ליקוטי מוהר"ן/כב

ליקוטי מוהר"ן כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה כב. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כב, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פרקא חמישאה דספרא דצניעותא

בראשית ברא. בראשית – מאמר, ברא – חצי מאמר. אב ובן. סתים וגליא. עדן עלאה דסתים וגניז. עדן תתאה:

א דע, שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם.

חותם הוא, כי יש מוכיחי הדור, והם בחינות רגלין, ונקראים רגלין, על שם שהם למודי ה', הינו שלומדין כביכול את ה', שנותנין לו עצות, והם הולכים בשליחותו לישראל, להוכיחם ולהחזירם להשם יתברך. ועל שם זה נקראים בחינות רגלין, על שם העצה, כמו שפרש רש"י (שמות יא) על "וכל העם אשר ברגליך": ההולכים אחר עצתך, ועל שם ההליכה, שהולכים בשליחותו להוכיח כנ"ל:

וכשהשם יתברך גוזר גזר־דין בעולם, והדין הוא התורה, כי צריך להיות דין תורה, ומחמת שהם למודי ה', הוא מתיעץ עמהם, ומגלה להם הדין־תורה שנגזר על הדור, והם מכסים זה הדין־תורה וחותמין אותו, בבחינת (שיר השירים ד יב): מעין חתום, שלא יינקו ממנו החיצונים, שלא יהיה נעשה ממנו, חס ושלום, דין אכזרי. וזה בחינת (ישעיה ח טז): חתום תורה בלמדי; הינו, בלמודי ה' נחתם הדין־תורה, שלא יינקו ממנו החיצונים.

והם, כשנגלה להם הדין־תורה, הולכים ומוכיחים הדור, כדי להחזירם למוטב להמתיק הדין. ואפלו בשעת מוסר נזהרין להחתים ולהסתיר, שלא יינקו ממנו החיצונים, בבחינת (איוב לג טז): ובמסרם יחתם, ועל שם זה הן בחינת חותם.

ואלו הלמודי ה' מרבים שלום בעולם, כמו שכתוב (ישעיה נד יג): וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, כי הולכים לפשר ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולפניו יתברך מקטינים הדבר וממליצים טוב בעדם, ולפני ישראל מגדילים החטא מאד, כמו שמצינו אצל משה, שאמר להשם יתברך (שמות לב יא): למה יחרה אפך בעמך; ולישראל אמר (שם): אתם חטאתם חטאה גדלה.

וכשהרע של הדור גובר על החותם הנ"ל ומקלקל אותו, חס ושלום, אזי נתקלקל שלום העולם, ונעשה גרושין ומחלקת בעולם, הפך השלום, בבחינת (איוב יח יח) ומתבל ינדוהו; כי מחותם נעשה נדת, כי הם במספר השוה, כמובא:

ב

ב ויש חותם שהוא למעלה מזה החותם, הינו בחינות ידים המקבלים מוסר מאלו המוכיחים, בחינות (איוב לז ז): ביד כל אדם יחתום. והידים זה בחינת אמונה, שנתקבל בה המוסר, בבחינת: כאשר דבר ה' ביד משה, בחינת (שמות יז יב): ויהי ידיו אמונה.

וזה החותם צריך שמירה יתרה שלא יתקלקל, הינו שלא יתקלקל האמונה, כי כשחס ושלום נתקלקל החותם החיצון, יוכלו להתקרב לחותם הפנימי, ויקלקלו החותם הפנימי על־ידי קלקול החותם החיצון, שהוא האמונה.

וכשחס ושלום, נתקלקל זה החותם הידים, נעשה מזה כפירות, שהיא הפך האמונה, ונעשה אמונות כזביות. כי עקר העבודה זרה אין לה כח, אלא על־ידי שמקבל מהידים אלו, בבחינת (שמות לב ד): ויקח מידם ויצר אתו בחרט

(וכמבאר בזהר כי־תשא (דף קצב.) על פסוק זה לענין מעשה העגל: במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם וכו'. אלו כד נטל מידיהון הוה שדא לארעא, ואף־על־גב דיטל לה לבתר, לא הוה אצלח עובדא בישא דא וכו', עין שם).

וגם תקונו הוא גם כן רק על־ידי בחינת הידים, בבחינת (בראשית לה ד): ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר אשר בידם,

כי מ"חותם" נעשה "נדת", בבחינת (ישעיה א טו): ידיכם דמים מלאו, כי יד במלואו (כזה: יוד דלת) הוא מספר נדת, הינו עבודת אלילים שמטמאה כנדה (שבת פב):

ג

ג וצריך לראות למלאת את הידים, שהיא האמונה, על־ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות של כל מנהיגי הדור, בבחינת (שמות כט לה): שבעת ימים תמלא ידם; כי הם רועים האמונה לתקנה ולהשלימה, ועל שם זה נקראים רועים, על שם (תהלים לז): ורעה אמונה;

וכל עקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור. וזה בחינת (דברים לג ג): כל קדשיו בידך; שהם בחינת כלליות של כל מנהיגי הדור. וזה בחינת (הושע יב א): ועם קדושים נאמן. ומשה, שהוא אחד משבעה רועים, נקרא על שם זה רעיא מהימנא:

ד

ד ואי אפשר לבוא לאלו הרועים, שהם כלליות של הקדשה, אלא על־ידי עזות, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ה): הוי עז כנמר, כמו שכתוב (שמות טו יג): נהלת בעזך אל נוה קדשך; הינו, על־ידי עזות נכנסין לתוך הקדשה.

כי יש רועים של הסטרא אחרא, והם גם כן מפרסמי הדור, וכופין אנשים לתחות שעבודיהו, ועקר מלכותם הוא על־ידי עזות, כי עזות – מלכותא בלא תגא (סנהדרין קה.),

והם ככלבים בעזותם, בבחינת (ישעיה נו יא): והכלבים עזי נפש המה רעים;

והן פני הדור כפני הכלב (סוטה מט:).

ועל כן כדי להנצל מהם, מתחת ממשלתם, אי אפשר רק על־ידי עזות, לעמד נגד עזותם, ואז: נהלת בעזך אל נוה קדשך – שנכנס לתוך הקדשה.

וכל הקולות – הן של צעקה, הן של אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה – כלם הם בחינת עזות, בבחינת (תהילים סח לד): הן יתן בקולו קול עז:

ה

ה וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה, בבחינת (ישעיה נח ז): ומבשרך לא תתעלם; מבשרך דיקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, הינו בשר גופך.

כי צריכין לרחם מאד על הגוף, לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם, על כן צריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד כנ"ל.

וכשהגוף הוא בבחינה זו, היא טובה להנשמה, שלפעמים נופלת ממדרגתה. וכשהגוף צח ואור, תוכל הנשמה להתרומם ולחזר למדרגתה על־ידי הגוף, הינו, על־ידי תענוגי הגוף תוכל לזכר ולעלות לתענוגים שלה, כי מאחר שהגוף גם כן טוב וכשר, אינו נלכד בהתענוגים, ועל כן תוכל הנשמה לחזר על־ידי תענוגי הגוף למעלתה, לתענוגים שלה.

וכן גם כן על־ידי הרשימות שיש בהגוף, על־ידי הארות שהאירה בו הנשמה מקדם, תוכל עתה לזכר ולעלות ולחזר למדרגתה. וזה בחינת (איוב יט כו): מבשרי אחזה אלוה – מבשרי דיקא, הינו על־ידי בשר הגוף יחזה אלוה, הינו השגות אלקות, הינו, שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות עליונות שהנשמה משגת תמיד כנ"ל.

אבל כשיש להגוף עזות, מבחינת: והכלבים עזי נפש – אין הנשמה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב אל הגוף להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכד בתקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בהתאוות.

וצריך לזה עזות דקדשה, הינו קולות הנ"ל, שעל־ידי־זה משבר עזות הגוף, כי אנחה שוברת גופו של אדם (ברכות נח:), וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על־ידי־זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף, כי לא תהיה נלכדת שם.

וזה בחינת (תהילים קב ו): מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. עצמי היא הנשמה, שהיא עצם האדם, כי עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, שהיא עצם הקים לעד.

אבל מחמת עזות הגוף בתאוותיו, אזי הנשמה, שהיא עצם האדם, רחוקה מבשרו וגופו, ועל־ידי קול אנחה, שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, על־ידי־זה נשבר עזות גופו, ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, הינו הנשמה להגוף. וזהו: מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי כנ"ל.

ובחינת קול התקיעות הוא בחינת: מקול אנחתי; והוא משבר גופו של אדם, בבחינת (עמוס ג ו): אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו,

ועל־ידם יוכל לבוא לרועים הנ"ל. וזה בחינת: תקיעה, שברים, תרועה. תקיעה – הם הקולות, קול עז. שברים – שעל־ידם נשבר עזות הגוף כנ"ל. תרועה – בחינת (שמואל ב ה ב): ואתה תרעה את עמי הנ"ל, שהם הרועים דקדשה, שאי אפשר להתקרב להם כי אם על־ידי עזות דקדשה, שהם בחינת קולות דקדשה, בחינת קול שופר כנ"ל.

וזה (בראשית יז כג): וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה, וכתיב (שם): בעצם היום הזה נמול אברהם. היום הזה – זה בחינת קול שופר, שמצותו ביום (ר"ה כח: מגילה כ:), בבחינת (תהילים כ ב): יענך ה' ביום צרה; שעל־ידו נמול ונשבר ערלת בשר, ומקבל אור העצם:

ו

ו וכן בכלליות בני האדם יש בחינת עצם ובשר, הינו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדו בחינת בשר.

וכשהם בבחינת בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, הינו קולו של החכם, ושוברת גופם, בבחינת אנחה שוברת וכו', ועל־ידי־זה יוכל לסמך להתקרב אליהם, שהם בחינת בשר, בבחינת מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי הנ"ל.

אך כשאינם בבחינת בשר, אינם שומעים כלל קול האנחה הנ"ל, ואפלו אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו, כי אם קול הברה:

ז

ז וקול הברה הוא: דע, כי כשנתעורר קול דקדשה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא, כי על־ידי העברות נבראים מחבלים, והם צועקים: הב לן מזוני, הב לן חיי, וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדשה, הם נחים, אך תכף שמתעורר קול דקדשה, הם מתעוררים תכף ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו – וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדשה.

וזה בחינת (ירמיה יד): אם עו‍נינו ענו בנו – אין עניה אלא לשון צעקה, הינו שהעוו‍נות צועקין בנו, בתוכנו ממש, על־ידי שנתעורר קול דקדשה,

וכמו שכתוב אצל הצרפית (מלכים־א יז): באת אלי להזכיר את עו‍ני; הינו, כל זמן שלא היה שם אליהו, ולא היתה הקדשה גוברת כל כך, היו העו‍נות שלה נחים, אך על־ידי שנתעורר שם קדשת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוו‍נותיה לצעק ולקטרג עליה.

וזהו: אם עו‍נינו ענו בנו – שהעוו‍נות צועקין בתוכנו, ואפלו כשאנו צועקים איזה קול דקדשה, אין אנו זוכין לשמע קול דקדשה בעצמו, לשבר על־ידו עזות הגוף, כי אם קול הברה, שהוא קול העוו‍נות שנתעוררין נגד קול דקדשה, והם צועקים בתוכנו: ה' עשה למען שמך – שאתה בעצמך תעשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד.

וכשאינו בבחינת בשר להחכם, שהוא בחינת העצם, אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל רק הקול ההברה, הינו קול העוו‍נות שנתעוררים מזה הקול.

וזה (ר"ה כז:): התוקע בבור, בחינות (תהלים פח): שתני בבור תחתיות, והוא מתאנח ותוקע על זה – אותם העומדים בחוץ, שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמע – יצא, הינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו; ואם קול הברה שמע – לא יצא, כנ"ל.

נמצא, בין קול אנחת האדם בעצמו אינו שומע אם אינו בבחינת בשר – שהגוף רחוק כל־כך מהעצם הנשמה עד שאינו בבחינת בשר, ואזי אינו שומע קול אנחתו, וכן קול אנחת החכם, אם אינו בבחינת בשר להחכם, אינו שומע קולו, כי אם קול הברה כנ"ל:

ח

ח ולבוא לבחינת בשר הוא על־ידי השמוש; על־ידי שמשמש את החכם, נעשה בחינת בשר להחכם, וכן על־ידי שמשמש הגוף להנשמה בעשית מצוו‍ת מעשיות, נעשה הגוף בחינת בשר להנשמה.

וכשהבשר בבחינה הזאת, אז (ישעיה מא כז): ולירושלים מבשר אתן – מבשר הנמול הנ"ל נשלם ירושלים, שהיא קריה נאמנה (שם א),

הינו שזוכין לבוא לאמונה, שהיא כלליות הקדשה, שמקבלין מצדיקי הדור האמתיים, שאי אפשר להתקרב אליהם כי אם על־ידי עזות דקדשה, שהוא בחינת כל הקולות דקדשה, שעל־ידי־זה משברין עזות דסטרא אחרא, שהוא בחינת עזות הגוף, וזוכין להתקרב ולהתדבק אליהם, ועל־ידי־זה זוכין לאמונה שלמה, שהוא בחינת: ירושלים קריה נאמנה, כנ"ל:

ט

ט ולבוא לעזות דקדשה הנ"ל הוא על־ידי שמחה, בבחינת (נחמיה ח): כי חדות ה' היא מעזכם, הינו על־ידי בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת השמחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח): בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים, ונתנו שני עטרות בראש כל אחד וכו', וכשחטאו נלקחו וכו', ועתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזירם להם, שנאמר: ושמחת עולם על ראשם. נמצא, שנעשה ונשמע הם בחינת שמחה, בחינת: ושמחת עולם על ראשם, כנ"ל:

ודע, כי שני העדיים שהכתירו בחורב מנעשה ונשמע, הם בחינת בראשית ברא, כמובא בספרא דצניעותא (פ"ה): בראשית – דא מאמר, ברא – חצי מאמר. דא עדן עלאה. עדן תתאה. חכמה עלאה. חכמה תתאה. אב ובן.

כי נעשה ונשמע הוא בחינת נסתרות ונגלות: נעשה הוא בחינת נגלות, הינו המצוו‍ת שאפשר לכל אחד לקים לפי מדרגתו, ונשמע היא בחינת נסתרות, מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה.

למשל: אצל כל מצוה יש דברים שסביבות המצוה, כי מלבד הצווי הנאמר בתורה לקים המצוה, יש עוד לזה דברים בתורה, כגון: וידבר ה' אל משה, ושאר דבורי התורה שסביבות המצוה.

ועבודה שיש בדבורי התורה הללו שסביבות המצוה, הם בחינת נשמע, בחינת נסתר, כי המצוה בעצמה אנו יכולים לקים, אך העבודה שיש באלו הדבורים אין אנו יודעים, וזה בחינת נשמע, בחינת נסתר.

וזה בחינת תורה ותפלה; נעשה הוא בחינת תורה, הינו הנגלות, מה שיודע לקים, ונשמע הם בחינת נסתרות, בחינת דבורי התורה, שהם הדבורים של התורה שסביבות כל מצוה, שהם בחינת נסתר כנ"ל, שאינו יודע איך לעבד בזה את השם יתברך, בחינת תפלה, שהיא דבקות, כי שמיעה תליא בלבא (תיקון נח), כמו שכתוב (מלכים א ג): ונתת לעבדך לב שמע;

ועבודה שבלב זו תפלה (תענית ב), הינו בטול ודבקות לאין־סוף, כי אין־סוף הוא בחינת מה שאין בו תפיסה, ומאחר שאין לו תפיסה בזה [הינו בדבורי התורה הנ"ל, כי הוא בחינת נסתר כנ"ל], הוא בחינת תפלה, דבקות, שהוא רק בטול להאין־סוף:

י

י ויש בכל דרגא ודרגא וכן בכל עולם ועולם, בחינת נעשה ונשמע, כי כל אחד לפי מדרגתו יש לו בחינת נעשה, בחינת תורה, הינו הנגלות לו; ובחינת נשמע, שהיא בחינת נסתרות, בחינת תפלה כנ"ל.

כי מי שבא למדרגה גבוה מהראשונה, אזי נעשה מהנשמע שלו בחינת נעשה, ואזי יש לו בחינת נשמע אחרת, וכן מדרגא לדרגא, וכן כל אדם לפי מדרגתו יש לו בחינת נעשה ונשמע.

וכן בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע, כי מה שהוא להעולם הזה בחינת נשמע הוא לעולם הגלגלים בחינת נעשה, ויש להם בחינת נשמע גבוה ממנו, וכן מעולם לעולם.

וזה בחינת תורת ה' ותורתו (ע"ז יט) – מתחלה תורת ה', שהוא בחינת נסתר, הנסתרת לה' אלקינו; ואחר־כך כשהוא במדרגה גבוה ממנה, נעשה תורתו – שנעשה מהנשמע נעשה, שהוא בחינת: והנגלת לנו ולבנינו.

וזה (דברים כט כח): הנסתרת לה' אלהינו – זה בחינת נשמע, והנגלת לנו ולבנינו – זה בחינת נעשה, עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת – שילך מדרגא לדרגא, שיבוא לעולם שיהיה מהנשמע נעשה.

וזה: לעשות את כל דברי התורה – דברי התורה הם דבורי התורה שסביבות המצוה, כגון וידבר כנ"ל, שהם בחינת נשמע כנ"ל, יהיה נעשה מהם בחינת נעשה.

וזהו: עד עולם – שילך מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, לעשות – לעשות דיקא, בחינת נעשה, את כל דברי התורה הזאת – דברי התורה הם בחינת דבורי התורה שסביבות המצוה, שהם בחינת הנסתרות, בחינת נשמע כנ"ל, יהיה נעשה מהם בחינת נעשה, בחינת נגלות כנ"ל:

וצריך כל אדם שילך מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם מבחינת נשמע, בחינת נסתר, בחינת תפלה, בחינת דברי התורה שסביבות המצוה, בחינת תורת ה', יהיה נעשה מזה בחינת נעשה, בחינת נגלה, בחינת תורה, בחינת תורתו, ויהי לו בחינת נשמע וכו' גבוה יותר. וכן בכל פעם ילך מדרגא לדרגא וממעלה למעלה, עד שיבוא בראשית נקדת הבריאה, שהוא תחלת האצילות.

ושם יש גם־כן בחינת נעשה ונשמע, ובחינת נשמע שיש שם הוא תורת ה' באמת, כי בכל עולם ודרגא תורת ה' היא רק בשם המשאל, כי רק מחמת שנסתר ממנו נקרא תורת ה', וכשבא לשם נעשה תורתו. אך בחינת הנשמע שבתחלת האצילות היא תורת ה' באמת, כי אין גבוה משם, רק תורת ה' ממש. ואחר־כך כשנכלל באין סוף, אזי הנעשה היא בחינת תורת ה' ממש, והנשמע הוא בחינת תפלת ה'.

כי יש תורת ה', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ביכורים ור"ה): אני קימתיה תחלה, וכמו שאמרו (סוטה יד): הקדוש־ברוך־הוא מלביש ערמים ומבקר חולים וכו'. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו): מנין שהקדוש־ברוך־הוא מניח תפלין וכו'. וכן יש תפלת ה', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ז): מנין שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל, שנאמר: ושמחתים בבית תפלתי.

נמצא שיש תורת ה' ויש תפלת ה', וכשזוכה להכלל באין־סוף, אזי תורתו הוא תורת ה' ממש ותפלתו הוא תפלת ה' ממש:

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ק צב): המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחלה; כי מה שצריך לאותו דבר ואינו מבקש על עצמו הוא מחמת שהוא בבחינת אין, והוא בחינת תחלה, הינו קדם הבריאה, ומחמת שהוא בבחינת תחלה, על־ידי־זה הוא נענה תחלה.

[לכאורה, אין לזה הענין חבור היטב למה שלמעלה. אך באמת מבאר זה הענין היטב למעין קצת, כי מבאר לעיל ולקמן, שבחינת תפלת ה' הוא בחינת קדם הבריאה, בחינת אין סוף, שזהו בחינת תחלה, ומחמת שזאת הבחינה היא בחינת אין, על כן אין מי שיזכה לזה, כי אם מי שהוא בבחינת אין, דהינו שהוא ענו באמת, ומבטל עצמו לגמרי בתכלית הבטול, כאלו אינו בעולם, עד שנכלל באין־סוף, ששם הוא בחינת תפלת ה' כנ"ל.

ובזה מקשר היטב מה שמובא לקמן על מאמר רבותינו זכרונם לברכה: אלעזר זעירא וכו', שחשדוהו בגדלות ועל כן חבשוהו וכו', עין שם. ולכאורה אין קשר לענין פגם הגדלות להתורה הזאת, שלא נזכר כאן לכאורה מענין גדלות כלל. אך באמת על־פי הנ"ל מבאר לעינים, שכל ענין זה לזכות לבחינת נעשה ונשמע הגבוה יותר, שהוא בחינת כלליות באין סוף, בתחלת הבריאה – כל זה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי ענוה באמת, שהוא בחינת אין כנ"ל.

ועתה מבאר היטב קשר ענין זה "המתפלל על חברו והוא צריך וכו'" להתורה הזאת, כי זה שמתפלל על חברו אף־על־פי שהוא צריך לאותו דבר, זהו בחינת ענוה, בחינת אין, שמבטל עצמו, ואינו חושש על עצמו כלום, רק מרגיש צער ישראל חברו, ועל־ידי הבטול זה הוא נכלל באין, שהוא בחינת תחלה, בחינת קדם הבריאה, בחינת נשמע, בחינת תפלת ה' כנ"ל, ועל כן הוא נענה תחלה, כי הוא בבחינת תחלה כנ"ל].

וזה בחינת אב ובן, מאמר וחצי מאמר. כי הנעשה הוא בחינת נגלה, בחינת תורה, בחינות ברא, בחינות בן, בחינות עדן תתאה, בחינות חכמה תתאה, בחינות חצי מאמר; כנגד הנשמע, שהוא בחינות בראשית, מאמר השלם, חכמה עלאה, עדן עלאה, בחינות אב, בחינת תפלה, בחינות נסתר, כי כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה הוא בחינות חצי מאמר. כמו האב כשמדבר, מדבר מאמר השלם, וכשבנו הקטן מדבר אחריו, הוא מדבר רק חצי מאמר – כן כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה היא בחינות חצי מאמר, והדרגא שלמעלה ממנה היא בחינות מאמר השלם נגדה,

וכן מדרגא לדרגא, כי כל בני־אדם וחיות ועופות וצמחים וכל הדברים שבזה העולם הם רק בחינות חצי מאמר נגד העולם שלמעלה מזה העולם, כי הם רק רמזים לדברים הגבוהים מהם, וכן מעולם לעולם. וכן כלליות הבריאה נגד קדם הבריאה היא בחינות חצי מאמר, כי עקר שלמות – באין־סוף, ושם הוא בחינת מאמר השלם.

וזה ברא, שהוא כלליות הבריאה, הוא חצי מאמר נגד בראשית, שהוא בחינות קדם הבריאה, בחינת תפלה, כמו בראשית – ירא בשת (תיקונים תיקון ז), שהיא התפלה, בחינות (משלי לא ל): יראת ה' היא תתהלל, שהוא מאמר השלם.

ועל כן אמונה נקרא ירושלים כנ"ל, על שם שעקר בנינה מבראשית, שהוא בחינת יראה שלם, כי תמן יראה, תמן שלם. בראשית, ירא בשת, מאמר השלם,

כי אמונה הוא מהרועים כנ"ל, ולהרועים אי אפשר להתקרב כי אם על־ידי עזות כנ"ל, ולעזות זוכין על־ידי שמחה כנ"ל, ולשמחה זוכין על־ידי בחינות נעשה ונשמע, שהוא בחינות תורה ותפלה וכו' כנ"ל. אך עקר שלמות השמחה הוא על־ידי יראה, כי "וגילו ברעדה" כתיב (תהילים ב יא), הינו, עקר הגילה והשמחה היא על־ידי תפלה, שהוא בחינות יראה כנ"ל, שהיא בחינות נשמע, בחינות מאמר השלם, ששם עקר השלמות כנ"ל.

נמצא שעקר בנין האמונה, שהיא בחינות ירושלים קריה נאמנה, זוכין על־ידי תפלה, שהוא בחינות יראה, בחינות מאמר השלם כנ"ל. ועל כן נקראת האמונה ירושלים, שהוא יראה שלם, כי עקר בנינה על־ידי בחינות יראה, שהוא בחינות מאמר השלם, שזהו בחינות בראשית, ירא בשת, שהוא מאמר השלם כנ"ל.

וזה (שם יט): עדות ה' נאמנה – עדות ה', שהם העדיים הנ"ל, נאמנה, על־ידה נבנית האמונה.

וזה (בראשית מט כד): משם רעה אבן ישראל, ותרגומו: אב ובן. וזה מאמר השלם, שהוא אב ובן כחדא, כי חצי מאמר הוא בחינות בן לחוד, אבל מאמר השלם הוא אב ובן כחדא, כי שם נכלל הכל, ועל־ידי־זה יכול לבוא לבחינות רועים כנ"ל. וזהו: משם רעה אבן ישראל, כנ"ל:

יא

יא אך כשרוצים לצאת ממדרגת נעשה ונשמע זה למדרגת נעשה ונשמע גבוה ממנה, צריך להיות ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז ד:): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו'; לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה, אלא שנתן השם יתברך להם מכשול לטובת העולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם: להורות תשובה.

וזה (ישעיה ג ו): והמכשלה הזאת תחת ידך – אלו דברי־תורה, שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם (שבת קכ גיטין מג). דברי־תורה הם בחינות הדבורים שסביבות המצוה, שהם וידבר ה' אל משה וכו' כנ"ל, שהם בחינות נסתר, בחינות נשמע, בחינות תפלה כנ"ל.

עומד עליהם – זה בחינות תפלה, כי אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו:), ולעשות מהדברי־תורה, שהוא בחינות נשמע, יהיה נעשה ממנו בחינות נעשה, עד שיהיה העמידה, שהיא בחינות התפלה, יהיה עליהם, הינו שיהיה לו בחינות עמידה, בחינות תפלה, בחינות נשמע גבוה יותר, כי כשיהיה מהנשמע נעשה יהיה לו נשמע גבוה ממנו כנ"ל; וזה אי אפשר אלא אם כן נכשל בהם, כי לעלות מדרגא לדרגא צריך ירידה תחלה, שהיא המכשול.

וזה (ירמיה נ כ): ביום ההוא יבקש עו‍ן ישראל ואיננו; כי לעתיד יהיה כלו תשובה, ועל־ידי התשובה זדונות נעשין זכיות, ויהיה נעשה מעברות ישראל תורה, ועל־כן יבקשו אז העו‍נות, כי יבקשו ויחפשו אז אחר עו‍נות ישראל, איך לוקחין עוד איזה עו‍ן כדי לעשות ממנו תורה.

וזהו: ואיננו, כי יהיו כל העו‍נות נכללין באין, הינו באין־סוף, ששם העו‍נות נתהפכין לזכיות על־ידי התשובה, שזהו בחינות ירידה תכלית העליה הנ"ל.

וזה (הושע יד ב): שובה ישראל וכו', כי כשלת בעו‍נך, הינו על־ידי התשובה יהיה נעשה מהעברות בחינת מכשלה, שהוא התורה כנ"ל:

יב

וזה פרוש המשנה (אבות פ"ה): יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וכו'. נמצא, שמזהיר על עזות דקדשה, שצריך האדם שיהיה עז כנמר כנגד כל הקמים כנגדו למנע אותו, חס ושלום, מעבודתו. ותכף ומיד מבאר שם גדל הפגם והאסור של העזות פנים דסטרא־אחרא, כמו שכתוב שם: הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם וכו'.

ואם כן אפשר לטעות, חס ושלום, כי בהכרח צריכין לעזות בשביל הקדשה כנ"ל, כי אי אפשר להתקרב אל הקדשה באמת כי אם על־ידי עזות כנ"ל, וכמו שאמר הוא עצמו: הוי עז כנמר; ומצד אחר העזות רע מאד, הינו מי שהוא עזות־פנים שלא בשביל הקדשה (מכל שכן מי שהוא עז־פנים כנגד הקדשה, שמעיז פנים נגד יראי ה' וכיוצא), שזה העזות רע מאד, כי עז־פנים לגיהנם.

ואם כן, נפל פותא בבירא, כי אין יודעין איך להתנהג – על זה בקש התנא: יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו (שלכאורה הוא פליאה גדולה וכל אדם משתומם על זה: מה סמיכות יש לתפלה זאת להקודם, וגם אין דרך המשנה להתפלל תפלה ובקשה באמצע דבריו, אך עתה מבאר היטב),

הינו שהתפלל, שיזכה לידע איך להתנהג בענין העזות, הינו שלא יהיה לו שום עזות דסטרא־ אחרא, רק שיזכה שיהיה לו עזות דקדשה, שעל־ידו נבנה ירושלים קריה נאמנה, הינו שזוכין לאמונה על־ידי זה העזות, כמבאר לעיל, שאי אפשר להתקרב להצדיקים אמתיים, שהם בחינות כלליות שבעה רועים, שהם כלליות הקדשה, שעקר האמונה נמשך על־ידם, כי אם על־ידי עזות כנ"ל. וזהו: יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו, הינו שיהיה העזות עזות דקדשה, שממנו נבנה ירושלים קריה נאמנה, כנ"ל.

אך לבוא לזה הוא על־ידי ותן חלקנו בתורתך, הינו על־ידי שמשיגין בחינת נעשה ונשמע – שעושין מהנשמע נעשה, מתורת ה' – תורתו, דהינו שזוכה להשיג תורת ה' כנ"ל.

וזהו: ותן חלקנו בתורתך – שיהיה חלקנו, שהוא החלק שלנו בהתורה, הינו בחינת תורתו, בחינת נעשה, בתורתך – הינו תורת ה' ממש, הינו שיזכה להכלל באין כנ"ל, שיזכה להשיג תורת ה', בחינת נשמע, שעל־ידי־זה זוכין לשמחה כנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לעזות דקדשה כנ"ל, בחינת: כי חדות ה' היא מעזכם כנ"ל.

וזה: ובשת פנים לגן־עדן; כי באמת זה העזות דקדשה נמשך מבשת, כי לעזות דקדשה זוכין על־ידי שמחה וחדוה, בחינת: כי חדות ה' היא מעזכם כנ"ל, ולחדות ה' זוכין על־ידי בחינת נעשה ונשמע כנ"ל.

ועקר שלמות השמחה הוא על־ידי יראה, שהיא בחינת נשמע, בחינת תפלה כנ"ל, ויראה היא בשת, ירא בשת, נמצא שזה העזות דקדשה נמשך מבשת. וזה: ובשת פנים לגן־עדן, כי העזות הזאת דקדשה, שהוא בחינת בשת, הוא בחינת עדן, בחינת עדן עלאה וכו', שהוא בחינת נשמע, בחינת יראה, בחינת תפלה כנ"ל.

ולבוא לעזות הזאת, התפלל: יהי רצון שתבנה עירך וכו' כנ"ל:

יג

וזה פרוש:

אלעזר זעירא הוה סים מסאנא אכמא. אמרו לה: מה עבדת. אמר: קא מתאבלינא על ירושלים (ב"ק נט) – כי היה מתאבל על ירושלים קריה נאמנה, הינו על קלקול האמונה. ועל־כן סים מסאנא אכמא, להורות שנתקלקל חותם הרגלין, ונעשה מ"חותם" דם "נדת".

וזה: מסאנא אכמא – שנתקלקל הרגלין ונעשה נדת, כי האי שחר אדם הוא (חולין מז:); וזה נעשה על־ידי קלקול האמונה, כי עקר היא האמונה, כמבאר למעלה (שעל־ידי קלקול האמונה, שהוא בחינת חותם הידין, נתקלקל ממילא חותם הרגלין, כי עקר הוא האמונה כנ"ל).

אמרו לה: מי חשיב את לאתאבולי וכו' – הינו שחשדוהו שיש לו גדלות, ועל כן על ידך נתקלקלו הרגלין, בבחינת (תהלים לו): אל תבואני רגל גאוה; כי על־ידי גדלות נתקלקלו הרגלין, בבחינת: כל המתגאה, כאלו דוחק רגלי השכינה.

ועל כן, כיון שחשדוהו בגדלות, חבשוהו, כי ענש הגדלות הוא תפיסה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יג:): ואם הגיס דעתו, הקדוש־ברוך־הוא משפילו, שנאמר: ואם אסורים בזקים. נמצא שענש הגדלות – תפיסה, ועל כן חבשוהו.

אמר להו: בעו מנאי או אבעי מניכו – כי זה יהיה נסיון אם יש לי גדלות, אז ראוי שלא אוכל להשיב לכם, כי כל המתגאה, חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים סו:).

בעי מניהו: האי מאן דקץ כופרא מאי משלם. קץ כופרא – הוא בחינת שפגם בעזות. כופרא הוא בחינת עזות, בחינות קולות, כמו שכתוב (תהילים קד כא): הכפירים שאגים לטרף. ושאל: מאי משלם מי שפגם בזה העזות. והשיבו:

משלם כופרא – כמו שפגם ישלם. ושאל:

והא קא הוי תמרי – כי על־ידי־זה שפגם בעזות, יכול לבוא לקלקול האמונה. וזה תמרי – בחינת (ירמיה ב יא): ההמיר גוי אלהים, ועמי המיר כבודי וכו'. והשיבו:

ישלם תמרי – כמו שמגיע על קלקול האמונה.

והא לא הוי תמרי – כי אף־על־פי־כן עדין לא בא לכפירות. והשיב:

בששים – הינו גיהנם, שכל העולם אחד מששים לגיהנם, כי עז פנים לגיהנם, כי הענשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו עליו השלום, על שעבוד מלכיות, אך ענש העזות נשאר רק בגיהנם, וזה שפגם בעזות דקדשה על־ידי עזות פנים דסטרא־אחרא, ישלם בששים, הינו בגיהנם כנ"ל:

יד

ועזות דקדשה הוא בחינת תשרי, ועל כן נקרא ירח האתנים (מלכים־א ח), מלשון תקיפות ועזות, כי אז צועקין ישראל קולות וקול שופר, שהקולות כלם הן בחינת עזות כנ"ל.

ועל כן אז נחתמו ונתקנו שני החותמות, חותם בתוך חותם, כי על־ידי עזות דקדשה זוכין לאמונה, שהוא בחינת חותם הידין, ועל־ידי־ זה זוכין לקבל מוסר ממוכיחי הדור, שזהו בחינת חותם הרגלין כנ"ל, שהם בחינת שני החותמות, חותם בתוך חותם, כנ"ל.

וזה: תשרי, בגימטריא שתי פעמים חותם עם השתי תבות (כמובא בכתבי האר"י בכוונות נעילה והושענא רבא). ועל כן בתשרי שמחת ישראל, כי עזות הוא על־ידי השמחה כנ"ל, כי חדות ה' היא מעזכם; וגם המקרא הזה נאמר על ראש־השנה:

(השמטות השיכים להתורה הזאת):

טו

וזה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (דברים ז). עקב – בחינת רגלין, ורגלין הם בחינת המוכיחים כנ"ל, ולהם מגלים הדינים, והם מוכיחים את הדור. וזה: והיה עקב תשמעון – הינו, שמבחינת רגלין, הינו המוכיחים, תשמעון את המשפטים האלה, הינו הדינים, כי להם מגלים אותם כנ"ל, והם מוכיחים בזה את הדור כנ"ל:

טז

כל הקולות הם בחינת עזות. קול המוכיח הוא בחינת קול שופר, כמו שכתוב (ישעיה נח א): כשופר הרם קולך, וכן קול נגינה. וזה בחינת (תהילים לג ג): היטיבו נגן בתרועה. קול הנגון הוא בחינת תרועה, בחינת שופר, בחינת: ואתה תרעה את עמי, כנ"ל:

יז

בימי רבן גמליאל היה הדור, שהיתה תורתם בחינת נשמע, בחינת תפלה, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כא): בימי רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה. עמידה הוא בחינת תפלה כנ"ל. ועל כן משמת רבן גמליאל, בטל כבוד התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ובסוטה מט):

יח

בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע. וכן במלאכים יש נעשה ונשמע, כמו שכתוב (תהילים קג כ): גבורי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח): מי גלה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: גבורי כח וכו':

יט

אי אפשר להתקרב אל הקדשה כי אם על־ידי עזות, כמו שכתוב: הוי עז כנמר, כמבאר לעיל. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ביצה כה:): לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין:

כ

גדולה בושה, שנכפלה שני פעמים בפסוק (יואל ב כו): ולא יבשו וכו', ולא יבשו עמי לעולם (מו"ק ט:):

כא

הגן־עדן והגיהנם הם בזה העולם ממש, אך אי אפשר לבוא לשם מחמת הקרירות שבצד צפון ודרום. וצער הבושה גדול מאד יותר מענש גיהנם, וכל יסורי עולם הזה יש בהם צער הבושה, שמתביש מחבריו על שיש לו יסורין.

וכן לעתיד לבוא צער הבושה גדול מאד, ואפלו כל צדיק נכוה מחפתו של חברו, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב עה), ואמרו שם: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלמה וכו'; מכל שכן איך יתבישו החוטאים, רחמנא לצלן.

ואם הוא במדרגה שאין צריך להתביש משום אדם, יש להתביש מהקדוש־ברוך־הוא, כי הקדוש־ברוך־הוא מקים כל התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: הקדוש־ברוך־הוא קובר מתים וכו', הקדוש־ברוך־הוא מבקר חולים וכו', ושאר מצו‍ת התורה שחשבו רבותינו זכרונם לברכה שהקדוש־ברוך־הוא מקים אותם. וגם הקדוש־ברוך־הוא מתפלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מנין שהקדוש־ברוך־הוא מתפלל וכו', ומאי מתפלל, יהי רצון מלפני וכו'. ובודאי שהקדוש־ברוך־הוא מקים מצו‍ת התורה ותפלה כמו שראוי להקדוש־ברוך־הוא. וכמה רחוק בין קיום התורה שלו ובין תפלה שלו, לתורה ותפלה של השם יתברך, כי כל אחד עובד השם יתברך לפי מדרגתו בבחינת נעשה ונשמע, הינו תורה ותפלה כנ"ל:

[בעת שהתחיל לומר התורה הזאת, התחיל מזה הענין הכתוב כאן, מענין הגן־עדן והגיהנם וצער הבושה וכו' כנ"ל, עד שנכנס בענין תורה ותפלה של השם יתברך בעצמו, ככתוב כאן, ואחר־כך נכנס על־ידי־זה מענין לענין עד שגמר כל התורה הנ"ל. אך בשעה שכתבתי לפניו תורה זאת, הפך הדבר קצת וצוה עלי להתחיל התורה מענין חותם בתוך חותם כנ"ל, וה' יודע כונתו]

מרומם הוא אלהין בקדמיתא ובתריתא,

די צבי ואתרעי בן ומסר לן אוריתא,

די זכינא לסימא ספרא דצניעותא:

כען נרים ידנא, קדם אלקנא,

די יעמד לנא לימינא,

להתחיל ולגמר רזין עלאין

הגנוזים בסבי דבי אתונא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף