ליקוטי מוהר"ן/ב/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ליקוטי מוהר"ן TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו (במדבר כ"ח):

א "ואת הערבים צויתי לכלכלך" (מלכים א י"ז) - זה בחינת צדקה. כי בתחלה כשמתחילין להתנדב לצדקה, אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות, וזהו עקר עבודת הצדקה. כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם, רק עקר העבודה - לשבר האכזריות להפכו לרחמנות. וזה בחינת: "ואת הערבים צויתי לכלכלך" כי העורב הוא בטבעו אכזרי, ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו. כמו כן צריכין בצדקה כנ"ל. וכל הנדיבי לב, כל מי שהוא נדבן, צריך לילך ולעבר בתחלה דרך בחינה זו, בחינת: "ואת הערבים" הנ"ל. דהינו שבתחלה צריכים לשבר האכזריות שלהם, מה שיש להם אכזריות בתחלה, להפכו לרחמנות, להתנדב לצדקה כנ"ל:

ב ובחינה זו, דהינו התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד. כי כל העבודות וכל התשובות, כל מה שרוצין לעשות איזה עבדא בעבודת השם, כמה קלין של אוי ואבוי וכמה גניחות וכמה כפילות וכמה הטיות (הינו תנועות משנות שעושין יראי ה' בעבודתם) צריכין לעשות קדם שעושין איזה עבדא. ועקר בהתחלה, שאז קשה מאד, כי 'כל התחלות קשות' (מכילתא פרשת יתרו, והובא בפירש"י שם), וצריכין כמה קלין וכמה גניחות וכו' קדם שמתחילין איזהו התחלה. וגם אחר כך לאחר ההתחלה גם כן אינו בא בנקל עבודת השם, וצריכין כמה יגיעות וכמה תנועות כנ"ל קדם שזוכין לעשות איזה עבדא, שיהיה לה הדור. אך ההתחלה קשה מאד כנ"ל, כי עקר תולדותיהן של צדיקים - מעשים טובים, (תנחומא פרשת נח והובא בפירש"י שם) נמצא שהמצוות ומעשים טובים וכל עבודת השם הם בחינת הולדה, וקדם ההולדה כמה קלין וכמה חבלים וצירים יש להיולדת קדם שמולדת ההולדה, ובפרט מבכירה, דהינו הולדה ראשונה של אשה, שאז קשה עליה מאד, כמו שכתוב (ירמיה ד): "צרה כמבכירה", שזה בחינת ההתחלה, בחינת: 'כל התחלות קשות' כנ"ל. וצדקה היא תמיד התחלה בבחינת (דברים ט"ו): "פתוח תפתח" שאפלו כשיש פתח והתחלה הצדקה היא פותחת יותר ויותר ומרחבת הפתח יותר, כי כל דבר ודבר מעבודת השם, כשרוצין לכנס באותו הדרך ואותו העבודה, צריכין לפתח שם פתח לכנס באותו הדרך, וזה בחינת: 'כל התחלות קשות', מחמת שבהתחלה צריכין לשבר ולפתח פתח מחדש, על כן קשה מאד. וסגלת כח הצדקה - להרחיב ולפתח הפתח יותר ויותר, שכשעושין איזהו פתח באיזה עבודה ונותנין צדקה, אזי הצדקה פותחת ומרחבת הפתח יותר ויותר, כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחבת כל הפתחים כנ"ל. וגם בצדקה עצמה יש התחלה, דהינו כשמתחילין לתן צדקה, שזה בחינת: 'ואת הערבים צויתי' כנ"ל, ועל כן התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד, כי היא בחינת התחלה של כל ההתחלות כנ"ל:

ג אך התועלת של הצדקה גדול מאד מאד, כי הצדקה מועלת תמיד, כי צרכי הגוף הם רבים מאד, ואפלו ההכרחיות הם רבים וגדולים מאד: אכילה ושתיה ומלבושים ודירות, שיכולין לבלות ימיו ושניו אפלו על ההכרחיות לבד, והם מונעין את האדם מאד מעבודת הבורא, ואף על פי שגם הם בעצמן הם גם כן עבודת הבורא יתברך, כי הם בחינת אתערותא דלתתא, כי 'בעבדא דלתתא אתער לעלא' (זוהר פ' לך לך עז: פו: ועוד במקומות רבים מזוה"ק). כי על ידי כל עסקים ומלאכות שעושין בני אדם, על ידי זה נתעורר אותו הציור של אותו המלאכה למעלה במעשה בראשית, ומביא חיות והארה לאותו הציור של אותו המלאכה של מעשה בראשית שלמעלה, שהוא מכון כנגד אותו העסק והמלאכה, שהאדם עושה למטה בעולם הזה, כי על ידי העסקים והמלאכות שעושים, נעשה על ידי זה בחינת משכן. כי כל המלאכות כלולים בל"ט מלאכות שהם אבות מלאכות, 'אבות מכלל דאיכא תולדות' (בבא קמא ב.), כי כל מיני מלאכות ועסקים שעושין, כלם כלולים בל"ט מלאכות שהם האבות, והשאר הם תולדות. ול"ט מלאכות הם כנגד מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת מ"ט:): 'אבות מלאכות ארבעים חסר אחת - כנגד מי, כנגד מלאכת המשכן'. 'וציורא דמשכנא כציורא דעבדא דבראשית' (תקוני זהר דף יב בהקדמה), והאדם עושה המלאכה, 'וציורא דגופא כציורא דמשכנא' (בהקדמת התקונים שם). נמצא שעל ידי האדם שעושה המלאכה והעסק, על ידי זה נעשה בחינת משכן, כשעושה המלאכה והעסק כראוי, כמו שצריך לעשות, ועל ידי זה נותן חיות

והארה למעשה בראשית, והוא קיום העולם. נמצא שגם זה הוא עבודת הבורא:

אף על פי כן אם היה שופע עלינו חסדו, לא היינו צריכים לכל זה, כי הלא איך ברא השם יתברך את כל העולם כלו אחר העדר הגמור, שלא היה שום הויה, שיהיה על ידה אתערותא דלתתא, ואף על פי כן ברא עולמות כאלו. והכל בחסדו בלי אתערותא דלתתא כלל, בבחינת (תהלים פ"ט): "עולם חסד יבנה". ומאחר שהוא יתברך היה יכול לברא עולמות כאלו בלי אתערותא דלתתא כלל, רק על ידי חסדו, בודאי הוא יכול להחיות ולקים העולמות רק על ידי חסדו, ולא היינו צריכים לעשות כלל שום עסק ומלאכה, ואפלו ההכרחיות היו נעשין על ידי אחרים, כמו שכתוב (ישעיה ס"א): "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכרמיכם, ואתם כהני ה' תקראו". כהני ה' דיקא בחינת חסד, בחינת: "עולם חסד יבנה", הינו שיהיו נקראים "כהני ה'", בחינת חסד, שאין צריכים לעשות שום מלאכה, רק העולם מתקים בחסדו כנ"ל. אך כשהחסד נתעכב, חס ושלום, ואין משפיע עלינו חסדו, אזי צריכין לעשות בשביל אתערותא דלתתא כנ"ל. וזה בחינת (תהלים ס"ב): "ולך ה' החסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". הינו כשהחסד נתעכב אצלו יתברך, שזה בחינת: "ולך ה' החסד" - שהחסד נתעכב אצלו יתברך ואין משפיעו עלינו, אזי: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", הינו כפי העשיות והעסקים שעושה, כן הוא יתברך משלם. כי צריכין לעשות דוקא, מחמת שהחסד נתעכב אצלו יתברך ואינו משפיעו עלינו, אבל אם היה משפיע עלינו החסד, לא היינו צריכין לעשות כלל, ואזי היה נתקים: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו הוא עושה, כי אין צריכין לעשות כלל, כששופע חסדו כנ"ל:

ד אך צריך לקבל החסד בהדרגה, כי רב החסד אי אפשר לקבל, כי היו בטלים במציאות מחמת רב החסד, כי אין יכולין לקבל רב טובה (תענית כ"ג), וצריך לעשות כלי וצנור לקבל על ידו החסד. וזה נעשה על ידי יראה, כי על ידי יראה נעשה חקיקה וצנור לקבל על ידו החסד, בבחינת (בראשית מ"ט): "ומחוקק מבין רגליו". 'רגל' הוא בחינת יראה שהיא בחינת סוף, כמו שכתוב (סוף קהלת): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא", הינו שעל ידי יראה שהיא בחינת רגל, נעשה חקיקה וצנור לקבל בתוכו את החסד. וזה בחינת (במדבר י"ז): "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" הינו שהחסד - בחינת אהרן, צריך לקבלו על ידי הכלי, שהוא בחינת יראה סטרא דלוי, וזה בחינת (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו":

ה ועקר היראה נעשה על ידי התגלות הרצון, בבחינת: "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמ"ה), שעל ידי התגלות הרצון נעשה יראה, הינו על ידי שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו יתברך, כי הוא יתברך ברא הכל ברצונו בלי שום חיוב כלל, ומחיה ומקים הכל ברצונו יתברך, ואין שום חיוב הטבעי כלל, על ידי זה נעשה יראה, כי אזי יש שכר וענש, ושיך להתירא מפניו יתברך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ד): 'ויירא יעקב מאד - אמר: שמא יגרם החטא'; אבל כשאין נתגלה הרצון וסוברים שיש חיוב הטבע, חס ושלום, וכאלו מתנהג הכל על פי הטבע, חס ושלום, אין שיך יראה כלל, כי אין שכר וענש כלל, חס ושלום, מאחר שהכל מתנהג רק כפי חיוב הטבע, חס ושלום. נמצא שעקר היראה - על ידי התגלות הרצון:

ו והתגלות הרצון הוא על ידי ימים טובים, כי כל אחד מהימים טובים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהג רק על פי רצונו בלבד, בבחינת (ויקרא כ"ג): "מקרא קדש", שהיום טוב קדש קורא ומכריז את הרצון כנ"ל, כי בכל יום טוב ויום טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות, שהם הפך הטבע, שעל ידי זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו, ואין שום חיוב הטבע כלל. בפסח - יציאת מצרים, שהוציאנו ממצרים באותות נוראות. בשבועות - מתן תורה, שנתן לנו התורה באותות נוראות. בסכות - הקף ענני כבוד. ועל כן כל יום טוב ויום טוב מכריז וקורא את הרצון בבחינת מקרא קדש כנ"ל. ועל כן הימים טובים נקראים רגל, שהיא בחינת יראה כנ"ל. כי על ידי יום טוב, שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה יראה כנ"ל:

אך לא תמיד שומעין את קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל, וזה נכר בשמחת יום טוב, כי כל אחד לפי מה שמרגיש ושומע את קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון, כמו כן יש לו שמחת יום טוב, כי כשנתגלה הרצון, שהכל ברצונו יתברך, אזי יודעים, שכל השעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו"ם, שהם מכבידים עלינו - על כלם ינקם בהם הוא יתברך ויגאלינו מידם. אבל כשסוברים, חס ושלום, שהכל על פי חיוב הטבע, אין שיך נקמה בהם, מאחר שהכל מתנהג רק על פי סדר הטבע, חס ושלום. וזה בחינת (תהלים נ"ח): "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". פעמיו דיקא. הינו על ידי "שלש פעמים בשנה" (דברים ט"ז), שהם הימים טובים שעל ידם נתגלה הרצון, על ידי זה: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' וכו' כנ"ל, וכמו שכתוב (שם): "ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שפטים בארץ". דהינו, שנתגלה שיש אלקים שופט ברצונו, ויש פרי לצדיק ובהם ינקם, ועל ידי זה: "ישמח צדיק". וזה בחינת שמחת יום טוב, על ידי התגלות הרצון שנתגלה ביום טוב על ידי קול הקריאה, שהיום טוב מכריז וקורא את הרצון כנ"ל, אך לא כל אחד ואחד שומע קול הקריאה הנ"ל של יום טוב, כי יש חיות רעות דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המטעית שהכל על פי הטבע, וכאלו אין שום רצון, חס ושלום, ואפלו האותות נוראות שעשה עמנו השם יתברך, משימים הכל בתוך דרך הטבע. והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו, שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאלו הכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום, וכשהם מתגברים, אזי קול שאגתם עולה ומתגבר על קול הקריאה של יום טוב, שקורא את הרצון, ואזי נשבת שמחת יום טוב, חס ושלום, כי עקר שמחת יום טוב - על ידי התגלות הרצון כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ד): שאגו צרריך בקרב מועדך, שמו אותתם אתות - ששאגת הצוררים, דהינו קול החיות רעות, שהם חכמי הטבע, נכנס בקרב המועדים ממש, הינו בתוך קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון כנ"ל, ושאגת הצוררים נכנס בתוכם ממש, ושואגים בקולם, שהכל רק על פי חיוב הטבע, חס ושלום, כפי סדר אותות השמים. וזה: שמו אותתם אתות - שמשימים אותות השמים לאותות, שאומרים שהכל רק על פי אותות השמים כפי חיוב הטבע, חס ושלום:

ז והכנעתם של אלו החיות רעות, חכמי הטבע, הוא על ידי חכם גדול שבקדשה, שיכול לקשר כל הרצונות בשרש הרצון, ששם הוא בחינת הסתלקות משה, כידוע (זהר פרשת יתרו פ"ח: ועין זהר נשא קכ"ט). והוא בחינת מצח הרצון, בחינת (שמות כ"ח): "והיה על מצחו לרצון". וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשרש הרצון, ועל ידי זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע, שכופרים ברצון. אך כנגד זה יש בחינת מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, כי כל דבר יש לו שרש, ושרש חכמת הטבע הוא בחינת מצח הנחש, בחינת (שמואל א י"ז): "ומצחת נחשת על רגליו", הנאמר בגלית, הינו בחינת מצח הנחש הנ"ל, כי גלית היה כופר והיה רוצה להראות, שכל הסבות הכל על פי הטבע, חס ושלום, שזה בחינת מצח הנחש כנ"ל, וזהו: "רגליו", בחינת סבות, כמו שכתוב (בראשית ל): "ויברך ה' אותך לרגלי" - בסבותי, כי כן הוא הפרוש שם, שיעקב אמר ללבן, שהשם יתברך היה מסבב אליו הברכה על ידו ובסבתו. נמצא שרגל הוא בחינת סבות. רק שיעקב תלה כל הסבות בהשם יתברך כנ"ל, וגלית היה תולה כל הסבות שלו במצח הנחש, דהינו בחיוב הטבע, וזהו: "ומצחת נחשת על רגליו" כנ"ל:

ולפעמים מתגבר בחינת מצח הנחש בפעל, דהינו על ידי איש פרטי, שיונק חכמתו ממצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, והוא מראה בחכמתו, שהכל על פי הטבע, חס ושלום. ויש שנכנס בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, בתוך החכם שבקדשה, וחכמה זו של מצח הנחש מתחלת לכנס עמו מעיון לעיון, עד שנכנס בעיון דק מאד, עד שרוצה להטיל פגם, חס ושלום, בשרש הרצון ולכפר שם, חס ושלום, כאלו אין רצון כלל, חס ושלום:

ח ודע, שזה המצח הנחש - יניקתו מזקני הדור, ממאריכי ימים שבדור, כשאין בהם שלמות, מזה יונק מצח הנחש הנ"ל, כי 'זקן - זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב:), וצריך האדם, כל מה שמזקין, כל מה שנתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום ויום שבא אחר כך תוספות אור קדשה ודעת, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קנים פרק ג): 'זקני תלמידי חכמים - כל זמן שמזקינין, דעתן מתישבת עליהן' כי צריכין בכל יום ויום שבא אחר כך להוסיף בו קדשה ודעת, כמו שכתוב (בראשית א): "ויקרא אלקים לאור יום" - שכל יום צריך שיאיר ביותר כנ"ל. אבל כשהזקנים, המאריכי ימים שבדור, פוגמים את ימיהם ואין מוסיפין אור קדשה ודעת בכל יום ויום, מזה יונק מצח הנחש, חכמת הטבע הנ"ל, (כי מנפילת הימים של הזקנים, אשר אין דעתם מתישבת כנ"ל, מפגם הדעת הזה של אלו הזקנים יונק מצח הנחש, שהוא חכמת הטבע) ומתגבר, חס ושלום, דעת חכמת הטבע, שכופרים ברצון על ידי נפילת הדעת והימים, שנופלים מהזקנים המאריכי ימים שאינם כראוי כנ"ל. וזהו בחינת (איוב י"ד) "קצר ימים שבע רגז" הינו שתי הבחינות הנ"ל. 'קצר ימים' זה בחינת הזקנים שאינם כראוי, שאין מוסיפין קדשה ודעת בכל יום, שזהו עקר הזקנה והאריכות ימים כנ"ל, וכשהזקנים פוגמים את ימיהם ואין מאריכין את ימיהם בקדשה ודעת כנ"ל, זה בחינת "קצר ימים", ומזה יונק מצח הנחש, שהוא הפך מצח הרצון, וזהו: "שבע רגז" - הפך הרצון כנ"ל. אבל כשהזקנים כראוי, בחינת: 'זקן - זה קנה חכמה' וכו' כנ"ל, על ידי זה מתגבר התגלות הרצון, בבחינת (ישעיה ט): "זקן ונשוא פנים" - שעל ידי זקן שבקדשה מתגבר הרצון, שהוא בחינת נשוא פנים, כי נשיאת פנים הוא בחינת רצון, כמו שאמר אלישע ליהורם (מלכים ב ד): "לולי פני יהושפט אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" - שאלישע לא היה לו שום רצון ליהורם, רק על ידי נשיאת פנים של יהושפט, על ידי זה נתרצה אליו. נמצא שנשיאות פנים הוא בחינת רצון, וזה בחינת זקן ונשוא פנים כנ"ל:

ט וצדקה מועיל לזה, שעל ידי הצדקה מתקנין ומעלין פגם נפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי ימים, שאינם כראוי, שמזה יניקת מצח הנחש כנ"ל, בבחינת (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברב הימים תמצאנו" - שכח הצדקה מוצאין ברב הימים, דהינו במאריכי ימים, כי על ידי הצדקה מעלין ומתקנין הפגם שלהם כנ"ל. וזהו: "שלח לחמך על פני המים", הינו שתתן צדקה, והכתוב מבטיחך, שההפסד שאתה מפסיד ממונך, שפזרת לצדקה תרויח ותמצאנו ברב הימים, במאריכי ימים כנ"ל, כי על ידי הצדקה מעלין פגם נפילת הדעת של המאריכי ימים, שמזה הוא יניקת מצח הנחש כנ"ל, ומוציאין כל היניקה והחיות של מצח הנחש, חכמת הטבע, ומתגבר בחינת מצח הרצון. כי עקר עבודת הצדקה היא בבחינת: ואת הערבים צויתי וכו' כנ"ל, דהינו מה שצריכים בהתחלה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות, ומזה בעצמו מתגבר בחינת הרצון, 'כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא' (סנהדרין ל"ט), מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות, על ידי זה נתהפך הרגז לרצון. ואזי כשנכנע מצח הנחש ונתגלה בחינת מצח הרצון, אזי נכנעים ונופלים קול החיות רעות, ונשמע קול הקריאה של יום טוב, שהוא התגלות הרצון כנ"ל. ואזי כשנתגלה הרצון, נעשה יראה כנ"ל. ועל ידי היראה יכולין לקבל החסד כנ"ל. וכששופע החסד, אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה כנ"ל, כי אזי נתקים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו" וכו', כנ"ל. וכל זה נעשה על ידי הצדקה כנ"ל. נמצא שתועלת הצדקה גדול מאד:

י ועל כן כשרצה יעקב לעשות רצון בעשו, אמר: "ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית ל"ג). כי גם מה שנותנין לעכו"ם, הוא גם כן בחינת צדקה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט): 'ונוגשיך צדקה', ועל ידי צדקה נעשה רצון כנ"ל. וזהו שאמר לו: "ולקחת מנחתי מידי", הינו צדקה, בחינת (מלאכי ג): "מגישי מנחה בצדקה". "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים", הינו כמו ראות פני אלקים, שהוא בחינת (דברים ט"ז): "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'", דהינו ימים טובים, שעל ידם נתגלה הרצון, (ועקר התגלות הרצון על ידי ימים טובים הוא על ידי הצדקה כנ"ל), כמו כן יהיה נעשה אצלו רצון על ידי הצדקה, וזהו: 'ותרצני' כנ"ל. (כי מאחר שהמנחה והצדקה שנתן לעשו היא בחינת צדקה ממש, בחינת: "ונוגשיך צדקה", נמצא שעל ידי זה נתגלה הרצון העליון, שהוא נתגלה על ידי צדקה כנ"ל, ומשם נשתלשל הרצון למטה ונעשה רצון גם בעשו):

יא וזה בחינת מלחמת דוד וגלית (שמואל א י"ז), כי גלית היה רוצה להראות בחכמתו, שהכל על פי הטבע, כי היה יונק ממצח הנחש, בבחינת: "ומצחת נחשת על רגליו", שתלה כל הסבות בחיוב הטבע, שהוא בחינת מצח הנחש כנ"ל. ועל כן "חרף מערכות אלקים חיים" (שם), כי היה רוצה להראות, שהכל על ידי מערכת השמים כפי חיוב הטבע, חס ושלום:

ודוד היה איש חיל (שמואל א' ט"ז). ועמד כנגדו ואמר, שכבר היה לו מעשה כזו: ובא הארי והדוב - דהינו חיות רעות הנ"ל הדורסים וטורפים, שהם חכמי הטבע כנ"ל. ונשא זה מהעדר - הינו מהעדר הגמור, שנשא וסלק זאת מהעדר הגמור, דהינו שכפר בזה, שהשם יתברך ברא הכל ברצונו אחר העדר הגמור, רק שהכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום. ויצאתי אחריו והכתיו - הינו שהייתי מתגבר עליו והכנעתי והשפלתי אותו. ויקם עלי - הינו שאחר כך התגבר עוד כנגדי. והחזקתי בזקנו - הינו שהבנתי, שכל כחו ויניקתו על ידי מצח הנחש, שיונק מזקני הדור שאינם כראוי כנ"ל, ועל כן החזקתי בזקנו, שהחזקתי ותפסתי שם בשרש יניקתו בזקני הדור. והכתיו והמיתיו - שהכנעתי והשפלתי את חכמי הטבע, חיות רעות, על ידי שהחזקתי בזקנו, בשרש יניקתם כנ"ל. ועל כן: והיה הפלשתי כאחד מהם - כי הוא גם כן בחינה זו ממש, שכל כחו ממצח הנחש, בחינת: "ומצחת נחשת" וכו' כנ"ל, ועל כן גם הוא כמותם, ואוכל להכניעו ולהפילו. וזה שכתוב (שם): ותטבע האבן במצחו - הינו במצח הנחש, שהכניעו על ידי בחינת (משלי י"א): "אבן שלמה רצונו" בחינת רצון כנ"ל. וזה בחינת שהזהיר ישי את דוד בלכתו לשם: "ואת ערבתם תקח" זה בחינת עורב בחינת צדקה. כי עקר עבודת הצדקה - בבחינת עורב, בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' כנ"ל, כי על ידי הצדקה הוא מוציא החיות של מצח הנחש, שיונק מזקני הדור כנ"ל: ודע, שאפלו כשמכניעין וסותרין דעות חכמי הטבע ומשפילין אותם, אף על פי כן אם אין התגלות הרצון חזק ותקיף, דהינו שעדין יש ספק ברצון, שאינו מברר בברור חזק שמתנהג רק על פי הרצון, אף על פי שחכמת הטבע נכנעת, אף על פי כן מאחר שהרצון אינו חזק עדין יש יכלת, חס ושלום, למצח הנחש, חכמת הטבע, שיחזר ויתעורר ויתגבר כבתחלה, וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מועלת תמיד ועומדת תמיד כנגד מצח הנחש כנ"ל:

וזה פרוש: רב יהודא הנדואה משתעי: זמנא חדא הוה אזלינא בספינתא וחזינא ההוא אבן טבא דהדר לה תנינא, ונחת בר אמוראי לאתויה. אתא תנינא, קא בעי בלע לספינתא. אתא צפרא פושקנצא, פסקה לרישה. אתהפכו מיא והוו דמא אתא תנינא חברה, שקלה ותליא לה ואחיה. הדר אתי, קא בעי בלעה לספינתא. הדר אתי צפרא (פושקנצא), פסקה לרישה, שקלה לההוא אבן טבא, שדיה לספינתא. הוה צפרא מליחי בהדן, אותבינהו עליהו, שקלוהו ופרחו להו בהדה: (בבא בתרא עד:)

רשב"ם

וחזינא ההוא אבן טבא, לתוך הים, והדרא לה תנינא, הכי גרסינן אתא ההוא תנינא, רגש וקא בעי למבלע לספינתא. אתא פושקנצא, עורב נקבה: וקטעה לרישא דתנינא. אתהפכו מיא והוו דמא, מרב דם, שהיה גדול הרבה: הדר קא בעי לטבועי לספינתא, אתא ההוא פושקנצא וקטלה, ואזל בר אמוראי ושקלה לההוא אבן טבא, ותלינהו להנהו צפרי, לנסות אם יחיו וחיו: ופרחו להו בהדי, ההוא אבן:

זמנא חדא אזלינא בספינתא, - זה בחינת שרש הרצון, ששם קבורת משה, שנסתלק בשרש הרצון כנ"ל. וזה בחינת ספינתא, בחינת (דברים ל"ג): "כי שם חלקת מחקק ספון". וחזינא ההוא אבן טבא דהדר לה תנינא - הינו בחינת: אבן שלמה רצונו, בחינת הרצון הנ"ל. דהדר לה תנינא - זה מצח הנחש, שמסבב ומתגבר על הרצון כנ"ל. ונחת בר אמוראי לאתויה - הינו בחינת החכם שבקדשה, בחינת (משלי ז): "אמר לחכמה אחותי את", שהחכם שבקדשה רצה להתגבר ולהעלות הרצון, לקשרו לשרש הרצון כנ"ל. אתא תנינא קא בעי בלע לספינתא, הינו שבא בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, ורצה לבלע הספינה, בחינת שרש הרצון, בחינת: "כי שם חלקת מחקק ספון", כי מצח הנחש רצה להתגבר גם בשרש הרצון, להטיל פגם וכפירה שם, חס ושלום, כנ"ל. אתא פושקנצא , הינו עורב, פסקה לרישה. פרוש, שבא בחינת עורב, דהינו צדקה כנ"ל, כי עקר עבודת הצדקה - בבחינת עורב, בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' להפך אכזריות לרחמנות, ועל ידי זה מתגברים על מצח הנחש, חכמת הטבע כנ"ל, כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא כנ"ל. וזהו שאתא פושקנצא, דהינו עורב בחינת צדקה, ופסקה לרישה, שחתך ראש הנחש בחינות מצח הנחש, שהכניעו והרגו על ידי הצדקה כנ"ל. אתהפכו מיא והוו דמא - הינו שעל ידי זה שהכניע מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, על ידי זה נכנעו ונפלו קול שאגת החיות רעות, הדורסים וטורפים רבים מבני עמנו כנ"ל, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב, שהוא התגלות הרצון, ואזי: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' וכו' כנ"ל. וזהו אתהפכו מיא - הינו שאגת החיות רעות, בחינת (איוב ג): "יתכו כמים שאגתי". והוו דמא - זה בחינת: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" כנ"ל. כי על ידי הכנעת קול שאגת החיות רעות, על ידי זה: "ישמח צדיק כי חזה נקם" וכו', כי נשמע קול הקריאה של יום טוב כנ"ל. אתא תנינא חברה, שקלה ותליא לה ואחיה - שבא בחינת מצח הנחש, ושקלה לאבן טוב הנ"ל, שנטל את האבן טוב, בחינת: אבן שלמה רצונו. ותליא לה, הינו שהטיל בו ספק, וזהו: ותליא לה, כמו דבר התולה בספק, שהטיל ספק ברצון, שהוא בחינת אבן טוב הנ"ל, ועל ידי זה ואחיה - שחזר וחיה חכמת הטבע, מצח הנחש, כי חכמת הטבע חזרה ונתגברה על ידי שהיה ספק ברצון כנ"ל. וזהו: הדר אתי קא בעי בלעה לספינתא - שחזר ובא התנין מצח הנחש לבלע הספינה, בחינת שרש הרצון, חס ושלום, כנ"ל. הדר אתי צפרא פושקנצא, פסקה לרישה - הינו שחזר ובא העורב בחינת צדקה כנ"ל, ופסקה לרישה, שהרג את מצח הנחש והכניעו, כי תמיד מכניעין את מצח הנחש על ידי הצדקה כנ"ל. ושקלה לההוא אבן טבא ושדיה לספינתא - כי אחר שהכניע את מצח הנחש, חכמת הטבע, לגמרי, אזי נטל את האבן טוב בחינת הרצון, בחינת: אבן שלמה רצונו, ושדיה לספינתא - שהשליכו לשרש הרצון, ששם מקשרין כל הרצונות כנ"ל:

הוה צפרי מליחי בהדן, אותבינהו עליהו, שקלוהו ופרחו להו, פרוש, שהיה עמנו צפרי מליחי, הינו נפשות ישראל מבני עמנו שטעו אחריהם, אחרי חכמי הטבע, שהם בחינת חיות רעות, שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו כנ"ל. וזהו: צפרי מליחי, כי הם "כצפרים האחזות בפח" (קהלת ט). וזהו 'מליחי' - לשון ממלח, הינו מבלבל (עין רש"י שמות ל' פסוק לה). כי גם הם נתבלבלו על ידי חיות רעות הנ"ל, וטעו גם כן אחריהם, ועכשו פרחו להו ויצאו לשלום על ידי האבן טוב הנ"ל, על ידי בחינת הרצון שנתגלה עתה כנ"ל. ואזי כשנתגלה הרצון, אזי נעשה יראה, ועל ידי יראה מקבלין החסד כנ"ל. וזה גם כן בחינת פרחו, בחינת: "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", הינו בחינת השפעת החסד על ידי היראה, שנעשה על ידי התגלות הרצון כנ"ל:

יב וזה בחינת רפואות, כי הוא רפואה לכל המכות, כי כל בחינות אלו הם בחינת רפואות. צדקה היא רפואה, בבחינת (מלאכי ג): "צדקה מרפא בכנפיה". זקן - זה קנה חכמה (קדושין ל"ב) הוא בחינת רפואה, בבחינת (משלי י"ב): "לשון חכמים מרפא". רצון הוא בחינת רפואה, כמו שכתוב (ישעיה ס"א): "ה' שלחני לחבש לנשברי לב, לקרא שנת רצון". מלאכת מעשה בראשית הוא רפואה, כמו שכתוב (דברי הימים ב כ"ד): "ותעל ארוכה למלאכה בידם". כי רפואות המכה היא על ידי כמה בחינות. שבתחלה צריכין שיפתח פי המכה, אחר כך צריך כח המושך, שימשך ויוציא הלחה והדמים המקלקלים מתוך המכה, אחר כך צריכין להדיח כל הדמים, שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, כדי שיוכלו הדמים לילך ולסבב כל סדר סבובם כסדר בלי שום עכוב. כי כשהדמים הולכים ומסבבים בגוף כדרכם, כשבאים למקום שיש בו קלקול, דהינו במקום המכה, נתעכבים שם, ושם נתעכב ונמשך כל עכירות וקלקול שיש בהדמים, כי כן הדרך - שבמקום המקלקל שם נתעכב כל מיני עכירות וקלקול שיש בהדמים, ואזי נתעכבים שם הדמים, ואין יכולים לסבב סבובם כסדר הלוכם ומרוצתם, כי יש להדמים סדר ההלוך, שהולכים ומסבבים הגוף כך וכך פעמים בשעה, וכיוצא, וכשיש בהם עכירות, נתעכבים במקום המקלקל כנ"ל, ואינם יכולים לסבב כסדר, על כן צריכין להדיחם ולכבסם. אחר כך צריכים לסגר פי המכה. וכל אלו בחינות רפואות נעשים על ידי בחינות הנ"ל, כי צדקה היא בחינת פתיחת פי המכה, בבחינת: "פתוח תפתח". חכמה היא בחינת כח המושך, בבחינת (איוב כ"ח): "ומשך חכמה מפנינים" - מלפני ומלפנים (וכמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק המצניע) על פסוק: "יקרה היא מפנינים" - מלפני ולפנים, עין שם), שבחינת חכמה מושכת ומוציאה הקלקול מלפני ולפנים, מכל מקומות הפנימיים. רגל שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה בחינת הדחת וכבוס הדמים, כדי שיוכלו הדמים לסבב סבובם כסדר. וזה בחינת רגל, בחינת (מלכים א א): "עין רוגל" - עין כובס, כמו שפרש רש"י שם. הינו שעל ידי רגל ויום טוב שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה בחינת הדחת וכבוס הדמים כנ"ל, ואזי יכולים הדמים לסבב כסדר. ובשביל זה נקרא הרגל חג - לשון סבוב, כמו שכתוב (ישעיה מ): "הישב על חוג הארץ" - על סבוב הארץ, כי על ידי הדחת וכבוס הדמים, על ידי זה הם מסבבים כסדר כנ"ל. מעשה בראשית - דהינו בחינת: 'עולם חסד יבנה', כי על ידי בחינות אלו הנ"ל זוכין להשפעת החסד, שיתקים העולם בחסדו, בחינת: "ואתם כהני ה' תקראו" כנ"ל, ועל ידי בחינה זו, בחינת כהן, חסד - על ידי זה נסגר פי המכה, בבחינת (ויקרא י"ג): "והסגיר הכהן את הנגע" שעל ידי בחינת חסד, בחינת כהן, נסגר המכה לגמרי ונתרפא בשלמות:

וזה פרוש: וביום הבכורים - זה בחינת התחלה, בחינת צרה כמבכירה. ואיזהו התחלה, בהקריבכם מנחה חדשה לה' - הינו התחלת הצדקה, כשמתחילין מחדש לתן צדקה. וזה בחינת מנחה חדשה, בחינת צדקה חדשה, בחינת התחלת הצדקה. כי מנחה בחינת צדקה, כמו שכתוב: "מגישי מנחה בצדקה". ועל ידי הצדקה נתתקן בחינת זקן כנ"ל, וזהו: בשבעתיכם - זה בחינת זקן, כי בסיני נדמה להם כזקן (כמו שפרש רש"י בפרשת אנכי), כי על ידי בחינת מנחה חדשה שהוא בחינת התחלת הצדקה נתתקן בחינת זקן, שהוא בחינת שבועות כנ"ל, ואזי נתבטל יניקתו של מצח הנחש, שיונק מזקני הדור, שאינם כתקונו כנ"ל, ונשמע קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל. וזהו: מקרא קדש יהיה לכם - הינו קול הקריאה של יום טוב שהוא התגלות הרצון, שזה בחינת: "מקרא קדש" כנ"ל, שהוא נשמע עתה על ידי הצדקה, שמכניע את מצח הנחש, חכמת הטבע, כנ"ל. ואזי על ידי התגלות הרצון, כל מלאכת עבדה לא תעשו - כי על ידי התגלות הרצון נעשה יראה, ועל ידי יראה נשפע חסד, ואזי אין צריכין לעשות שום מלאכה, כי נתקים העולם בחסדו, בבחינת: "עולם חסד יבנה", ואזי: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו', "ואתם כהני ה' תקראו", כנ"ל. וזהו: כל מלאכת עבדה לא תעשו - כי אין צריכין לעשות שום מלאכה ושום עסק, כי נתקים העולם בחסדו, בחינת: "ואתם כהני ה' תקראו", כנ"ל:

יש חלוק בין החיות רעות ובין המצח הנחש, כי חכמי הטבע שהם בחינת חיות רעות הם החכמים שאוחזים בחכמת הטבע להנאתם, כי יש להם הנאה מזה, כדי להחזיק דעת ושקר שלהם וכיוצא. אבל החכם שהוא בבחינת מצח הנחש, הוא רשע וכופר בלי שום הנאה, שאין לו שום הנאה מחכמתו, רק הוא (כמו רשע ירא, שהוא) רשע וכופר בלי שום הנאה כנ"ל:

כלל המאמר כלו אחד וכלו קשור זה בזה, שהצדקה היא קשה מאד בהתחלה, אבל התועלת של הצדקה גדול מאד, כי על ידי הצדקה אין צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, כי נתקים העולם בחסדו, כי על ידי הצדקה מוציאין יניקת מצח הנחש, שיונק מזקני הדור, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון, ואזי נתגלה יראה, כי עקר היראה - על ידי התגלות הרצון, ועל ידי היראה נעשה כלי וצנור לקבל על ידו השפעת החסד, כי בלא הכלי והצנור אי אפשר לקבל את החסד, רק על ידי היראה שהוא צנור וכלי, על ידה מקבלין את החסד, ואזי מתקים העולם בחסדו, ואז אין צריכין לעשות שום מלאכה, כי נתקים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו' כנ"ל:


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף