תרווייהו ליפקו בגט ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה אבל אידך אימא לא צריכא ע"כ. ואף כי גם על רב אלפס השיגו בזה כבר הצילו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ודי שאעמוד בשלי להורות שרמז"ל לא עשה גמרא מדעתו:

כה

היתה אחת מהן פקחת ואחת חרשת כו' עד שנבעלה תחלה. פרק ב"ש ביבמות:

כו

היתה אחת מהן פקחת ואחת חרשת כו' עד שנבעלה תחלה. פרק ב"ש ביבמות:

כז

וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחילה וכו' והחרשת צריכה גט עד לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחילה: כתב הראב"ד טעות הוא זה וכו': ואני אומר איני רואה בכאן שום טעות ואדרבה הסכים על האמת כלשון המשנה השנויה ביבמות פרק ב"ש דתנן הקטנה והחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל הקטנה וכפי המסקנא דשקלינן וטרינן עלה עד דאוקימנא לרבנן דרבי נחמיה ועלה א"ר אשי מרישא נמי ש"מ דרבנן היא דקתני אם בא יבם על החרשת נותן לה גט והותרה ולא קתני אם בא על הקטנה נותן לה גט והותרה ודחינן אי משום הא לא איריא חרשת דלית לה תקנתא דהיתרא קתני תקנתא דאיסורא קטנה דאית לה תקנתא דהיתרא לא תני תקנתא דאיסורא ע"כ. ופירש"י ז"ל דחרשת לית לה תקנתא דהיתרא דקתני בה וחרשת אסורה לעולם למר בריה דרב אשי וכדקא מייתי לה ואע"ג דלא איריא מטעמיה מ"מ איתיה ולטעמא דפירוקא נמי קאתי כדפשיטא ליה לתלמודא ולא איפריך וכפי האמת המוסכם בתלמוד במשנה פסק ר"מ ז"ל וכן דעת ר"י אלפס ז"ל והטעם שכתב הראב"ד ז"ל הוא דסליק אדעתיה ואפום חורפין מעיקרא כי היכי דלוקמא אליבא דרבנן ולאו טעמא דפשיטותא דתלמודא כטעמא דמסקנא שעליו סמך ר"מ ז"ל ובעלי שיטתו:

כח

בא היבם תחלה עד והחרשת יוציא בגט. פרק ב"ש:
כתב הראב"ד ז"ל לא אמרו זה וכו': ואני אומר ר"מ ז"ל לטעמיה שפסק כר"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן ומן הטעמים שכתבתי למעלה סמוך לזה הדין בדין היתה אחת חרשת ואחת קטנה וכו' והראב"ד ז"ל לטעמיה כדכתיבנא נמי ומיהו קושיא דידיה ניחא לי ואדרבה סייעתא היא לר"מ ז"ל דאמרינן וצריכא דאי אשמעינן בהא ה"א משום דאיקיים מצות יבום כו' אלמא בכל ענין הוי הלכה כר"א וכן עיקר:

כט

היתה אחת פקחת ואחת חרשת כו' עד סוף הפרק. ביבמות פרק בית שמאי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.