כף החיים/אורח חיים/תריב

כף החיים ‏ אורח חיים תריב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה חייב. ואע"ג דלענין איסור אסור במשהו כמ"ש סעי' ה' ואין דרך הטור והש"ע לכתוב החיוב אלא האיסור נ"מ לענין הנז' בסי' תרי"ח כשמאכילין את החולה מאכילין אותו כדי שלא יצטרף לשיעור וע"כ צריכין אנחנו לדעת השיעור של החיוב. ט"ז סק"א. וכן הקשה הב"י על הטור ותירץ הכי יעו"ש:

ב

ב) שם. האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה חייב. במשנה (יומא ע"ג ע"ב) מסיים עלה כמוה וכגרעינתה והשמיטוהו הרמב"ם והטור והש"ע ונראה הטעם משום דמכיון שכתבו מילתא פסיקתא דהוי פחות מכביצה מעט כדאיתמר בש"ס (שם דף ע"ט ע"ב) תו לא אצטריך להו לבאר יותר כמוה וכו' לפי שכבר נתנו שיעור קצוב והב"ח כתב דבאמרם ככותבת הגסה משמע דעם גרעינתה קאמרי וכמ"ש רב אשי בגמ' (שם ע"ט ע"א) יעו"ש. מאמ"ר או' א'. וכותבת הגסה היא תמרה גדולה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ח דיומא:

ג

ג) וכתב עוד המאמ"ר באו' ב' דאפי' אם אכל כתובת הגסה עם הגרעין שבה פטור מכרת משום דבציר ליה שיעורא והגרעין אינו מצטרף עם האוכל יעו"ש:

ד

ד) שם. ככותבת הגסה חייב. והלכתא גמירי דג' שיעירין נאמרו כזית וכביצה וככותבת וטפי או בציר מהכי לא משערינן. ער"ה או' א'. ועיין לקמן או' ח':

ה

ה) שם. והוא פחות מכביצה מעט. היינו ביצה בלא קליפה. דג"מ. וכ"כ בספרו נוב"י חא"ח סי' ל"ח יעו"ש. וכ"כ מט"א או' א'. ומיהו בתשו' בנין ציון החדשות סי' ל' חולק על דברי הדג"מ הנז' וכן בחי' רז"ה מפקפק מאד על דברי הדג"מ הנז' יעו"ש והב"ד מ"ב או' ב' ובשה"צ או' ג' פת"ע או' ב'. ושיעור כביצה בלא קליפה עיין לעיל סי' קנ"ח או' ח' וכמה זיתים יש בביצה עיין לעיל בדברינו לסי' תפ"ו יעו"ש:

ו

ו) שם. והוא פחות מכביצה. בינונית כמ"ש במס' כלים פי"ז כביצה שאמרו בינונית יעו"ש וכ"כ מ"ב או' ב' בשם האחרונים:

ז

ז) שם. והוא פחות מכביצה מעט. אבל פחות הרבה פטור. עו"ש או' א':

ח

ח) שם. והוא פחות מכביצה מעט. אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית כל זה היכא דכתיבי אכילה משא"כ ביוה"כ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מתיתבא דעתיה כלל והוא רעב והרי הוא רעב ומעונה כבתחלה מ"ב או' א'. והוא מגמ' יומא דף ף' ע"א. וכ"כ הרע"מ בפי' המשנה יומא פ"ח:

ט

ט) שם. בין לננס בין לעוג מלך הבשן. דקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה. מיהו כ"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא. גמ' שם ע"ב:

י

י) שם. בין לננס וכו'. ולא שנא אוכל דברים המותרים או דברים האסורים כגון פגול ונותר וטמא ונבלה וטרפה שהרי ע"י כולם מתיישב דעתו וריבה הכתוב תענו ועניתם לרבות שיחול איסור העינוי על כל דבר אפי' אדבר שחלה עליו כבר האיסור ואם לא התענה אפי' מדבר איסור חייב כרת וחייב באלו שתים אחת משום איסור עצמו ואחת משום יוה"כ. לבוש. פר"ח. בגדי ישע. מ"ב או' י"ב. והוא מגמ' יומא ע"ד ע"ב יכריתות י"ג ע"ב. ועיין חולין דף ק' ע"ב ודף ק"א ודוק:

יא

יא) [סעיף ב'] אפי' מלח שעל הבשר וציר וכו'. דמלח וציר הוי אכשורי אוכל וכאוכל דמי ולא הוי משקה. ט"ז סק"ג. מש"ז או' ג' והוא מגמ' יומא ף' ע"ב:

יב

יב) שם. וציר של ירק. וה"ה בשרה פתו ביין או במים מצטרף היין או המים להפת. מ"ב או' ד' ועיין לעיל סי' ר"י או' ו':

יג

יג) שם. אבל אכילה ושתיה אין מצטרפות. שאם אכל פחות מככותבת ושתה ג"כ פחות מכשיעור אינם מצטרפות ביחד לחייבו משום דקים להו לרבנן שאין דעתו מתיישבת בכך כמ"ש במס' יומא פ"א ע"א:

יד

יד) [סעיף ג'] אכל וחזר ואכל וכו'. וה"ה אם אוכל בלא הפסק אלא שפירר את האוכל לפירורים קטנים ואכלם זה אחר זה ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה ג"כ בעינן שיהא מתחלת אכילתו עד סופה רק כדי אכילת פרס ואם נשתהא יותר פטור. הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דכריתות. וכ"מ בפירש"י יומא דף ף' ע"ב. וכ"כ מ"ב או' ו'.

טו

טו) שם. ואם לאו אין מצטרפין. ר"ל אבל אם שהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס (חצי ככר) אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת. מאמ"ר או' ד' ר"ז או' ג' מ"ב או' ז' ולענין ברכה אחרונה עיין לעיל סי' ק"ץ או' ח"י:

טז

טז) שם. ואם לאו אין מצטרפין. י"ל דוקא אם הפסיק ביניהם סתם אבל אם לא הפסיק רק כדי להפקיע איסור תורה שפיר מצטרף. שנות חיים סי' רכ"ו קל"ה קמ"ג קע"ו רמ"ב. פת"ע או' ה':

יז

טוב) [סעיף ד'] שיעור אכילת פרס י"א ד' ביצים וי"א ג' וכו'. הכא מרן הביא שני הסברות וידוע דדעתו כשי"א בתרא דהוא דעת הרמב"ם וכ"פ סי' ת"ט אך לקמן סי' תרי"ח גבי חולה פסק להחמיר שישהא שיעור ד' ביצים אבל בעלמא ק"ל כהרמב"ם. פרח שושן כלל א' סוף סי' ד' מחב"ר או' א'. וכ"כ הפר"ח דהעיקר כמ"ד ג' ביצים ומ"ש לקמן בסי' תרי"ח סעי' ז' הוא לחומרא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' דלפי מה שמקובלים שכל שכתוב ב' דעות בלשון י"א מסכים לאחרונה י"ל דהכא לענין מלקות מקילין דכל שהוא פחות מג' אינו חייב אבל לענין להשהות לקמן סי' תרי"ח מחמיר דבעי ד' יעו"ש. והר"ז או' ד' כתב לענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחר המיקל יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' תס"ח או' י"ט שכתבנו דגם בדרבנן לכתחלה יש להחמיר יעו"ש:

יח

חי) שם. וי"א ג' ביצים שוחקות. כלומר במילוי ובריוח ולא בצמצום. ר"ז שם. וכ"כ בבאה"ג שוחקות פי' גדולות כאדם שפיו גדול כששוחק עכ"ל. והיינו אחד מעשרים מביצה לכל ביצה. עירובין פ"ג ע"א ופירש"י שם. ומיהו נראה דזהו דוקא לדעת מור"ם שהגיה כן בש"ע אבל לדעת הש"ע א"צ שוחקות:

יט

יט) [סעיף ה'] הא דבעינן שיעור וכו'. ר"ל בין לאכילה בין לשתיה הנז' בסעי' ט' ר"ז או' ט"ז. מ"ב או' יו"ד:

כ

ך) שם. אבל איסורא איכא בכל שהוא. מדאורייתא. דק"ל כרבי יוחנן (יומא ע"ג ע"ב) דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. ב"י. מ"א סק"א. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' שביתת עשור ה"ג. וטעמא דר"י איתא שם בגמ' (דף ע"ד ע"א) כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל יעו"ש. ועיין לעיל סי' תע"ה או' פ"ט ולקמן סי' תרי"ח או' נ"ז. ועיין עוד רש"י שבת דף ע"ד ע"א שכתב דחצי שיעור אסור מה"ת גם במלאכות שבת יעו"ש ואם הוא דוקא בדבר אכילה עיין בתשו' ח"צ סי' פ"ו ובס' עושה שלום מע' החי"ת ואכמ"ל:

כא

כא) [סעיף ו'] אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה. כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקין שאינם ראוים לשתיה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהם הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות. הרמב"ם פ"ב מה' שביתת עשור הלכה ה' לבוש. ועיין לקמן סוף סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם או' מ"ו:

כב

כב) שם. שאינם ראוים לאכילה. וכן אם אכל מאכלים שאינם ראוים רק לבהמה פטור. כן מוכח מדברי הרמב"ם שם שכתב האוכל מאכלים הראוים למאכל אדם חייב וכ"כ מ"ב בב"ה אבל אם אכל בשר חי חייב כ"כ להוכיח מ"ב בב"ה יעו"ש. ועיין לקמן או' כ"ח:

כג

כג) שם. כגון מיד על אכילה שאכל וכו'. דאם לא כן היאך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה. ט"ז סק"ה. ובב"י כתב בשם הכלבו דמשכחת לה באוכל ביוה"כ כגון שאכל תחלה אוכלים שאינם ראוים עד ששבע דפטור על אכילתו ואח"ז אכל אוכלים ראוים דפטור גם על אכילת אוכלים ראוים כיון שאכלם אכילה גסה. מחה"ש סק"ב:

כד

כד) שם. שאכל עיוה"כ וכו'. אבל אם אכל ביוה"כ אכילה גסה חייב על הכותבת הראשון. מ"א סק"ב. וכ"כ באו' הקודם בשם הט"ז:

כה

כה) שם. עד שקץ במזונו. שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"י כן הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב. מ"ב או' י"ד ועי"ש בשה"צ או' ט"ו מה שהאריך לדחות דברי הב"ח והפר"ח יעו"ש. וכן המאמ"ר או' ו' האריך לדחות דברי הב"ח והפר"ח יעו"ש. ועיין לקמן או' ל':

כו

כו) שם. פטור. דכתיב אשר לא תעונה פרט למזיק. יומא ף' ע"ב. ופירש"י פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלים ואת עצמו עכ"ל:

כז

כז) שם. פטור. הטור כתב בשם ראבי"ה דאפי' איסור ליכא וכבר מסיק הר' שאגת אריה סי' ע"ד דראבי"ה מתיר אפי' בכשיעור ולא ק"ל הכי יעו"ש. ער"ה או' ג' וכ"כ הפר"ח דהעיקר כדברי הרמב"ם דפטור אבל אסור יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. וכתב המש"ז או' א' דאפי' חצי שיעור אוכלים שאין ראוין פטור ואסור יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ט"ו:

כח

כח) שם. פטור. וחולה שאין בו סכנה אסור בדברים שאינן ראוים לאכילה דאף דק"ל דמרפאין באיסורי הנאה דדבריהם מ"מ באכילה אסור דכיון דאכלינהו אחשבינהו. שאגת אריה סי' ע"ה יעו"ש. ופשוט דלחולה שיש בו סכנה מוטב להאכילו אוכלין שאינן ראוים מלהאכילו דברים הראוים פחות מכשיעור דפחות משיעור הוא מה"ת. ובתשו' בנין ציון סי' ל"ה חקר באכל בשר חי דהוי שלא כדרך הנאתן אי חייב או לא דאיתא בפסחים (דף כ"ד) אכל חלב חי פטור. אולם שיטת השאגת אריה סי' ע"ו דבאוכלין הראוים לאכילה חייב ביוה"כ אפי' שלא כדרך הנאתן. מיהו מסיק שם בבנין ציון במי שאחזו בולמוס אם יש להסיר הסכנה ממנו ע"י אכילת בשר חי וכדומה שאסור להאכילו דבר שחייבין עליו כרת יעו"ש. ועיי' בתשו' עולת שמואל סי' צ"ב דלדעתו דבאוכלים הראויין חייב אפי' שלא כדרך הנאתן ולפ"ז אין להחמיר לחולה להאכילו שלא כדרך הנאתן דאין נ"מ בזה עי"ש. ועיין בתשו' כתב סופר סי' קי"א דמחלק דשלא כדרך הנאתן פטור ודוקא שלא מתהנה באכילה זו אבל אם נהנה אלא שאינו אוכל המאכל כמנהג בני אדם לאכלו או שתיקן דברים שאינם ראוין לאכילה עד שהחיך נהנה ממנו חייב. ולזאת חולה שיש בו סכנה כדסגי ליה לאכול שלא כדרך הנאתו אסור לו לאכול כדרך הנאתו וכן חולה שאין בו סכנה אם צריך אוכלים שאין ראוין לאכילה או לאכול שלא כדרך הנאתן לרפואה למכתו מותר ודלא כהשאגת אריה הנז' ואם אפשר בחצי שיעור שלא כדרך הנאתן אסור לאכול שיעור שלם שלא כדרך הנאתן יעו"ש. פ"ת. פת"ע או' ז':

כט

כט) שם. פטור. ואם אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה כלל כגון עפר מותר אפי' לכתחלה דביוה"כ תלי מילתא ביתובי דעתא ובאכילת עפר לא' מיתבי דעתיה. ט"ז הק"ו. מש"ז או' ו':

ל

ל) שם בהגה. או מתובלים על אכילתו חייב וכו'. ומשמע דאפי' אם קץ במזונו אם אכל אוכלים מתובלים חייב מדקאי על דברי הש"ע מיהו הב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפי' אם אכל מאכל מבושם פטור. והב"ד המ"א סק"ג. וכ"כ הפר"ח. וכבר כתבנו לעיל או' כ"ה דהאחרונים השיגו על דברי הב"ח הנז' והמ"א שם כתב דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו עכ"ל ור"ל דאם מרגיש בנפשו דיש לו הנאה באכילה גסה זו חייב. וכ"כ הר"ז או' ו':

לא

לא) שם בהגה. ואסור ביוה"כ לטעום דבר להפליט. אפי' בפחות משיעור ואפי' אם יודע שיוכל לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום. מט"א או' ז' מ"ב או' י"ז. ועיין לעיל סי' תקס"ז סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' תרי"ג סוף סעי' ד' בהגה:

לב

לב) שם בהגה. אפי' עצי בשמים. שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. מ"ב או' י"ח:

לג

לג) שם בהגה. אפי' עצי בשמים. ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות. מ"א סק"ד. וכ"כ לעיל סי' מ"ו סק"ח בשם הסדה"י יעו"ש. א"ר או' ב' א"א או' ד' ברכ"י או' ב' וכתב וכן אנו נוהגין ר"ז או' ז' ח"א כלל קמ"ה או' ל"ג מט"א או' ו' מ"ב שם. אמנם הכנה"ג לעיל סי' מ"ו בהגה"ט כתב דלהריח ריח טוב ביום שצויתה התורה לענות אדם נפשו אינו מן הדין שהנשמה נהנית מן הריח יעו"ש. וכ"ה דעת השל"ה ושאר האחרונים להחמיר שלא להריח כמ"ש לעיל סי' תקנ"ו או' ד' יעו"ש:

לד

לד) וטובא"ק להריח בחוטם י"ל דשרי דלא אסר כ"א ה' עינויים ותו לא. א"א או' ד'. וכ"כ בסידור רב יעב"ץ דלשאוף אבק עבא"ק בחוטם אין חשש רק לא בבהכ"נ בפני רבים שנראה כקלות ראש ועאכ"ו שלא להושיטו מזה לזה ח"ו יעו"ש. ומיהו אותם השורים שנופיפ טובא"ק עם מי טרופין שפירט"ש ולחים הם י"ל דאסור להריח בחוטם. א"א שם. ועיין עוד מזה לעיל סי' תקכ"ד או' ד' וסי' ר"י או' ל"ז:

לה

לה) [סעיף ז'] אכל עלי קנים. זהו גירסת הטור. והרמב"ם גורס (פ"ב מה' שביתת עשור) עלי גפנים במקום עלי קנים. ב"י. ב"ח. וכ"כ הלבוש. וכ"ה בש"ע הישן שנדפס שנת שכ"ז. וכ"ה גירסת ר"ח בברייתא אשר שם בגמ' יומא פ"א ע"ב. וכ"ה גי' המ"מ על הרמב"ם שם. וה"ה עלי תאנים ועלי שאר אילנות אבל עלי ירקות חייב דראוים לאכילה נינהו. כ"כ הר' מנוח על הרמב"ם שם. ופשוט דלאו כל עלי ירקות בכלל זה אלא אותם שהם ראוים לאכילת אדם קודם בישולם. מ"ב בשה"צ או' כ"ג:

לו

לו) שם. ואם לבלבו בא"י מר"ה עד יוה"כ וכו'. כך הוא הגי' בהרמב"ם שם וכ"ה הגי' בש"ע הישן שנדפס שנת שכ"ז. אבל הגי' שם בגמ' כל שלבלבו מר"ה ועד יוה"כ ותיבת בא"י ליתא. וכ"ה הגי' בר"ח שם. וכ"ה הגי' בהמ"מ שם בלא תיבת בא"י. וכ"ה בטור ולבוש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד. ועיין שו"נ או' ט"ז מה שתמה על דברי הרמב"ם הנז' והניח בצ"ע. והבאה"ג כתב ואולי טעות הוא שנפל בספרים יעו"ש:

לז

לז) שם. ואם לבלבו וכו'. פי' שהניצו וכמתרגמינן ויצא פרח ויצץ ציץ ואפיק לבלבין. מ"ב או' ך':

לח

לח) שם. מר"ה ועד יוה"כ חייב. דעדיין רכים הם וחשובים אוכלין. לבוש.

לט

טל) [סעיף ח'] ואם הם רטובים חייב. דחזו לאכילה. רש"י. לבוש. ר"ז או' י"א. משמע הא אם לא חזו לאכילה כגון שהם חדין ביותר אף ברטובין פטור משום דאין דרך אכילה בכך. ומ"ש המ"ב או' כ"ב דמיירי שבלעם וכו' אין נראה כן מלשון הפוס' אלא יש לחלק כמו שכתבנו:

מ

מ) [סעיף ט'] השותה ביוה"כ מלא לוגמיו וכו'. דקים להו לרבנן בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא דעתיה. יומא ף' ע"ב:

מא

מא) שם. ולא מלא לוגמיו ממש וכו'. ר"ל דלא בעינן שיהיה שני הלחיים מלאים משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא כאלי שניהם מלאים. מ"ב או' כ"ה:

מב

מב) שם. והוא פחות מרביעית וכו'. משמע דהוא פחות מעט מרביעית וכ"כ הפר"ח. מיהו בס' החינוך פ' אמור כתב שהוא כביצה ופחות מכאן אין בו איסיר כרת יעו"ש. והדג"מ כתב דעכ"פ היא יותר מחצי רביעית. וכ"כ השע"ת או' ט' מט"א או' ט' וכ"ה בהדיא לעיל בש"ע סי' רע"א סעי' י"ג דמלא לוגמיו הוא רבו של רביעית יעו"ש. וא"כ באם נותנין משקין לחילה פחות מכשיעור צריך לשתות פחות מעט מרוב רביעית. תשו' ר' עקיבא איגר סי' קנ"ד. ועיין לעיל סי' רע"א או' פ"ד ולקמן סי' תרי"ח או' מ"ה:

מג

מג) שם. באדם בינוני. ולפעמים המלא לוגמיו ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית ג"כ חייב כיון דמתייב דעתיה עי"ז. מ"ב או' כ"ז:

מד

מד) שם בהגה. כגון ציר או מורייס. ציר הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח. הרמב"ם בפי' המשנה פ"ח דיומא. ומורייס הוא שומן היוצא מן הדגים. ערוך. מ"ב או' כ"ח. וה"ד בפ"ע אין ראוים הא בטיבול ראוים ומצטרפין כבסעי' ב' א"א או' ה':

מה

מה) שם בהגה. וחומץ חי פטור. ודוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג סעי' ו' מ"א סק"ה. א"ר או' ה' ר"ז או' יו"ד. מ"ב או' כ"ט:

מו

מו) שם בהגה. וחומץ חי פעור. ואפי' שתה ממנו הרבה פטור. כמ"ש לעיל או' כ"א בשם הרמב"ם יעו"ש. וכ"ה דעת המ"א שם. א"ר שם. מש"ז או' ז' ר"ז שם. ורי"ו כתב כל הפטורים שכתבתי בין באכילה בין בשתיה דוקא מעט אבל הרבה לא. והב"ד ב"י. וכן העלה הט"ז סק"ז הא דפטור באין ראויין היינו כפי החיוב בראויין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראויין אבל אם הרבה מאד חייב אפי' באין ראויין מצד מעלת הריבוי כמו דאשכחן ביו"ד סי' ק"ג לענין נותן טעם לפגם דאם יש מעלה מצר הריבוי לא חשיב לפגם יעו"ש. וכ"ה דעת הגר"א בסעי' י"ד:

מז

מז) שם בהגה. וחומץ חי פטור. אבל אסור. טור. לבוש סעי' ו' וסעי' יו"ד. וכ"כ לעיל או' כ"א בשם הרמב"ם יעו"ש.

מח

מח) שם בהגה. אבל חומץ מזוג חייב. דראוי לשתייה הוא ומתיישב דעתו בו. לבוש סעי' יו"ד. ואפי' לא שתה אלא כמלא לוגמיו חייב. ר"ז או' י"ד:

מט

מט) כתב הרב בעל ס' הבתים כ"י יש מן הגדולים שכתב השותה שמן ביוה"כ פטור שהרי אמרו שתיית השמן לבדו מזקת וכן הכוסס שעורים פטור. מחב"ר או' ב':

נ

נ) [סעיף יוד'] שתה מעט וחזר ושתה וכו'. לא דוקא הפסיק אלא אפי' לא הפסיק אם שהא יותר מזה אינו מצטרף. הרמב"ם ז"ל. כס"א או' ד'. מ"ב בב"ה. ועיין לעיל או' י"ד. ובס' חזון עובדיה סי' יב.

נא

נא) שם. אם יש מתחלת שתיה ראשונה וכו'. ומשמעות לשון זה הוא דמה ששהה בשעת השתיה הוא בכלל השיעור וא"צ שישהה שיעור שתיית רביעית בין שתייה לשתייה אלא כל ששהה בין השתיה והשהיות יותר מרביעית פטור. מאמ"ר או' ח' מ"ב בב"ה.

נב

בנ) שם. כדי שתיית רביעית וכו'. ושיעור שתיית רביעית עיין לעיל סי' ק"ץ או' ט"ז:

נג

גנ) שם. וי"א ששיעור צירוף השתיות וכו'. וכ"ה דעת הפר"ח והגר"א. ונ"מ לענין חולה דלכתחלה אם אפשר יש להשהות בשתיה בכדי אכילת פרס אכן גם הש"ע חש להא סברא כמ"ש לקמן סי' תרי"ח סעי' ח' יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז':

נד

דנ) שם הגה. מותר ליגע ביוה"כ באוכלים וכו'. ולא דמי לחמץ בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבא לאוכלו כמ"ש לעיל סי' תמ"ו סעי' ג' משים שבפסח אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ דבדיל מכל דבר אכילה ושתייה. תה"ד סי' קמ"ז. והב"ד ב"י סי' תרע"ז. וכ"כ הלבוש שם. מ"א סק"ו. והט"ז סק"ח כתב הטעם משום דביוה"כ אימת הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח:

נה

הנ) שם הגה. מותר ליגע ביוה"כ באוכלים וכו'. ובדרשות מהרי"ל ה' יוה"כ כתב דכל אדם ירחיק עצמו שלא ליגע בשום מאכל ביוה"כ מאחר דלא בדילי מיניה כל השנה פן ח"ו אתי למיכל מיניה ורק אם התינוק קטן כ"כ שאינו יודע ליטול מעצמו מותר ליתן לו ונכון יותר לומר לנער או נערה אשר עדיין לא התחילו ויאכילו את התינוק יעו"ש. וכ"פ מט"א או' יו"ד. אכן דעת המ"א שם דאפי' אם הוא גדול קצת שיוכל ליטול מעצמו מותר ליתן לו יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ט' מ"ב או' ל"ב. אבל בלא"ה אין ליגע באוכלין. מאמ"ר שם. בן א"ח פ' וילך או' ט"ז.

נו

ונ) שם בהגה. מותר ליגע וכו'. ובשאר תענית בד' צומות אסור ליגע באוכלין שלא לצורך. מש"ז או' ח':

נז

זנ) ואם יש מילה ביוה"כ אסור לעשות מציצה ביין או בשום משקה רק יעשה מציצה בפה בלי שום משקה. קשל"ה בעניני מילה. א"ר סי' תרכ"א או' ד' וכ"כ בתשו' דב"ש סי' צ"ח שהמוהלין שנוהגין לעשות המציצה ביין אז בימי התענית אין להם לעשות בזילוף בפה רק ביד או במוך מבלי אמצעות הפה ומכ"ש בט"ב ויוה"כ יעו"ש והב"ד השע"ת או' ז' וכתב דביוה"כ אין לעשות במוך משים חשש סחיטה אלא יזלף ביד לבד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---