כף החיים/יורה דעה/קיג

כף החיים ‏ יורה דעה קיג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וכו' והטעם דעיקר הגזירה משום חתנות ודבר שאינו חשוב כ"כ אין אדם מזמין חבירו עליו. ט"ז סק"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' ולפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא אלא שיש עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים. תפארת למשה. ולפ"ז ה"ה מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעכו"ם כדלעיל סי' ב' סעי' ה' ולקמן סי' קי"ט ג"כ בישולו אסור. פ"ת או' א' נמצא דדבר זה הוא בפלוגתא לפי הטעמים וא"כ כיון דמידי דרבנן הוא נראה דבדיעבד אין לאסור. ועיין לעיל סי' קי"ב או' י"א.

ב

ב) שם. וגם עולה על שלחן מלכים וכו' לאו דוקא מלכים אלא אפי' עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא אסור. רבינו האר"י ז"ל בס' טעמי המצות פ' עקב ובשה"מ פ' וילך. ברכ"י בשיו"ב או' ב' ור"ל אנשים חשובים שראוי מאכל זה לתת לפניהם.

ג

ג) שם. וגם עולה על שלחן מלכים וכו' ואין לחלק בין דבר הנשתנה מברייתו או לא וכ"כ האו"ה (כלל מ"ג דין א') וכן הסכימו שאר פו' ודלא כהר"ן. תו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ח. פר"ח או' א' פר"ת או' א' מנ"י על התו"ח שם או' ל"ב. ער"ה או' ב' ואו' ד' שש"א או' א' ערוך השלחן או' ט'.

ד

ד) קרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן (נדרים נ"ד ע"ב) אוכליהם לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בישולי עכו"ם. או"ה כלל מ"ג דין ב' ד"מ או' ב' ש"ך סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' ט"ז פר"ח או' ב' לה"פ או' א' בל"י או' א' ערוך השלחן או' יו"ד. זבחי צדק או' ג'.

ה

ה) ואפי' כמהין ופטריות יש בהם משום בש"ג דהם עולים משום פרפרות. או"ה שם. תו"ח שם. ד"מ שם. ש"ך שם. כנה"ג שם. חכ"א כלל ס"ו או' ד' מיהו הפר"ח סוף או' ג' חולק וכתב דכמהין ופטריות אינם עולים עש"מ ואין בהם משום בש"ג וכן הסכים ערוך השלחן או' יו"ד. והפר"ת או' ז' כתב דבמקומותינו הכמהין והפטריות עולין עש"מ והם לשבח כדעת האו"ה ומה שדחה הפר"ח מהש"ס אין ראיה דהאידנא עולים הם והכל כפי המקום. וכ"כ המנ"י בסול"מ שבסוף התו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ט' בשם הרד"ק דהכל לפי המקום והזמן. וכ"כ החכ"א שם. ועיין לקמן או' יו"ד ואו' י"א.

ו

ו) ערמונים (שקורין בערבי כסתאנ"א) שקלאן גוי מותרין דהא נאכלים כמו שהן חיים אעפ"י שרוב אכילתן ע"י צלייה ובישול. ברכ"י שם או' ח' בשם הרד"ק. מיהו הפר"ח או' כ"ב הביא פלוגתא בזה אם נאכלים חיים וע"כ הולכים בזה לפי המקום והזמן כמ"ש באו' הקודם אם רוב המקום ההוא אוכלים אותם חיים אין בהם משום בש"ג ואם לאו יש בהם בש"ג.

ז

ז) שם. או לפרפרת וכו' כ"כ הטור ומשמע שר"ל שאף שהמלכים אינם מלפתים בו הפת כיון שעולה על שלחנם לפרפרת דהיינו לקנוח סעודה נאסר משום בש"ג. פר"ח או' ג' אלא שהוא חולק ע"ז וס"ל דדברים הבאים לקינוח סעודה שאינם עשויה ללפת בהם את הפת לית בהו משום בש"ג יעו"ש. אבל החכ"א כלל ס"ו או א' כתב דדבר הבא לקינוח סעודה יש בו משום בש"ג. וכ"כ ערוך השלחן או' ז' דדעת הטור והש"ע דזה שאמרו חז"ל ללפת בו את הפת לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין עש"מ ללפת בו הפת אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה עש"מ אעפ"י שנאכל בפ"ע ולא עם הפת וסיים דלענין דינא כיון דהטור והש"ע פסקו לאיסור הכי ק"ל.

ח

ח) תבשיל של אורז יש בו משום בש"ג. פר"ח שם ואו' ה' לה"פ או' ה' בל"י סוף או' ה' חכ"א שם או' ב' זבחי צדק או' ה'.

ט

ט) דייסא (מחטים או שעוריה כתושין) אין בה משום בש"ג. פר"ח או' ה' לה"פ שם. קהל יהודה סעי' א' ער"ה או ג' חכ"א שם. זבחי צדק או'. ו' ועיין לקמן או' ס"ג ואו' ס"ד. ונראה דאורז שקורין הירז ג"כ אינו עולה עש"מ. חכ"א שם. [ועי' לעיל או' ח'].

י

י) דבר הנאכל כמו שהוא חי ואדם א' אינו יכול לאוכלו אלא צלי או מבושל בטלה דעתו אצל כל האדם הואיל ורובא דעלמא אוכלין אותו כמו שהוא חי ושרי ליה נמי וכן בהפך אם הרוב אינם אוכלים אותו כמו שהוא חי הגם דאדם זה אוכלו כמו שהוא חי יש בו משום בש"ג וגם לדידיה אסור. שו"ת הריק"ש הנקרא אהלי יעקב סי' נ"ח פר"ח או' ג' מנ"י בסול"מ שבסוף התו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. לה"פ או' ב' בל"י או' ב' ברכ"י בשיו"ב או' א' חכ"א שם או' ד' ערוך השלחן או' י"ב. זבחי צדק או' ח'.

יא

יא) ואם יש מקומות שאוכלין אותם חיים ויש מקומות שאין אוכלין אותם חיים כל א' וא' הולך כפי מקומו. פר"ח שם. סול"מ שם. לה"פ שם. בל"י שם. ברכ"י שם. חכ"א שם. ערוך השלחן שם. זבחי צדק או' ט'.

יב

יב) ואדם חשוב צריך להחמיר בבש"ג אף בדבר שנאכל כמו שהוא חי כדאמרינן בשבת דף נ"א ע"א. מהריק"ש בהגהות על הש"ע וכ"כ הש"ך לקמן סי' קנ"ב סק"ב. מיהו הכנה"ג בהגב"י סי' זה או' י"ד האריך בזה וכתב דגם אדם חשוב א"צ להחמיר בזה. וכ"כ הפר"ח סוף או' ג' לה"פ או' ב' פר"ת לקמן סי' קי"ד או' ע' ער"ה או' ג' דגמ"ר ערוך השלחן או' י"א. אמנם הרב מזמור לדוד בסי' זה כתב דלדינא אדם חשוב יש לו להחמיר כיון דהרי"ף והרא"ש העתיקו שם ההיא דרבי אמי ג"כ עכ"נ. וכ"מ מדברי האר"י ז"ל שנכתוב באו' שאח"ז דיש להחמיר. וכ"ה דעת הברכ"י בשיו"ב או' ד' ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' רנ"ז או' ל"ד.

יג

יג) תרמוסין אין בהם משום בש"ג. הרמב"ם פי"ז מהמ"א דין ט"ו. פר"ח או' ב' ומשום גיעולי גוים (ר"ל שנתבשל בכליהה) הויא פלוגתא וראוי להחמיר. מהר"ל סי' קל"ח מהריק"ש בהגהות על הש"ע. ומיהו מ"ש ומשום גיעולי גוים וכו' עיין לקמן סי' קכ"ב סעי' ו' ובהגה שכתב שאם בישל בשבילו מותר לקנות ממנו לכתחלה יעו"ש. מיהו רבינו האר"י ז"ל בשה"מ פ' וילך כתב צריך ליזהר שלא לאכול תרמוסין הנשלקים ע"י גוים למתקן ואעפ"י שמן הדין מותרין הם לפי שאין עולין עש"מ עכ"ז לא גרעיה מההוא גברא (עיין מו"ק די"ב ע"ב) דלא אתחזי ליה אליהו ז"ל משום דשתה מים דאחים ליה קפילא ארמאה עכ"ל ומיהו מ"ש שמן הדין מותרין וכו' ה"ד אם בישל בכלי ישראל או בכלי שלו למכור לעכו"ם אבל אם בישל בכלי שלו למכור לישראל מדינא אסור משוה גיעולי עכו"ם וכאשר יבואר בדברינו לשם יעו"ש.

יד

יד) חלב שבשלו גוי ועשאו גבינה אין בו משוה בש"ג. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. בל"י או' ה'.

טו

טו) גבינה אין בה משום בש"ג כיון שנאכל כמו שהוא חי ואפי' אדם שאינו אוכל גבינה חיה ונתבשלה ע"י עכו"ם שרי ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם. מהריק"ש בתשו' הנקרי אהלי יעקב סי' נ"ח. ברכ"י או' א' וכ"כ לעיל או' יו"ד בשם כמה פו' יעו"ש.

טז

טז) שם. שבישלו עכו"ם וכו' בין בישול דקדרה בין בישול דצלי דגם צלי מבושל איקרי כדאיתא בדברי הימים ויבשלו את הפסח וכן מוכח בגמ' מההיא דגוי שחרך ריש אוניה ומההיא דישראל שהניח בשר ע"ג גחלים. וכ"כ הרשב"א בתה"ב. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ח או' א' וכן מוכח לקמן סעי' י"ב.

יז

טוב) [סעיף ב'] עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי וכו' אם נתערב מאכל שנאסר כבר ע"י בש"ג תוך מאכל של היתר ואינו ניכר בתוכו להפרידו ולהוציאו בין שנתערב במינו בין שנתערב בשאינו מינו בין בלח בין ביבש בטל ברוב בעלמא ואפי' ביצה ועוף שלם ושאר דברים שאינם מתבטלים בעלמא בבש"ג מתבטל שפיר ברוב בעלמא. או"ה כלל מ"ג דין ז' תו"ח כלל ע"ה דין ח' ש"ך ס"ק כ"א ולעיל סי' קי"ב ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ג' מנ"י על התו"ח שם או' י"ד. בל"י או' ד' קהל יהודה סעי' ב' ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד בשם כמה פו' והגה דיש מחמירין ומנריכין ס' כמ"ש כנה"ג שה בשה הרשד"ם חי"ד סי' מ"א והברכ"י שה בשה הרשד"ם והפר"ח סי' צ"ט או' י"ז מ"מ כיון שרבו המתירין ובמילתא דרבנן יש להקל. וכ"פ חכ"א כנל ס"ו סוף או' י"א. ערוך השלחן או' נ"ג. וכ"כ לעיל סי' קי"ב או' ס"ו ואו' ס"ז לגבי פת עכו"ם יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ה.

יח

חי) שם הגה. ומותר לאכול אפונים קלויים של עכו"ם וכו' ודוקא קנויים אבל אפונים מבושלים אסורים במקוה שעולים עש"מ. הרמב"ם פי"ז מהמ"א ה' י"ח. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. פר"ח או' ה' מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' ל"א. לה"פ או' ה' ומסתמא אמרינן עולה עש"מ אם לא שידעינן בודאי שאינו עולה עש"מ. מנ"י שם. ועיין לקמן או' ך'.

יט

יט) וכן פולין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותם העכו"ם ומוכרין אותן אסורים משום בש"ג במקוה שעולים עש"מ הרמב"ם שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. מנ"י שם. הל"פ שם. וכבר כתבנו באו' הקודם דמסתמא אמרינן עולים עש"מ וכו' אבל פולים הקלויים אין בהם משום בש"ג שאינם עולים עש"מ. בן א"ח פ' חקת או' י"ג. וכן חטים הקלויים אין בהם משום בש"ג. יפ"ל ח"ג או' ב'.

כ

ך) שם הגה. ומותר לאכול אפונים קלויים של עכו"ם וכו' ומיהו האר"י ז"ל בשה"מ פ' וילך כתב דהאפונים מן הדין אסורין מפני שקליות שלהם עולים עש"מ והשרים של המקומות שעושים אותם קליות עכ"ל ומשמע גם לפי דברי האר"י ז"ל דאם ידוע לנו שאין עולין באותו מקום שקולים אותם עש"מ שרי. ומיהו אם במקום שקולים אותם עולים ושולחים אותם למקום אחר שאין עולים נסתפק בזה הרב חיים שאל ח"א סי' ע"ד בסעי' הששי וכתב שדעתו נוטה לאסור יעו"ש ונראה דה"ה בהיפך דאם במקום שקולין אותם אין עולין ובמקום אחר ששולחין אותם עולים דיש להחמיר לפי דברי האר"י ז"ל ואין דומה לפת שהולכין אחר אפייה דהכא הדבר תלוי בטעם אחר בעולה עש"מ.

כא

כא) הקאהב"י של עכו"ם רבינו האר"י אסרה משום בש"ג כמ"ש בס' נגיד ומצוה אך לא ראיתי זה בשה"מ וכ"ה דעת הכנה"ג בסי' זה (בהגב"י או' י"ז) ובתשו' ב"ח חי"ד סי' קנ"ה וכתב דהיה אוסרו על עצמו שלא לשתות אך לא היה מוחה בשותים. אמנם מדברי מהריק"ש רסי' קי"ד שאסר לשתות הקאהב"י במקום הנועד לזה משום חתנות וכ"כ הרה"ג מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל בתשו' כ"י מוכח דמשום בש"ג ליכא וכ"ה דעת הפר"ח סי' קי"ד או' ו' וכ"כ הרב שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב דף ע"ה. אכן הרב פנים מאירות ח"ב סי' ס"ב חלק על הפר"ח וסבר דיש בו משום בשולי גוים יעוש"ב. והרדב"ז בתשו' סי' תרל"ז התיר הקאהב"י דאין בה משום בש"ג אך לא ישתה במסיבתם יעו"ש וכן התיר הרב בני חיי וכתב דאפשר דהאר"י היה מחמיר על עצמו יעו"ש ומלשון נגיד ומצוה נראה שהאר"י זצ"ל מן הדין קאמר וכבר הכנה"ג והרב פנים מאירות ס"ל דמדינא אסור. ברכ"י בשיו"ב או' ג' נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יוכל למחות ביד השותים כי יש להם על מה לסמוך.

כב

כב) וכתב זבחי צדק סוף או' ט"ז דבעיר בגדאד יע"א נוהגין היתר גמור בקאוו"י דנהגו כהמתירין אך מי שהוא יר"ש יחמיר לעצמו. וכ"כ בן א"ח פ' חקת או' ט"ז דבעיר בגדאד יע"א המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות הקאווי של גוים אפי' במקום הנועד שלה ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועים מושכין ידיהם ממנה ברם אפי' אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית"א מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם עכ"ל. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' שכ"ה או' ל"ו ולקמן סי' קי"ד או' י"ב ואו' י"ד.

כג

כג) וקאווי קלוייה לבד בלתי בישול ודאי לכ"ע שרי לקנותה מן העכו"ם ובשלה כיון דלא נאסרה משום בש"ג דהא קלוייה אינה עולה לא עש"מ ולא על שלחן הדיוטות.

כד

כד) שם בהגה. וכן נהגו בהם היתר וכו' ולכן נוהגין היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים עכו"ם או שאר דברים שאין בהם בש"ג. תו"ח כלל ל"ה דין א' ש"ך סק"ג. אבל אגוזים גדולים שמרקחים בקליפתן המרה עם הגרעין שלהן אסורים משום בש"ג דאינם נאכלים חיים ועולים עש"מ. תו"ח כלל ע"ה דין ט"ז בשם הגהות אלפסי. ט"ז ס"ק י"ד. לה"פ או' ה' בל"י או' ה' חכ"א כלל ס"ו או' י"ג. ועיין לקמן או' פ"ה.

כה

כה) שם בהגה. ואין לחוש לכליהם של עכו"ם דסתמן אינן בני יומן. כדלקמן סי' קכ"ב סעי' ו' יעו"ש ובדברינו לשם.

כו

כו) שם בהגה. וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי אעפ"י שבשלו אותו עכו"ם ונמחה וכו' מה שעושים הגוים חבושים מבושלים עד שנמחו לגמרי ומערבים אותם עם סוק"ר ועושים מהם מין מאכל שקורין אותם בערבי לוזינ"א של אספרג"ל אוכלים אותה בעירנו (בגדאד) משום שנאכל כמו שהוא חי דחבושים בעירנו נאכלים כמו שהם חיים. זבחי צדק או' י"ח. מיהו בעיר קדשנו ירושת"ו החבושים אינם נאכלים חיין אלא ע"י הדחק וא"כ יש בהם משום בש"ג כמ"ש לקמן או' ע"ב יעו"ש.

כז

כז) זנגבי"ל מרוקח בדבש שרי משום בש"ג משום דנאכל כמו שהוא חי. לה"פ או' ה' ודוקא זנגב"יל לח אבל יבש יש בהם משום בש"ג. בל"י או' ה' מיהו המ"א באו"ח סי' ר"ג סק"ד כתב דאין חילוק דהא היבש ג"כ נאכל כמו שהוא חי עם לחם ומים יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' כ"ד שהבאנו ג"כ פלוגתא בזה וכתבנו שם בשם האחרונים דכיון דבש"ג דרבנן יש להקל יעו"ש.

כח

כח) [סעיף ג'] פנאד"ה שאפאה עכו"ם אסורה וכו' והיינו פשטיד"ה של דגים ואם אפאה עכו"ם אסורה משום שהדגים הם בעין ואסורים משום בש"ג וגם העיסה אסורה שבלועה מאיסורי דרבנן. שו"ג או' ח' בשם הג"א פ' אין מעמידין.

כט

כט) אבל שומן בשר או של אווזא סתמן כבר מהותך ואין בו משום בש"ג דאין בישול אחר בישול. ט"ז סוף סק"ב. ש"ך סק"ה כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. פר"ת או' ז' מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' כ"ג. לה"פ או' ו' בל"י או' ז' שו"ג שם. חכ"א כלל ס"ו או' ו'. ערוך השלחן או' כ"א.

ל

ל) ואם אפה עכו"ם פאנדי"ש עם שומן חי של בשר דינו כשומן דגים ואסור. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג שם. חכ"א שם. והיינו אם היה השומן חי שלא נתבשל אפי' כמאכל בן דרוסאי אבל אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואח"כ בשלו העכו"ם שרי כמ"ש לקמן סעי' ח' וכ"כ הפר"ת שם. לה"פ שם.

לא

לא) וה"ה פאנאד"ה של בשר שקורין פשטיד"א דמשימין בו מולייתא של בשר חי דהוי כמו פאנאד"ה של דגים שאסור. כנה"ג שם. שו"ג שם.

לב

לב) ואם לקחו דגים ומעכו אותם וערבו אותם בבצק עד שנעשה הכל כעיסה אחת שרי והגם שימצא חתיכות קטנות של דג בעינם שרי. פר"ת לעיל סי' קי"ב או' ט' ומשמע דוקא אם מעכם ונשאר איזה חתיכות קטנות שלא נתמעכו היטב שרי. אבל אם לא מעכם רק שחתכם לחתיכות קטנות והניחם בתוך העיסה שנראים לעינים בתוך הפת יש בהם משום בש"ג וע"כ המניחים חתיכות קטנות בשר בתוך העיסה הנראים לעינים בתוך הפת והאופה עכו"ם לא סגי בשגירת התנור כמו פת אלא הוי כתבשיל וצריך הישראל להדביקו בידיו בתנור דהוי כנותן קדרה על האש דלקמן סעי' ח' וכנותן מחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו דלקמן סעי' ז' יעו"ש. ואם אופה בפורנ"א מניחו הישראל קרוב לאש מקום הראוי להתבשל בו כנז' ולענין ברכה אם יברך עליו המוציא או במ"מ נת' בדברינו לאו"ח סי' קס"ח או' נ"ד ואו' קל"ז כי יש פלוגתא בזה יעו"ש.

לג

לג) שם. מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין וכו' והגם דכתבנו לעיל או' טו"ב דבש"ג בטל ברוב שאני הכא שהשומן נראה וניכר בעין בתוך הפת. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' כ"ו. חו"ד בהשמטות בסי' קי"ח וכתב וכנ"ל בירקות שכתב הש"ע דמיירי שהשומן ניכר אבל כשאינו ניכר מותר. וכ"כ ערוך השלחן או' כ"א.

לד

לד) [סעיף ד'] יש מי שמתיר בשפחות שלנו. הקנויות לנו למלאכה דעבד דישראל הוא דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מה"ת וליתא בכלל עכו"ם והילכך ליתיה בכלל גזירות דידהו. ב"י ריש הסי' בשם תשו' הרמב"ן. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ז. ביאור הגר"א או' ט' ועיין באו"ח סי' ד"ש סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

לה

לה) שם. ויש מי שאוסר וכו' וכ"ה דעת הש"ע דבכל מקום שמביא יש ויש דעתו לפסוק כסברא אחרונה אם לא בשעת הדחק דיש לסמוך על סברא ראשונה אם היא להקל כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' י"ג או' ז' יעו"ש וכ"כ הכנה"ג בהגב"י סוף או' ח' דבמקומות הללו אין נוהגין התר אפי' בשפחות שהן קנויות לנו אפי' בדיעבד ומיהו שמעתי מא"א דבשעת הדחק יש לסמוך אסברת הרמב"ן יעו"ש. והב"ד השו"ג או' ט'.

לו

לו) ומיהו עבדים ושפחות הללו אם מלו וטבלו אעפ"י שמלו וטבלו בע"כ בישוליהם מותר. כנה"ג שם בשם הרדב"ז סי' מ"ט. שו"ג מחו' או' א' קהל יהודה סעי' ד' זבחי צדק או' כ"ד.

לז

לז) שם הגה. ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירין. ושפחות הנשכרות שאין אנו מוזהרין עליהן בשבת כמ"ש באו"ח סי' ד"ש סעי' ג' לכ"ע יש לאסור ואפי' דיעבד. פר"ח או' ט' לה"פ או' ח' ומיהו עיין בש"ך סק"ז שמסתפק בדברי מור"ם ז"ל שכתב ובדיעבד יש לסמוך וכו' אי קאי איש מתירין שכתב הש"ע וה"ד בשפחות הקנויים או אפי' בשפחות הנשכרות דיש לסמוך אדברי המתירין בש"ג בבית ישראל והוא דעת ר' אברהם שהביא הטור א"נ דסמיך אטעמא שכתב אח"כ דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט יעו"ש. והב"ח כתב דנהגו היתר בכל שפחות עכו"ם נשכרות מטעם שכתב מהרא"י דא"א שלא יחתה א' מבני הבית מיהו צריך שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור בתוך התבשיל להשביח חלקה יעו"ש.

לח

לח) שם בהגה. ואפי' לכתחלה נוהגין להקל וכו' היינו מנהג. בני אשכנז אבל לספרדים שקבלו חומרות פסק הש"ע אין להתיר אלא רק בשפחות הקנויות ובשעת הדחק כמ"ש לעיל או' ל"ה יעו"ש.

לט

טל) שם בהגה. כי א"א שלא יחתה כו' משמע מכאן דאפי' לא כיון להתיר התבשיל ע"י חיתוי זה דמותר וכ"כ בד"מ או' א' ולקמן בהגה סעי' ז' ומיהו יש חולקין בזה וס"ל שצריך לכוין בחיתוי להכשיר התבשיל כמ"ש לקמן או' נ"א יעו"ש. וגם זהו לדברי מור"ם ז"ל אבל לדברי הש"ע אין חיתוי מועיל לתבשיל כמ"ש לקמן סעי' ז' יעו"ש.

מ

מ) [סעיף ה'] עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבישול מותר כיצד עכו"ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים הרי אלו מותרים וכו' וה"ה אם הצית אור בתנור בית החורף להחם הבית והיה עומד קדרה שם, והעכו"ם לא ידע מזה ונתבשל מותר. חכ"א כלל ס"ו או' יו"ד.

מא

מא) שם. עכו"ם שבישל ולא נתכוין לבישול וכו' מבואר בגמ' שאם הסיק הגוי התנור לייבש בו יתד לח או כיוצא וטמן הישראל בו בלא ידיעת הגוי שום דבר לאפות בו מותר אבל בידיעת הגוי לגירסת הרי"ף אסור שמא נתכוון הגוי לבשל אותו דבר וכן דעת הרא"ש והטור. ורי"ו כתב שכן עיקר ורבים מן הפו' חלוקים בזה והיכא דליכא הפ"מ ראוי לחוש לזה. פר"ח או' י"א. ומיהו התו"ח כלל ע"ה דין כ"ב כתב כדברי האוסרים וכ"נ דעת המנ"י שם או' מ"ג. וכ"כ הפר"ת או' ח' חכ"א שם. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה והוא במילתא דרבנן יש לפסוק כדברי ספר"ח דבהפ"מ יש להקל. וכ"פ ערוך השלחן או' כ"ח. וכן הסכים זבחי צדק או' כ"ו.

מב

מב) [סעיף ו'] כל שבישלו ישראל מעט וכו' לפיכך אם הניח עכו"ם בשר או קדרה ע"ג האש והפך ישראל וכו' ואם הניח ישראל וגמר הגוי אעפ"י שגמר הגוי קודם שהגיע למב"ד ע"י הנחת ישראל כיון שלא סילקו מע"ג האור מהני אבל אם הניח עכו"ם ע"ג האש וגמר ישראל אפי' שהגיע למב"ד ע"י הנחת עכו"ם כיון דליכא סילוק מע"ג האש מהני גמר ישראל. פר"ח או' י"ב. אבל הפר"ת או' ט' חלק על חלוקה שנייה וכתב דדוקא אם גמר ישראל קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי אבל בתר הכי לא מהני וכפסק הש"ע בסעי' ט' יעו"ש. וכ"כ לקמן או' נ"ח בשם הכנה"ג וכן הסכים זבחי צדק או' כ"ז.

מג

מג) שם. וגמר עכו"ם הרי זה מותר. וכגון שלא הפכו מצד שהוא מונח על הגחלים ולהניחו מצד אחר דא"כ היינו סילקו ואסור כדלקמן סעי' י"א. ב"י. קהל יהודה סעי' ו'.

מד

מד) מעשה שהיה בדג א' שטיגנה אותו הנכרית במחבת והצד התחתון נתבשל לגמרי ע"י הנכרית אבל הצד העליון לא נתבשל כלל ועודנו חי לגמרי ואח"כ באה הישראלית והפכה את הדג הנז' במחבת והצד העליון נעשה למטה ונתבשל ע"י הישראלית יען כי כן דרך הדג שאם לא יהפכו העליון לתחתון אותו הצד לא יתבשל כלל זהו ודאי שהדג אסור משום שנתבשל צד א' ע"י נכרית וזהו גרע משנתבשל ע"י גוי כמב"ד דהכא הצד הראשון נתבשל לגמרי ע"י הנכרית ואין לומר שחצי הדג שנתבשל ע"י הנכרית יהיה אסור והחצי שנתבשל ע"י הישראלית יהיה מותר ונחלוק את הדג בעביו חדא שהחצי המותר בלע מן האסור וליכא רוב כדי שיתבטל ברוב וגם לסברת המתירין שהביא מרן בסעי' ט"ז שפליטת הבש"ג מותר אפ"ה זה הדג אסור יען שהצד המותר בלע שומן בעין מן הצד האסור דהדגים יש בהם שמנונית הרבה ונבלע מצד לצד ועוד מי מפיס לנו שעד כאן נתבשל ע"י הגוי ועד כאן ע"י ישראל וע"כ הדג הזה אסור. זבחי צדק או' ל' ומיהו אם לא נתבשל לגמרי ע"י הנכרית ואפי' אם נתבשל כמב"ד יש להכשיר והגם שכתב לקמן בסעי' ט' דאין להתיר אלא א"כ הוא ע"ש וכו' נראה דהכא עדיף טפי כיון דצד השני עודנו חי ואינו דומה לנתבשל כולו למאכל בן דרוסאי ועוד הא כתב בהגה לשם ויש מתירין בכל ענין יעו"ש.

מה

מה) הוה עובדא בשפחת ישראל שהטילה לתוך קדרת תבשיל שע"ג האור ב' ביצים בקליפותיהם להתבשל והקדרה הניחתה יהודית עם התבשיל ע"ג האור להתבשל. הנה הגם דבהנחת ישראל סגי אע"ג שהגוי הגיס וסייע בתבשיל (כמ"ש לקמן סעי' י"א) והוי גומרו ביד גוי מ"מ היה מקום לחלק דהתם שאני שהניח הקדרה והתבשיל עצמו שמתבשל והוא כדי להפקיע בישול גוי אבל הכא דפנים חדשות באו לכאן דכשהניחה היהודית לא היו שם הביצים לא יועיל הנחת הקדרה ומ"מ יש להתיר התבשיל בפשיטות כשיש בו רוב בעלמא דבש"ג בטל ברוב. ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד בשם בתי כהונה כ"י. פאת נגב חי"ד סי' כ"ד. זכ"ל או' ב' זבחי צדק או' כ"ח. ועיין לעיל או' טו"ב.

מו

מו) שם הגה. ואפי' לא היה מתבשל בלא סיוע העכו"ם. עיין ש"ך סק"ח מ"ש להשיג על זה וסיים ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון שבש"ס איתא בהדיא דהיכא דהניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בו אסור אם לא היה מתבשל בלא סיוע העכו"ם יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ל"ז על דברי מור"ם הנז' דהם דברים תמוהים שנראים הפך הגמ' וכ"כ הפר"ח או' י"ג דבגמ' מבואר היפך מזה וכ"כ הפר"ת או' יו"ד. ברכ"י בשיו"ב או' י"א וכתב וכן העלה לאסור מהר"י זיין בתשו' כ"י וע"כ כתב דיש למחות בנוהגים ליתן הבשר ע"ג הגחלים והגוי עומד על ימינו להפך הבשר עד שנצלה. ועיין לעיל או' מ"ג.

מז

מז) [סעיף ז'] אין שגירת התנור מועלת אלא בפת וכו' לפיכך הרוצה לבשל מחבת בתנור של עכו"ם צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור וכו' רבים טועים בזה שאחר שהניחוה במקום הראוי הגוי מגביה אותה ברחת ומכניסה יותר בפנים וזה אינו כלום כדלקמן סעי' ח' פר"ח או' י"ד. והרב מהר"י זיין בתשו' הנז' חלק עליו דאין ראיה מהתם והעלה דהקפידה היא שלא יסלקם הגוי מהאור עד שיתבשל. וכתב שכן מצא כדבריו בתשו' הרדב"ז (והוא בנדפסות ח"א סוף סי' ג' וח"ג סי' תקכ"ז) כ"י סי' אלף תי"ו. ברכ"י בשיו"ב או' י"ב. זכ"ל ח"ג דף ס"ו ע"ב. ער"ה או' ז' ור"ל דהקפידה היא שלא יסלקם הגוי לגמרי מהאור עד שיתבשל כמב"ד אבל אם מגביה אותה ברחת ומכניסה יותר בפנים שרי וכמבואר בתשו' הרדב"ז שם ובער"ה שם.

מח

מח) ומיהו אם המחבת הוי מפשטיד"ה של בשר וטגנו וטגנו הבשר כבר בבית כמב"ד בהשלכת קיסם סגי דומיא דשאר פת ישראל. פר"ח שם. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"א. שו"ג או' ט"ז. זכ"ל או' ב' זבחי צדק או' ל"ב.

מט

מט) שם. למקום הראוי להתבשל בו. ואם הניחו ישראל במקום שלא היה מתבשל לפחות כמב"ד יש לאסור אפי' דיעבד. פר"ח סוף או' י"ג. לה"פ או' י"ב. וה"ד לספרדים שקבלו חומרות הש"ע אבל לאשכנזים שנוהגין כקולות שכתב מור"ם בהגה בדיעבד שרי וכ"כ הבל"י סוף או' יו"ד.

נ

נ) שם הגה. ויש חולקין וס"ל דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני וכו' אך יזהר כשמחתה בגחלים שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ביד ישראל. או"ה כלל מ"ג דין יו"ד. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט"ו. וכ"מ בש"ס ופו' דבעינן שהישראל יעשה קירוב בישול. ש"ך שם.

נא

נא) שם בהגה. ואפי' חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. מיהו בהגהות או"ה שבסוף הספר כלל מ"ג דין יו"ד כתב צריך שיכוין לסייע בתיקון האש ולהכשיר אבל אם זרק בלא"ה הקיסם לאשו של עכו"ם אסור. ש"ך סק"י. בל"י או' י"ג. וכ"כ לעיל סי' קי"ב או' נ"ב בשם כמה פו' יעו"ש. וע"כ אין להקל אם אין הפ"מ או בשעת הדחק ובפרט לפסק הש"ע דאין מועיל חיתוי כלל בבש"ג. ועיין לקמן או' נ"ד.

נב

בנ) שם בהגה. ולא השליך שם קיסם וכו' משמע אבל השליך קיסם מועיל גם בבש"ג וכ"ה בסמ"ק ובאו"ה להדיא. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"ב. והיינו לסברא זו דעת המקילין אבל לפסק הש"ע אין מועיל השלכת קיסם בבש"ג כמ"ש אין שגירת התנור מועלת וכו'.

נג

גנ) שם בהגה. וי"א דאפי' לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם וכו' ומיהו כל זה אינו עיקר לדינא אלא כפסק הש"ע ואף בדיעבד אסור. פר"ח שם וסוף או' י"ג. לה"פ שם. והיינו למנהג הספרדים שקבלו חומרות פסק הש"ע וכ"כ זבחי צדק או' ל"א דלדידן בני הספרדים אין לנו אלא דברי מרן ז"ל דקבלנו הוראותיו לא הדלקת האש ולא השלכת קיסם וכ"ש חיתוי אינו מועיל כלל אצל בש"ג ואפי' בדיעבד אסור.

נד

דנ) שם בהגה. וי"א דאפי' לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם וכו' אבל באמת הם קולות גדולות ואין ראוי לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק ובבית ישראל. ערוך השלחן או' מ"ד.

נה

הנ) [סעיף ח'] נתן ישראל קדרה על האש וסלקה ובא עכו"ם והחזירה אסור. לאו דוקא שהישראל סלקה אלא ה"ה אם העכו"ם סלקה לאיזה צורך שיש לו בזה והחזירה דאסור. ט"ז סק"ט. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ד בל"י או' י"ד. מיהו הש"ך שם כתב דלפי מה דק"ל דאפי' הדליק ישראל האש או השליך קיסם שרי בהא נמי שרי. והב"ד הלה"פ או' י"ז. והיינו לפי דברי המקילים שכתב בהגה בסעי' הקודם אבל לפי פסק הש"ע אסור גם לדברי הש"ך.

נו

ונ) שם. אלא א"כ הגיע למב"ד שהוא שליש בישולו וכו' ואם הוא ספק אם הגיע למב"ד שרי כדלקמן סעי' י"א וכ"כ חכ"א כלל ס"ו סוף או' ט' בהגה.

נז

זנ) שם. שם. שהוא שליש בישולו. כ"כ הרשב"א בתה"ב וכן פירש"י בשבת דף ך' ע"א ובכמה דוכתי ואעפ"י שמדברי הרמב"ם בפ"ט מה' שבת נראה שהוא חצי בישולו כדאי הם רש"י והרשב"א לסמוך עליהם באיסור בש"ג דרבנן. ב"י. שו"ג או' י"ט. ולכן לענין שבת באו"ח סי' רנ"ד סעי' ב' פסק לחומרא חצי בישולו. ועיין בדברינו לשם סי' רנ"ג או' כ"ח כי שם נת' יעו"ש.

נח

חנ) [סעיף ט'] אם בישלו עכו"ם כמב"ד וגמרו ישראל יש לאסור. ואין חילוק בין כשהניחו הגוי ע"ג האש ונתבשל כמב"ד והניחו בסל וגמרו ישראל לכשהניחו גוי ע"ג האש ונתבשל כמב"ד ולא הגביהו מעל האש ובא ישראל וגמרו דאסור. כנה"ג בהגב"י או' נ"ד דלא כפר"ח או' י"ח שכתב דאם הניחו העכו"ם ע"ג האש ולא הגביהו מעל האש אעפ"י שנתבשל כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל מותר. וכ"כ לעיל או' מ"ב.

נט

טנ) שם הגה. ויש מתירין בכל ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמב"ד הוי בישול שלא יאסרו אח"כ העכו"ם אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ. ט"ז סק"י. ועיין באו' שאח"ז.

ס

ס) שם הגה. ויש מתירין בכל ענין. וכן הסכמת רוב הפו' ודלא כמהרש"ל באו"ש. ש"ך ס"ק י"ד. וכ"כ הער"ה או' יו"ד בשם הריטב"א בחי' ועיין הרא"ה בבד"ה דף ץ' שהתיר אפי' נגמר בשולו אם מצטמק ויפה לו אבל הרשב"א במשמרת הבית כתב דליכא מאן דמתיר לאחר גמר בישול כל אדם ע"ש. ומיהו נראה דכל שלא נגמר בישולו אפי' בישלו העכו"ם יותר ממב"ד מותר וכ"כ הסמ"ג לאוין קמ"ח והמרדכי בפ' אין מעמידין יעו"ש. ער"ה שם.

סא

סא) ומ"מ אם בישל עכו"ם כמב"ד ולקחו מהאש וחזר בין אותו עכו"ם בין עכו"ם אחר וגמרן אסור ול"ד לדגים קטנים שמלחם עכו"ם וחזר וצלאן לקמן סעי' י"ב דאמליחה לא גזרו אבל הכא תחלתו וסופו ביד עכו"ם מה לי בב"א או שלקחו בינתיים. פ"ת או' ג' בשם תפארת למשה.

סב

סב) שם בהגה. וכן נוהגין. היינו מנהג בני אשכנז אבל לספרדים שקבלו חומרות הש"ע אין להתיר אלא א"כ הוא ע"ש וכו' כפסק הש"ע.

סג

סג) חטים ששולקין אותם הדגים עד שמגיעים למב"ד וחוזרין ומיבשין אותם כדי לעשותם גריסין ושוב און נאכלין אלא ע"י בישול אחר נראה דכיון דאיסורא דרבנן הוא ויש מתירין הני חטים כיון דמתיבשין כ"כ דאינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר והבישול הראשון אינו ניכר בהם מותרים ואפשר דאפי' האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון דאינם נאכלים אלא ע"י בישול מחדש. מרן בשו"ת אבקת רוכל סי' ל' ברכ"י בשיו"ב או' י"ג. ער"ה או' י"א. זבחי צדק או' מ' ועיין לעיל או' ע'.

סד

סד) ונראה דה"ה להפך אם שלקן ישראל וחזרו ונתייבשו ואח"כ בשלם הגוי אסורים אע"ג דהיו נאכלים אזלינן בתר השתא שנתייבשו ואין נאכלים אלא ע"י בישול הגוי. ער"ה שם. זבחי צדק או' מ"א.

סה

סה) [סעיף יוד'] הניחו ישראל ע"ג גחלים עוממות וכו' ובא עכו"ם והפך בו ונתבשל אסור. ואם הניח גוי הבשר על האש ולא נתבשל אם לא שהישראל חתה בגחלים מותר כיון דהוא גרם הבישול. כנה"ג בהגב"י סוף או' ל"ג. אבל אם היה מתבשל בלא סיוע הישראל ואתא ישראל וחתה אפשר דלא מהני דלא אמרינן קרובי בישולא דישראל מילתא היא אלא דוקא היכא דהפיך בישרא ולא בחיתוי הגחלים. קה"י סעי' יו"ד.

סו

סו) [סעיף יא'] הניח ישראל ע"ג האש והניח עכו"ם לשמרו וכו' והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפן העכו"ם. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' י"ח. ועיין לקמן סי' קי"ח סעי' יו"ד.

סז

סז) שם. ואין ידוע אם סלקו העכו"ם וכו' ובשר שצולין בשפוד אעפ"י שהניח הישראל השפוד עם הבשר תחוב בו סמוך לאש במקום צלייתו אסור ליתנו לגוי להפכו כדי שיצלה אלא א"כ נצלה ביד ישראל כמב"ד שהרי אם לא היה הופכו הגוי לא היה נצלה מצד האחר כלל ועוד דאיכא למיחש שמא יסלקנו הגוי ויחזור ויניחנו ולאו אדעתיה דישראל שראש השפוד עשוי להשמט ממקום שהוא מונח בו וכשהוא נשמע וחזר הגוי והניחו נאסר. ב"י. מיהו הכנה"ג בהגב"י או' מ"ו כתב דהאידנא נהוג עלמא להתיר אפי' לכתחלה ולמד עליהם זכות יעו"ש. קה"י סעי' י"א.

סח

סח) שם הגה. וכן כל ספק וכו' פי' כגון שיש ספק אם חתה ישראל או לא. ט"ז ס"ק י"א. וכ"ה באו"ה כלל מ"ג דין יו"ד. בל"י או' ט"ו. חכ"א כלל ס"ו סוף או' ט' בהגה. וה"ד לדברי המקילין בחיתוי כמ"ש לעיל סעי' ז' בהגה אבל לדברי הש"ע אפי' חיתוי בודאי לא מהני כמבואר שם.

סט

סט) [סעיף יב'] דגים קטנים וכו' והיינו אפי' גדולים קצת דאי קטנים ממש הא אמרינן בש"ס דאפי' נתבשלו דגים קטנים אין בהם משום בש"ג שאינם עולים עש"מ והב"ח כתב דהא דדגים קטנים אינם עולים עש"מ היינו בדגים קטנים שגידול שלהם גדול ואותם דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עולים עש"מ אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובים ועולים עש"מ. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' ך' לה"פ או' ך' בל"י או' ט"ז.

ע

ע) שם. ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין. ולפעמים שעושים אותם בקמח כדי לטגנם אין בכך כלום ובתר העיקר אזלינן והם הדגים והגם דכל דאית ביה מה' מינים הוא העיקר שאני כה"ג דעיקר שעושין הקמח הוא כדי שלא יתדבקו הדגים במחבת והגם שמוסיף קצת טעם מחמת הקמח עכ"ז לאו להכי עבידי ושרי. פר"ת או' י"ד. זבחי צדק או' מ"ד.

עא

עא) שם. אבל דגים מלוחים גדולים אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן עכו"ם אסורים ויש מתירין. וסברא ראשונה נראה עיקר. טור. וכ"ה דעת הש"ע שסתם כדעת האוסרים אלא שהביא היש מתירין לומר דיש לסמוך עליהם בהפ"מ או בשעת הדחק וכמ"ש המחב"ר לעיל סי' ט' או' ב' דכשסתם הש"ע לאסור וכתב ויש מכשירין היינו לסמוך על ההיתר בהפ"מ אלא שנכון להחמיר אף בהפ"מ יעו"ש וכ"ה בדברינו לאו"ח סי' י"ג או' ז' יעוש"ב. ונראה הגם שכתב המחב"ר והנכון להחמיר אף בהפ"מ הכא בבש"ג דרבנן א"צ להחמיר כ"כ אלא בהפ"מ או בשעת הדחק יש לסמוך אמתירין.

עב

עב) שם הגה. וכן כל דבר שנאכל חי ע"י הדחק וכו' וחבושים וערמונים אינם נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בש"ג. או"ה כלל מ"ג דין ג' ומיהו התו"ח כלל ע"ה סוף דין ט"ז כתב על דברי האו"ה הנז' דאינו נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל והב"ד הש"ך ס"ק י"ז. וכבר כתבנו לעיל או' ו' דהולכים בזה לפי המקום והזמן אם רוב המקום ההוא אוכלים אותם חיים אין בהם משום בש"ג ואם לאו יש בהם יעו"ש וכן לענין חבושים כבר כתבנו לעיל או' כ"ו דיש מקום שאוכלין אותם חיים ואין בהם משום בש"ג ויש מקום שאין אוכלין אותם חיים אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בש"ג יעו"ש. וכן אתה דן לכל דבר ודבר כיוצא בזה שהכל לפי המקום והזמן וא"צ להאריך.

עג

עג) שם בהגה. ובשר מלוח אינו נאכל כלל כמו שהוא חי ואסור אם נתבשל ע"י עכו"ם. ואם מלחו הרבה ונשתהה במלח זמן רב עד שראוי לאכילה כך בלא בישול אין בו משום בש"ג. ט"ז ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ס' מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' מ"ד. בל"י או' י"ז. שו"ג או' כ"ז.

עד

עד) [סעיף יג'] דג שמלחו עכו"ם ופירות שעשנן וכו' הרי אלו מותרין וכו' והמבושל בחמי טבריה לא איתברר ומשמע דשרי דומיא דמעושן ואינך והכי משמע מדברי מור"ם בהגה. קה"י סעי' י"ג. והיינו אם נתבשל כ"כ עד שראוי לאכילה בלא דחק וכמ"ש בש"ע.

עה

עה) שם. דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל. גם במעושן אם בשלם גוי אח"כ מותרים כמו הדגים מלוחים דמאחר דבעת עישונם נאכלים כמות שהם חיים שוב אין בהם משום בש"ג אבל דגים גדולים המעושנים שאין נאכלים חיים ע"י עישונם כ"א ע"י הדחק אם בישלם גוי אחר שעישנם בזה יש להחמיר ג"כ כמו במלוחים. כנה"ג בהגב"י או' ס"ב. פר"ח או' כ"ג. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' מ"ו. ודלא כהפר"ת או' ט"ז דלא הבין כן דברי ב"י.

עו

עו) וה"ה אם עושים דברים שהם ראוים לאכילה ע"י היובש אין בו משום בש"ג. כנה"ג שם. בל"י סוף או' י"ח. זבחי צדק או' ן'.

עז

עז) חגבים אם נמלחו ואח"כ בישלם הגוי מותרים כדין דגים קטנים. שו"ת יכין ובועז ח"א סי' ס"ד. ער"ה או' י"ט. זבחי צדק או' נ"א.

עח

עח) שם. והמעושן אינו כמבושל. ולהיש מתירין בסעי' י"ב דגים גדולים מלוחים שבישלם עכו"ם ה"ה דגים גדולים מעושנים שבישלם עכו"ם מותרים וכ"כ הב"ח בקו"א ש"ך ס"ק י"ח. בל"י או' י"ח. ועיין לעיל או' ע"א.

עט

עט) שם הגה. גם כבוש אינו כמבושל וכו' כרוב כבוש של עכו"ם והוברר שיש כובשים בכלים שמשתמשים בהם חומץ או גבינה מלוחה ולא נודע מי כובש בכלים מיוחדים לכך אסור לקנות מהם אפי' לא היו הכלים ב"י משום דכבוש כמבושל ודבר חריף משוי לכלי ב"י. ברכ"י בשיו"ב או' ט"ו. בשם הרב בתי כהונה כ"י. אבל הער"ה או' ך' העלה להתיר יעו"ש.

פ

פ) אבל כבוש עלי גפנים הנקראים יאפרקיס מותר לקנות מן הגוים. ברכ"י שם או' ט"ז משם הרב הנז' מיהו בעיקר עלי גפנים אם מותר לאוכלם מפני התולעים כבר כתבנו לעיל סי' פ"ד או' צ"ז באורך יעו"ש.

פא

פא) [סעיף יד'] ביצה אעפ"י שראויה לגומעה חיה אם בישלה עכו"ם אסורה. והטעם דאכילה ע"י הדחק הוא ואף ליש מתירין דסעי' י"ב בדגים גדולים מודים כאן ובתמרים המרים דסעי' ט"ו שכאן אין נאכלין אלא ע"י דוחק גדול. ט"ז ס"ק י"ד. בל"י או' י"ט.

פב

פב) שם. ביצה וכו' אם בישלה עכו"ם אסורה. ונראה דכל שבישל ישראל הביצה כל דהו אין בה משום בש"ג. פר"ת או' י"ז. זבחי צדק או' נ"ד. בן א"ח פ' חקת או' י"א.

פג

פג) [סעיף טו'] תמרים המרים קצת וכו' ומיהו הני אגסין הקשין אעפ"י שרוב אכילתן ע"י צלי ובישול אם צלאן ובישלן עכו"ם מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיים ועוד שרוב שבמינו עיקר אכילתו חי. או"ה כלל מ"ג סוף דין ד' ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ך'.

פד

פד) וכן תפוחים ושאר פירות שדרכן לאוכלן חיין אין בהם משום בש"ג. או"ה שם. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. ומיהו אותם תפוחים שאינם ראוים לאכילה אפי' ע"י הדחק מחמת רוב חריפותם אית בהו משום בש"ג. פר"ת או' י"ט.

פה

פה) וה"ה לאגוזים קטנים שעושים מרקחת ולימוני"ס ונאראנגא"ס קטנים שעושים מהם מרקחת יש בהם משום בש"ג וכ"כ בס' קרבן אהרן. כס"א או' ג' זבחי צדק או' נ"ו. ועיין לעיל או' כ"ד.

פו

פו) בפ' כיצד מברכין דף ל"ח מתבאר שם בגמ' דתומי וכרתי נאכלין חיין ולפ"ז אין בהם משום בש"ג אלא שבזמנים הללו אין ספק שהתומי וכרתי רובא דעלמא אין אוכלים אותם חיין ועיקר אכילתם ע"י בישול וצ"ע. פר"ח או' כ"ד. ומיהו כבר כתבנו כמה פעמים דהכל לפי המקום והזמן ובמקומנו רובא דרובא אוכלים הכרתי כשהוא חי והתומי מעט דמעט שאוכלין אותו כשהוא חי וא"כ הכל לפי המקום והזמן. ועיין לעיל או' י"א ולקמן סי' קי"ד או' ל"ח. ועוד עיין באו"ח סי' ר"ה סעי' א' ובדברינו לשם או' ט' מה שהארכנו בזה יעו"ש.

פז

פז) הלפת אעפ"י שיש מקצת בני אדם שאוכלים אותו חי בטלה דעתם וכ"פ הש"ע באו"ח סוף סי' ר"ה דכשאוכלו חי מברך שהכל וא"כ יש בו משום בש"ג. פר"ח שם. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ך' חכ"א כלל ס"ו או' ד' זבחי צדק או' נ"ח. ועיין בדברינו לשם או' ט"ו ואו' ט"ז.

פח

חפ) וכל זה בשלוקים או מבושלים בקדרה אבל הצלויים באפר חם (ר"ל שמטמינים אותו באפר חם עד שיתבשל) שקורין מל"א אעפ"י שנעשה בהם טעם טוב עכ"ז מחמת שהם מלוכלכים באפר והוא דבוק בהם וא"א להתקנח מחמת שהוא דבוק בלחלוח שבהם ע"כ אין עולין עש"מ ושרים דמאיסי להו. בן א"ח פ' חקת או' י"ד ועי"ש מ"ש עוד טעמים. ולי נראה דא"צ לטעמים דכיון שהוא מלוכלך באפר מכל צדדיו ומודבק בו הו"ל כמעושן שאין בו משום בש"ג וגם שזה יותר גרוע מהמעושן שמלוכלך באפר ומודבק בו ואינו נאכל עד שקולפין אותו מן האפר המודבק בו.

פט

טפ) [סעיף טז'] כלים שבשל בהם העכו"ם וכו' צריכים הכשר וי"א שא"צ. וכבר כתבנו לעיל או' ע"א דכל היכא שסותם הש"ע לאסור ואח"כ כותב ויש מתירין דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וא"כ ה"נ צריכין הכשר. וכ"פ מור"ם ז"ל בתו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. פר"ת או' י"ט. חכ"א כלל ס"ו או' י"א. ערוך השלחן או' ן'.

צ

צ) שם. צריכים הכשר. ואפי' אם אינו בן יומו בעי הכשר ולא אמרינן כיון דעיקר איסורו מדרבנן ורבנן הוא דגזרו כלי שאינו ב"י לשתרי. כס"א או' ד' והגם דהער"ה או' כ"ב כתב דרוב האחרונים ס"ל דכלי שאינו ב"י באיסור דרבנן מותר לכתחלה מ"מ כתב השפ"ד סי' צ"ג או' ג' ד"ה והנה דהלכה מרווחת היא בישראל אפי' איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני טעם לפגם יעו"ש מיהו בכלים דחייש עלייהו דילמא פקעי במי הגעלה ויש הפ"מ הו"ל כדיעבד ויש לסמוך על המתירין להשתמש בהו אחר מעל"ע. וכ"כ בן א"ח פ' חקת או' כ"ד.

צא

צא) שם. צריכים הכשר. ואם נתבשל בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבש"ג בטילים ברוב. ש"ך ס"ק כ"א. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' כ"א. חכ"א שם. ועיין לקמן או' צ"ג.

צב

צב) אם רחצו קדרה שנאסרה מחמת בש"ג עם קדרות הרבה לא נאסרו הקדרות וגם אם היה שומן דבוק בה לא נאסרו דבש"ג בטל ברוב ודלא כמהרשד"ם חי"ד סי' מ"א דמצריך ס' כנה"ג בהגב"י או' ע"ו. קהל יהודה סעי' ט"ז. זבחי צדק או' ס' וה"ד אם רחצו אותם בחמין ע"ג האור דאי לא"ה אינו אוסר.

צג

צג) אם צלה הגוי בשר כשר בשפוד ואח"כ צלה הישראל באותו שפוד לפי מ"ש לעיל או' צ"א דבש"ג בטילים ברובא הבשר מותר דודאי יש רוב נגד הפליטה דהרוב הוא נגד הפליטה כמ"ש חכ"א כלל ס"ו או' י"א דבדיעבד אם בישל בלא הגעלה התבשיל מותר כיון דיש עכ"פ רוב נגד הפליטה עכ"ל והיינו אם הוא ב"י דאם אינו ב"י אפי' כלי של איסור בדיעבד שרי כנודע.

צד

צד) ואם הבשר שצלה העכו"ם הניחו בתוך כלי צונן אפי' אם היה הבשר חם שהיס"ב לא נאסר הכלי דגם בכלי אמרינן דין תתאה גבר כמ"ש לעיל סי' ק"ה סעי' ג' בהגה וכיון שהכלי צונן לא נאסר. והגם דאעפ"י דהכלי צולן נאסר כדי קליפה כמ"ש בדברינו לשם או' מ"ז וכ"כ הער"ה בסי' זה או' כ"א דהכלי נאסר כדי קליפה מ"מ כיון דבש"ג בטל ברוב כמ"ש לעיל או' צ"א וכנגד הקליפה ודאי יש רוב וגם י"א דבבש"ג א"צ הכשר נראה דבכה"ג המקיל להשתמש בכלי זה בלא הגעלה לא הפסיד והמחמיר תע"ב.

צה

צה) שם. ואף לדברי המצריכין הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו ג' פעמים וכו' וה"ד לאחר מעל"ע שנעשה אינו ב"י. סול"מ שבסוף התו"ח כלל ע"ה דין י"ד. אמנם הער"ה או' כ"ב כתב על דברי סול"מ הנז' דליתא אלא דאפי' הכלי ב"י מותר להגעילו ג"פ כיון שהוא איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת וכ' להוכיח כן מש"ס ופי' יעו"ש.

צו

צו) שם הגה. עכו"ם שבשל לחולה בשבת מותר למו"ש אפי' לבריא וכו' אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה והביאם ב"י אבל במשמרת הבית להרשב"א כתב ע"ז וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למו"ש חוזר לאיסורו וכ"ש לבריא. ט"ז ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגב"י או' ע"ט וכתב שכן דעת הש"ע שהשמיט בסי' זה סברת הרא"ה. פר"ח או' כ"ו וכתב ודלא כהש"ך בנה"כ ולקמן סוף סי' קכ"ג. פר"ת או' י"ט. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' כ"ט. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' כ"ב ער"ה או' כ"ד. חכ"א כלל ס"ו או' י"ב. וכן כתבנו באו"ח סי' שי"ח או' ל"א וסי' שכ"ח או' קכ"א בשם כמה פו' יעו"ש.

צז

צז) מיהו אם אין לו לחולה לאכול במו"ש כ"א זה התבשיל יש להתיר. חכ"א שם. וכ"כ בסי' שכ"ח שם.

צח

צח) ומשמע אבל אם בשל העכו"ם לחולה בשבת דבר שאין בו בש"ג מותר למו"ש מיד ואפי' לבריא. וכ"כ בסי' שי"ח שם.

צט

צט) ולענין הכלים שבשל בהם העכו"ם בשבת דבר שיש בו משום בש"ג כתב הער"ה שם דא"צ הכשר דיש לסמוך בזה על הרא"ה יעו"ש וכ"כ חכ"א שם דהכלים יש להתיר אחר מעל"ע אפי' בלא הגעלה. אמנם בספרו ח"א ה' שבת כלל ס"ט או' ט"ז כתב דהכלים צריכין הכשר ובדיעבד אם בישל בו ויש רוב בתבשיל (היינו אם הוא ב"י) מותר והמיקל שלא הגעיל כלל לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בסי' זה בשיו"ב או' י"ח בשם בתי כהונה דלכתחלה ראוי למיחש לחומרא ולהכשירו. וכן באו"ח סי' שי"ח או' ל"ב הבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם דלענין דינא דלכתחלה יש להחמיר ולהכשירם והמיקל שלא להגעילם כלל ולהשתמש בהם אחר מעל"ע לא הפסיד יעו"ש ואם הם כלי חרס ממינים דחייס עלייהו שמא פקעי במי הגעלה בלא"ה כבר כתבנו לעיל או' ץ' דבזה יש לסמוך על המכשירין ומותר להשתמש בהם בלא הגעלה אחר מעל"ע יעו"ש.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---