כף החיים/אורח חיים/תקלז

כף החיים ‏ אורח חיים תקלז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] דבר האבד וכו'. ר"ל דבר שאם לא יעשה אותו עכשיו יבא לידי הפסד נקרא דבר האבד:

ב

ב) שם. דבר האבד מותר וכו' אפי' ספק דבר האבד מותר. הרש"ך ח"א סי' קי"ג. כנה"ג בהגה"ט עו"ש או' א' מ"א ריש הסי' א"ר או' א' והטעם כתב א"א משום דחו"ה מדרבנן וספק לקולא. וכ"כ המחה"ש והלב"ש. וא"כ משמע דלמ"ד דאו' יש להחמיר. מיהו בב"י סי' תקל"ט ד"ה ומ"ש הרא"ש כתב וכיון דלאו דבר האבד בודאי הוא אסור וכו' יעו"ש. וזהו שכתב שם לדעת הרא"ש שהוא מכת הסוברים דמלאכת חו"ה איסורא מדרבנן כמ"ש בהרא"ש ריש מו"ק והובא בב"י סי' תק"ל יעו"ש. וא"כ מזה משמע דגם למ"ד מדרבנן ספק דבר האבד אסור. אמנם לכאורה נראה דיש סתירה לזה ממשנה מ"ק י"ח ע"ב ואלו כותבין במועד וכו' וכתבו שם התו' נראה דכל הני הוו דבר האבד פן ימות הנותן וכו' וכ"כ שם בחי' הריטב"א ומשמע מזה דמקילין מספק וכ"מ מתשו' הרשב"א שהביא בב"י סי' תקמ"ה שכתב הטעם דמתיר התוספתא לכתוב חשבונותיו במועד שמא לא יזכור ויאבד ממונו עכ"ל והרשב"א הוא מכת הסוברים דמלאכת חו"ה אסורה מדאו' כמ"ש בב"י סי' תק"ל ואפ"ה סובר ספק דבר האבד מותר. וכ"כ המ"מ פ"ז מה' יו"ט דין ג' בשם הרמב"ן דמה שהצריכו בהכנסת פירות בצנעה (עיין לקמן סי' תקל"ח סעי' ב') לפי שאינן ודאי הפסד אלא ספק וכו' יעו"ש הרי מתיר בספק דבר האבד והוא ג"כ מכת הסוברים דאו' כמ"ש בב"י סי' תק"ל יעו"ש. וע"כ נראה דאין זה תלוי בדאו' או בדרבנן אלא כל שהוא קרוב לודאי שיבא לידי הפסד לפי הראות יש להתיר אפי' בספק וכל שהוא חששא רחוקה אין להתיר מספק. ועיין ח"א כלל ק"ו או' ה' שכתב דספק דבר האבד יעשה ע"י עכו"ם יעו"ש. וע"כ אם אפשר יש להחמיר ולעשות ע"י עכו"ם וכן בחששא רחוקה אם יבא לידי הפסד יעשה ע"י עכו"ם:

ג

ג) שם. דבר האבד מותר וכו' להדפיס ספרים בחו"ה אף שיש לו פועלים שפסק להם שכרן קבוע מידי חודש בחדשו בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו לא מיקרי דבר האבד בשביל שמאבד שכר פועלים מאחר שמלאכת הדפוס בעצמה אינה דבר האבד. וגם אם יקח פועלים שאין להם מה לאכול אסור דאין אדם יכול לעשות מלאכה בחו"ה כדי לתת שכר לפועל שאין לו מה יאכל. מהר"ם פרובינצא"ל בתשו' כ"י סי' נ"ח והב"ד ברכ"י או' א' וכתב עליו ועיין לקמן סי' תקמ"ב ובמ"ש האחרונים ודוק עכ"ל ור"ל דשם בסי' תקמ"ב סעי' ב' כתב דמותר ליתן מלאכה לפועל שאין לו מה יאכל. ואיך הוא אוסר. וכ"כ הברכ"י שם או' ב' על דברי מהר"ם הנז' דדבריו צריכים ישוב. והב"ד השע"ת בסי' זה וכתב ליישב דברי מהר"ם הנז' דס"ל דדוקא שהמלאכה יש בה קצת ליו"ט התירו משא"כ מלאכת הדפוס יעו"ש. ולע"ד נראה דוחק חילוק זה דבסתמא התירו לפועל שאין לו וכו' דמשמע כל מלאכה אפי' שאינה צורך המועד אבל הנלע"ד ליישב דמה שהתירו לתת מלאכה לפועל וכו' הוא דוקא שיקח המלאכה ברשותו ויתעסק בה דאף אם יראו אותו ידעו שזהו בשביל שאין לו וכו' אבל לא יעשה המלאכה ברשות הנותן מפני שיחשדוהו שעושה מלאכתו במועד ולכן בדפוס שמוכרח הוא לעשות המלאכה בבית הדפוס שהוא רשות הנותן דאיכא חשדא ע"כ כתב לאסור. וית' עוד מזה לקמן סי' תקמ"ב סעי' ב' וסי' תקמ"ה סעי' ד' קחנו משם:

ד

ד) קהל ועדה מישראל שנדרו שלא ישאו ויתנו בחו"ה אף פרקמטיא אבודה ואף מי שאין לו מה יאכל ולא לפתוח חנות כלל יתברכו מן השמים שאסרו וקבלו כך משום מגדר מילתא. מהר"י ן' מיגש בתשו' כ"י סי קמ"ה. ברכ"י או' ב' ועיין לעיל סי' תק"ל או' ז':

ה

ה) שם. לפיכך בית השלחין וכו' והיא שדה שצריך להשקותה תמיד שאם לא ישקוה תמיד תפסד. טור. לבוש:

ו

ו) שם. מותר להשקותה. לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחו"ה. רש"י ותו' ריש מס' מו"ק:

ז

ז) שם. שכיון שהתחיל להשקות וכו' אבל אם לא השקה קודם לכן אסור להשקותה. טור. ואעפ"י שהיא נפסדת אם יניחנה כך עד אחר המועד. לבוש. וזהו לדעת הרמב"ם שכתב ב"י אבל בשם הראב"ד כתב שאם אירע אונס בהם לפני המועד שלא יכול להשקותם שמותר להשקותם במועד ואינו אסור אלא כששכח להשקותם או שנתעצל בהם יעו"ש. וכתב הא"ר או' ב' דבש"ע משמע קצת דפסק כהראב"ד שאם אירע אונס שלא יכול להשקותה קודם מועד מותר להשקותה במועד כשהיא נפסדת. וה"ד כשאינם לצורך מועד אבל לצורך מועד כגון ירקות לאכלם במועד לכ"ע שרי. כמ"ש לקמן סעי' ד' יעו"ש:

ח

ח) שם. אבל שדה הבעל. שדי לה במטר השמים. טור. לבוש. באה"ג:

ט

ט) שדה שאינה זרועה ומרביצין אותה במים תמיד כדי לזורעה אסור להרביצה במועד אעפ"י שהוא מפסיד ההרבצה שעשה קודם מועד הואיל ואין בה זרעונים אין זה הפסד שהרי יכול לחזור ולהרביצה כל מה שירצה אחר המועד ואינו אלא כמאחר פירותיו ומניח הריוח והשבח שהיה יכול להשביח. ריא"ז הב"ד השה"ג על הרי"ף פ"ק דמו"ק:

י

י) [סעיף ב'] בין חדש. פי' שיוצא עכשיו מתחלה ולא חיישינן שמא יפלו כתליו ויבא לתקנן במועד והוי טירחא יתירא. רש"י על הרי"ף ונ"י, ב"י. לבוש. והלב"ש כתב דקמ"ל דלא חיישינן כיון שמחדש נעשה שמא יתקלקל ואתי לאתויי מים ממקום אחר ויהיה טירחא יתירא:

יא

יא) שם. בין ישן. ר"ל וכ"ש ישן שאינו יוצא מעכשיו ולא אתי לאנפולי. רש"י ונ"י שם:

יב

יב) שם. אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה. בור עמוק ובו מים של גשמים מכונסים דאיכא טירחא יתירא לדלות. רש"י על הרי"ף ונ"י. טור וב"י. לב"ש:

יג

יג) שם. או ממי הגשמים מקובצים וכו' ואפי' אינו דולה (ר"ל שהמקום מלא) אלא ממשיך ברגל אסור מפני שסופו לדלות כשיחסרו. מ"א סק"א והוא ממסקנת ב"י. וכ"כ מק"ק סי' ן' או' ב' מ"ב או' ז' וממעיין נמי לא שרי להשקות אלא בהמשכה אבל לדלות אסור. כ"ה במסקנת ב"י. וכ"כ א"א או' א' מ"ב שם. ומשמע דה"ד אם דולה בדלי או בכד שיש בו טורח גדול כדמסיק אבל אם ממשיך המים ע"י מכונה שאין בה טורח גדול שרי. ועיין לקמן או' כ"ה:

יד

יד) שם. אפי' ערוגה אחת חציה גבוה וכו' וכ"ש שתי ערוגות זו למעלה מזו שלא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה. גמ' שם. אכן אם הם של ירקות ורוצה לאכלן במועד שרי כדלקמן סעי' ד':

טו

טו) [סעיף ג'] והוא שלא פסקו. יש מפרשים על האגמים דלא פסקי שיש בהם שפע מים ויש מפרשים על הנהרות שאין אותו נהר פוסק מן האגם אבל אם הוא פוסק אעפ"י שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אפ"ה אסור להשקות ממנו דגזרינן שיחשוב שהם מרובים כ"כ ואולי לא יהיו כ"כ מרובה ויצטרך לדלות והוי טירחא יתירא כמבואר בב"י יעו"ש. וכתב השו"ג או' ט' ונראה להחמיר ככל הפי' דלא פסקי משמע הכי ומשמע הכי הילכך היכא דפוסק מי אגמים או נהרות המושכים מהם אסור להשקות מהם שמא יבא לגמור ולהשקות בכדו עכ"ל. וכ"כ מ"ב או' ט':

טז

טז) שם. שאמת המים וכו' ממעיין נובע עובר ביניהם בכל עת מותר להשקות מהם במועד דהא לא פסקי. נ"י על הרי"ף. ואין חילוק בין אם אמת המים נכנס לתוך החריצים ואין יוצא ממנה לחוץ או שיוצא ממנה לצד השני לחוץ ולעולם אם דרכם לפסוק אסורים ואם לאו מותרים ודלא כב"י שחילק בהכי. ד"מ או' ג' א"ר או' ה':

יז

טוב) שם. מותר להשקות מהן. היינו מן הבריכות וע"י המשכה כמ"ש בסעי' הקודם:

יח

חי) שם. מותר להשקות מהם. ודוקא כשאמת המים עוברת בתוך הבריכה אבל אי לא עיילה לגווה אע"ג דעיילה לשדה אסור דאיכא למיחש דלמא אתי למטרח ולאיתויי. נ"י בשם הראב"ד, והב"ד ב"י וכתב וכ"נ מדברי הטור יעו"ש:

יט

יט) שם. וכן בריכה שנטפה מבית השלחין וכו' היינו בית השלחין שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצדו ובצד אחד היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה בצד השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין מן בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה. רש"י מו"ק דף ד' ע"א והב"ד ב"י. ט"ז סק"ב:

כ

ך) שם. מותר להשקות ממנה בית שלחין אחרת. ר"ל בית השלחין הנמוך מאותה בריכה. ואע"ג דבריכה עבידא דפסקא הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין ודאי לא פסקא. רש"י שם. ב"י ט"ז שם:

כא

כא) שם. והוא שלא פסק המעיין וכו' אבל אי פסיק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך דלמא פסיק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר. רש"י שם. ב"י ט"ז שם:

כב

כב) [סעיף ד'] ירקות שרוצה לאכלן במועד וכו'. אין הכוונה דוקא כשרוצה לאכול בעצמו אלא שכיון שעומדין וראויין לאכילה במועד ועומדין לימכר מדלין להשקותן. חי' הריטב"א, פת"ע או' יו"ד. מ"ב או' י"ד:

כג

כג) שם. יכול לדלות מים וכו' ואע"ג דאיכא טירחא יתירא בשביל לאכול התירו. תו' מו"ק דף ד' ע"ב. ב"י. מ"א סק"ג. י"ל דוקא צורך המועד באוכל נפש הא לצורך המועד מכשירי אוכל נפש וכדומה י"ל טירחא יתירא אסור. א"א או' ג' אמנם בחי' הרמב"ן בליקוטיו על מו"ק כתב בהדיא דמכשירי אוכל נפש כאוכל נפש וכעין שהתירה התורה והשווה מכשירי או"נ כאו"נ כשא"א לעשותן מעיו"ט. מ"ב או' ט"ו:

כד

כד) שם. כדי להשביחן אסור. פי' אפי' אין שם טירחא יתירא כגון המשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא אסור כאן כיון שא"צ אלא להשבחה וליכא חשש פסידא אבל בטירחא יתירא דהיינו לדלות מים אסור אפי' במקום חשש פסידא. ט"ז סק"ג מק"ק סי' ן' או' ה' מ"ב או' ט"ז:

כה

כה) ונראה דהא דאסור להשקותן להשביחן ה"ד לדלות המים בידים דאיכא טירחא טובא אבל גנות ופרדסים דידן שמשקין אותם מבור גדול עמוק ע"י רחים של דלי בסוס נראה דשרי אפי' לירקות שאינם לצורך המועד כיון דליכא טירחא כלל כנהרות המושכין מן האגמים דמי וכן נהגו. שו"ג סוף או' י"ב:

כו

כו) [סעיף ה'] אין עושים החריצים וכו'. דאיכא טירחא יתירא, רש"י מו"ק דף ד' ע"ב ונ"י על הרי"ף. והיכא דאיכא טירחא יתירה אפי' במקום הפסד לא התירו. גמ' ריש מו"ק והרי"ף. וכ"כ לעיל או' כ"ד מ"ב או' י"ז:

כז

כז) שם. ואם היו עשויות ונתקלקלו וכו' ועדיין ניכר החריץ מעט ואפי' פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוי כחדתי. ב"י, ט"ז סק"ד. מ"א סק"ד. א"ר או' ו' מש"ז או' ד':

כח

כח) שם. הרי זה מתקנן במועד. דליכא טירחא כולי האי. נ"י:

כט

כט) שם הגה. אבל אסור להעמיקן יותר וכו' וה"ה דאסור להרחיבן. א"א או' ד' פת"ע או' י"ג מ"ב או' ך':

ל

ל) [סעיף ו'] אמת המים שנתקלקלה וכו'. פי' רגילין לעשות חריצין בקרקע שבהם המים הולכות סביבות השדה ומשקות אותו והנך חריצים קרי אמה לפי שיש להם רוחב אמה ועומק אמה. רש"י על הרי"ף ונ"י:

לא

לא) שם. אמת המים שנתקלקלה וכו' אבל בתחלה אם לא היתה מעולם אין עושין אותה מועד משום טירחא יתירא. רש"י ונ"י שם. וכ"כ הטור והלבוש אבל בתחלה אין עושין אותה והוא ממשנה ריש מו"ק והש"ע לא הוצרך לכתוב זה משום דכיון שכתב שנתקלקלה ממילא משמע אבל בתחלה אסור:

לב

לב) שם. אמת המים שנתקלקלה וכו' והכי איתא במשנה שם ומתקנין את המקולקלות במועד, ובגמ' (שם דף ד' ע"ב) מאי מקולקלת א"ר אבא שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים. ופירש"י שלכתחלה היה שם אמת המים בת ו' טפחים ונסתמה עד טפח חוזר ומעמידה עד ו' טפחים כלומר חוזר ומעמיק אותן ה' טפחים שנסתמה עכ"ל אבל רש"י על הרי"ף כתב עוד פי' שני וז"ל או שאין בה אלא טפח שלא חפר בה אלא טפח מתקנין אותה ומעמידין אותה על ו' טפחים עכ"ל וכ"כ בנ"י שם. וכ"כ המ"מ פ"ח דיו"ט בשם רש"י שני פירושים הנז' והב"ד ב"י וע"כ פסק בש"ע כשני הפירושים. וכ"פ הלבוש. וכ"נ דעת הב"ח. ט"ז סק"ג. אבל בחי' הריטב"א פסק כלשון ראשון דרש"י וכתב על פי' שני שאינו נכון יעו"ש. וכ"כ בס' האשכול. וכ"נ דעת המ"א סק"ה. וכ"נ דעת הגר"א:

לג

לג) שם. היתה עמוקה טפח וכו' ודוקא טפח אבל פחות מטפח כסתומה דמיא ואסור לחפרה לכתחלה נ"י שם. מש"ז או' ד':

לד

לד) שם. חופר בה עד ששה. והיינו טעמא דאמרן באמה בעינן דמעמיק ששה טפחים כדי שיקלחו המים לשדה שע"כ נקראת אמה לפי שעומקה אמה בת ו' טפחים. ב"ח. ור"ל אבל בפחות מכאן אינו מועיל. וכ"כ מ"א סק"ו אבל פחות מכאן כיון דלא עברי מיא (ר"ל כפי הצורך) אסור ור"ל משום דהוי טרחא דלא צריך וכמ"ש הלב"ש. וכ"כ א"א או' ו' דבציר מכאן לאו אמה מיקרי ולא מהני מידי והוי שלא לצורך ואסור ולפ"ז צריך לצמצם השיעור לא יותר ולא פחות וכן ברוחב האמה דבעי ששה טפחים עכ"ל וכ"כ מ"ב או' כ"ד:

לה

לה) שם. היתה עמוקה טפחיים מעמיקה עד שבעה. אבל כשהיתה עמוקה ג' אפשר דאסור לחפור עד ח' דטירחא יתירא היא להשליך העפר לחוץ. מ"א סק"ז. א"א או' ז' מק"ק סי' ן' או' ז' מ"ב או' כ"ה. ועיין באו' שאח"ז:

לו

לו) שם. מעמיקה עד ז'. זו היא בעיא דלא אפשיטא בגמ' ופסקה הרמב"ם פ"ח לקולא ונמשך אחריו הש"ע. וכ"פ הלבוש. מק"ק שם. אבל הנ"י על הרי"ף כתב דאם היתה עמוקה טפחיים לא שרינן להעמיק עוד חמש להשלים ז' לפי שדרך אמת המים סגי שתהא גבוהה אמה להכיל המים שנמשכים לתוכה ועוד בכל שהוא עמוק יותר מאמה איכא טירחא יתירא להשליך העפר לחוץ עכ"ל וכ"כ בחי' הריטב"א דאפי' היתה עמוקה יותר קודם קלקול אינו רשאי לתקן בה עכשיו אלא עד ששה יעו"ש. והב"ד הער"ה או' ג' וכ"כ בה' הרי"ץ גיאות. וכ"מ ברוקח סי' ש"ז ובס' צל"ד:

לז

לז) [סעיף ז'] מושכין את המים מאילן לאילן. שאם יש שם מים תחת אילן זה יכול למושכן במועד תחת אילן אחר דאילן כבית השלחין דמי וצריכין למים טפי. תו' מו"ק דף ב' ע"א. והנ"י על הרי"ף כתב הטעם משום דאין בזה טורח הרבה לעשות חריץ שימשכו בו המים מאילן לאילן עכ"ל. וכ"כ הרמב"ה פ"ח הטעם משום דאין בזה טירחא יתריא. וכ"כ רי"ו. והב"ד ב"י. וכ"כ הב"ח דמיירי בממשיך המים מאילן לאילן בלא טורח דאי איכא טורח אף בית השלחין דאיכא פסידא נמי אסור יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ו:

לח

לח) שם. מאילן לאילן. וכגון שהם קרובים כמו שדרך לנטען מטע עשר לבית סאה אבל לא רחוקים רי"ו בשם הירושלמי. והב"ד ב"י, ומשמע הא אם הם רצופים שיש בבית סאה יותר מעשר אילנות מותר להשקות את כל השדה. וכ"כ בס' הבתים אלא שכתב ואולי דעת הרמב"ם שלא התירו להשקות את כל השדה אפי' ברצופים מפני שיש טורח יותר יעו"ש והב"ד בתחלת ס' מעשה רוקח דף ה' ע"א. ער"ה או' ד' אבל בחי' הריטב"א וברי"ץ גיאות העתיקו דברי הירושלמי שכתב דדברי ראב"י שאוסר להשקות כל השדה כולה מיירי כשהיו נטועים האילנות עשר לבית סאה אבל אם היו רצופות מותר להשקות כל השדה לכ"ע יעו"ש. והב"ד מ"ב בב"ה:

לט

טל) שם. מאילן לאילן. ומיירי שעומדין במקום משקה דאי לא ישקה איכא פסידא, ב"י בשם רי"ו. וכתב הב"ח דתרתי גופי הלכות אתא לאשמעינן חדא דלא התירו להשקות אלא דוקא כשהאילנות עומדים במקום משקה דא"צ להשקות ע"י דלי דאיכא טירחא אלא יכול להשקותה במשיכה בעלמא בלא טורח. אידך אשמעינן דוקא דאם לא ישקה איכא פסידא אבל אי ליכא פסידא אלא משקה להרוחה אסור אעפ"י שאין טורח וכדין בית השלחין עכ"ד:

מ

מ) שם. ובלבד שלא ישקה את כל השדה. דהו"ל טירחא יתירא. לבוש. בגדי ישע. ועיין לעיל או' ח"י:

מא

מא) שם. ואם היתה שדה לחה מותר וכו' דכיון דהויא לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא. רש"י מו"ק ו' ע"ב. והרמב"ם פ"ח מה' יו"ט כתב הטעם משום דאין בזה טירחא יתירא. והב"ד ב"י. והלבוש הביא ב' הטעמים וכן בס' בגדי ישע. אבל המק"ק סי' ן' או' ח' הביא רק טעם הרמב"ם. ונ"מ לדעת הרמב"ם דאפי' ליכא פסידא יתירא שרי:

מב

מב) [סעיף ח'] אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו שם המים וכו'. כשהגומא מלאה מים יוצאין המים למעלה ומשקין כל השדה וכה"ג אסור. רש"י מו"ק יו"ד ע"ב:

מג

מג) שם. ואם עושה כדי לצוד דגים וכו' ואעפ"י שסוף סוף גם השדה שותה דבר שאין מתכוין הוא ומותר. טור ולבוש. בגדי ישע. מ"ב או' ל"ב:

מד

מד) שם. כדי לאכלן במועד. לכאורה צ"ע דבסי' תקל"ג סעי' ד' מתיר לצוד אפי' אינו רוצה לאכול מהם כיון שאפשר שיאכל מהם. ואפשר דהכא חמיר טפי דאוושא מילתא. מ"א סק"ח. והא"ר או' ח' כתב דהכא ע"י חפירה שאני. והי"א בהגה"ט כתב דשאני הכא דסוף סוף גם השדה שותה ממנו ומשו"ה בעינן שיאכל דוקא משא"כ התם. ובה' בית מאיר כתב דלק"מ דגם הכא א"צ לאכול כולם אלא לאפוקי לצוד רק להשאיר הכל לאחר מועד דזה אף לצוד אסור יעו"ש. ולא שייך בזה הערמה כיון דכוונתו לצורך מועד וממילא ניצודין יותר וגם שהכל בחפירה אחת ואינו טורח יותר בשביל החול וע"כ א"צ לאכול כולם. ועיין לעיל סי' תקל"ג או' ט' ואו' ל"ו:

מה

מה) שם. כגון שפותח למעלה וכו' שניכר שלדעת כן הוא עושה. לבוש. ור"ל אבל אם עושה רק פתח א' אעפ"י שכוונתו לדגים אסור כיון שאינו ניכר. וכ"כ מ"א סק"ט דאפי' נתכוין לדבר המותר בעינן שיעשה מעשה שניכר שעושה לדבר המותר הא לא"ה אסור עכ"ל וכתב בס' בגדי ישע דר"ל דתרתי בעינן שיהא כוונתו להיתר ומעשיו יהיו מוכיחים וניכרים שלדעת צורך היתר הוא עושה ועיין לקמן או' נ"ב:

מו

מו) וכ"ז רק לענין איסור לכתחלה אבל בדיעבד אעפ"י ששינה לא קנסינן ליה אם הוא אומר שדעתו להיתר. וכן הדין לענין סעי' ט' ויו"ד וי"א. חי' הריטב"א פת"ע או' י"ז מ"ב או' ל"א:

מז

מז) שם. ולמטה מקום שיצאו. דהיינו שעושה חור אחד קצר למטה שיצאו בו המים ונשארים הדגים על פני הקרקע. רש"י ונ"י על הרי"ף:

מח

מח) [סעיף ט'] אסור להשוות השדה לצורך חרישה. משום דדמי כחורש במועד. רש"י מו"ק יו"ד ע"ב:

מט

מט) שם. ואם ניכר שמכוין כדי לדוש וכו' לצורך הגורן לחבוט שם חטים לצורך המועד. רש"י שם:

נ

נ) שם. ואם ניכר שמכוין כדי לדוש וכו' דתרתי בעינן שעשייתו לכך וגם שיהא ניכר. ביאורי הגר"א. ועיין לקמן או' נ"ב:

נא

נא) שם. כגון שמשווה כולה וכו' שיותר צריך קרקע שווה לדוש מלחרוש. ב"י. והרבה ראשונים סוברים בהיפך וע"כ כתב הב"ח דתרווייהו אסירי יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ג' עו"ש או' ב' מ"ב או' ל"ג:

נב

נב) [סעיף יא'] ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים וכו'. ובכל הדברים הללו וכיוצא בהם ראוי שלא יערים דתרתי בעינן שיהא כוונתו להיתר ומעשיו יהיו מוכיחין וניכרין שלדעת צורך ההיתר הוא עושה אבל אם כוונתו לאיסור אעפ"י שמעשיו מוכיחין שלדעת היתר הוא עושה וכן אם כוונתו לענין צורך ההיתר ואין מעשיו מוכיחין עליו אסור. לבוש. וכ"כ לעיל או' מ"ה ואו' ן' ועיין לעיל או' מ"ו:

נג

גנ) וכתב רי"ו דאדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבד שמא יטעה העולם לומר שכיון מלאכתו במועד. וכ"פ הרוקח, ב"י. והב"ד הט"ז סק"ו. אמנם בבד"ה השיג ע"ז ודעתו להתיר אפי' באדם חשוב יעו"ש. והב"ד האחרונים.

נד

דנ) [סעיף יב'] אין מתליעין האילנות. אין נוטלין התולעת שבאילן. רש"י ע"ז ן' ע"ב. וכתבו שם התו' ומיירי כגון שאינו אבד בהמתנה עד לאחר המועד דאל"כ שרי. כ"כ אפי' הוא אבד ממש איכא למימר דאסור במועד משום טירחא יעו"ש. והב"ד ב"י. וכן הסכים המ"א סק"י כלשון שני של התו' דאעפ"י שנפסד האילן אסור דטירחא יתירא הוא, א"א או' יו"ד. מק"ק סי' ן' או' י"ג. מ"ב או' ל"ה:

נה

הנ) שם. ולא מזהמין וכו' כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות. רש"י שם. ב"י, מ"א ס"ק י"א. ואיסור זה ג"כ משום טירחה יתירא כמ"ש באו' נ"ז:

נו

ונ) שם. אבל סכין האילנות והפירות שבהן. כ"ה בהרמב"ם פ"ח דיו"ט דין יו"ד. והוא כדי שלא יפסידו הפירות כמ"ש באו' שאח"ז:

נז

זנ) שם. אבל סכין האילנות וכו' אילן שקטעו נופו קודם המועד כדי שיוציא נופות הרבה סביב מקום הנקטע מותר לסוכו בשמן במקום הקטיעה כדי שלא ימות וכן הפירות מותר לסוך בשמן שלא יפסדו שזהו דבר האבד אם לא יעשהו ואין בו טירחא כ"כ כמו בהתלעה ובזהימה לבוש. והוא מגמ' ופירש"י שם:

נח

חנ) [סעיף יג'] אישות ועכברים שמפסידים וכו'. אישות היא בריה שאין לה עינים וחופר בקרקע ומפסיד האילן. מו"ק ו' ע"ב ופירש"י שם. שו"ג או' כ"ג:

נט

טנ) שם אישות ועכברים שמפסידים וכו' ומצודות העכברים בבית לבי מהסס אי שרי בליל יו"ט. להכין בתוכה גבינה או פת וליתנה במקום שניצודים העכברים ופשיטא דבחו"ה שרי אך ביו"ט אינו נראה בעיני להתיר מכמה צדדים אף דאיכא למיחש להפסד האוכלים כיון דהיה אפשר לעשותו מבערב וא"צ לומר בשבת. רו"ח. ועיין לעיל סי' שט"ז או' ל'.

ס

ס) שם. מותר לצודן וכו' וכן מחריבין חוריהין חורי הנמלים במועד שמביא עפר מחור זה ונותן לחוך חור זה וחונקין זא"ז והוא שהיה נהר מפסיק בין שני החורים ואין שם שום מעבר לעבור מצד זה לצד זה אבל אם היה שם מעבר לעבור אין חונקין זא"ז ואסור לטרוח בכך ואם היו מרוחקים זה מזה פרסא אעפ"י שאין נהר מפסיק ביניהם חונקין זא"ז. ריא"ז הב"ד השה"ג על הרי"ף פ"ק דמו"ק והוא מגמ' שם והביאה השאלתות ובס' האשכול. פת"ע או' כ"ד עמקין ברש"י ותו' שם. שכתבו פרסה וגם יש נהר יעו"ש:

סא

סא) שם. אין צדין אותם אלא ע"י שינוי. משום דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן רש"י שם:

סב

סב) שם. וי"א שבשדה הלבן וכו' זהו דעת הרמב"ם ומבואר טעמו בב"י יעו"ש. וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כהרמב"ם, וע"י עכו"ם ודאי יש להקל. מ"ב בב"ה, ועיין לעיל סי' י"ג או' ו' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע להקל ואח"כ כותב י"א לחומרא חושש להם לכתחלה יעו"ש. וע"כ הכא נמי בשדה הלבן הסמוכה יש להחמיר ולעשות ע"י שינוי ואם אינה סמוכה יש לעשות ע"י עכו"ם ואם א"א ע"י עכו"ם אם אין הפסד כ"כ לא יעשה אפי' ע"י שינוי ואם יש הפסד יש להקל ע"י שינוי כסתם הש"ע:

סג

סג) [סעיף יד'] אין מכניסין צאן לדיר וכו'. היינו שמכניסין בהמות לשדה ושוכבות שם בלילה ומזבלות אותם וכל הלילה מטיילות ממקום למקום על שמזדבלת כל השדה. רש"י ונ"י על הרי"ף. והב"ד ב"י:

סד

סד) שם. לזבל השדה. מפני שנראה כמזבל בעצמו והמזבל הוא חורש שמשביח את הקרקע שתהא נוחה ויפה לזרוע בה. לבוש והוא מדברי נ"י הנז' שהובא בב"י:

סה

סה) שם. ובלבד שלא יתן לו שכר וכו' שמראה דניחא ליה מלאכתו בשבת והוי דומיא למלאכת מחשבת שאסרה תורה. לבוש:

סו

סו) שם. וביו"ט יכול ליתן לו שכר מזונו. היינו לאחר יו"ט יתן לו מזונות דמזונות לא מיחזי כשכר ממש וכיון דמדייר נמי אינה מלאכה גמורה שרי. נ"י על הרי"ף. ב"י. אבל במלאכה גמורה אסור ליתן לו שכר מזונו. מ"א ס"ק י"ג. ומיהו מ"ש הנ"י לאחר יו"ט יתן לו מזונות כ"כ ג"כ הראב"ד דלאחר יו"ט יתן לו דמי מזונותיו אבל ביו"ט לא יאכל עמו דהא אין מזמנין את העכו"ם ביו"ט אבל השה"ג על הרי"ף שם חלק עליו וכתב דאף ביו"ט מותר שיאכל עמו דלא אסרו חכמים אלא לזמן את העכו"ם שהוא רוצה לכבדו ומרבה מנות בשבילו אבל אם יש לישראל עבדים ושפחות עכו"ם אוכלים עמו ביו"ט ולא ראינו מי שנזהר מזה יעו"ש. וכן הרא"ש פ"ב דמו"ק חלק על דברי הראב"ד הנז' כדברי השה"ג הנז' וכתב הב"ח דכ"ה דעת הטור יעו"ש. וכ"מ מרש"י על הרי"ף' ור"ח על הגמ' דגם ביו"ט מותר לתת להם מזונות יעו"ש. ועיין לעיל סי' תקי"ב סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

סז

סז) שם. ובלבד שלא יתן לו שכר אחר. דכשנותן לו שכר ידעי שעושה מדעת ישראל ויסברו ששכרו לעשות מלאכה לימים. מ"א ס"ק י"ד:

סח

סח) שם. ובחו"ה אפי' נותן לו שכר וכו' אם בא העכו"ם מאליו לדייר אף כי דעתו ליטול שכר מותר להניחו וליתן לו לאחר המועד שכר מיהו לומר לעכו"ם עביד ויהיבנא לך שכר אסור דכל שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה. ב"י בשם נ"י אלא שכתב שמדברי הרמב"ם משמע דבמועד שוכרין אותו ממש שלא כדברו נ"י וכתב שכ"כ הכלבו בשם הרי"ף שמותר לדייר לכתחלה במועד בשכר יעי"ש, ולפ"ז משמע דכ"ש דמותר ליתן לו שכר במועד דהא דאוסר הנ"י לתת שכר במועד משום דמיחזי כשכרו במועד ולדעתו אסור לשכרו במועד אבל לדיעה זו דמתיר לשכור ה"ה לתת שכר אמנם לדעת הש"ע שפסק כדעת הטור וכתב ובלבד שלא ישכירנו משמע דה"ה שלא יתן לו שכר במועד משום דהו"ל כאלו שכרו:

סט

סט) שם. ולא ימסור לו שומר וכו' מפני שנראה כשכרו בתחלה לשם זה והוי מכוין מלאכתו במועד, לבוש:

ע

ע) שם. מסייעין אותו בחו"ה ומוסרין לו וכו' דכיון דמעיקרא לאו אדעתא דמועד שכר אותו אין זה מכוין מלאכתו במועד. ב"י בשם נ"י. לבוש.

עא

עא) שם. ומוסרין לו שומר וכו' אבל לשכור לו שומר אסור. ובשבת אפי' למסור לו אסור. כ"נ דעת הש"ע. מ"א ס"ק ט"ו וכ"כ א"ר או' י"ג דמשמע מכמה תו' דמה דאמרינן מסייעין ומוסרין שומר קאי אמועד דוקא ודלא כהב"ח שכתב צ"ע על הש"ע יעו"ש. וכ"כ בביאורי הגר"א דמסייעין ומוסרין לדעת הש"ע קאי אחו"ה דוקא אבל בשבת ויו"ט אין חילוק בין שכיר שנה או לא יעו"ש. וכ"פ מ"ב או' מ"ח, וכ"ז דוקא שמכניס צאן לדיר אבל כשהנכרי מזבל ממש דזה מלאכה דאו' אסור להניחו ואפי' קצץ מעיו"ט אסור וה"ה בחו"ה דכל מלאכת מחובר אסור ע"י נכרי אפי' בחו"ה, ח"א כלל ק"ז או' ב' ועיין לקמן סי' תקמ"ג:

עב

עב) [סעיף טו'] אסור לקצור השדה בחו"ה אם אינו נפסד וכו' אבל אם הוא נפסד מותר לקצרו. ואם יש חלק מן השדה נפסד וחלק שאינו נפסד נראה דאין להתיר רק אותו חלק שנפסד. והא שמותר לקצור אם נפסד ה"ד רק לקצור ולעשותו גורן אבל לא ידוש ולזרות דהא ליכא פסידא בזה אם יניח לאחר המועד:

עג

עג) שם. אין מצריכין אותו ליקח וכו' וכן אין מחייבין אותו לשאול מחבירו. כ"מ בס' האשכול. וכ"כ מ"ב או' נ"א:

עד

עד) שם. אלא קוצר ומעמר וכו' והא דשרינן הכא לצורך המועד היינו אפי' כיון מלאכתו במועד. דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו. ב"י בשם הרא"ש. וכבר כתבו לעיל בש"ע סי' תקל"ג סעי' א' יעו"ש:

עה

עה) שם. ובורר וטוחן כדרכו. כ"ה הלשון בגמ' ובהרי"ף ובהרמב"ם פ"ז. וכן מוכרח ממ"ש לעיל סי' תקל"ג סעי' א' יעו"ש. ואפשר דמה שלא כתבו הטור והש"ע תיבת וטוחן סמכו אדלעיל סי' תקל"ג:

עו

עו) שם. ובורר כדרכו. ר"ל בלא שינוי ומה שהחמירו שלא ידוש בפרות משום דאוושא מילתא. ומ"מ לא יעשה אלו המלאכות אלא לפי מה שהוא צריך לאכילתו במועד כמ"ש בהרמב"ם שם. ורק בטחינה א"צ לצמצם ובלבד שלא יערים כמ"ש לעיל סי' תקל"ג סעי' א' יעו"ש. וכ"כ בחי' הריטב"א. ועי"ש שכתב דאם אינו מוצא מי שיעשה לו בצמצום שאין רוצים לטחון או לקצור לו דבר מועט עושין אפי' הרבה מפני המועט שהכל צורך מועד הוא עכ"ל וכ"כ לעיל סי' תקל"ג או ח':

עז

עז) שם. ובלבד שלא ידוש בפרות. משום דאוושא מילתא ולפ"ז אסור גם בשאר ב"ח אלא במקלות וכיוצא והרמב"ם מפרש הטעם משום שינוי וא"כ בשאר בע"א מותר. ב"י. ולדידן שאין נוהגין לדוש בפרות א"כ צריך שינוי אחר. מ"א ס"ק ט"ז. מק"ק סי' ן' או' ט"ז, וזהו לטעם הרמב"ם אבל דעת הש"ע נראה בב"י דס"ל כפירש"י משום אוושא מילתא. וכ"כ הלבוש. וכן בחי' הריטב"א ונ"י ורי"ו כתבו הטעם דרש"י משום דאוושא מילתא וע"כ יש להחמיר שלא לדוש בכל בע"ח, וכ"פ מ"ב או' נ"ג:

עח

עח) [סעיף טז'] אצל כרמו של עכו"ם וכו'. והשו"ג או' ל"א כתב דה"ה אצל ישראל דאם הגיע זמנם לבציר במועד ואם לא יבצרו יפסידו דמותר גם זה שביניהם מותר לבצור אפי' לא הגיע זמנו פן יהיה לבער ואין לך דבר האבד גדול מזה יעו"ש. ועיין לקמן סי' תקל"ח או' ט':

עט

עט) שם. יכול לבצרו וכו' ואעפ"י שהפועלים הדורכים אותו אינו אצלם דבר האבד ויש להם מה שיאכלו מותר משום אבידה דבעה"ב כי היכי דמותר לבעה"ב כשאין לפועל מה יאכל ליתן לו מלאכה. כ"כ רי"ו בשם הראב"ד. והב"ד ב"י, וכ"כ מ"א ס"ק י"ז. וכ"ה לקמן בהגה סי' תקמ"ב סעי' א' יעו"ש. והלבוש כתב הטעם דמותר בפועלים ישראלים משום דלא אפשר בעכו"ם דינסכו היין משמע הא במלאכות אחרות אסור בפועלים ישראל אם יש לו מה יאכל וכ"ה דעת הא"ר או' ט"ו להחמיר יעו"ש. וכ"כ מ"ב בסי' תקמ"ב או' ה' דאם יכול למצוא עכו"ם נכון שלא ישכור ישראל יעו"ש:

פ

פ) שם. ולדרוך היין וכו' היינו כשהענבים יתקלקלו לאחר המועד. ביאורי הגר"א, מ"ב או' נ"ו:

פא

פא) שם. ולדרוך היין וכו' ואפי' אם יש בכרמו יותר מכדי שתייתו של כל השנה שרי. זכ"ל ח"ג או' ח':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---