כף החיים/אורח חיים/תקפט

כף החיים ‏ אורח חיים תקפט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] כל שאינו מחויב בדבר וכו'. היינו שאינו מחויב בעצם המצוה כאלו המפורשים לקמן בש"ע אבל מי שהוא חייב בעצם המצוה אלא שכבר יצא י"ח מוציא אחרים י"ח כמ"ש לעיל סי' תקפ"ה סעי' ב' בהגה יעו"ש:

ב

ב) שם. אינו מוציא אחרים י"ח. דכיון שאין השי"ת חפץ בו בעצמו במצוה זו היאך יוצוא אחרים. לבוש.

ג

ג) איש רע מעללים המתנשא בלבו לאמר אני אתקע בר"ה יש לק"ק לחוש על כבוד קונם ולמחות בידו שלא יתקע עד שובו מדרכיו הרעים. עיקרי הד"ט סי' ל' או' ל"ב. ועיין לעיל סי' תקפ"א או' מ"ד:

ד

ד) כתב הא"ר דאפשר שלא יתנו לאבל לתקוע וכמ"ש סי' תקפ"ב (לענין תפלה) ובתשו' עולת שמואל סי' נדה מסכים עמו ודוקא היכא שהתוקע מוחל ברצון הטוב ואיכא דעדיף מיניה אבל אי ליכא דעדיף מיניה או שאינו רוצה למחול והוא מוחזק בתקיעות לא יכניס למחלוקת עבור זה ושם בסי' פ"ו הביא שתקע בעצמו כשהיה אבל שאמרו לו דליכא דעדיף והסכימו עמו כל גדולי העיר יעו"ש. פ"ת. פת"ע או' א' ועיין לעיל סי' תקפ"א או' ל"ג וסי' תקפ"ה או' כ"ג:

ה

ה) האנשים אשר מחוייבין מדאו' בתקיעת שופר לא יחזיקו כלל התינוקות אצלם בעת התקיעות שמא יבטלום משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות ואם א"א לאשה להניח את בנה בביתה אז יותר טוב להחזיק אצלה בבהכ"נ נשים דאינהו אינן חייבות כ"כ כאנשים. דרשות מהרי"ל ה' שופר. שכנה"ג בהגה"ט. מ"א ריש הסי' א"ר או' א' א"א ריש הסי' מט"א או' ד' ומ"מ אותם קטנים שהגיעו לחנוך מצוה להביאם ולאיים עליהם שיטו אוזן לקול שופר כדי לחנכם במצות. מט"א שם. מ"ב סי' תקפ"ז או' ט"ז:

ו

ו) [סעיף ב'] חרש שוטה וקטן פטורין. סומא חייב בכל מצות התורה ובתקיעה מה"ת ומוציא את אחרים י"ח. ורי"ו בנתיב י"ג ח"א חולק וכתב הרדב"ז בח"א סי' נ"ט דאין לחוש לסברתו. כנה"ג בהגה"ט וכ"כ הפר"ח בסעי' ד' דסומא חייב מה"ת ומוציא אחרים י"ח ואין לחוש לסברת רי"ו שכתב דלא מחייב אלא מדרבנן יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

ז

ז) היה מחזיק במצות התקיעה וסלקוהו מפני סברת רי"ו אם לא ימצאו תוקע בקי כמוהו יחזירוהו למינויו ואם ימצאו מי שהוא בקי כמוהו יעמוד השני בחזקתו וראשון כיון שנדחה נדחה כיון שיצא מפי רי"ו הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א סק"ב. וכבר כתבנו עוד מזה לעיל סי' ג"ן או' ס"ה קחנו משם:

ח

ח) שם. חרש שוטה וקטן פטורין. קטן שאינו מוציא את הגדול י"ח אעפ"י שנעשה בן י"ג שנים שלמות אינו מוציא עד שידעו בו שהביא ב' שערות אחר י"ג שבדבר חיוב תורה אין סומכין על חזקה כיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים ואפי' למי שכמותו שכבר הוא בן י"ג וספק אם הביא ב' שערות אינו מוציא. ויש להחמיר בזה אף ביו"ט שני של ר"ה אם אפשר באחר. וכ"ז לענין להוציא את היחיד אבל לענין שיהא תוקע לצבור להוציאם י"ח יש לחזור אחר תוקע שהוא בן שלשים שנה ושאר מדות שכתבנו בסי' תקפ"א לענין תפלה ועכ"פ צריך שיתמלא זקנו כדין שליח צבור המבואר בסי' נ"ג. מט"א אד' ז' ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' ט' וסעי' ה' וסי' נ"ג סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לעיל סי' רע"א או' ט' ובחו"מ סי' ל"ה סעי' א' ובסה"ק קול יעקב סי' ט"ל או' ב' ואו' ג' ודוק:

ט

ט) ביום א' דר"ה התוקע לא עצר כח בתקיעה שעל סדר הברכות ותקע קטן שהגיע לי"ג שנים ולא ידעו אם הביא סימנים יוצאים בו כיון דתקיעה דאו' כבר יצאו בתקיעות דמיושב ובדרבנן סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות. תשו' שואל ומשיב ח"ג סי' קע"ז יעו"ש. פ"ת פת"ע או' ב' ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

י

י) שם. וחרש אפי' מדבר וכו'. פי' אעפ"י שבר דעת הוא ומחויב בכל המצות מה"ת שהרי פקח הוא אלא שפטיר משופר מצד שאינו שומע אפ"ה אינו מוציא משום דמחויב בדבר בעינן וליכא. פר"ח והוא מדברי ב"י:

יא

יא) שם. דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. וטעמא דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין על השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחויב בדבר ולא מפיק. ב"י:

יב

יב) שם הגה. אבל שומע ואינו מדבר מוציא וכו'. ונראה דאפי' לכתחילה יכול לתקוע שהשומעים יכולין לברך ואינו דומה להא דתנן האלם והערום לא יתרומו לכתחלה משום שאינן יכולין לברך דשאני התם דאף אחר אינו יכול לברך משא"כ הכא. ב"ח. עט"ז. שכנה"ג בהגב"י או' א' מ"א סק"א. ביאורי הגר"א. מט"א או' ב' מ"ב או" ד' ומ"מ נראה דה"ד באופן זה דבלא"ה צריך לשמוע ברכה מאחרים כיון שאינו מדבר אבל היכא דאפשר היותר נכון דהתוקע מברך:

יג

יג) וחרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזניו כמין חצוצרות חייב בשופר וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השומע מכל וכל. הלק"ט ח"ב סי' מ"ה. י"א בהגב"י. שו"ג או' ב' מ"ב שם:

יד

יד) [סעיף ג'] אשה פטורה משום דהוי מ"ע וכו'. כ"ה במס' קדושין דף כ"ט כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות יעו"ש:

טו

טו) שם. אשה פטורה וכו'. ואינה מוציאה את האיש שהוא בן י"ג שנים אעפ"י שאין ידוע אם הביא ב' שערות וכן עבדים שאינם משוחררים פטורים ואינם מוציאים את אחרים י"ח מט"א או' ח' ועיין לקמן או' כ"א:

טז

טז) [סעיף ד'] אנדרוגינוס מוציא את מינו. דהכי תניא בברייתא (ר"ה כ"ט ע"א) הכל חייבין בתקיעת שופר גרים ועבדים משוחררים. וטומטום ואנדרוגינום (פרש"י דשמא זכר הוא) מי שחציו עבד (משום צד חרות שבו) וחציו בן חורין וכו' אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו וכו' ופרש"י מוציא מיני. אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבים ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים עכ"ל. וכ"כ הטור. וא"ת לפי מ"ש בסעי' ה' בחציו עבד אפי' את עצמו אינו מוציא באנדרוגינוס נמי נימא דאפי' עצמו אינו מוציא דלא אתי צד נקבות שבו ומפיק צד זכרות י"ל דאנדרוגינוס בריה בפ"ע הוא ומשו"ה לא שייך למימר ביה לא אתי צד נקבות ומוציא צד זכרות והלכך שפיר מפיק לנפשיה ומה"ט נמי מפיק את מינו דשניהם בריה אחת ובריה מוציאה בריה כמותה. כ"כ הר"ן. וכ"כ המ"מ פ"ב. וכתב עו"ש המ"מ דאפשר שאפי' לדברי מי שאומר דאנדרוגינוס אינו בריה בפ"ע אלא חציו זכר וחציו נקבה אתי שפיר ואינו דומה למי שחציו עבד לפי שיש חילוק בין מה שהוא בידי אדם למה שהוא בידי שמים עכ"ל. והב"ד ב"י והמט"י. שו"ג או' ה' אבל הראב"ד שם כתב דלמי שאומר חציו זכר הוא אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין עכ"ל והב"ד השו"ג שם. וממ"ש כעין מי שחציו עבד וכו' משמע דאפי' את עצמו אינו מוציא לסברא זו כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר כדי לצאת אליבא דכ"ע:

יז

טוב) שם. טומטום אפי' את מינו אינו מוציא. דשמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר. רש"י ור"ח שם. וכ"כ הטור. ט"ז סק"א. ואין כאן ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה אמור גם היוצא נקבה דס"ס בתרי גופי לא אמרינן. הרא"ם בה' מגילה והב"ד הפר"ח והמט"י ושאר האחרונים. וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' ק"ד בדיני ס"ס או' ב' בשם האו"ה גבי תרנגולת שנולד בה ספק טרפות דאין להתיר הביצה שנמצאת בה מכח ס"ס מה"ט דס"ס בתרי גופי הוו יעו"ש והב"ד הער"ה סי' תרפ"ט או' ה' ועי"ש שהביא עוד סמוכות לזה יעו"ש:

יח

חי) שם. אפי' את מינו אינו מוציא. ואף ביום ב' דרבנן נקטינן ככל חומרת יום א' ומיהו אף ביום א' אם שמע זכר מטומטים חוזר ותוקע בלא ברכה. מש"ז או' א' מ"ב או' ו':

יט

יט) טומטום ואנדרוגינוס אף דחייבין לתקוע מ"מ לא יברכו לפי פסק הש"ע לעיל סי' י"ז סעי' ב' ולדעת מור"ם שם יברכו כיעו"ש ובדברינו לשם בס"ד:

כ

ך) וכתב הפר"ח ודוקא הני דאיכא ספיקא אי מחייבי אי לא לא יברכו אבל מי שמחוייב בדבר ומסופק לו אם יצא י"ח שופר או לא תוקע ומברך יעו"ש. מיהו המ"מ פ"ו מה' סוכה דין י"ג כתב כיון שהברכות מדבריהם אין מברכין אותם על הספק וספק שמע קול שופר או נטל לולב אעפ"י שחוזר ושומע או נוטל לילב מן הספק אינו מברך יעו"ש. והב"ד המט"י וכתב לענין דינא אין לנהוג אלא כדברי המ"מ דספק ברכות להקל יעו"ש. ועיין לעיל סי' ס"ז או' א' וסי' ח"י או' ז' וסי' רט"ו או' ל"ג בענין ספק ברכות ודוק:

כא

כא) [סעיף ה'] אינו מוציא אפי' עצמו וכו'. דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו. ר"ה כ"ט ע"א. והטעם לפי שצד חירות שבו נתחייב בט' תקיעות שלימות בכשרות ואם יתקע בעצמו תהא כל תקיעה ותקיעה היוצאת מפיו חציה פסולה מחמת צד עבדות שבו. ר"ז או' א' והעבד פטור ממ"ע שהזמן גרמא כמו אשה כמ"ש במסכת חגיגה דף ד' ע"א יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ג:

כב

כב) [סעיף ו'] אעפ"י שנשים פטורות יכולות לתקוע. במס' ר"ה (ל"ג ע"א) אהא דתנן אין מעכבין את התנוקות מלתקוע דייק הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין וכו' אמר אביי ל"ק הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור' שמעון דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשות ע"כ. ופירשו שם רש"י והר"ן אלמא אע"ג דפיטרנהו קרא ליכא איסורא משום משתמש בקדשים וה"ה לכל מ"ע שהזמן גרמא. וכתב עו"ש הר"ן דלענין הלכה נקטינן כר"י ור"ש דר' יוסי נמוקו עמו וכו' הלכך אם רצו נשים לעשות כל מ"ע שהזמן גרמא הרשות בידן ולא חיישינן לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה יעו"ש. וכ"פ ר"ת כמ"ש שם התו' והב"ד הרא"ש וכתב שם הרא"ש וכ"כ הרי"ץ גיאת דהלכה כר' יוסי יעו"ש. ודברי הר"ן ור"ת והרא"ש הנז' הביאם בב"י ולכן פסק כן בש"ע:

כג

כג) ולענין ברכה אם יברכו הנשים על מ"ע שהזמן גרמא דעת ר"ת שם בתו' דמותר לברך והב"ד הר"ן שם וכתב דנקטינן כוותיה דהא נוטלות עליהן שכר מדאמר ר' יוסי בר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי וכו' דמדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר הלכך בכלל מצוה הן ומברכות ולא נימא הואיל ולא נצטוו היאך יאמרו וצונו דלא קשיא דכיון דהאנשים נצטוו ואף הם נוטלות שכר שפיר יאמרו וצונו יעו"ש. וכן הרא"ש הביא דעת ר"ת וכתב וכ"כ הרי"ץ גיאת דיכולין לברך על כל המצות יעו"ש. וכ"פ הטור. וכ"כ בחי' הריטב"א בפ"ב דסוכה יעו"ש. וכ"כ הרשב"א בחי' פ"ד דר"ה שהעלו הראשונים שאעפ"י שנשים פטורות רשאות לתקוע ולברך וכן נהגו יעו"ש וכ"כ בתשו' סי' קכ"ג יעו"ש. והב"ד המ"מ פ"ב מה' שופר דין ב' ופ"ו מה' סוכה דין י"ג אלא שכתב עליו דלדעת הרמב"ם ודאי שאין הנשים מברכות והיאך יאמרו וצונו והם פטורות יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם בסוף ה' ציצית דנשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה יעו"ש. וכ"כ האגור בשם ר' ישעיה דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן יעו"ש. והב"ד ב"י וע"כ פסק כאן בש"ע דאין מברכות ולא יברכו להם משום סב"ל כמ"ש בב"י. אמנם הברכ"י בסי' תרנ"ד או' ב' כתב דבתחלה ערער על מה שנהגו הנשים בארץ צב"י לברך על הלולב כיון דק"ל כהוראת הרמב"ם ומרן זל והם פסקו שלא לברך. ואחר זמן בא לידו קו' מרבינו יעקב ממרוי"ש שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו ושאל ע"ז והשיבו שאם באו לברך על לולב ושופר הרשות בידן יעו"ש הטעם. וכ"כ בספרו יוסף אומץ סי' פ"ב וז"ל ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לר"י ממרוי"ש כמ"ש בסה"ק ברכ"י סי' תרנ"ד או' ב' נהגתי לימר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו נראה ודאי דאלו מרן שלטו מאור עיניו הקדושים בתשו' ר"י ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך לא בשמים היא דכיון דיש הרבה גדולים בפו' דס"ל דיברכו אהניא לן לפסוק כמותן כיון דאית לן סייעתא דשמיא עכ"ל. והב"ד לעיל סי' י"ז או' ד' יעו"ש. ועוד עיין ברכ"י א"ח סי' ל"ב או' ד' ובספרו שם הגדולים מע' גדולים או' יו"ד מה שהאריך בענין זה אי אמרינן לא בשמים היא יעו"ש:

כד

כד) שם. יכולות לתקוע. ואעפ"י שהתקיעה ביו"ט בחנם אסורה מד"ס מ"מ כדי לעשות נחת רוח לנשים התירו להן איסור קל כזה שאין בו אפי' משום שבות גמור אלא משום עיבדין דחול. ר"ז או' ב' וה"ה קטן יכול לתקוע אפי' לכתחלה כדי שיתחנך וכדאיתא לקמן סי' תקצ"ו בהגה יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ג דלא כב"ח. וכ"כ מ"ב או' ח' ועיין סי' תקצ"ו דאפשר נשים לאחר שתקעו פ"א אין לתקוע עוד בחנם ודוקא קטן מותר יעו"ש. א"א או' ג'.

כה

כה) וחרש ושוטה כתב הב"ח דמוחין לתקוע שאין באין לידי חיוב. אבל המ"א שם חולק וכתב דאין מוחין דהא אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' אוכל נבילות והב"ד א"ר או' ה' וכתב וכן מצא בס' אמרכל.

כו

כו) שם. יכולות לתקוע. ובשאגת אריה סי' ק"ה כתב דיותר ראוי לאיש לתקוע לאשה ולא תתקע אשה לאשה או אשה לעצמה יעוש"ב. והב"ד מחב"ר או' ד' ושעת:

כז

כז) שם. וכן אחר שיצא כבר יכול לתקוע להוציאן. ובעל העיטור כתב אחר שיצא כבר אינו יכול לתקוע להוציאן אלא א"כ לא יצא שנמצא תוקע להוציא את עצמו וכן נוהגין באשכנז לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בבהכ"נ כדי שיוציא התוקע גם את עצמו. והב"ד הטור וב"י יעו"ש. אלא שכתב הטור וראבי"ה כתב שאפי' אחר שיצא יכול לתקוע להם ולהוציא השופר בשבילם אפי' דרך רה"ר ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן הסכים בב"י ולכן פסק כן בש"ע. מיהו הפר"ח חולק על דברי הש"ע וס"ל כדעת האוסרים וע"כ כתב דמי שכבר תקע לא יתקע להן יעו"ש אבל דעת מור"ם בהגה שכתב אבל אחרים לא יברכו להם אם כבר יצאו וכו' נראה שמסכים לדברי הש"ע וכ"פ הלבוש. וכ"כ הער"ה או' ג' דיכול לתקוע לה אחר כדעת רוב הפו' ודלא כהפר"ח יעו"ש. וכ|פ הר"ז או' ב' מ"ב או' ט' מיהו יש מן האחרונים שחששו לדברי הפר"ח וע"כ המנהג לבא הנשים לבהכ"נ לשמוע הברכות והתקיעות מן התוקע להוציא את הציבור רק במקום אונס כגון שהיא חולה או יולדת אז המנהג להקל כדברי הש"ע ודעמיה. ועיין לקמן או' ל"ב:

כח

כח) ובענין אם מותר להוציא השופר דרך רה"ר כדי לתקוע' לנשים כבר כתבנו באו' הקודם דדעת ראבי"ה והרא"ש להתיר וכ"פ בב"י. וכ"פ הר"ז שם. ומ"ש בשו"ת שאגת אריה סי' ק"ו לאסור והב"ד המחב"ר או' ה' והשע"ת. בספרו יוסף אומץ סי' פ"ב כתב להשיב על דברי שאגת ארי' הנז' וכתב דנקטינן כראבי"ה והרא"ש והטור דיכול להוציא השופר לר"ה לתקוע לאשה יעו"ש:

כט

כט) מותר להוציא שופר לרה"ר לצורך איש שהוא מסופק אם תקע אם לא תקע וכן לטומטום וה"ה ללולב. שאגת אריה סי' ק"ז. והב"ד המחב"ר או' ו' וכתב ואתה תחזה דפסק כן במונח דק"ל כהרשב"א דספיקא דאו' לחומרא מדאו' אבל למאי דכתבו האחרונים דנקטינן כהרמב"ם דספקא דאו' לחומרא מדרבנן א"כ אסור וצריך להתיישב בדבר ובראיות הרב הנז' עכ"ל והב"ד השע"ת. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' שמ"ה או' ל"ז ואו' ל"ח דכמה פו' ס"ל דלית לן רה"ר בזה"ז בכה"ג דאיכא פלוגתא יש להקל. ועוד עיין לעיל סי' תקי"ח או' ו' ודו ק:

ל

ל) אסור להוציא שופר לרה"ר לצורך קטן וגם לאיש דשמע התקיעות דמיושב אסור להוציאו לצורך תקיעות דמוסף וכן אסור להוציא הלולב לצורך נענועי הלל מאחר דיצא י"ח מה"ת. שאגת אריה סי' ק"ח. מחב"ר או' ז' שע"ת. ועיין לעיל סי' תקי"ח סעי' א' ובדברינו לשם או' ד':

לא

לא) שם הגה. והמנהג שהנשים מברכות וכו'. היינו מנהג בני אשכנז שנוהגין כדעת ר"ת ודעמיה כמ"ש לעיל או' כ"ג וגם בבני ספרד אם יש מקומות שנוהגין הנשים לברך אין למחות כמ"ש באו' הנז' וגם כי במקום מנהג לא אמרינן סב"ל כנודע:

לב

לב) שם בהגה. אבל אחרים לא יברכו להם אם כבר יצאו וכו'. ומ"מ נכון הרוצה לתקוע להוציא נשים יתקע להם קודם שיתקעו בבהכ"נ כדי שיוציא התוקע גם את עצמו עמהם בברכתו. לבוש. מיהו בס' מ"צ כתב בשם מהרי"ל שלא יתקע בג' ראשונות משום דמיפקד דינא כמ"ש סי' תקצ"א ולכן יתקע להם אחר תקיעת בהכ"נ עכ"ל והב"ד מ"א סק"ד וכתב וא"כ לא יוכל לברך להם ולכן אם יש לו שופר אחר יתקע בשעת תקיעת בהכ"נ דאז אפי' הוא תוך ג' ראשונות אין לחוש ואם לאו יכוין בלבו שלא לצאת בתקיעות בהכ"נ ואז יוכל לברך להם יעו"ש. וכ"ז הוא דוקא אם אפשר כדי לצאת אליבא דכ"ע אבל היכא דלא אפשר סומכין על המנהג שיברכו הנשים והוא יתקע להם. וכ"כ הלבוש. וכ"כ האחרונים. ועיין לעיל או' כ"ז:

לג

לג) ועבדים שאין משוחררים י"ל שאין מברכין אף לפי המנהג. א"א או' ג' ועיין לעיל סי' י"ז סעי' ב' ודוק:

לד

לד) ואשה שנהגה לשמוע קול שופר ואירע לה איזה סיבה שלא תוכל לבא לבהכ"נ לשמוע קול שופר וגם א"א לה לבוא אצלה תוקע לבית שיתקע לה אז תעשה התרה בער"ה משום דמנהג זה יש בו מצוה שמקבלת שכר כמ"ש לעיל או' כ"ג יעו"ש.

לה

לה) [סעיף ז'] המודר הנאה מחבירו וכו'. כגון שאמר קונם שאני נהנה מפלוני מותר חבירו לתקוע לו תקיעה של מצוה שאינו זו חשובה הנאה. ר"ז או' ג' והטעם כתוב בגמ' (ר"ה כ"ט ע"א) משום דמצות לא ליהנות ניתנו:

לו

לו) שם. מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומדסתם הש"ע משמע אפי' תקיעות שאינן אלא מדרבנן כיון דקצת מצוה איכא הוי בכלל הא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וכדעת הר"ן (הביאו ב"י) שחלק על הרז"ה דס"ל דכי שרי דוקא בתקיעות של ר"ה שהן מצוה מה"ת אבל בתעניות לא יעו"ש. מט"י:

לז

לז) שם. ודוקא כשהוא תוקע מאליו וכו'. לאו דוקא אלא אפי' שאומר מי שרוצה להוציאני י"ח יתקע שרי דבכה"ג לאו שליחותיה קעביד כדאיתא בפ' אין המודר ומיהו אם אמר כל השומע קולי יתקע להוציאנו כתב הר"ן שם דהוי שליחות ואסור. פר"ח. מט"א או' י"ג. מ"ב או' י"ג:

לח

לח) שם. אבל אם אמר לו המודר וכו'. דהא שליחותא דידיה קעביד ואין לך הנאה גדולה מזו. לבוש. ואם תקע ועשה שליחותו מסתברא דיוצא בו אעפ"י שעובר על לא יחל שנהנה מחבירו. פר"ח. מש"ז או ג' ער"ה או' ח' מט"א שם. אלא שכתב שם המט"א שאעפ"י כן יש לו לחזור אחר שמיעת תקיעות מאחר כיון שיש סוברים שהמודר לוקה א"כ ה"ז מצוה הבאה בעבירה:

לט

טל) שם הגה. ואם אמר קונם תקיעותיו עליו וכו'. עיין לעיל סי' תקפ"ו סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

מ

מ) [סעיף ח'] המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא וכו'. דק"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה. כן מסיק בב"י. ט"ז סק"ג. ובספק אם אינו יודע אם כיון אם לאו בשל תורה לחומרא ואע"ג דמשמע בכמה דוכתי דספק הוא אם מצית צריכות כוונה ולחומרא לא הוי ס"ס בזה א"א או' ה' וכבר כתבנו בזה לעיל סי' ס' על סעי' ד' וסי' תע"ה על סעי' ד' קחנו משם:

מא

מא) שם. להתלמד לא יצא וכו'. ומ"מ אם כיון לבו גם למצוה יצא. א"ר או' ח' והיינו שעשה התקיעות כדין. מ"ב או' ט"ו:

מב

מב) שם. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. אעפ"י שנתכוין השומע לשם מצוה כיון שהתוקע לא נתכוין א"כ תקיעה פסולה שמע. ר"ז או' ה':

מג

מג) שם. נתכוין שומע לצאת י"ח ולא נתכוין תוקע וכו'. וה"ה לענין הברכות צריך שיתכוין שומע ומשמיע כמ"ש לעיל סי' רי"ג סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

מד

מד) שם. ולא נתכוין השומע לצאת וכו'. מי שבא לבהכ"נ לצאת י"ח עם הצבור אעפ"י שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא סתמא יצא י"ח אפי' למ"ד מצות צריכות כוונה. אבל הבא לבהכ"נ בסתמא לא יצא. הרדב"ז ח"א סי' ק"ס. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ד. א"ר או' ט' ר"ז או' ט' מט"א או' ט"ז. מ"ב או' ט"ז. ואם בא לבהכ"נ להתפלל כבא בסתמא דמי אלא א"כ כיון שבא להתפלל ולצאת י"ח שופר עם הצבור. ומיהו לכתחלה ודאי שאפי' אם כיון כשבא לבהכ"נ כדי לצאת י"ח שופר בשעת שמיעה יש לחזור ולכוין ששומע כדי לקיים מ"ע דאו' יום תרועה יהיה לכם. וכבר כתבנו לעיל סי' תקפ"ה סוף או' י"ב די"ל לשם יחוד ג"כ קודם הברכה והוא כדי לקיים המצוה במחשבה ודיבור ומעשה:

מה

מה) [סעיף ט'] מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע וכו'. אבל אם היו תוקעין בבית לחולה או ליולדת והיה ביתו סמוך לו ושמע לא יצא דמסתמא לא נתכוון זה להוציא אלא לחולה. ח"א כלל קמ"א או' ד' מ"ב או' י"ז. פת"ע או' י"ד. ולכן צריך לומר לתוקע שיכוין ג"כ עליו:

מו

מו) שם. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך וכו'. ודוקא עובר אבל בעומד חזקה כיון. הר"ן בשם הירושלמי והב"ד ב"י. מ"א סק"ה. וכתב שם המ"א וצ"ע הלא הוא יודע אם כיון אם לא ואפשר דמיירי אם שכח אם כיון אם לא עכ"ל. מיהו המט"י כתב על דברי המ"א הנז' דליתא אלא דאפי' יודע שלא כיון בפי' לצאת מהני יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ט' דאפי' יודע שלא כיון בשעת המצוה יצא כיון שעמד מתחלה שם וכיון לצאת י"ח יעו"ש. אמנם הר"ז או' ח' כתב כדברי מ"א דדוקא אם נסתפק לו אח"כ אם כיון לצאת בשמיעתו א"צ לתקוע לו שנית. וכ"כ מט"א או' ט"ז. מ"ב או' ח"י. ודוקא כשעובר ועמד אבל בהיה עומד בתוך ביתו לא הוי חזקה. א"ר או' ט' מט"א שם. מ"ב שם:

מז

מז) מי ששמע תקיעת מצוה ואח"כ נסתפק לו אם נתכוון לצאת בשמיעתו צריך לתקוע לו שנית מספק. ר"ז או' ח' ועיין לעיל או' מ':

מח

מח) שם. ושמע תקיעות מש"צ וכו'. ואם היה רחוק מבהכ"נ אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא. א"ר שם. מט"א או' ט"ו. מ"ב או' י"ט. והוא מדברי הט"ז שכתבנו לעיל סי' תקפ"ז או' ו' יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---