ליקוטי מוהר"ן/ח

ליקוטי מוהר"ן ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה ח. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ח, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וכו': (זכריה ד'

והוא הפטרת שבת חנוכה) א הנה יקר גנוחי ונה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי, כי הוא שלמות החסרונות, כי על־ידי בחינת הנשימה, שהוא הרוח חיים, נברא העולם, כמו שכתוב (תהילים לג ו): וברוח פיו כל צבאם; וחדוש העולם יהיה גם־כן בבחינת הרוח, כמו שכתוב (שם קד): תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה;

והוא גם כן חיות האדם, כי חיות האדם הוא הנשימה, כמו שכתוב (בראשית ב ז): ויפח באפיו נשמת חיים; וכתיב (שם ז): כל אשר נשמת רוח חיים באפיו; וכמו שאמרו חכמים: אם תחסר הנשימה – תחסר החיים.

נמצא, כי עקר חיות כל הדברים הוא בבחינת רוח, וכשיש חסרון באיזה דבר, עקר החסרון הוא בבחינת החיות של אותו הדבר, שהוא בחינת הרוח־חיים של אותו הדבר, לאשר הרוח הוא המקים הדבר,

והאנחה הוא אריכת הנשימה, והוא בבחינת ארך אפים, דהינו מאריך רוחה, ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחה, הוא ממשיך רוח־החיים להחסרון, כי עקר החסרון הוא הסתלקות הרוח־חיים כנ"ל, ועל כן על־ידי האנחה משלים החסרון:

ב

ב אך מאין מקבלין הרוח־חיים, דע, שעקר הרוח־חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור, כי עקר רוח־החיים הוא בהתורה, כמו שכתוב (שם א): ורוח אלקים מרחפת על פני המים – הוא התורה, והצדיקים דבקים בתורה, ועל כן עקר הרוח־חיים הוא אצלם.

וכשהוא מקשר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחה, ממשיך רוח־החיים מהצדיק שבדור, שהוא דבוק בהתורה, אשר שם הרוח.

וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כז יח): איש אשר רוח בו – שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד (כמו שפרש רש"י שם). כי הצדיק ממשיך ומשלים הרוח־ חיים של כל אחד ואחד כנ"ל.

וזה בחינת (ברכות ג:) רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד, כי כנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חמשי תורה, ורוח צפון שהיתה מנשבת בו הוא בחינת: ורוח אלקים מרחפת על פני המים הנ"ל; כי רוח צפון הוא בחינת הרוח הצפון בלבו של אדם, שהוא בחינת הרוח־חיים,

כי צפון חסר (ב"ב כה:), והחסרון הוא בלב, כמו שכתוב (תהילים לז ד): ויתן לך משאלת לבך; ימלא ה' כל משאלותיך (שם כ); ועקר הרוח־חיים הוא בלב, וכמו שכתוב בתקוני־זהר (תיקון יג): כלהו שיפין מתנהגין בתר לבא כמלכא כו', כמא דאת אמר (יחזקאל א כ): אל אשר יהיה שם הרוח ללכת כו';

כי הרוח הוא בלב, והחסרון הוא הסתלקות הרוח, שמקומו בלב, ועל כן נרגש החסרון בלב, ועל כן כשנתמלא החסרון שהוא בבחינת הרוח כנ"ל, נאמר: ויתן לך משאלת לבך, ימלא ה' וכו', הינו כנ"ל. ועל כן ישראל, שהם מקבלין הרוח־חיים מהתורה, נקראים על שם צפון, כמו שכתוב (תהלים פג): על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך:

ג

ג אך רשעים, הדוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז, מאין מקבלין הם הרוח להשלים החסרון. אך דע, שיש רב דקלפה, והוא בחינת עשו, כמו שכתוב בעשו (בראשית לג ט): יש לי רב; והוא בחינת אלופי עשו, וכמו שתרגם אונקלוס: רברבי עשו, בחינת הרב דקלפה,

ומהם מקבלין הרשעים הרוח, והוא בחינת רוח הטמאה, בחינת רוח סערה, כמו שכתוב (שם כז): הן עשו אחי איש שעיר; ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה, כמו רוח־סערה שהוא גדול בשעתו.

ועל כן: כל צורריו יפיח בהם (תהלים י) – יפיח דיקא, שמתגבר עליהם על־ידי בחינת רוח פיו, שהוא גדול בשעתו, אך שאין לו קיום כלל, ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופה ונשמתה;

וכמו שכתוב (דברים ז י): ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. ומשלם – לשון שלמות החסרון שנמשך לו, דהינו בחינת אריכת הרוח. וזהו: אל פניו, כי פניו הוא בחינת הרוח, כמו שכתוב (ישעיה ג ט): הכרת פניהם ענתה בם – זה החטם (יבמות קכ.), שהוא בחינת הרוח, כמו שכתוב: ויפח באפיו נשמת חיים; כל אשר נשמת רוח חיים באפיו; אך הוא להאבידו, כי אף שהוא גדול לפי שעה, לסוף נאבד כנ"ל.

וזהו בחינת (ירושלמי תענית פ"ב ה"א): ארך אפים לרשעים*), כי הרוח הנשימה הוא בבחינת ארך אפים, והינו מאריך אפה וגבי דילה, כי אף שלפי שעה הרוח גדול ותקיף, בחינת מאריך אפה, אך לסוף גבי דילה כנ"ל.

ועל כן נקראים ישראל עניה סערה (ישעיה נד יא), כי הם עכשו תחת ממשלת עשו איש שעיר, בחינת רוח־סערה הנ"ל; אך הדבוק בצדיקים מקבל הרוח־חיים, שלמות החסרון, מהצדיק והרב דקדשה:

ד

ד ועל כן ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד) – כי החסרון הוא מחמת עוונות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת נה.): אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עון, כמו שכתוב (תהלים פט): ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עו‍נם. ועל כן הצדיק, הממשיך רוח החיים ומשלים החסרון, מכפר העו‍ן. והוא מגדל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו להיות הרוח־חיים אצל הצדיקים, דהינו שהם יקבלו הרוח־חיים מהתורה, והם ממשיכין רוח החיים אל החסרונות, ובזה מכפרין העוונות.

וזהו בחינת שלש־עשרה מדות (שמות לד ו): ה' ה', אל רחום וחנון, ארך אפים. ארך אפים הוא בחינת הרוח, שהוא מאריך רוחה, בחינת אנחה על החסרון,

והינו: ורב חסד ואמת, כמו שאמרנו, שמקבלין הרוח־ חיים מהצדיק רב דקדשה, שהוא רב חסד, הפך עשו רב דקלפה, שהוא אדמוני, תקף הדין. והינו: ואמת, כי הצדיק מקבל הרוח־חיים מהתורה שנקראת (מלאכי ב ו): תורת אמת היתה בפיהו.

והינו: נצר חסד לאלפים – לאלפים זה בחינת אלופי עשו, רברבי עשו, שהם רב דקלפה. וזהו: נצר חסד – שחסד בחינת הרב דקדשה, נוצר וממתיק בחינת אלופי עשו, רברבי עשו,

ועל כן נשא עו‍ן ופשע, כי על־ידי רוח החיים, שלמות החסרון, שממשיכין מהצדיק על־ידי אנחה – על־ידי־זה נתכפרין העוונות, שזהו בחינת: ואיש חכם יכפרנה כנ"ל, וזהו: נשא עו‍ן ופשע כנ"ל:

ה

ה והנה כשמתאנח, ממשיך רוח החיים אל החסרון, שמתאנח עליו ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח, וממשיך הרוח מהרב שלו דקלפה, והרוח שלו גדול בשעתו, ועל כן: כל צורריו יפיח בהם כנ"ל, ויוכל להזיק לו, חס ושלום.

ועל כן לאו כל אדם יכול להתגרות ברשעים, אם לא מי שהוא צדיק גמור, וצדיק גמור הוא, כשהוא בבחינת (משלי יב כא): לא יאנה לצדיק כל און, דהינו שכבר גרש ובטל כל הרע שלו, עד שבטוח שלא יארע לו שום מכשול עברה:

והענין – כי יש ד' יסודות: אש, רוח, מים, עפר. ולמעלה בשרשם הם ארבע אותיות הוי"ה, ולמטה הם מערבים טוב ורע, והצדיק גמור, שהבדיל והפריש הרע מן הטוב לגמרי, עד שלא נשאר לו שום רע מאחד מארבעה יסודות הנ"ל, שהם כלל המדות, כידוע, וכשהוא בבחינה זו, מתר להתגרות ברשעים.

והענין – כי כל רשע, ההכרח שיהיה לו צנור, שיקבל דרך שם הרוח שלו להשלים החסרון, והצנור הוא דרך המדה רעה מארבעה יסודות שהמשיך והגביר, הוא הדרך והצנור שמקבל דרך שם הרוח־חיים שלו להשלים חסרונו, וכשהצדיק רוצה להשפילו, הוא מכרח לירד להמדה רעה ההיא, שהגביר עליו הרשע, להכניעה ולקלקל הצנור ההוא של הרשע, שמקבל משם החיות שלו,

ועל כן מכרח שיהיה זה הצדיק צדיק גמור, שאין בו שום רע, למען לא יהיה כח להרוח־סערה, שהוא הרוח־חיים של הרשע, לשלט ולהזיק, חס ושלום, להצדיק בעת שיורד להמדה רעה של הרשע לקלקלה, כי אין להרע שום תפיסה ואחיזה בהצדיק גמור, ואין לו מקום לאחז בו.

(וגם מהמדה רעה בעצמה שיורד להכניעה אין לו שום תפיסה, חס ושלום, רק מה שיורד לתוכה הוא להכניעה ולהשפילה, בבחינת (בראשית יג א): ויעל אברם ממצרים).

וזהו: משפיל רשעים עדי ארץ (תהילים קמז ו), ראשי־תבות: אש, רוח, מים, עפר, שהם כל הארבעה יסודות, שהם כלל כל המדות, שצריכין לבררם בברור גמור, עד שלא יהיה בו שום אחיזה משום רע שבשום מדה מהארבעה יסודות הנ"ל, ואזי הוא צדיק גמור כנ"ל. ואז דיקא, כשמבדיל הרע מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר, אזי הוא: משפיל רשעים עדי ארץ כנ"ל;

מה שאין כן צדיק שאינו גמור, אף שאין לו שום עברה, אף־על־פי־כן עדין לא הבדיל הרע לגמרי, והרע עדין בכח, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים, כי יש מקום להרע לאחז בו, ויוכל להזיק לו, חס ושלום, האריכות־רוח של הרשע, שהוא גדול בשעתו, בבחינת רוח־סערה כנ"ל.

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז:): והכתיב אל תתחר במרעים (תהילים לז א), מי שלבו נוקפו אומר כן. פרש רש"י: הירא מעברות שבידו – שבידו דיקא. זהו שאמרנו, כי באמת אין לו שום עברה, רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדין בכח, כי לא זכה עדין לבחינת: לא יאנה לצדיק כל און, ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה, חס ושלום, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים כנ"ל.

וזהו: תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א); ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עא)*): צדיק ממנו בולע. בולע דיקא, כי הוא בולע אותו ממש באריכת הרוח שלו, שהוא גדול בשעתו; אבל צדיק גמור אינו בולע, כי אין לבו נוקפו מחשש מכשול עברה כנ"ל, כי כבר בטל הרע לגמרי מכל המדות והתאוות של כל הארבעה יסודות,

ועל כן זה הצדיק גמור וכל הנלוים אליו מתרים להתגרות ברשעים, כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצנורות של כל המדות רעות שלהם, שהגבירו על עצמם ולשברם ולבטלם, ועל־ידי־זה הוא משפיל רשעים עדי ארץ, כנ"ל:

ו

ו ולבוא לזה, להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב, הוא על־ידי תורה ותפלה; ולמוד התורה יהיה ללון לעמקה של הלכה, הינו ללמד פוסקים, כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע, שנאחזין מבחינת אסור והתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שיש בהתורה, וכל זמן שאינו מברר ההלכה הוא מערב טוב ורע,

ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת (משלי יא כז): ודרש רעה תבואנו; עד אשר הוא מעין ומברר הפסק־הלכה, ומברר האסור והמתר וכו', דהינו על־ידי למוד פוסקים, אזי מפריש הטוב מהרע. אך לזכות לזה השכל, שיוכל ללון לעמקה של הלכה, הוא על־ידי תפלה, כי משם נמשך השכל:

ז

ז והענין, כמו שכתוב בתקוני־זהר (תיקון יד, דף כט:): גן – דא אוריתא, כי התורה נקראת גן; ונשמות ישראל המעינים ומבינים בהתורה, הם בחינת עשבין ודשאין דאתרביאו בגן. ומאין הם גדלים, הוא ממעין, דא חכמה, כמו שכתוב (שה"ש ד): מעין גנים.

ומהיכן מקבלין החכמה והשכל, שהוא בחינת המעין, הוא מהתפלה, כמו שכתוב (יואל ד יח): ומעין מבית ה' יצא, הוא התפלה, כמו שכתוב (ישעיה נו ז): כי ביתי בית תפלה.

והוא בחינת מביא מכח אל הפעל. כי תפלה הוא בחינת חדוש העולם, כי תפלה הוא שמאמין שיש מחדש, אשר בידו לעשות כרצונו לשנות הטבע, והוא בחינות בריאה בכח, כמו שכתוב (תהילים קד כד): כלם בחכמה עשית; שהוא בחינת התפלה שמשם יוצא מעין החכמה כנ"ל.

והתורה היא בחינת בריאה בפעל, כמו שכתוב (משלי ח ל): ואהיה אצלו אמון – אמן, לשון פועל, כי בהתורה נברא העולם.

וכשמתפלל על איזה דבר, הוא בחינת חדוש העולם, והוא בחינת בריאה בכח, והוא בחינת התעוררות החכמה, שהוא בתפלה כנ"ל, ומעין מבית ה' יצא – זה התפלה, כי שם נתעורר החכמה כנ"ל, ומשם נמשך המעין, הוא החכמה, אל התורה, ושם יוצא אל הפעל, כמו שכתוב (משלי ב ו): מפיו דעת ותבונה; כי בהתורה הוא התגלות החכמה, ועל־ידי־זה נעשה מעין גנים, שהמעין משקה הגן, ועל־ידי־זה אתרביאו עשבין ודשאין כנ"ל.

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לב:): המעין בתפלתו בא לידי כאב לב וכו', שנאמר (משלי יג יב): תוחלת ממשכה מחלה לב. מאי תקנתה, יעסק בתורה, שנאמר (שם): ועץ חיים תאוה באה.

זהו שאמרנו, כי בהתפלה עדין הוא בכח ואינו יוצא אל הפעל, עד שבא אל התורה, שהיא בחינת בריאה בפעל, ואזי נעשה בקשתו על־ידי שיוצא מכח אל הפעל:

והינו דכתיב (בראשית ב י): ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.

עדן הוא בחינת התפלה, כי עדן עין לא ראתה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד:), שזהו בחינת תפלה, שהוא למעלה מן הטבע, כי על־ידי תפלה משנה הטבע כנ"ל [שזהו בחינת עדן עין לא ראתה, כי למעלה מהטבע אין לנו שום תפיסא]. והינו:

ונהר יצא מעדן – הינו מהתפלה כנ"ל, ומעין מבית ה' יצא; להשקות את הגן – הוא התורה כנ"ל, מעין גנים.

וכאשר נמשך מעין החכמה מהתפלה אל הגן, שהוא התורה, אזי אתרביאו עשבין ודשאין, נשמות ישראל, כלומר, שגדלים בהגן ומבינים ומשכילים בהתורה, ואזי זוכה ללון בעמקה של הלכה לברר הדין: האסור והמתר, הטהור וכו', ובזה מפריש הטוב מהרע כנ"ל. וזהו:

ומשם יפרד – כי על־ידי־זה נפרד הרע מהארבעה יסודות ולא נשאר רק הטוב, ואזי:

והיה לארבעה ראשים – הם ארבע אותיות הוי"ה, שהם שרש הטוב של הארבעה יסודות כנ"ל:

ח

ח וזהו בחינות ארבע ציצית, כי ארבע ציצית הם בחינת הרוח־חיים, וכמו שכתוב (יחזקאל לז ט): כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח; שעל־ידי־זה מכניעין הרוח־סערה, שהוא הרוח של המתנגדים, החולקים על הצדיקים אמתיים,

שממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דקלפה, שהוא בחינת עשו איש שעיר כנ"ל. ועל־כן ציצית הוא לשון שער, כמו שכתוב (שם ח): ויקחני בציצית ראשי; כי על־ידם נכנע עשו איש שעיר, בחינת רוח־סערה כנ"ל.

וזה בחינת טלית לבן, שנתעטף הקדוש־ברוך־הוא וסדר שלש־עשרה מדות (כמו שאמרו רז"ל ראש השנה יז:), כי השלש־עשרה מדות הן בחינות הרוח־חיים דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת טלית, שהוא ארבע כנפות, בחינות הרוח מארבע רוחות כנ"ל. והינו טלית לבן, הפך בחינות רוח דקלפה, בחינת עשו, שהוא אדמוני כלו כאדרת שער (בראשית כה כה), ופרש רש"י: כטלית – כטלית דיקא, בחינת טלית דקלפה, שהוא בחינת טלית אדום, שמשם נמשך הרוח של הרשעים כנ"ל,

ועל־ידי טלית דקדשה, שהוא בחינת טלית לבן, מכניעין אותו, כי משם נמשך הרוח־חיים דקדשה, שהוא בחינת שלש־עשרה מדות של רחמים כנ"ל. ועל כן נתעטף הקדוש־ברוך־הוא בטלית לבן דיקא וסדר לפני משה שלש־עשרה מדות של רחמים, הינו כנ"ל, כי על־ידי טלית דקדשה, שהוא בבחינות מקיף, שהוא בחינת הרוח־חיים, בחינות (קהלת א ו): סובב סבב הולך הרוח, נכנע טלית דקלפה, בחינת הרוח דקלפה.

וזהו (איוב לח יג): לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה; כי על־ידי הארבע כנפות, שהם בחינת הרוח־חיים דקדשה, שהם בחינת הארבע ראשים הנ"ל, על־ידם וינערו רשעים, בחינת משפיל רשעים עדי ארץ – ראשי־תבות: אש, רוח, מים, עפר, כנ"ל:

וזה פרוש:

אמר רבה בר בר־ חנה: אמר לי ההוא טיעא: תא ואחוי לך מתי מדבר. אזלי וחזיתינהו, ודמו כמאן דמבסמו, וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכה דחד מניהו, ועיל טיעא תותה ברכה כי רכיב גמלא וזקיפא רמחה, ולא נגע בה. פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מניהו, ולא הוי מסתגי לן. אמר לי: דלמא שקלת מידי מניהו, דגמירי, דמאן דשקיל מידי מניהו לא מסתגי לה. אזלי אהדרתה, והדר מסתגי לן:

תא ואחוי לך מתי מדבר – הינו שהראה לו הרשעים, שאינם דבקים בצדיקים, והם נקראין מתי מדבר, כי מדבר לא היתה רוח צפונית מנשבת בו (יבמות עב.), הינו בחינת רוח החיים דקדשה, שהיא בחינת רוח צפונית שהיתה מנשבת בכנור של דוד כנ"ל. והרשעים הללו, שאינם דבקים בצדיקים, ואין להם הרוח דקדשה, והם בחייהם קרואים מתים, והראה לו מהיכן מגיע להם שלמות החסרון. וזהו שהראה לו:

דהוו דמו כמבסמי – פרש רבנו שמואל: כשתויי יין, בחינת עשו אדמוני, שהוא הרב דקלפה, אשר משם מקבלין הרשעים הרוח־חיים שלהם להשלים החסרון. וזהו:

וגנו אפרקיד – פרש רבנו שמואל: פניהם למעלה. פניהם זה בחינת הרוח כנ"ל, הכרת פניהם וכו', והינו למעלה, כי הרוח שלהם גדול לפי שעה, עד אשר עולה הצלחתם למעלה כנ"ל, בחינת: כל צורריו יפיח בהם כנ"ל.

והוה גבה ברכה דחד מניהו – זה מורה על גדל ההצלחה של הרשעים, כי העדר ההצלחה נקרא ברכים כושלות (ישעיה נה), וגבה ברכה הינו רום ההצלחה.

ועיל טיעא תותה ברכה – הינו הצדיק, שנקרא טיעא, כמו שפרש רש"י בכל מקום: סוחר ישמעאל, וסוחר הוא בחינת הרוח, כמו שכתוב (קהלת א ו): סובב סבב הולך הרוח, והינו הצדיק, שמקבל הרוח מהקדשה. וזהו סוחר ישמעאל, על שם (בראשית טז יא): כי שמע ה' אל עניך; כי הצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד, כי הוא איש אשר רוח בו כנ"ל.

כי רכיב גמלא – בחינת (משלי יא יז): גומל נפשו איש חסד; זה בחינת רב חסד כנ"ל.

וזקיף רמחא – רומח הוא בחינת רוח מ"ם, בחינת: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, הינו התורה שנתנה לארבעים יום, ששם הרוח חיים כנ"ל, כלומר שהצדיק היה לו בחינת הרוח שמקבל מהתורה כנ"ל, ועם כל זה נחית תחות ברכה, תחת הצלחת הרשע, בחינת כבלע רשע צדיק ממנו.

וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מניהו – הינו שפסק ושבר המדה רעה מאחד מארבע יסודות, שהגביר והמשיך הרשע על עצמו, שהוא הצנור שלו כנ"ל. וזהו: וקא פסקי קרנא דתכלתא וכו', הינו שפסק אחת מן הציצית שלהם, שזה בחינת מה שפסק ושבר המדה רעה שלהם שהוא הצנור שלהם, כי כל המדות רעות נמשכין מארבעה יסודות, ששרשם ארבע ציצית כנ"ל.

ולא מסתגי לן – כלומר, שאף־על־פי־כן לא עלתה לו להשפיל את הרשע ולצאת מתחת ברכיו, אף־על־פי שפסק ושבר המדה רעה של הרשע, שנמשכת מארבעה יסודות, ששרשם ארבע ציצית כנ"ל, שזהו בחינת: וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מניהו כנ"ל, אף־על־פי־כן לא היה יכול להשפילו ולצאת מתחת ברכיו, בחינת: ולא מסתגי לן, שפרושו, שלא היו יכולין לצאת משם, הינו כנ"ל.

אמר לי: דלמא שקלית מידי מניהו – הינו, שמא יש לך אחד מארבע יסודות שלא תקנת בשלמות להפריד ממנו הרע לגמרי, ועל כן לא מסתגי לן, כמבאר לעיל, שכל זמן שנשאר בו איזה אחיזה בעלמא מהרע של איזה מדה, אינו יכול להכניע את הרשע. וזהו: דלמא שקלית מידי מניהו – שמא לקחת קצת מהם, הינו, שמא יש בך עדין איזה אחיזה מאיזה מדה רעה של הרשעים, שלקחת לעצמך איזה מדה ותאוה שלהם, ועל כן לא מסתגי לן, ועל כן אין אנו יכולין לצאת מהם כנ"ל.

דגמירי דמאן דשקיל מידי מניהו לא מסתגי לה – הינו כנ"ל, שיש לנו קבלה, שכל מי שלוקח לעצמו איזה דבר תאוה ומדה רעה של הרשעים, הינו שיש בו עדין איזה אחיזה מהמדות רעות שלהן, אינו יכול לצאת מהם ולהכניעם כנ"ל.

אזלי אהדרתה – הינו שהחזרתי מה שהיה אצלי איזה מעט אחיזת הרע מהמדות רעות שלהם, החזרתי והפרשתי ממני.

והדר מסתגי לן – שאז עלתה בידינו לצאת מתחת ברכיו להכניעו ולהשפילו, כמבאר לעיל, שצדיק גמור שמפריש מעצמו כל אחיזת הרע שלהם לגמרי, הוא יכול לצאת מהם ולהכניעם ולהשפילם, בבחינת: משפיל רשעים עדי ארץ כנ"ל:

וזהו: ראיתי והנה מנורת זהב – היא התורה, הנחמדים מזהב.

וגלה על ראשה – פרש רש"י: מעין, הוא המעין היוצא מבית ה', הוא התפלה.

ושבעה נרתיה – הם הנשמות דאתרביאו בגן, הנחלקים לשבע כתות*).

שבעה ושבעה מוצקות – הם מ"ט אורות, שהוא אור הגנוז לעתיד (כמו שפרש רש"י שם), בחינת: עדן עין לא ראתה, שהוא בחינת התפלה כנ"ל.

ושנים זיתים עליה – פרש רש"י: שני אילנות, הינו אילנא דחיי ואילנא דמותא, הינו טוב ורע כנ"ל. וזהו:

אחד מימין ואחד משמאל, כנ"ל. ומשם יפרד, שנפרד הרע מהטוב, זה לימין וזה לשמאל.

ואמר אל המלאך: מה אלה. ויען וכו' לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי – הינו בחינת הרוח־חיים הנ"ל, בחינת: כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח וכו' כנ"ל,

כי על־ידי תורה ותפלה, שעל־ידי־זה מבררין הטוב מן הרע כנ"ל, שזה בחינת כל מראה המנורה כנ"ל, על־ידי־זה זוכה לרוח החיים ונשלם כל החסרונות כנ"ל.

(וזהו: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר וכו' – כי זרבבל היה אז הצדיק הדור, ועמדו כנגדו כמה רשעים לבטלו מעבודתו, כמבאר בפסוקים רבים, ועל זה נאמר שם: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וכו' – שעל־ידי בחינת המשכת הרוח־חיים הנ"ל שממשיך הצדיק הגמור וכו' כנ"ל, על־ידי־זה יכניע ויפיל כל השונאים, בחינת: מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר – שכל המונעים העומדים לפניו כהר, כלם יתבטלו על־ידי בחינת הרוח־חיים הנ"ל, כנ"ל):

ט

ט והנה מבאר למעלה, כי הרוח־חיים הוא בהתורה, בחינת: ורוח אלקים מרחפת על־פני המים כנ"ל. ועל כן במצרים, שהיה קדם קבלת התורה, ולא היה להם מהיכן לקבל הרוח־חיים, נאמר בהם (שמות ו ט): מקצר רוח, כי לא היה להם מאין לקבל הרוח־חיים, שהוא בחינת ארך אפים, מאריך רוחה כנ"ל, ועל כן נאמר בהם מקצר רוח, שהוא הפך ארך אפים, שהוא בחינת הרוח־חיים, שממשיכין על־ידי אנחה להשלים החסרון כנ"ל, כי הרוח הוא שלמות החסרון כנ"ל, בחינת: ויתן לך משאלת לבך.

וזהו בחינת: הרחב פיך ואמלאהו – שנתמלא החסרון. וזהו בחינת מלאפום – מלא פום.

והענין, כי מלאפו"ם הוא יו"ד וא"ו, והוא בחינת יו"ד מיני דפיקין, כנגד יו"ד הדברות, והדפק הוא על־ידי הרוח, כידוע. ועל כן הם עשרה מיני דפיקין, כנגד עשרת הדברות, כי הרוח שהוא הדפק, הוא בהתורה כנ"ל, והוא"ו הוא בחינת המשכת הרוח,

והינו מלאפום – מלא פום, כי על־ידי המשכת הרוח נשלם החסרון, שזהו בחינת הרחב פיך ואמלאהו – שנתמלא החסרון כנ"ל, שזהו בחינת מלאפום – מלא פום כנ"ל.

וזהו שדקדק (תהלים פא): אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים; וקבלו התורה אשר שם הרוח, ואזי דיקא: הרחב פיך ואמלאהו, בחינת מלאפום כנ"ל, בחינת שלמות החסרון,

כי דיקא אחר יציאת מצרים, בחינת: המעלך מארץ מצרים, שאז נתבטל בחינת מקצר רוח הנ"ל, כי קבלו התורה, ששם הרוח־חיים כנ"ל, על כן אז דיקא: הרחב פיך ואמלאהו, בחינת שלמות החסרון, בחינת מלא פום, בחינת: ימלא ה' כל משאלותיך כנ"ל.

ועל כן נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית, כי ציצית בחינת הרוח־חיים, בחינת מארבע רוחות וכו' כנ"ל:

גם דבר אז מענין שתים־עשרה שעות היום ושתים־עשרה שעות הלילה, שיש בהם שנים־עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים, וכל חלק וחלק מתתר"ף חלקים, יש בו גם כן צרוף השם, וכל זה הוא בחינת רוח החיים שבהדפק. ולא זכיתי לשמע באור ענין זה היטב, גם שכחתי קצת מזה, והמשכילים יבינו:

י

רכב אלקים רבתים אלפי שנאן (תהילים סח יח),

אלפי – בחינת אלופי עשו, ועל־ידי רכב אלקים רבתים, בחינת קבלת התורה, שמשם מקבלין הרוח־חיים הרבנים דקדשה, על־ידי־זה: אלפי שנאן, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (ע"ז ג:): אל תקרי שנאן, אלא שאינן, הינו שעל־ידי קבלת התורה, ששם הרוח דהרב דקדשה, על־ידי־זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו, רברבי עשו, שהם בחינת הרב דקלפה, בבחינת אלפי שאינן – שאלופי עשו, רברבי עשו, נתבטלין ואינן:

יא

מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק, ואמר רזי־לי רזי־לי, אוי לי, בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו (ישעיה כד טז).

מכנף הארץ – זה בחינת כנפי הציצית, ששם הרוח־חיים, שהוא בחינת כנור של דוד, שהיה מנגן על־ידי הרוח צפונית וכו' כנ"ל, כי הנגינה והזמירות נמשכין מהרוח־חיים שבכנפי ראה, כידוע. וזהו: זמרת שמענו – בחינת הנגון של כנור של דוד, שהוא בחינת הרוח־חיים, שהוא בחינת כנפי הציצית, בחינת מכנף הארץ כנ"ל, ועל־ידי־זה מכניעין הרשעים, בבחינת: לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

וזהו: צבי לצדיק – פרש רש"י: עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים, הינו כנ"ל, כי על־ידי הרוח־חיים הנ"ל מתגברין הצדיקים על הרשעים כנ"ל.

וזהו: ואמר רזי־לי וכו' אוי לי – פרש רש"י: שנגלו לי שני רזים: רז פרעניות ורז ישועה, והרי תרחק הישועה עד וכו'. הינו כנ"ל, כי הרוח של הרשע גדול בשעתו, בבחינת רוח־סערה, שמשם כל הצרות ואריכת הגלות של ישראל.

וזהו: בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו – כי יניקת הבוגדים והרשעים הוא מבחינת פגם הבגדים, דהינו פגם הציצית, שהם בכנפי הבגד, דהינו מפגם הארבעה יסודות, שאחיזתן ושרשם העליון הוא בחינת ארבע ציצית כנ"ל.

אבל סוף כל סוף: פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ וכו' – כי כל הרשעים יכרעו ויפלו, כי לסוף כלה ונאבד וכו' כנ"ל, כי הצדיקים גמורים מכניעין אותם ומשפילים רשעים עדי ארץ על־ידי הרוח־חיים שלהם, שהוא בחינת ציצית, בחינת מכנף הארץ זמרת שמענו כנ"ל.

כנור של חמש נימין – בחינת התורה, וכן כתוב בזהר (צו, דף לב.): ותופשי התורה – אלין דתפשין בכנורא.

חמש אני אית לראה (חולין מז.), כי רוח החיים הוא בהראה, ומשם המשכת הרוח של האנחה, כידוע בחוש, ועל־כן אית לה חמש אני לראה, כנגד חמשה־חמשי־ תורה, חמשה נימין דכנור דדוד, ששם הרוח־חיים כנ"ל: (עין בתקונים, תקון י: כנפי מצוה, אנון ה' קשרין, לקבל שמע וכו', דאנון לקבל ה' נימין דכנור דדוד וכו', עין שם. גם עין בהשמטות הזהר):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף