ליקוטי מוהר"ן/לו

ליקוטי מוהר"ן לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה לו. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה לו, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לשון רבנו זכרונו לברכה בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי וכו': (תהלים כז)

א וזהו כלל, כי כל נפש מישראל הוא משרש בשבעים נפש של בית יעקב, ושבעים נפש של בית יעקב, משרשים בשבעים פנים של תורה.

וזה לעמת זה עשה האלקים, שכנגד שבעים נפש של בית יעקב, הם שבעים לשון, שכל לשון ולשון יש לה מדה רעה בפני עצמה, מה שאין בחברתה, ומחמת המדות האלו הם מרחקים משבעים פנים של תורה.

וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד שבעים לשונות, הינו במדותיהם הרעים, אזי היא ראמת שבעין קלין, כיולדת שקדם הלדה היא צועקת שבעין קלין (זוהר פנחס רמט:), כנגד שבעין תבין שבמזמור יענך, שבלא זה אי אפשר לה לילד.

וזהו כלל, שכל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של שבעים לשון, הינו בתאוותיהן. וכשהיא באה במדותיהן בגלות, אזי היא ראמת שבעין קלין, כי התגלות היא בחינת לדה,

כי קדם התגלות של תורה, אזי היא בבחינת עבור, שהתורה היא נעלם ממנו, כעצמים בבטן המלאה, בבחינת (דברים לא): ואנכי הסתר אסתיר, הינו בגלות במדות הרעות של שבעים לשון. כי הקלפה קדמה לפרי, ומי שרוצה לאכל הפרי, צריך לשבר מקדם הקלפה. לכן קדם ההתגלות, מכרח הנפש לבוא בגלות, הינו במדותיהם, כדי לשברם, ולבוא אחר־כך להתגלות:

ב

ב ודע, שכללות של שבעים לשון, של מדותיהן הרעות הללו, היא תאות נאוף. והוא תקון הכללי, מי שמשבר התאוה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות.

ובשביל זה, משה רבנו, לפי שהוא כלל של התגלות התורה, שהוא בחינת דעת, כי התורה נקרא ראשית דעת (משלי א ז). גם איתא משה רבינו עולה בגימטריא תרי"ג (ספר הקנה י"ב, רוקח סי' רצו, מגלה עמוקות אופן קיג), שהוא כללות כל התורה, ובשביל זה היה צריך לפרש את עצמו מכל וכל, כמו שכתוב (דברים ה כח): ואתה פה עמד עמדי.

ובלעם שהיה כנגד משה בקלפה, כמו שכתוב (במדבר כד טז): ויודע דעת עליון, גם אותיות בלעם מרמזין שהוא בקלפה כנגד התורה, כי ב' היא התחלת התורה, ול' היא סוף התורה, וע' כנגד שבעים פנים, ומ' כנגד ארבעים יום שנתנה תורה. ומחמת שהוא בקלפה, לפיכך הוא משקע בתאוה הזאת ביותר, כמו שכתוב (שם כב): ההסכן הסכנתי.

גם יוסף, קדם שהיתה לו התגלות בתורה, הינו חכמה בינה, כמו שכתוב (תהילים קיא י): ראשית חכמה; כי אם לבינה תקרא (משלי ב ג). וקדם שזכה להתגלות התורה, הצרך לבוא בנסיון בצרוף בתוך התאוה הכלליות של שבעים לשון הנ"ל, ועל־ידי שעמד בנסיון ושבר הקלפה שקדמה לפרי, זכה לפרי, הינו להתגלות התורה, שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מא לט): אין נבון וחכם כמוך:

ובשביל זה דרשו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות יב:) על פסוק: אחרי לבבכם וכו', (אחרי לבבכם – זהו מינות, ואחרי עיניכם – זו נאוף). גם שמשון הלך אחר עיניו (שם, וסוטה ט:), גם בלעם נקרא שתום העין (במדבר כד ג), מחמת שהוא כלליות מדה רעה של מדות רעות של השבעים לשון:

ג

ג לפיכך כשקורין פסוק ראשון של קריאת־שמע, צריך להעצים את עיניו, בבחינת: עולימתא שפירתא דלית לה עינין (סבא משפטים דף צה. וכמובא בכתבי האר"י ז"ל עיין בשע"ת סי' סא ס"ק ג), כי תקון

של הרהורי זנות שבא לאדם – שיאמר "שמע" ו"ברוך שם". כי תאות נאוף היא באה מעכירת דמים, הינו מטחול, שהיא לילית, שהיא שפחה בישא, אמא דערב רב, שהיא מלכות הרשעה.

ומלכותא דשמיא הוא בבחינת גבירתא, אשה יראת ה', שהיא בבחינת ים של שלמה העומדת על שנים עשר בקר, שהם שנים עשר שבטי יה (זוהר ויחי דף רמא).

וכשאדם מקבל עליו על מלכות שמים באלו הפסוקים, שכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי יה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב־רב, הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שהיא בבחינת (בראשית טז): מפני שרי גברתי אנכי בורחת, שהתאוה בורחת ונפרדת ממנה. ואם אינו משתדל לגרש את האשה זונה, אזי הוא בבחינת (משלי ל): שפחה תירש גברתה:

כי בשני פסוקים אלו יש שתים־עשרה תבות, נגד שנים־עשר שבטי יה, וארבעים ותשע אותיות, כנגד ארבעים ותשע אותיות שבשמות שבטי יה. ובקבלת על מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה, הוא נפרד מנשמותיהן דערב־רב, שהיא שפחה בישא, אשה זונה, ונכלל בנשמות שבטי יה, בחינת אשה יראת ה',

אזי הוא בחינת סגירת עינים בשעת קבלת על מלכות שמים, להורות שעל־ידי קבלת על מלכות שמים, הוא בבחינת עולימתא שפירתא דלית לה עינין, שהיא התאוה שכוללת המדות רעות של שבעים לשונות:

ד

ד וכל זה כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא, אזי די לו באמירת שני פסוקים הנ"ל. אבל אם הוא, חס ושלום, רגיל בהרהור של התאוה הכלליות, רחמנא לצלן, ואינו יכול להפריד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים.

כי איתא, שהדמעות הם ממותרות המרה שחורה, ומרה שחורה היא טחול (תיקון נ"ו), שהיא בחינת מלכות הרשעה, אשה זונה, שמשם נשמותיהן דערב־רב, וכשמוריד דמעות, אזי נדחין ויוצאין לחוץ המותרות, הינו התאוות נאוף, הבאים מעכירת דמים של טחול ומהמותרות, וכולל נשמתו במלכות שמים.

וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כה ו): והמה בוכים פתח אהל מועד – בכין וקורין את שמע, וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה, שהיא קלפה הקודמת לפרי, ולבוא להתגלות התורה:

ה

ה וכשבא להתגלות התורה, אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות, כמו שכתוב: למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין – היא התורה שיש בה שלשים ושנים נתיבות החכמה; ובתלתא שבשין – הינו אוריתא תליתאי (שבת פח).

נמצא, כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה, אזי מוריד נשמתין חדתין, לכל אחד מהשומעין התורה לפי בחינתו ותפיסתו. כי התורה יש לה שני כחות: להמית ולהחיות, כמו שאמרו ושמתם – זכה, נעשית לו סם חיים וכו' (יומא עב:, ועיין תענית ז), וכתיב (הושע יד י): ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו'.

כך התורה של הצדיק לכל אחד כפי תפיסתו: יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה, ויש אדם שהוא, חס ושלום, להפוך, כמו שכתוב: צדיקים ילכו בם. הכל לפי הכלי שלו, הינו כפי תפיסתו, תפיסת המחין שלו.

דזה הוא כלל גדול, שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפס בדבורו של הצדיק, אם לא שתקן תחלה אות ברית קדש כראוי, ואזי יכול להבין ולתפס דבורו של הצדיק. דאיתא בזהר: סלוקא דיסודא עד אבא ואמא, שהם בחינת חכמה ובינה, שהם י"ה, שהם מחין.

נמצא, כשתקן אות ברית קדש כראוי, אזי המחין שלו בשלמות, ויכול להבין דבורו של הצדיק. כפי התקון של כל אחד, כך הוא השגתו:

ו

ו וזה הוא כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת כלי המקבל את האור, כך נצטיר האור בתוכו; אם הכלי הוא בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא, ואם, חס ושלום, הכלי אינו בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מארת חסר ואו, כמו שכתוב (משלי ג לג): מארת ה' בבית רשע. וזה הוא: צדיקים ילכו בם [וכו'],

כי אור הפשוט הבא מלעיל, הוא בחינת קמיץ וסתים, אך לפי בחינת הכלי המקבלים, הוא בחינת צירי, שנצטיר האור לפי בחינת הכלי.

ועל כן כתיב בבלעם (במדבר כג כ): הנה ברך לקחתי – בקמץ. וברך ולא אשיבנו – בצירי. כי אפלו הלקיחה שהיא אז בבחינת קמיץ וסתים, היא בבחינת ברך. ראיה לזה, כי הוא היה רוצה להצטיר לפי בחינת הכלי שלו, שהיא בחינת קללה, ולא היה יכול להשיב ולצרף ולהצטיר כלל לפי בחינתו. וזה: וברך ולא אשיבנו; ומפני שהיה בשעת לקיחה, הוא בחינת ברך.

ומפני מה, לפי שהעיד עליהם הכתוב שישראל נקראו שבטי יה, כמו (שפרשו) [שפרש רש"י] ז"ל על החנוכי (במדבר כו): שמי מעיד עליהם, שם יה, שהוא בחינת מחין, כמו שמובא (בגמרא) [במדרש], שהעכו"ם היו אומרים: אם בגופם היו מושלים וכו', לפיכך העיד הכתוב עליהם.

וזה שכתוב (דברים יא כו): ראה אנכי נותן לפניכם – דיקא, כי למעלה [הוא] בבחינת קמץ, שקמץ וסתים, אבל לפניכם למטה נצטיר האור לפי בחינת הכלי.

ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערוה, כדי לקלקל כליהם. וזה שכתבו חכמי הרפואות, שהסרוס רפואה למשגע. וזה הוא: סלוקא דיסודא עד אבא ואמא, הינו בחינת: שמי מעיד עליהם:

ז

וזה:

בקרב עלי מרעים, תרין רעין דלא מתפרשין (זוהר ויקרא דף ד.), הינו המחין.

ואכילתם, שנאמר (שיר השירים ה א): אכלו רעים; הינו התחזקותם, הוא בשר קדש, הינו: לאכל את בשרי, שהוא בחינת סלוקא דיסודא, הינו תקונו מגיע עד המחין, שהם אבא ואמא. והוא תקון הכללי, שעל ידו: צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו, שהם בחינת שבעים לשונות. וכשישבר התאוה הזאת, ממילא נופלים כל התאוות רעות:

ח

זאת התורה היא לשון רבנו זכרונו לברכה. ואמר, שהיא סוד כונות קדוש, ויתבאר במקום אחר אם ירצה השם: עוד מצאתי מכתב יד קדש של אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, מענין התורה הזאת בשנוי לשון קצת, והניר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר העתקתי. וזהו:

צפנת פענח דמגלין… שבעים פנים… תורה… סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כה ט): וסוד אחר אל תגל, כמובא בזהר (בתיקונים תיקון לד נו סט), כשמפסיק הנקדה מהדל"ת של אחד, והנקדה היא אות ברית, אזי נעשה אחר. הינו כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר, אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה, אזי הוא נתקשר במלכות שמים (א'), הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא יט ב): קדושים תהיו כי קדוש אני, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה תמצא קדשה – זהר

מקץ (דף רד:). אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אנון עריין, דאנון אלקים אחרים – תקונים (תיקון נו) דף צג. ובשביל [זה] מובא בזהר (קדושים פד): כד חזי רבי שמעון נשי שפירין, אמר: אל תפנו אל אלילים; כי נאוף היא עריות, אלקים אחרים, מלכות הרשעה.

ובשביל זה, סגלה לבטל הרהורי נאוף, לקרא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו', כמובא על פסוק: ויקרב אל אחיו המדינית וכו' – דף א. נמצא, שעקר הנסיון והצרוף שמנסין לאדם, אין מנסין אותו אלא בנאוף, שהיא כלולה משבעים אמות, שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר.

וכשצועק לאלקים, כמו שכתוב (תהילים מב ב): כן נפשי תערג אליך; וצועק שבעין קלין לא פחות, אזי נפתחין לו סודות התורה, דמטמרין מגלין לה, ומוליד נפשין חדתין, כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל. ומגלה הפנים של התורה, כי עד עכשו היתה סתומה בקלפין, כי הקלפה קדמה לפרי. ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין, לכל אחד מאנשי מקרביו המקשרים בתורתו. כמובא בהזמר: למעבד נשמתין חדתין בתרתין ובתלתין, הינו בהתורה המתחלת בבית ומסימת בלמד, ובתלתא שבשין, הינו אוריתא תליתאה, הוא עבד נשמתין ורוחין חדתין.

והתורה זכה – נעשה לו סם חיים, ולא זכה וכו', כמו שאמרו: ושמתם וכו', וכמו שכתוב: צדיקים ילכו בם וכו'; לכל אחד ואחד כפי שמקבל. אבל מאתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג לח): מפי עליון לא תצא הרעות.

והברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו. כמו שכתוב: ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, לפניכם דיקא, כי מלפני הקדוש־ברוך־הוא יוצא אור פשוט, הינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה. ואם לאו, להפך. וזה: לפניכם ברכה וקללה – דיקא, כי לפני ה' עדין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו.

וזה שהתמיה את עצמו בלעם על זה: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, ברך בקמץ, גם לקחתי משמע ברצונו לקח…

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף