ליקוטי מוהר"ן/כ

ליקוטי מוהר"ן כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה כ. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לשון רבנו זכרונו לברכה פרקא תליתאה [דספרא דצניעותא]

תשעה תקונין יקירין אתמסרא לדקנא. כל מה דאתטמר ולא אתגליא, עלאה ויקרא אשתכח, והוא גנזיא יקירא. נימין על נימין מקמי פתחי דאדנין עד רישא [דפמא]. מרישא האי לרישא אחרא. אשתכח מתחות תרין נקבין ארחא מליא דלא אתחזיא. עלעין אתחפין מהאי גיסא ומהאי גיסא. בהו אתחזין תפוחין סמקין כורדא. בחד חוטא תלין אכמין תקיפין עד חדווי. שפון סומקי כורדא אתפנון. זעירין נחתין בגרונא ומחפין קדלא. רברבין וזעירין נחתין בשקולא. באלין אשתכח גבר ותקיף

א דע, שיש נשמה בעולם, שעל־ידה נתגלה באורי ופרושי התורה, והיא מסבלת ביסורין, פת במלח תאכל, ובמים במשורה תשתה, כי כך דרכה של תורה (אבות פ"ו). וכל מפרשי התורה הן מקבלין מזאת הנשמה.

וזאת הנשמה כל דבריה כגחלי־אש, כי אי אפשר לקבל ולשאב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי־אש, בבחינת (ירמיה כג כט): הלוא כה דברי כאש.

וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת הלוא כה דברי כאש, ואין דבריה כגחלי־אש, ודבריה נצטננין – אזי נסתלקת; וכשנסתלקת, אזי נסתלק באורי התורה הנמשכת על־ידה, ואזי כל מפרשי התורה אין יכולין להשיג שום באור התורה.

ואז נתעורר מריבה על הצדיקים, כי עקר המחלקת שבעולם נעשה על־ידי הסתלקות באורי התורה, כי הבאור הוא תרוץ על קשיות ומריבות.

וזה בחינת (במדבר כ א): מדבר צין, שהוא בחינת דבור מצנן, ששם מתה מרים, בחינת הנשמה הסובלת מרירות השעבוד על התורה. ואז נסתלק הבאר, הינו בחינת באורי התורה, ואז: וירב העם עם משה; הינו בחינות המריבה שנתעורר כנ"ל.

ואלו מפרשי התורה נקראים בשביל זה מורים, מחמת שמקבלים על־ידי הנשמה הנ"ל המכנה בשם מרים. גם הם מורים את מוריהם, כמאמר: ומתלמידי יותר מכלם (תענית ז). וזה שאמר להם משה: שמעו נא המרים:

ב

ב ומי שרוצה להמשיך באורי התורה, צריך מתחלה להמשיך לעצמו דבורים חמים כגחלי־אש כנ"ל, והדבור נמשך מלב העליון, בחינת (תהלים עג): צור לבבי: וצריך לשפך שיחו בתפלה לפני השם יתברך, ועל־ידי תפלתו נכמרו רחמי השם יתברך עליו, ונפתח לב העליון, כי עקר הרחמים הוא בלב, ונשפע מלב העליון דבורים, ועל־ידי הדבור ממשיך באורי התורה גם כן משם.

ולב הנ"ל הוא בחינת סלע, שמשם הדבור, בבחינת (מגילה יח): מלי בסלע. וסלע הוא בחינת צור, בבחינת (תהילים קה מא): פתח צור ויזובו מים, והוא בחינת לב, בחינת: צור לבבי,

והלב נכמר ברחמים ומשפיע דבורים חמים, בבחינת (שם לט): חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני, ובלב הזה כתובים כל באורי התורה, בבחינת (משלי ג ג): כתבם על לוח לבך.

ומי שרוצה לקח איזה באור, צריך לו לקח מהלב הנ"ל בתפלה בבקשה כנ"ל. ובשביל זה צריך כל אחד ממפרשי התורה, קדם שמתחיל לבאר איזה באור, צריך לו מתחלה לשפך תפלתו לפני השם יתברך, כדי לעורר לב העליון להשפיע עליו דבורים כגחלי־אש, ואחר־כך יתחיל לבאר, כי אחר־כך נפתח הצור ויזובו מימיו; הינו באורי התורה:

ג

ג ויש חלוק בין באור שאדם מבאר בינו לבין עצמו, לבין באור שאדם מבאר לרבים, כי כשדורש ברבים, וקדם הבאור הוא מקשר את עצמו עם נשמותיהם ושופך שיחו ותפלתו לפני השם יתברך, בודאי: הן אל כביר לא ימאס (איוב לו ה); אבל תפלת יחיד, אפשר שמואסין בתפלתו.

וזה בחינת: ודברת אל הסלע לעיניהם – שתפלתך תהיה בשעה שהצבור מקבצים. וזה: הקהל את העם:

ד

ד וזהו החלוק בין הלומד מתוך הספר ובין השומע מפי החכם עצמו, כי השומע מפי החכם עצמו, בודאי נתקשר נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפלתו כנ"ל, ויש לזה האדם חלק בבאור הזה,

כי על־ידי התפלה נתוסף קדשה למעלה, וכל תפלה היוצאת מהרבה נשמות היא מוספת קדשה למעלה ומעוררת ביותר לב העליון כנ"ל, ולב העליון שופך מימי הבאור ביותר.

הכל לפי רב אנשים, כן יותר קדשתו, בבחינת (תהילים כב ד): ואתה קדוש יושב תהלות ישראל – על־ידי תהלות ישראל נתוסף קדשתו.

גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש, נכנע רשעתם על־ידי הטוב שבחכם הדורש, ולפי ההכנעה, כן נכנעים האויבים, הינו הקלפות השוכנים סביב לב העליון, בבחינת (יחזקאל ה ה): זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים; והיא לב, בבחינת (ישעיה מ ב): דברו על לב ירושלים:

וזה בחינת מטה, שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: קח את מטך והקהל את העדה. מטה זה בחינת ממשלת וכח הצדיק שנעשה על־ידי עבודתו, שעל־ידו נכנעים כל האויבים, הן למטה הן למעלה.

וזהו (תהילים קי ב): מטה עזך ישלח ה' מציון; הינו המצוות ומעשים טובים, שהן ציונים לדברים עליונים, שמהם נעשה מטה־עז להכניע אויבים. וזה: רדה בקרב איביך. נמצא, מי שהוא אצל החכם בשעת באור התורה, נמצא שנכנע הרע שלו כנ"ל:

וזהו: שפכי כמים לבך נכח פני ה' (איכה ב יט). פני ה' זה בחינת באורי ודרושי התורה, כמו (ויקרא יט לב): והדרת פני זקן; זקן זה הדרת פנים, והם שלש־עשרה תקוני דקנא, והם שלש־ עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שצריך לשפך שיחו ותפלתו קדם שממשיך באורי התורה כנ"ל.

וזהו: ויפלו על פניהם – כששמעו המריבה הבינו, שעל־ידי באורי התורה, שהם בחינת פנים כנ"ל, מחמת הנפילה הנ"ל, מחמת זה התחיל המריבה:

ה

ה וכשמתפלל קדם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקדוש־ברוך־הוא מתנת חנם ולא יתלה בזכות עצמו, אף־על־פי שעכשו נתעורר מטה עזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה,

כי ברבים יש בהם טובים ורעים, וצריך להכניע הרע שברעים כנ"ל. אבל לפני השם יתברך יעמד כדל וכרש וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות. וזהו (דברים ג כג): ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר – שצריך לדבר תחנונים בשעה שרוצה לומר, הינו קדם הדרוש:

וזהו טעות שטעה משה, שהקדוש־ברוך־הוא אמר למשה: קח את המטה והקהל את העדה ודברת אל הסלע לעיניהם – שיקח ממשלת עזו שיש לו ממצוות וממעשים טובים שלו; והקהל את העדה – כי בשעת הקהל, שיש בהם גם רעים, צריך מטה־עז כדי להכניע רשעתם כנ"ל;

ואחר־כך: ודברת אל הסלע לעיניהם – אין דבור אלא נחת (שבת סג. ומ"ר שה"ש סמוך לסופו. ועיין זוהר ויצא רעט: ודברתם אל הסלע וכו' בדבור ופיוס וכו'), שישפך שיחו ותפלתו בתחנונים כדל וכרש. אל הסלע, הינו לב העליון כנ"ל, לעיניהם – דיקא, שיהיה הקהל בשעת מעשה, כדי שיקשר את עצמו עם נשמתם כנ"ל.

והוא לא כן עשה, שזכר טובו וצדקתו בשעת תפלתו, שלא השתמש עם המטה בשביל הקהל, אלא השתמש עם המטה בשעת תפלתו.

וזה בחינת: וירם משה את ידו. ידו זה תפלתו, כמו שכתוב (שמות יז יב): ויהי ידיו אמונה; תרגומו: פרישן בצלו – שהרים את תפלתו, ולא קשר את עצמו עם הקהל. ויך את הסלע במטהו פעמים – כביכול, הכה צור ויזובו מים (תהילים עח כ) – שהכה לב העליון, כמו שלוקחין איזה דבר בכח ובאנס, כי בא בכח מעשיו הטובים.

וזהו הכאת הסלע פעמים: הכאה אחת – שלקח באורי התורה בכח ובאנס, ולא בקש מתנת חנם כנ"ל, והכאה אחת – כי מי שדוחק את השעה, שעה דוחקתו (ברכות סד. ועירובין יג:), ונסתלק קדם זמנו. ועל הסתלקותו – השכינה, שהיא הלב הנ"ל, היא מיללת ובוכה עליו. וזה: פעמים – כי מתו משה ואהרן על־ידי הכאה, כמו שכתוב: המה מי מריבה וכו'.

ובשביל זה אין לאדם לדחק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו השם יתברך – יתן, ואם לאו – לאו.

וזהו: יען לא האמנתם בי, הינו התפלה כנ"ל, שהרים תפלתו מתפלת הקהל, שלא קשר את עצמו עם הקהל. והתפלה היא אמונה, כמו: ויהי ידיו אמונה.

להקדישני לעיני בני ישראל – להקדישני דיקא, כי על־ידי התפלה של רבים נתקדש השם יתברך כנ"ל. לכן לא תביאו וכו' אל הארץ – רמז על הסתלקותו, כי הקדשה גם כן נתוסף למעלה בשעת פטירת הצדיק, כידוע. נמצא, מה שנחסר על ידם נשלם על ידם:

ו

ו ובזכות התורה שממשיכין, זוכין לארץ־ישראל, כמו שכתוב (תהלים קה): ויתן להם ארצות גוים וכו'. אבל ארץ־ישראל היא אחת משלשה דברים שבאים על־ידי יסורין (ברכות ה), ועקר היסורים הם המונעים הרשעים, מוציאי דבת הארץ,

וצריך להכניע מתחלה אלו הרשעים ולענש אותם בחרבא וקטלא, ועל־ידי־זה יכולין אחר־כך לילך לארץ־ישראל. וכח הזה לענש את הרשעים אי אפשר, אלא כשמקבלין את הכח הזה מאדום, כי זה הכח שלו, בבחינת: ועל חרבך תחיה (בראשית כז), והוא יונק ממזל מאדים:

ז

ז ודע, שעל־ידי כחות הרוחניות, הנבראים מאותיות התורה שחדש, הכחות האלו הן הן מלאכים ממש, והן מקבלין הכח מאדום כדי לענש הרשעים בחרבא וקטלא, והן נבראים בבחינת (תהילים סח יב): אדני יתן אמר המבשרות צבא רב, והן מענישין את הרשעים, בבחינת (שם צא): כי מלאכיו יצוה לך וכו', על שחל ופתן תדרך וכו':

ח

ח ואלו הכחות הרוחניות, הינו המלאכים, הן לפי התחדשות התורה; והתחדשות התורה – לפי הקדשה שנתוסף למעלה כנ"ל, לפי רבות הקדשה, כן נמשך רבוי התורה, ולפי רב התורה, כן רבוי המלאכים הנ"ל. וכן להפך, הינו שלפעמים הקדשה כל כך מעטת, עד שהמלאכים הנבראים מחדושי התורה הם מעוטי כח, שאין כח בידם לענש את הרשעים בחרבא וקטלא, ואין להם כח אלא להכניע את הרשעים בלבד ולהביא מרך בלבבם, אבל לא לענש אותם בחרבא להעביר אותם:

ט

ט ולפעמים גם להכניע אותם בלבד אין כח למלאכים האלו, שכל כך הם מעוטי כח מחמת מעוט הקדשה כנ"ל, ואין להם אלא הכח הזה, לעורר כח האמות על הרשעים המוציאי דבת הארץ.

כמו עכשו בגלות, שאין לנו כח לענש בעצמנו את הרשעים אלא בדיניהם, בבחינת (חבקוק א ד): רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעקל; כי הרשע מסבב את הצדיק, ואין לנו כח בעצמנו לדחות אותו אלא במשפטיהם, לדון אותו בדיניהם ולקבל מהם כח לרדף את הרשע.

ודע, שלפעמים הוא סבה מאת השם יתברך שרשע יכתיר את הצדיק, והצדיק אין לאל ידו לדחות את הרשע אלא על־ידי משפטיהם, ועל־ידי כח המשפט יוצא משפט דקדשה שנפל בין הקלפות, הצדיק הוא מוציא אותו מבין הקלפות, ויוצא המשפט מעקולו, כי נתעקל בין הקלפות, בבחינת (תהילים קמז כ): ומשפטים בל ידעום, ועכשו הוא יוצא מעקולו ונתישר מעקולו, וזהו: על כן יצא משפט מעקל:

י

יא ולפעמים גם זה הכח אין להם, ואין להם כח לא לענש כנ"ל, ולא לענש בדיניהם כנ"ל, ולא להביא מרך בלבבם, ואין להם כח אלא להשתיק אותם בלבד, שלא לדבר סרה בפנינו, כדי שלא יכנסו דבריהם באזני המון־עם. ולפעמים גם זה הכח אין להם – הכל לפי מעוט הקדשה:

וזהו:

וישלח משה מלאכים אל מלך אדום (שם בפ' הנ"ל), מלאכים – הנ"ל, מלך אדום – כנ"ל.

כה אמר אחיך ישראל – הינו המלאכים האלו נתהוו ממאמרות טהורות של ישראל כנ"ל, בבחינת יתן אמר המבשרות צבא רב.

אתה ידעת את התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבתינו מצרים – אתה ידעת דיקא, כי כל הענשים על ידו, ובפרט גלות מצרים, שהיה על פגם הברית כידוע, ועל פגם הברית חרב בא, בבחינת (ויקרא כו כה) חרב נקמת וכו'; והוא ממנה על חרב כנ"ל.

וירעו לנו המצרים ונצעק אל ה' אלקינו וישלח מלאך – פרשו חכמינו זכרונם לברכה: זה משה. ויוציאנו – כי פגם הברית הוא פגם הדעת, בבחינת (בראשית ד כה) וידע אדם; והקול הוא מעורר הדעת, בבחינת הקול מעורר הכונה. ובשביל זה: ונצעק וכו', וישמע את קולנו – והקול מעורר הדעת, וישלח מלאך – זה משה, בחינת דעת, ועל־ידי התגלות הדעת כתקונו, אז: ויוציאנו.

ובשביל זה אומרים את ההגדה בקול רם, כי הגאלה היתה על־ידי קול, בבחינת: וישמע את קולנו. ובשביל זה נקראת בשם "הגדה", להורות על תקון הברית, בבחינת (דברים ד יג): ויגד לכם את בריתו. ועקר המצוה ביין, להורות על תקון הדעת, בבחינת: בחמרא וריחני פקחין (סנהדרין ע), ובבחינת: תירוש – זכה נעשה ראש (שם), הינו דעת.

אעברה נא בארצך – שרצו לילך לארץ־ישראל דרך כחות של אדום כנ"ל, לקבל ממנו כח לענש את הרשעים בחרבא וקטלא, כדי שיוכלו לילך בדרך המלך, מלכו של עולם, ולא בשביל תענוגי העולם הזה. וזה:

לא נלך בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר – זה בחינת תענוגי העולם הזה, כל זה אין רצוננו, אלא רצוננו:

דרך המלך נלך – כדי שלא ימנעו אותנו הרשעים מלילך בדרך מלכו של עולם.

ויאמר אליו אדום לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתך – כל זאת מחמת מעוט כח הקדשה כנ"ל. וזהו:

ואנחנו בקדש עיר קצה גבולך – הינו מחמת שהקדשה כל־כך במדרגה פחותה, שהיא בגבול הטמאה נוגעת, ובשביל זה:

ויאמר לא תעבר בי וכו'; כי מי שהוא במדרגה תחתונה אין להתגרות ברשעים, כי צדיק ממנו בולע (ב"מ דף עא.).

ויאמרו אליו במסלה נעלה – בחינת מסלות בלבבם (תהלים פד), להביא מרך בלבבם.

ואם מימיך נשתה – מימיך זה בחינת משפט, בבחינת (עמוס ה כד): ויגל כמים משפט; הינו כי לפעמים צריך לכף את הרשעים במשפטיהם.

ונתתי מכרם – תרגומו: את דמיהון, הינו השחד שמקבלין, וצריך לתן להם ממון, כדי להוציא משפט מן העקול ברצונם.

רק אין דבר ברגלי אעברה – אני רוצה לילך ולעבר בכחך, כדי להשתיק את הרשעים, כדי שלא יכנסו דבריהם ברגלי, הינו המון־עם, המכנים בשם רגלין, כמו (שמות יא): וכל העם אשר ברגליך.

ויאמר לא תעבר – וכל זה הוא מחמת מעוט הקדשה כנ"ל.

כי צריך לשפך תפלתו קדם התורה ולקשר את עצמו עם הנפשות השומעים, ועל־ידי־זה נתוסף קדשה יתרה למעלה, בבחינת (משלי יד כח): ברב־עם הדרת מלך; ולפי רבות הקדשה, כן רבוי הארת התורה, ולפי רב הארת התורה, כן נתרבו כחות המלאכים, ולפי כחות המלאכים, כן יכול לענש את הרשעים מוציאי דבה:

וזה פרוש פרקא תליתאה:

תשעה תקונין יקירין אתמסרו לדקנא, הינו לזקן היושב בישיבה לדרש, נמסר לו תשעה בחינות הנ"ל: א. קח את המטה כנ"ל. ב. והקהל את העדה כנ"ל – להכניע רעתם כנ"ל. ג. ודברתם אל הסלע – בתחנונים כנ"ל. ד. לעיניהם – שיקשר עמהם כנ"ל. ה. להמשיך דבורי־אש כנ"ל. ו. להמשיך תורה כנ"ל. ז. בריאת המלאכים כנ"ל. ח. לקבל כח מאדום להכניע את השונאים כנ"ל. ט. לבוא לארץ־ישראל כנ"ל.

ואלו תקונין דאתמסר לזקן הדורש:

כל מה דאתטמר ולא אתגליא – רמז על נשמת בחינת מרים שנסתלק כנ"ל. אשתכח – פרוש, אשתכח עכשו על־ידי זקן הזה כל מה שהיה משתכח על־ידי נשמה שנסתלק. ועכשו מסדר והולך תשעה תקונין:

תקונא קדמאה: נימין על נימין, מקמי פתחי דאדנין עד רישא דפמא. נימין – בחינת שערות, בחינת שערי ציון (תהלים פז), בחינת מטה עזך ישלח מציון כנ"ל.

מקמי פתחי דאדנין – הינו קדם ששמעו אם יכולין לקבל, עד רישא דפמא – פתחו פיהם ואמרו נעשה; וזהו (כתובות קיב): דקדמי פמיכו לאדניכו.

תקונא תנינא: מרישא האי לרישא אחרא – הינו להכניע רעתם כנ"ל, ובזה מוציא אותם מתחת רשות דסטרא־אחרא ומכניס אותם תחת רשות הקדשה; וזהו: מרישא האי לרישא אחרא.

תקונא תליתאה: אשתכח מתחות תרין נקבין ארחא מליא דלא אתחזיא – הינו בחינת חטם, בחינת ודברתם אל הסלע כנ"ל, בחינת (ישעיה מח ט): ותהלתי אחטם לך.

ארחא מליא – כי אין מחסור ליראיו (תהילים לד י), וזה מליא. ויראה היא בחינת תפלה, בחינת (משלי לא ל) יראת ה' היא תתהלל, בחינת חטם, בחינת (ישעיה יא ג) והריחו ביראת ה'.

דלא אתחזיא – כי צריך להקטין את עצמו, ולא יתלה בזכותו כנ"ל, בבחינת (משלי כה ו): אל תתהדר לפני מלך.

תקונא רביעאה: עלעין אתחפין מהאי גיסא ומהאי גיסא – הינו בחינת התקשרות עם נשמותיהם, והם מחפין אותו מכל צד.

תקונא חמישאה: אתחזין תרין תפוחין סומקין כורדא. תפוחין – זה בחינת מפתחי הלב שנפתחים, שנכמר רחמי לב העליון ונשפע דבורים חמים, דבורי אש, בחינת סומקא כורדא כנ"ל.

תקונא שתיתאה: בחד חוטא תליין אכמין תקיפין עד חדווי – זה בחינת המשכת התורה כנ"ל, שהם בחינת (שיר השירים ה יא): תלתלים שחרות כעורב, שהם תלי תלים של הלכות (עירובין כא:), הנמשכים עד חדווי, עד מעוי, בבחינת (תהילים מ ט): ותורתך בתוך מעי.

ותלין בחד חוטא – בבחינת (שם נ): וסביביו נשערה מאד, שהקדוש־ברוך־ הוא מדקדק עם צדיקים כחוט (יבמות קכא); וכשפוגמים כחוט־ השערה, אזי אין כח בידם להמשיך אלו הלכות הנ"ל.

תקונא שביעאה: שפון סומקא כורדא אתפנון – הינו בריאת מלאכים כנ"ל, בבחינת (שם לג): וברוח פיו כל צבאם. סמקא כורדא – בבחינת (שם קד): משרתיו אש להט.

תקונא תמינאי: זעירין נחתין בגרונא ומחפין קדלא – הינו לקבל כח מאדום, להכניע אויבים הפונים ערף.

זעירין – זה בחינת כח אדום, בחינת (עובדיה א ב): קטן נתתיך בגוים. נחתין בגרונא – בחינת חרב הנ"ל, בחינת (תהילים קמט ו): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות.

תקונא תשיעאה: רברבין וזעירין נחתין בשקולא – הינו בחינת ארץ־ישראל שנחלקה לשבטים, שהם בחינת חיות קטנות עם גדלות (שם קד).

באלין אשתכח גבר תקיף – הינו כשבא לבחינת ארץ־ישראל, אזי נקרא גבר תקיף, כי קדם שבא לבחינת ארץ־ישראל, אזי אל יתהלל חגר כמפתח (מלכים־א כ); אבל אחר־כך כשנוצח, אז נקרא איש מלחמה:

התורה הזאת נאמרה בראש־השנה על פסוק (תהלים פט) אשרי העם ידעי תרועה, אך לא זכינו לקבל מכתיבת ידו הקדושה באור זה הפסוק על־פי התורה הנ"ל. גם קדם שאמר התורה הזאת, ספר איזה זמן מקדם מעשה נוראה שראה במקום שראה, בהקיץ או בחלום, ואמר שהתורה ט' תקונין הנ"ל היא פרוש על המראה הנוראה הזאת שספר. ואם ירצה השם עוד חזון למועד לבאר דברים אלו במקום אחר בעזרת השם יתברך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף