כף החיים/אורח חיים/תצח

כף החיים ‏ אורח חיים תצח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין מראין סכין לחכם וכו'. כמו שהיו נוהגין בזמן חכמי הגמ' שלא לשחוט בהמה בסכין עד שהראו הסכין לחכם לראות אם ראוי לשחוט בו שאינו פגום לבוש. אמנם האידנא נוהגין בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו כמ"ש הטור ביו"ד סי' ח"י בשם אביו הרא"ש ז"ל ופסקו הש"ע שם סעי' י"ז יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה ועכשיו בזה"ז שכל שוחט וכו' והוא לפי דברי הרא"ש הנ"ז ומיהו צריך לבדוק בישוב הדעת הרבה ויראת שמים על פניו וכמ"ש האחרונים שם תוכחת מגולה ע"ז ואכמ"ל:

ב

ב) שם אין מראין סכין לחכם וכו' אפי' אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה. חי' רע"א. מ"ב או' א'.

ג

ג) שם. אין מראין סכין לחכם וכו' ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה. מ"ב או' ג'.

ד

ד) שם. אין מראין סכין לחכם וכו' אבל ת"ח שלמד הלכות שחיטה זה ימים ונתן לו רבו כח ורשות שלימה לשחוט והשחיז והתקין הסכין מעיו"ט וביו"ט כשבא לשחוט אתיליד ביה ספקא כה"ג ודאי דשרי להראות סכינו לרבו. שו"ג או' ב' ונראה דלא דוקא לרבו אלא ה"ה למי שהוא יותר גדול או יותר בקי ממנו:

ה

ה) וכתב עו"ש השו"ג דלפעמים נראה בסכין כעין פגימה ומחדד אותו על כף ידו ברוק כמעשהו בחול ע"ג המשחזת וזה בא לסכין מחמת ששחט בו בעיו"ט ונשאר לחלוחית הדם או הרוק על גביו ובעבור עליו הלילה נתייבש הדם או הרוק ומראה כעין פגימה וכשמחדד הסכין ברוק על כף היד נתרכך אותו דם ועובר משם ואז יוכל להבחין אם הוא פגימה או לא וחידוד כה"ג שרי דלא אסרו לחדדה אלא במשחזת שלה אבל לחדדה ע"ג העץ או חרס או אבן שרי כדלקמן סי' תק"ט סעי' ב' וכ"ש בכה"ג עכ"ל:

ו

ו) ובענין השפשוף שנהגו השוחטים לשפשף הסכין ע"ג היד או הזרוע אם נמצא בו פגימה אחר שחיטה ואם הלך הפגם אז מכשירים עיין להרב חכ"א כלל ג' או' י"א שהחמיר מאד לאסור בזה וכתב שכן הסכים הגאון בית מאיר ז"ל ואנשי עירו יעו"ש וכ"כ הגאון מהרד"ח בתו"ז סי' פ"ט או' מ"ג משם ברית אברהם סי' י"ב שדעתו לאסור אלא שהוא ז"ל כתב דנהגו להכשיר אלא שצריך להיות בנחת ולא בכח יעו"ש והב"ד הרב זב"צ על יו"ד סי' ח"י או' י"ט וכתב שכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א להתיר יעו"ש ונ"מ למקום שנהגו היתר בזה ואירע כזה ביו"ט דמותר לשפשף מטעם הנז' שכתב השו"ג כיון שאינו כ"א ע"ג היד ועוד כיון שהוא לצורך אוכל נפש כדי להכשיר הבהמה או העוף לצורך יו"ט.

ז

ז) שם שמא תהיה פגומא וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ד. מיהו יש עוד פירושים והביאם ב"י דמפירש"י משמע דוקא טבח העשוי למכור בשר באטליז אסור להראות סכינו ביו"ט דאוושא מילתא אבל לשאר כל אדם מותר ולבה"ג משום דחיישינן דלמא אזיל חוץ לתחום ולהרז"ה משום דהו"ל כעין ראיית מומין של בכור ולעצמו מיהא שרי יעו"ש. וכתב שם המ"מ וטעמו של הרמב"ם נראה עיקר יעו"ש והב"ד ג"כ בב"י ולכן פסק כן בש"ע. וגם הרמב"ן במלחמו' הזכיר פי' זה של הרמב"ם ואמר שהוא נכון מכל הפירושים והב"ד הב"ח. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' א' כתב דלענין מעשה יש לחוש לכל הטעמים ואפי' אינו טבח ואפי' אינו ע"ה אין מראין סכין לחכם יעו"ש וכ"ה דעת הער"ה או' א' אבל הפר"ח הסכים לטעם הרמב"ם שכתב הש"ע. וכ"כ הלבוש כדברי הש"ע. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' א' מק"ק סי' מ"ג או' א' ועיין באו' שאח"ז:

ח

ח) שם וילך ויחדדנה במשחזת. ולפ"ז דוקא בע"ה אסרו להראות אבל כל שאינו ע"ה אין לחוש לזה. ב"ח. וכבר כתבנו באו' הקודם דלטעמים האחרים גם באינו ע"ה יש לאסור יעו"ש. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה:

ט

ט) שם וילך ויחדדנה וכו' ואם נפגם סכין ביו"ט לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע ובמקום דחק וצורך גדול י"ל דשרי. א"א או' א' מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ב' ב"ה:

י

י) שם וחכם שראה סכין וכו' מעיו"ט. לבוש. אבל הא"ר או' א' כתב עליו צ"ע דבש"ס ביצה כ"ח ע"ב מבואר דאפי' ביו"ט מותר לראות וכתב שכן מוכח בב"י לכל הטעמים יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דאף לכתחלה מצי לראותה לעצמו. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' א' מ"ב או' ד' ועיין בפר"ח שם שמצדד דאפי' לכתחלה יכול החכם לראות סכין לעצמו אדעתא להשאילה לאחרים יעו"ש אבל החמ"מ שם כתב לאחר שראה החכם סכין לעצמו יכול להשאילן לאחרים וכ"מ מלשון הש"ע.

יא

יא) שם. וחכם שראה סכין וכו' וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו. מ"א סק"א. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק סי' מ"ג או' א' וזהו לטעם הרמב"ם שכתב בש"ע. ועיין לעיל או' ח'.

יב

יב) שם. יכול להשאילו לאחרים. כלומר לע"ה שאין לחוש שמא ילך ויחדדנה שכבר היא מושחזת וכיון שיודע הל' שחיטה אעפ"י שאינו חכם ילך וישחוט. מעשה רוקח על הרמב"ם בתחלת הס' דף ד' ע"ג בשם מהר"י בן חכמון ז"ל.

יג

יג) והבדיקה דלאחר שחיטה כתב הלבוש דיש אוסרים ויש מתירין ולא הכריע אבל הרב באר שבע בפסק שאחר המפתחות הכריע כדברי המחמירים וכן המנהג. וכ"כ ד"א במס' חולין דף מ"ד וכ"כ מהרי"ל בדרישותיו דכיון דצריכין להכשיר הבשר הוי צורך אוכל נפש. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ מ"א סק"ב דכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר שחיטה ודלא כלבוש שנסתפק בזה. וכ"כ הפר"ח. א"ר או' ג' כס"א או' א' א"א או' ב' חמ"מ או' א' ר"ז או' ג' ח"א כלל פ"ט או' ב' מק"ק שם או' ב' מ"ב או' ז' ועיין ביו"ד סי' ח"י סעי' י"ב.

יד

יד) וטוב לשחוט מה שצריך ליו"ט קודם יו"ט, דרשות מהרי"ל שם. שכנה"ג שם. עו"ש או' א'.

טו

טו) שם. הגה. ועכשיו בזה"ז שכל שוחט רואה סכין בעצמו. כמ"ש הטעם לעיל או' א' ועוד כי סומכין על הקבלה שיש לו כמ"ש ביו"ד סי' א' סעי' א' בהגה יעו"ש.

טז

טז) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ולא יחזיר הסכין לנדן קשה דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש התב"ש ביו"ד סי' ח"י או' י"ד. חי' רעק"א. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' א' מ"ב או' ו':

יז

טוב) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ונכון לכל טבח שיהיה לו שנים או שלשה סכינים בדוקים מעיו"ט. שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' ב' שו"ג או' ד' ליקוטי רימ"א שם. מ"ב שם:

יח

חי) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ויטמינו במקום שלא יפגום וישחוט בה ביו"ט או ישאילנו לאחרים לבוש. ומשמע דמותר לשחוט בה על סמך הבדיקה של עיו"ט וכ"כ ד"מ או' א' דאע"ג דבחול אסור לשחוט בלי בדיקת הסכין על סמך שיבדקנו אחר השחיטה כמ"ש ביו"ד סי' ח"י מ"מ ביו"ט שרי הואיל ולא אפשר בע"א עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל פ"ט או' ב' דסומך על חזקה זו ושוחט בלא בדיקה ודוקא אם הוא סכין שחזקתו בכך שאינו נפגם ממילא עכ"ל. ומיהו בס' מט"א סי' תרפ"ה סעי' כ"ג כתב דמ"מ כשבא לשחוט ביו"ט יש לו לבדוק הסכין סמוך לשחיטה כמבואר ביו"ד סי' ח"י ואין לחוש אז שמא לא ימצא יפה וישחיזנה כיון שבדקו מעיו"ט והצניעו מסתמא ימצאנו יפה רק שבודק מחשש בעלמא שמא נפגם והוא מיעוטא ול"ח כולי האי שמא לא ימצאנו יפה וגם שמא ישכח שהוא יו"ט וישחיזנו משא"כ כשלא בדקו מעיו"ט חיישינן לזה יעו"ש וכ"כ בס' זבחי רצון. ליקוטי רימ"א שם. תו' חיים על ח"א שם או' ד' אבל אם לא הזמינו מעיו"ט ובדקו בדיקה יפה אין לבודקו תחלת בדיקה ביו"ט אלא א"כ בשעת הדחק כמ"ש אח"כ:

יט

יט) שם בהגה. ולא ביו"ט וכו' והשוחט הממונה לקהל אם לא בדק הסכין מעיו"ט יכול לבדוק הסכין ביו"ט ולא חיישינן שמא ימצאנו פגום וישחוז דלא אמרינן הכי אלא בימיהם שהיו הקצבים השוחטים בעצמם אבל עכשיו שממנים אנשים ידועים א"כ הם בעצמם עומדים במקום חכם ובחכם עצמו לא חיישינן שמא ישחיזנו. כנה"ג ביו"ד סי' ח"י. ועיין לעיל או' א':

כ

ך) שם בהגה. והוא שעת הדחק וכו' כגון שאינו יכול לשאול סכין מאחר בדוקה מעיו"ט והוא נצרך לבשר לכבוד יו"ט:

כא

כא) שם בהגה. והוא שעת הדחק וכו' ואם אין דחק אסור ואתקצי הסכין ביה"ש ואסור לשחוט ביו"ט אם יש בעיר סכין אחרת שנבדק מעיו"ט. א"א או' א' ליקוטי רימ"א שם או' ב' מ"ב או' ח' והיינו אם יודע אצל מי יש סכין בדוק מעיו"ט ומשאילין אותו אבל אם אינו יודע אינו חייב לילך לשאול על הפתחים:

כב

כב) [סעיף ב'] יכול להוליך סכין וכו'. ואפי' דרך ר"ה. ב"י בשם הר"ן. לבוש פר"ח. שו"ג או' ח' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ד' וכן מבואר לקמן סי' תק"ד סעי' ב':

כג

כג) שם. יכול להוליך סכין וכו' ולא חיישינן שמא ימלך ולא ישחוט ונמצא טרח ביו"ט שלא לצורך, ביצה י"א ע"א. הגהות הלבוש. ב"ח. ר"ז שם, מ"ב או' ט':

כד

כד) שם. ואעפ"י שהיה אפשר וכו' משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו הוא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפי' אפשר לעשותו מעיו"ט שרי דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין. ב"י בשם הר"ן. לבוש, ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה סעי' א' בהגה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרינן כולי האי. מ"א סק"ג. מ"ב או' יו"ד. והטעם משום דלענין הוצאה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהיה צורך קצת כדלקמן רסי' תקי"ח יעו"ש:

כה

כה) שם הגה. וה"ה שהטבח יכול להוליך הסכין וכו' ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הסכין.

כו

כו) [סעיף ג'] בהמות שיוצאות ורועות וכו'. ומשקין הבהמות ביו"ט לפני שחיטה שדרך להשקות הבהמות קרוב לשחיטה כדי להפריד בין העור והבשר שתהא נוח להפשיט, ביצה מ' ע"א משנה וגמ' ופירש"י שם. וכן פי' הר"ן שם. מיהו הרי"ף פי' שם משום סירכא דאי איכא סירסא משתמטא. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכן פי' ר"ח. ועי"ש בהגהות הב"ח על הרי"ף שכתב דודאי אותן הסירכות שבאים מחמת נקב או שסופו לינקוב לא תינתק ע"י השקאה כלל אלא דוקא אותן הסרכות הבאות מחמת זיעה ונמ"ש הכלבו משם רבותיו יעו"ש. וכ"כ כאן הב"ח בפירושו על הטור יעו"ש:

כז

כז) שם. ובאות ולנות בתוך התחום וכו' לא דוקא בכל יום אלא אפי' שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם. כן מוכח בגמ' וכ"כ מ"ב או' י"ב, וכ"מ באו שאח"ז:

כח

כח) שם אבל הרועות והלנות חוץ לתחום. כל ימי הקיץ אף שנכנסים לבית בתחלת ימי הגשמים מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הם מוקצים ואם באו ביו"ט לעיר אין שוחטין אותם ביו"ט אם בביה"ש היו חוץ לתחום אעפ"י שבאו לעיר מאליהן ביו"ט שלא מדעת ישראל אין שוחטין אותם. ר"ז או' ה' מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ה' ואו' ד' מ"ב או' י"ד:

כט

כט) שם אם באו ביו"ט אין שוחטין וכו' ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהן או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום. מ"ב או' ט"ו:

ל

ל) שם אין שוחטין אותם ביו"ט וכו' ולמקילין במוקצה בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילי. טור. מיהו ביש"ש סוף ביצה כתב דהכא לכ"ע אסור. מ"א סק"ד. א"ר או' ה' וכ"פ הר"ז או' ה' מק"ק שם או' ה' ועיין לעיל סי' תצ"ה או' ל"א:

לא

לא) שם דאין העכו"ם צריך הכן. וכמ"ש הטעם לעיל סי' תצ"ז או' צ"ב יעו"ש:

לב

לב) שם שאז אסור. היינו למי שהובא בשבילו משום אסור תחומים אבל לישראל אחר שלא הובא בשבילו מותר וכמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ה' יעו"ש.

לג

לג) שם אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות. היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל. מ"א סק"ה. ואפי' ישראל עכו"ם הן מחצה על מחצה אפ"ה אסורות כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ו' בהגה יעו"ש:

לד

לד) שם ואם ספק מותרות וכו' צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ז' אבל הלשון לא משמע כן ועיין בב"י וצ"ע. מ"א סק"ו. אמנם הנו"ש או' א' כתב דלא קשה מידי דשאני התם במחובר דאם אינו מצוי עמו בעיר דתלינן להחמיר משום דדרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אורו מבערב וכיון דרובן עושין כן לא תלינן להקל אבל הכא דליתא האי טעמא תלינן להקל אפי' אין עמו בעיר עכ"ל. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ג שכ"כ הטעם לשם בשם ר' יונה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' אפשר דס"ל להש"ע להקל יותר בבהמות יעו"ש:

לה

לה) שם שהמוקצה הולכין בספקו להקל. ר"ל בכה"ג משום חוץ לתחום אבל ספק מוכן ק"ל דאסור כמ"ש בסי' תצ"ז סעי' ג' ביאורי הגר"א. וכ"מ מדברי הר"ז או' ז' שכתב אעפ"י שספק מוקצה אסור ביו"ט ב' ספק תחומין מותר יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' כ"ג. וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק הש"ע כדעת הפו' להחמיר גם בספק תחומין כמ"ש לעיל סי' שכ"ה סעי' ט' ולקמן סי' תקט"ו סעי' ז' ומיהו בז"ש באו' הקודם דיש לחלק בין מחובר לבהמה יתורץ זה דשאנו מחובר דיש חשש עד שנלקטו היום ולפיכך הולכין בספקו להחמיר משא"כ בבהמת גוי דלא יש כ"א רק חשש תחומין הולכין בספקו להקל ודוק:

לו

לו) שם. ואם הביאום לצורך העכו"ם. ר"ל ואז מותר אפי' היא עיר של ישראל:

לז

לז) [סעיף ד'] בהמות וכו'. של עכו"ם. ר"ז או' ז. מ"ב או' כ"ה ודלא כמ"ש החמ"מ בפי' או' ב':

לח

לח) שם. ונמצאו בעיר ביום שני וכו' ט"ס הוא וצ"ל ביו"ט דהא אפי' ביו"ט ראשון שרי מה"ט. ט"ז סק"א. וכ"כ המ"א סק"ז בשם הש"כ, וכ"כ הפר"ח. מיהו המ"א שם כתב על דברי הש"כ הנז' דדבריו אמת לדעת הרשב"א אבל לדעת הש"ע ביו"ט ראשון אסור אבל ביו"ט ב' מותר יע"ש. וכ"פ הר"ז או' ז' אמנם בביאורי הגר"א הסכים לדברי הש"כ וכתב כי כן הוא בעה"ק לרשב"א ומ"ש המ"א לחלק דברי שגגה הם יעו"ש. ועיין מחה"ש מ"ש ליישב דברי מ"א. ומ"מ נמצא דדין זה בפלוגתא שנייא וע"כ נראה דבמקום צורך גדול יש לסמוך על המתירין אבל היכא דאפשר יש להחמיר ואין להתיר כ"א ביו"ט שני:

לט

טל) שם וכ"ש השחוטות בבוקר וכו' ר"ל שמביאין העכו"ם למקולין לשחוט אותם בבוקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יתאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. כ"כ האחרונים:

מ

מ) [סעיף ה'] אם האם עומדת לאכילה. דמוכן אגב אמו בשחיטה. ביצה ו' ע"ב. ור"ל דאי בעי היה שוחטה ואוכלה עם הולד:

מא

מא) שם אם האם עומדת לאכילה. וכל שאמו אינה עומדת לחרישה או לחלבה הוי מוכן אגב אמו ואעפ"י שהיא טריפה לפי שהטריפה עומדת לכלבים. מ"מ ריש פ"ב. והכי איתא בהדיא בגמ' ב"י. לבוש. ולפי' התו' בעינן דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזה"ז סתם טרפות אין עומדים לכלבים (שמוכרים אותם לעכו"ם) וא"כ ולד טריפה אסור וצ"ע. מ"א סק"ח. אבל הא"ר או' ח' כתב כיון שהוא בזול זורקין ממנו לכלבים וגם אם אין מוכרין עושין כן הוה כעומד לכלבים. וכ"כ הפר"ח כדברי המ"מ ולא חש להא שכתב מ"א. וכ"כ בתשו' משיבת נפש סי' ט"ו. ר"ז או' ח' מ"ב או' כ"ח, ומיהו ספק טרפה וילדה ביו"ט י"ל הוה נולד ומוקצה דביה"ש לא הוה קאי לכלבים ולא לאדם מספק טרפה עד שילדה. א"א או' ח':

מב

מב) שם. אם האם עומדת לאכילה. והיינו לר' יהודה דאית ליה איסור מוקצה ופסק כן הש"ע לעיל ססי' תצ"ה יעו"ש אבל לר"ש שרי אפי' אם האם עומדת לגדל ולדות ואפי' למ"ד דבנולד לא ק"ל כר"ש ואסור הכא שרי דבבע"ח אין איסור נולד משום דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול בשחיטת אמו. רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' ח"י. וכ"כ הב"ח. עו"ש או' ב' מ"א סק"ח. מיהו בביאורי סמ"ג ובשה"ג כתבו דלסמ"ג לכ"ע אסור יעו"ש. א"ר או' יו"ד. אמנם הר"ז או' ט' פסק כדברי המתירין. וכ"כ מ"ב שם. והיינו לבני אשכנז שנוהגין להקל במקצה ביו"ט אבל לבני ספרד בלא"ה אסור כמ"ש לעיל סי' תצ"ה או' ל"ד יעו"ש:

מג

מג) שם. והוא דקים ליה וכו' והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש ביו"ד סי' י"ג סוף סעי' ג' מ"א סק"ט. חמ"מ או' ה' מ"ב או' כ"ט. וכ"כ השמ"ח ביו"ד סי' טיו או' ד' תב"ש שם או' ט"ז. כרתי שם או' ט' קומץ שם או' ב' וא"כ הו"ל כמו ספק נפל דאסור לשוחטו עד תחלת ליל ח' ללידתו וכמ"ש בש"ע שם. ועיין לעיל סי' תצ"ז או' מ"ז:

מד

מד) ואם חל יום ח' ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי ביה"ש וה"ה כשחל יום ח' ביו"ט ב' וצ"ע, מש"ז או' ב' אבל הרב ישועות יעקב התיר בזה דכיון דרוב הולדות ולד מעליא ולדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה יעו"ש. וכן הסכים בתשו' משיבת נפש סי' ט"ו ובצל"ח. מ"ב או' כ"ט:

מה

מה) שם. שכלו לו חדשיו. תשעה חדשים לגסה וחמשה לדקה כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב' ועיין מס' בכורות דף ח' ע"א:

מו

מו) שם הגה. ובעינן ג"כ שהפריס וכו' שעי"ז יצא מחשש ריסוק איברים שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מרחם שהוא מקום צר, טור. לבוש. ועיין באו' שאח"ז:

מז

מז) שם בהגה דחיישינן שמא וכו' כלומר אעפ"י שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק אברים כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב' מ"מ ביו"ט חיישינן. מ"א סק"י. ור"ל מטעם שכתב בהגה שמא יראה בו ריעותא וכו' משא"כ בחול שלא יש איסור אם שחט שלא לצורך אמנם הט"ז ביו"ד סי' ט"ו סק"ב חלק על דברי מור"ם הנ"ז וכתב דמותר לשוחטו ביו"ט אע"ג שלא הפריס ע"ג קרקע וליכא למיחש לשמא יראה בו רעותא וכו' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסעי' זה. א"ר או' ט' מאמר או' ז' ובלא"ה לדידן לא נפקא לן מידי לענין דינא לפי מ"ש לעיל או' מ"ג דהאידנא לא בקיאין בזה וצריך להשהותו עד תחלת ליל ח' ללידתו יעו"ש.

מח

מח) שם. נולד בזה מותר בזה. דלא שייך הכנה בלידת העגל. טור. לבוש. ט"ז סק"ג. ולא דמי ללידת ביצה דחשוב הכנה כמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעי' ה' דהביצה טובה יותר לאכול כשנולדה מבשנמצא והו"ל קצת הכנה אבל ולד בהמה הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר כשנמצא במעי אמו לאחר שנשחטה כמו אחר הלידה. לבוש. ועיין מ"א ס"ק י"א שכתב עוד טעמים אחרים.

מט

מט) [סעיף ו'] אלא א"כ יש שהות וכו'. שיודע בודאי שיש שהות ולא באומד הדעת. א"ר או' י"א.

נ

נ) שם. כדי לאכול ממנה וכו' אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"א.

נא

נא) שם. כדי לאכול ממנה וכו' וכל שיש שהות ביום כדי לאכול אעפ"י שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לן בכך. ב"י. ב"ח. ט"ז סק"ד. מ"א שם. א"ר שם. פר"ח עט"ז. מאמ"ר או' ט' חמ"מ או ו' ר"ז שם. ח"א כלל פ"ט או' ז' ואפי' לא גמר בלבו לאכול ממנה שרי. ב"י בשם רי"ו וכתב שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. פר"ח עט"ז א"ר שם. מאמ"ר שם. חמ"מ שם. והטעם כיון שהשחיטה מתרת ומכשרת את הבשר שיהא ראוי לאכול ביו"ט אם יזדמנו לו אורחים אין בשחיטה זו איסור מה"ת אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו דבריהם. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב או' ל"ד.

נב

בנ) אבל בריאה לא ישחטנה אלא א"כ צריך לאכול ממנה ביו"ט. מ"מ פ"א דין י"ב. והב"ד ב"י. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרפ"א. וכ"כ בתשו' הריב"ש סי' ט"ז וסי' רנ"ד וס' התניא סי' נ"ה. והב"ד א"ר או' י"ב ותמה על דברי הט"ז סק"ד שכתב דמהני באכילת כזית יעו"ש. וכן תמה עליו י"א בהגב"י ומאמ"ר או' ט' יעו"ש. וכתב שם י"א אבל אם צריך לאותו כזית ודאי דמותר. וכ"כ הפר"ח א"א או' י"ד. ב"ה. ועיין עוד לקמן סי' תק"ג סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

נג

גנ) שם. כזית צלי מבע"י. שזהו הקל בבישולין. רש"י פסחים מ"ו ע"ב. והזב"ש בדיני שחיטה דין מ"ג כתב הטעם מפני שהצלי א"צ מליחה. ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט. לבוש. מ"ב או' ל"ה.

נד

דנ) שם. הגה ואפי' אין שהות לנתחה וכו' דמשום הפסד ממונו התירו לאכול בלא בדיקה וכיון שיש שהות לאכול כזית ממנו בלא בדיקה ובידו לאכלו אף אם לא יאכלנו שרי. מאמ"ר או' י"א.

נה

הנ) שם הגה. ואפי' אין שהות לנתחה וכו' מיהו הב"ח כתב דבעינן כזית צלי אחר הפשט ונתוח. וכ"כ רש"ל ביש"ש פ' אין צדין. וכ"כ ישועות יעקב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה. וכן הסכים בס' קהלת יעקב דאין להתיר לשחוט באין שהות לבודקה יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק י"ג כתב על דברי היש"ש הנז' דאינו מוכרח. וכ"פ החמ"מ או' ו' כדברי מור"ם ז"ל. ר"ז או' י"א. ח"א כלל פ"ט או' ז' מק"ק סי' תמ"ג או' א' ועיין ביו"ד ססי' י"ז שכתב שגדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטין אותה שלא תמות יעו"ש.

נו

ונ) שם. אינו נוטל עורה וכו' ר"ל לטלטלו ולהניחו במקום אחר לאחר שהפשיטה. שלא התירו לטלטל עורה (לקמן סי' תצ"ט סעי' ג') אלא בשוחט מדעת דלמצות שמחת יו"ט והתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אבל השוחט המסוכנת אינו שוחט לשמחת יו"ט אלא משום הפסד ממונו שלא תתנבל לא התירו לו אלא השחיטה ולא טלטול העור ואם הניח בו אבר בשר מטלטלו אגב אותו אבר. לבוש. שו"ג או כ"א.

נז

זנ) שם אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד וכו' לאו דוקא אלא כל ששייר כזית סגי בהכי וכדתנן בפ"ק ולא יגביהנו אלא א"כ יש עמו כזית בשר. פר"ח:

נח

חנ) שם הגה. וי"א דאין להפשיטה וכו' דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו. ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחים וכו' שרו ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר. מ"א ס"ק י"ד. ר"ז או' י"ב. ואם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית ממנה יראה דאסור להפשיט העור מה"ת דהואיל ליתא דמקלעי אורחים אין שהות לאכול יותר. א"א או' י"ד. מ"ב או' מ':

נט

טנ) שם הגה וי"א דאין להפשיטה וכו' וכ"כ הלבוש. והפר"ח כתב דאין זה עיקר אלא כפסק המחבר. והר"ז או' י"ד כתב דאעפ"י שעיקר כסברא ראשונה מ"מ יש להחמיר כסברא האחרונה. וכ"כ מ"ב או' מ' ואפשר דע"י עכו"ם שרי. אמנם זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב יסריח הבשר אבל בלא"ה ודאי אסור להפשיט עכ"פ מדרבנן וכ"כ מ"ב שם:

ס

ס) שם הגה. וי"א דאין להפשיטה וכו' ולסברא זו בעוף המסוכן אסור למרוט הנוצות. מ"א שם. א"א שם. ר"ז שם. מ"ב או, מ"א. וכ"ש קודם שחיטה דאסור במסוכנת נכ"ע. מחה"ש. ועיין לקמן סעי' י"ג ובדברינו לשם בס"ד:

סא

סא) שם בהגה. וכן ראוי להורות, הלבוש השמיט זה ואפשר דס"ל דעיקר כסברת הש"ע ורק יש להחמיר לכתחילה לסברת י"א וכמ"ש לעיל או' נ"ט בשם הר"ז יעו"ש:

סב

סב) [סעיף ז'] אם שחט בהמה בשדה וכו'. איכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל יו"ט אבל בריאה ששחטה לצורך יו"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה. הר"ן פרק אין צדין. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"ה דין ה' וכתב שם המ"מ בשם הרשב"א שכזה ראוי להורות והב"ד ב"י וב"ח. וכ"נ דעת הש"ע והלבוש שכתבו בסתם דאפי' בבריאה. וכ"כ הט"ז סק"ו. פר"ח, א"ר או' ט"ז. שו"ג או' כ"ב. ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל פ"ט או' ז' מק"ק סי' מ"ג או' י"ד. מ"ב או' מ"ג.

סג

סג) שם אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו' דוקא בשכיחי רבים וז"ש בשדה או בעיר ברה"ר כה"ג א"א או' ט"ו. מק"ק שם. בליקוטי רימ"א או י"ז. ב"ה. ועיין לקמן סי' תק"י סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

סד

סד) שם. לא יביאנה במוט או במוטה וכו' אפשר מוט בשנים שהוא גדול ומוטה מקל קטן כמוט כפריי מש"ז או' ז' ליקוטי רימ"א שם או' ט"ז, ועיין תיו"ט ביצה פרק ג' משנה ג':

סה

סה) שם. לא יביאנה בידו וכו' ואע"ג דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול. מ"א ס"ק ט"ד, מק"ק שם או' י"ד, מ"ב או' מ"ד:

סו

סו) שם. אלא יביאנה בידו איברים וכו' ושינוי לא מהני כדלקמן סי' תק"י סעי' ח' דשחיטה אוושא מילתא ביותר אלא רק בידו איברים איברים, מש"ז שם, מיהו סמ"ב בשער הציון או' מ"ה כתב דבבריאה ע"י נשיאת המוט בשינוי יש להקל ובפרט היכא דא"א להביא איברים איברים, יעו"ש, ועי' לעיל או' ס"ב:

סז

סז) שם. איברים איברים, ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה. או"ז, ועי"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה. מ"ב א' מ"ה:

סח

סח) [סעיף ח'] עוף שנדרס ברגלים וכו'. וה"ה אם טרפו לכותל או שרצצתו בהמה או שנחבט על דבר קשה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ח סעי' ב' יעו"ש, ועי' ביצה ל"ד ע"א:

סט

סט) שם. ולכן צריך שהייה מעל"ע ובדיקה וכו' וסדר הבדיקה עיין ביו"ד שם סעי' ג':

ע

ע) שם. מותר לשחטו ביו"ט. דין זה בעיא דלא איפשיטא בביצה ל"ד ע"א ונקיט לה הרא"ש לקולא וכ"פ הרמב"ם פ"ב וכתב שם המ"מ שכן הוכיח הרשב"א אבל הר"ן כתב דנקטינן לחומרא וכ"פ הכלבו בשם בעל ההשלמה, והב"ד ב"י, וכ"פ היש"ש בפ"ד דביצה סי' י"ט והב"ד מ"א ס"ק ט"ז וא"ר או' י"ז, אלא שכתב בב"י דלענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש:

עא

עא) שם מותר לשחטו ביו"ט. היינו לאחר ששהה מעל"ע אם אירע ביו"ט מותר לשחטו. אעפ"י שמחוסר בדיקה אבל אם שחטה בתוך זמן זה אפי' אם בדקה ונמצאת שלימה בכל איבריה טרפה כמ"ש ביו"ד שם. ולפי מ"ש מור"ם ז"ל שם ביו"ד סעי' ו' בהגה דהאידנא לא קים לן בבדיקה ואין להתיר רק בהלכה ד' אמות הילוך יפה יעו"ש א"כ לא שייך לדידן דין זה דמשהלכה ד' אמות הילוך יפה א"צ עוד שהייה מעל"ע ולא בדיקה כמ"ש בש"ע שם וא"כ הו"ל כשאר עופות הבריאים דמותר לשחוט ביו"ט לכ"ע:

עב

עב) שם. ולא חיישינן שמא ימצא טרפה וכו' מחמת הדריסה ונמצא ששוחט ביו"ט שלא לצורך ואע"ג דאתיליד בה רעותא ולענין טריפות מחמירין בה להצריכה בדיקה לענין מלאכה ביו"ט מקלינן ביה ואוקמינן ליה אחזקתיה דקודם דריסה משום שמחת יו"ט דאמרינן שרוב בהמות ועופות אינן טרפות אבל לענין איסורה דאכילת נבילות שאני. לבוש:

עג

עג) שם. ולא חיישינן שמא ימצא טרפה וכו' ובמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביו"ט, הג"א פ' המביא כדי יין בשם או"ז. והב"ד ב"י וכתב דזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא (של עוף הנרדס) לחומרא דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא פשיטא דשרי דלא עדיף מה שהטריפות מצויות מהיכא דאתיליד ריעותא בגוף העוף עצמו עכ"ל מיהו הב"ח כתב דאף לדעת מי שפסק לקולא אסור דלא כב"י יעו"ש. וכ"כ ביש"ש פ"ד דביצה סי' י"ט דק"ל כהג"א יעו"ש. והב"ד מ"א סי' ט"ז וא"ר או' י"ז. והר"ז או' ט"ז כתב דאעפ"י שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל הפר"ח והמאמ"ר או' י"ג הסכימו כדברי ב"י דמותר והשיגו על דברי הב"ח יעו"ש:

עד

עד) ואם רוב הבהמות טריפות כתב בשאגת אריה סי' ס"ד דאפי' הם מחמת חומרות אחרונים אסור לשחוט ביו"ט יעו"ש. והב"ד השע"ת או יו"ד, וכן מסיק בתשו' כתב סופר סי' ע"ב כל דאיכא רוב טריפות אסור לשחוט ואין להקל כלל אפי' בשעת הדחק לצורך יו"ט וגם במחצה אין להתיר בנקל יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דמ"מ משמע דלכ"ע היכא שהטריפות שכיחי טפי מהכשרות שאסור לשחוט ביו"ט דאזלינן בתר רובא ולחומרא אלא שכתב שלא ראינו מי שחשש לזה ונתן טעם לדבר יעו"ש. וכ"כ השו"ג או כ"ג וכתב שכן נוהגין במקומו לשחוט ביו"ט אעפ"י שרוב טריפות יעו"ש, וכן בתשו' משיבת נפש סי' י"ד מתיר לשחוט אפי' ברוב טריפות מתוך שהותרה לצורך וכו' דבשעת שחיטה מיקרי צורך קצת דשחיט לה על ספק יעו"ש, ועיין לקמן רסי' תקי"ח:

עה

עה) וכתב שם היש"ש והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות. והב"ד מ"א שם. וכ"כ בתשו' בית שלמה ח"א סי' ק"ג יעו"ש. ומיהו כתב שם המ"א דכשצריך לה ביו"ט יש להקל וה"ה במסוכנות. וכ"כ הר"ז שם. ח"א כלל פ"ט או' ו' מק"ק סי' מ"ג או' ע"ז. אבל עופות נוהגין לשחוט. ח"א שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ך' מ"ב או' מ"ט, וזהו לנוהגין שלא לשחוט בהמות כנז' ביו"ט אבל יש מקומות שנוהגין לשחוט כמ"ש באו' הקודם. ופה עיר קדשינו ירושת"ו המנהג עתה שלא לשחוט בהמות ביו"ט בין ק"ק האשכנזים ובין ק"ק הספרדים ואפי' בר"ה שעושין ב' ימים.

עו

עו) וכתב בשו"ת מהרי"א ח"א סי' קס"ד שהמנהג שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה דכל שחיטה אית ביה צער ב"ח רק שהתורה התירתו וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בע"ח וכן אמרו השו"ב שהמנהג בכל תפוצות ישראל שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה יעו"ש והב"ד ליקוטי רימ"א שם. ומיהו כתב שם בליקוטי רימ"א שראה וגם שמע מכמה שו"ב ששוחטים גם ביו"ט של ר"ה כמו בשאר יו"ט עכ"ד, וגם אנחנו שמענו וראינו ששוחטים בר"ה כמו בשאר יו"ט:

עז

עז) שם. ולא חיישינן שמא ימצא וכו' וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו. מאירי. מ"ב או' ע"ע, והיינו לדעת הש"ע ודעימיה דמתירין בעוף הנרדס. ועיין לעיל או' ע':

עח

עח) שם. שמא ימצא טרפה וכו' ואם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד ביו"ט כדי לטעום דסומכים על הרוב, שבות יעקב ח"א סי' כ"ג. שע"ת או' יו"ד:

עט

עט) וכתב שם בשבו"י שמי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה ביו"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש ואסור כמו מוהל דק"ל לעיל סי' של"א וביו"ד במי שלא מל מעולם וכו' יעו"ש. שע"ת שם. וביו"ט ב' של גליות מותר זבחי רצון סי' י"ב או' ג' ועיין בשו"ת מהרי"א ח"ב סי' רנ"ג דשוחט ששחט כבר פ"א בחול מצדד לומר דמותר לשחוט אף ביו"ט א' בעומד ע"ג והניח בצ"ע אמנם בזבחי רצון שם כתב דאסור לשחוט אלא א"כ שחט כבר ג"פ, ליקוטי רימ"א שם או' א':

פ

פ) [סעיף ט'] אין חכם יכול לראותו וכו'. והטעם כתב הרמב"ם פ"ב דין ג' שהוא מפני מומין שנולדו ביו"ט שאין שוחטין עליהם מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהם מעיו"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעיו"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב, והמ"מ שם כתב שיש טעם אחר לאסור ראיית המומין יש מי שאומר מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה וא"א שלא יטלטלנה ויש מי שכתב משום דמיחזי כמתקן עכ"ל. ב"י. ט"ז סק"ט:

פא

פא) ואם עבר וראה זה המום שנולד מבערב יו"ט כתב שם המ"מ שנחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשחטו ויש אסורין. והב"ד ב"י. וכ"כ הב"ח דאפי' במום שנולד מעיו"ט אם לא ראהו בעיו"ט כ"א ביו"ט ומצא שהוא מום קבוע אינו נשחט ביו"ט. וכ"כ. העט"ז וכ"כ הפר"ח. נה"ש או' ה' חמ"מ או' ו' וכתב וכ"ה דעת רוב האחרונים. מ"ב או' נ"ב. וכתב שם הפר"ח דאף אם עבר ושחטו אסור לאוכלו ביו"ט משום מוקצה וזה דעת המחבר ועיקר עכ"ד:

פב

פב) שם. אין חכם יכול לראותו וכו' ואפי' אין לו מה יאכל ביו"ט אסור להתיר בכור ביו"ט. מהר"ו מולכו בתשו' כ"י סי' כ"ט. ברכ"י או' ב' שע"ת או' י"א. ליקוטי רימ"א שם או' כ"א:

פג

פג) שם. אין חכם יכול לראותו וכו' והאידנא דליכא מומחין אינו נשחט אלא ע"פ ג' בני הכנסת דהיינו חכמים קצת ואינם בקיאים כ"כ כמ"ש ביו"ד סי' ש"ט יעו"ש:

פד

פד) שם. אין חכם יכול לראותו וכו' אבל כשרואה המום ושותק אעפ"י שהוא גומר בלבו שהוא מום שרי דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת ויו"ט. יש"ש פ' א"צ סי' ט"ו, ט"ז סק"ט, מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' ח"י א"א או' י"ז. ר"ז או' י"ז. מק"ק סי' מ"ג או' י"ז. מיהו דעת המאמ"ר או' י"ד לאסור לראות אף אם ישתוק. וכ"כ החמ"מ או' ו' דמדברי הב"י משמע דלראות בלבד נמי אסור אלא שכתב שם המאמ"ר שאינו כדאי לחלוק על רבותינו האחרונים יעו"ש. והמ"ב או' נ"א כתב דלעיין בדינו ולא להורות לאחרים למעשה הוי כלימוד תורה בעלמא ולא אסור יעו"ש.

פה

פה) וכתב שם הט"ז דיש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות ביו"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה ביו"ט עכ"ל. והב"ד א"כ שם. י"א בהגב"י. אמנם הער"ה בסי' ש"ו או' ב' כתב על דברי הט"ז הנז' דלא ראה מ"ש הרמב"ן בפ' אין צריך דשאר הוראות מותרות ביו"ט ול"ד לראיית בכור שהוא יוצא מכלל קדשי מזבח לפסולי המוקדשין יעו"ש. וכ"כ בסי' זה או' ד' דלא כט"ז. וכ"כ בנתיב חיים על דברי הט"ז הנז' דלא ראיתי רבנן קשישאי דחשו לזה יעו"ש. וכ"ה דעת הנה"ש או' ו' דלא כט"ז. וכ"כ הר"ז בקו"א או' ב',

פו

פו) שם. אינו יכול לשחטו. דהוי מוקצה אפי' לר"ש דמי יימר דמזדקיק ליה חכם דהא אסור לראותו לכתחלה ביו"ט. מ"א ס"ק ח"י ומחה"ש. וכן הנך דאית להו תקנה בשהייה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעי' ח"י יב"ח וכ"א יום או תתעבר ותלד אם שלמו ביו"ט אסור לשחטן משום מוקצה דאתקצאי ביה"ש. מש"ז או' ט' ועיין לעיל או' מ"ד:

פז

פז) שם. אבל אם נולד במומו וכו' מבהמה שהיתה עומדת לאכילה. ואע"ג שגם בזה אסור לחכם לראותו לכתחלה משום שדומה לתיקון ודין מ"מ אם עבר וראהו נשחט על פיו שהרי זה לא היה מוקצה מעולם שהיה מוכן אגב אמו מאתמול ולא היה בחזקת איסור מעולם ואעפ"י שמשעת הלידה שנולד ביו"ט עד שראוהו חכמים החזיקוהו בחזקת איסור אין זה נקרא הקצאה שאין מוקצה אלא כשנתקצה ביה"ש דק"ל אין מוקצה לחצי שבת. לבוש. וכ"כ ב"י. מ"א ס"ק י"ט.

פח

חפ) שם. אבל אם נולד במומו וכו' וה"ה אם נולד בלא מום ביו"ט ואח"כ נפל בו מום ביו"ט לכתחלה אין לחכם לראותו ואם עבר וראהו שוחט על פיו. פר"ח. מיהו הער"ה בסי' ש"י או' ב' כתב בשם ש"מ ומהרש"א דבכה"ג יש מוקצה לחצי שבת ודלא כהפר"ח יעו"ש וכ"כ בסי' זה או' ג' וכ"כ ביד יוסף בשם הריטב"א והמאירי יעו"ש אמנם החמ"מ או' ח' והר"ז או' ח"י כתבו כדברי הפר"ח ועיין באו' שאח"ז דלדידן לא נ"מ מידי.

פט

טפ) שם. ועבר וראהו נשחט על פיו. והיינו בכלו לו חדשיו ר"ז שם. ועיין לעיל סעי' ה' ובדברינו לשם או' מ"ג שכתבנו דהאידנא אין בקיאין בכלו לו חדשיו יעו"ש וא"כ לא שייך אצלינו דין זה.

צ

צ) שם. יכול לחקור עליו ביו"ט וכו' דכיון שכבר ראה את המום מאתמול והסכים בדעתו שהוא מותר אין בחקירה זו שום הכנה ותיקון בגוף הבכור אלא בעדות. לבוש.

צא

צא) שם. אם נפל בו המום מאליו וכו' שכל מום שלא נפל בו מעצמו אלא אחרים גרמו לי בכוונה אינו חשוב מום לישחט עליו, טור. וילפינן כן מקרא דכל מום לא יהיה בו. לבוש. והוא מגמ' ביצה כ"ז ע"ב. ועיין ביו"ד סי' שי"ג ובש"כ שם סק"א.

צב

צב) שם. הגה. ואם נפל בכור לבור אסור להעלותו וכו' ואפי' הומם מחמת נפילתו וכדמסיים דהא וכו' וטלטול שלא לצורך שחיטה אסור. מ"ב או' נ"ה. ועיין לעיל סי' תצ"ז סעי' ב'.

צג

צג) שם בהגה. אלא עושה לו פרנסה במקומו. כדי שלא ימות. מ"מ פ"ב דין ד' ר"ז או' ך' וכתב שם הר"ז בקו"א או א' דכוונתו שלא תקשה מסי' תצ"ז סעי' ב' שאסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה דמשום צער בע"ח התירו יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' תצ"ז או' מ"ב.

צד

צד) [סעיף י'] ואינו שוחטו. דמשום צער ב"ח התירו להערים. הרמב"ם פ"ב דין ד' ב"י. מ"א סק"ך:

צה

צה) שם. ואינו שוחטו. שמוצא לו עלילה שמא חבירו שמן ממנו. רש"י שבת קי"ז ע"ב. לבוש. ודוקא קודם אכילה אבל להערים אחר אכילה לומר אוכל כזית אסור ובמקום הפסד מותר. קה"י. פת"ע או' ל"ז:

צו

צו) שם. רצה זה שוחט וכו' ומשמע דעכ"פ צריך לשחוט א' מהם וכ"כ המ"מ שם בשם הרשב"א שראוי להחמיר לשחוט א' מהם, והב"ד ב"י. מ"א שם. א"ר או' ך' ר"ז או' כ"א מק"ק סי' מ"ג או' כ"א. ומיהו כתב שם המ"מ דמירושלמי נראה דאפי' אינו שוחט א' מהם מותר. וכ"כ הפר"ח בשם התוספתא והירושלמי וע"כ כתב שהמיקל כהירושלמי ותוספתא לא הפסיד עכ"ל ומשמע אבל להלכה ק"ל כדברי הרמב"ם והש"ע דצריך לשחוט א' מהם וכ"כ השו"ג או' כ"ח, וכ"ה דעת האחרונים כנ"ל:

צז

צז) שם. רצה זה שוחט וכו' ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו מותר להעלותן אעפ"י שאינו שוחט א' מהם כיון שראויות כולן לשחיטה וכ"מ סעי' ט' בהגה וצ"ע. מ"א סק"ך. וכן בס' ישועות יעקב הניח בצ"ע לדינא וביד יוסף כתב דבקרבן עדה חולק על המ"א ואוסר. וכ"כ בהג"א פ"ג דביצה סי' ו' בשם א"ז אמנם הא"ר שם כתב דיש להקל דהא בירושלמי מתיר אף באו"ב וגם המ"מ לא כתב אלא שראוי להחמיר וכו' עכ"ל וכ"כ הר"ז או' כ"א דבשאר בהמות מותר להעלותן אעפ"י שאינו שוחט א' מהן כיון שראויות כולן לשחטן היום, וכ"כ מק"ק שם. מ"ב או' נ"ז. ובשע"ש כתב דטוב להעלותן ע"מ לשוחטן. פת"ע או' ל"ז:

צח

צח) [סעיף יא'] יכולין לשחטה ביו"ט, משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, ביצה כ"א ע"א. ב"י. ט"ז סק"י. ור"ל כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה נמצא מה שעושה הישראל אינו בשביל העכו"ם אלא לצורך עצמו. וכ"כ השו"ג או' כ"ט דכל זמן שלא חלקו אם טרח בשלו קטרח אפי' בהפשטה וניתוחה דאפשר שאבר זה יפול בחלקו או זה יעו"ש:

צט

צט) ובמקום ששוחטין אצל העכו"ם וישראל קונים מהם בשר כתב בתשו' שב יעקב חא"ח סי' כ"א דאסור לשחוט בהמת עכו"ם ביו"ט אלא א"כ קנה מגוף הבהמה דבר מה מעיו"ט ויקנו לישראל חלק בגופה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת גור אריה חא"ח סי' נ"ג לאסור יעו"ש. אמנם בתשו' נוב"י חא"ח סי' כ"ט דחה ראיותיו וכתב שאין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת קצב נכרי המוכר לישראל דכיון שישראל השוחט הוא לפי שרוצה לקנות ממנו בשר עיקר השחיטה בשביל ישראל וגם החשש השני שחשש בעל שב יעקב שמא יזדמן שר גדול ויקנה כל הבשר כתב עליו והוא חשש רחוק ומכ"ש כיון דבכזית בשר סגי וא"ל ס"ס שמא תמצא טריפה ואת"ל כשירה שמא לא ימכור הקצב לישראל. זה אינו דהכל ספק א' שמא יאכל הישראל ממנה שמא לא יאכל ובפרט שחשש שמא לא ימכור אפי' כזית לישראל אינו נכנס בגדר ספק כלל וכו' וסיים ובפרט שבעל שב יעקב בעצמו כתב שכל הגאונים שלפניו נהגו היתר בדבר והוא ז"ל המציא חומרא זו מדעתו המיקל לא הפסיד יעו"ש. והב"ד השע"ת בסעי' זה. וכ"כ בתשו' חת"ס חא"ח סי' נ"ג דיש להקל, וכ"ה דעת הישי"ע. וכ"כ בתשו' משיבת נפש סי"ט:

ק

ק) שם. ואפי' יש להם שתים וכו' דא"א למיפלג לפי שאינם שוין. כ"כ הרא"ש והב"ד ב"י. וכתב ב"י דמ"ש הרא"ש לפי שאינן שוות ללמד שאעפ"י שהן שוות בשום ענין כיון שאינן שוות לגמרי א"א למיפלגיהו עכ"ל וכתב מ"א ס"ק כ"א וא"כ אם העכ"ום רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה עכ"ל וכ"כ הר"ז או' כ"ב, ח"א כלל ט או, ח' מק"ק סי' מ"ג או' כ"ב, אמנם הלבוש כתב דזה דבר שאינו מצוי להיות שוות בכל ענין וכתב הא"ר או' כ"א משמע אף שכותי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה מותר לשחוט שניהם דלעולם יש פתחון פה ששנית ניחא ליה וכ"מ ביש"ש ודלא כמ"א עכ"ל וכ"מ מדברי הפר"ח. וכ"כ ק"נ פ"ב דביצה סי' ט"ו או' ף' והכס"א או' ג'. כתב עוד הטעם להתיר משום דמצי ישראל למימר אין רצוני לקבל מתנות יעו"ש. והשו"ג או' ל' כתב עוד טעם שמא זה יצא טרפה וזה כשרה ויטול הוא הכשרה והגוי הטרפה יעו"ש. ואם הישראל השוחט אינו נוטל לעצמו כ"א חלק הפנימי וחלק אחוריים מניח בעור לעכו"ם המשוטף לכו"ע מותר לשחוט שניהם בכל גוונא, ק"נ שם, מ"ב או' ס"א:

קא

קא) ואם א"צ לבשר של כל הבהמה אלא חציה ואם יחלוק וישחוט הבהמה שלו יפסיד חצי הבשר אע"ג שהם שוות לגמרי מותר לשחוט אחת מהן מן השותפות ויקח חצי הבשר וא"צ למיפלג מחיים, ב"י, וכ"כ בהגהות הלבוש, וכ"כ העט"ז. ומ"ש הט"ז סק"י לחליק על הב"י כבר השיגו עליו א"ר או' כ"ב והנה"ש או' ז' ובגדי ישע והמו"ק והחמ"מ בחי' או ז' והר"ז בק"א או' ב' וקיימו דברי ב"י יעו"ש. וכן הסכים הישי"ע וקה"י וכ"ף מ"ב או' ס"א:

קב

קב) [סעיף יב'] אינו רשאי לתלוש הצמר וכו'. שהרי תולש הוא אב מלאכה שעוקר דבר מגידולו ואינו מצורך השחיטה שאפשר לשחיטה זולתה ועוד שהרי זה היה אפשר לעשותו מעי"ט שלא הבהמה מתקלקלת בכך, לבוש. והגם דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז כדאיתא בבכורות כ"ה ע"א מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה תולש אטו גוזז וכמ"ש שם הרא"ש יעו"ש, וכ"כ הטור בשם הר"י והרא"ש דבמתכוין לתלוש אסור, מיהו הרמב"ם פ"ג דין ג' כתב דמותר לתלוש הצמר ביו"ט למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אלא שבב"י לא פסק בזה כדברי הרמב"ם מפני שדעתו כדעת רוב הפו' שאוסרים וכן סתם כאן בש"ע, וכ"ה הסכמת האחרונים, ומ"מ נראה דאם אירע שלא תלשו הצמר מעיו"ט כל מה שצריך ונצרכו עוד לבשר לשמחת יו"ט דמותר לעשות ע"י עכו"ם משום דהו"ל שבות דשבות ובמקום מצוה מותר כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ה' ולקמן סי' תקפ"ו סעי' כ"א יעו"ש ובפרט לדעת הרמב"ם דמתיר אפי' ע"י ישראל וא"כ בכה"ג יש להתיר ע"י עכו"ם, וה"ד בבהמה העומדת לאכילה או בשל עכו"ם דא"צ הכן כמ"ש לעיל סעי' ג' יעו"ש, וגם ה"ד במקום שנוהגין לשחוט ביו"ט כמ"ש לעיל או ע"ד ואו' ע"ה יעו"ש:

קג

קג) שם. אינו רשאי לתלוש הצמר וכו' וצריך להזהיר השוחטים שלא ישחטו ביו"ט כבשים הגדולים בשביל הקוצין שיש בצמרן והדבר קשה שיצאו בהכשרן שהסכין נפגם ואפי' באחד דהכרח לו ויותר טוב שימנעו משמחת יו"ט בבשר תאוה ממה שיפגעו בחשש איסור טריפה. רו"ח סי' תצ"ז או' ב' יעו"ש.

קד

קד) שם הגה. בידו. ואפשר דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא וכמ"ש סי' תקכ"ג סעי' ב' מיהו בגמ' משמע דאסור בכל כלי. מ"א ס"ק כ"ג:

קה

קה) שם הגה. בידו. דאם מפנהו בכלי נראה כגוזז. א"א או' כ"ג:

קו

קו) שם. ומושכו אילך ואילך. וצ"ע במסובך שא"א לשחוט כך (דיש לחוש לחלדה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ד סעי' ח בהגה) וגם לא היה אפשר מעי"ט וי"ל דשרי בי"ט. א"א שם. מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' כ"י, מ"ב או' ס"ה. ומ"מ אם אפשר יש לעשות ע"ד עכו"ם כמ"ש לעיל או' ק"ב יעו"ש:

קז

קז) שם. ואם נתלש נתלש. דהו"ל דבר שאין מתכוין שאין מתכוין לתלוש אלא לפנות ודבר באין מתכוין מותר. לבוש:

קח

קח) שם. ואם נתלש נתלש. ולא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך עם שאר צמר שבצואר כמ"ש לעיל או' ק"ב בשם הרמב"ם וכ"כ מ"ב שם:

קט

קט) [סעיף יג'] לא ימרוט את הנוצה וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"ג דין ג' אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט. וכ"ה דעת ר' יונה והרשב"א והרא"ש וכן הסכים המ"מ שם אבל הרמב"ן כתב שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף ביו"ט כדי לשחוט דכיון דלא שאני לן באיסור תלישה בין מחיים לאחר מיתה וניתנה יו"ט לידחות אצל מלאכה זו שהרי עתידה הנוצה ליתלש משום אוכל אף מחיים מותר. וכתב הר"ן פ"ק דביצה ובפ' כלל גדול שכן נהגו אבל הרא"ש בפ' הלוקח בהמה סתר דברי הרמב"ן הנ"ז יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא והרא"ש שהסכימו לאסור עכ"ל וכך הם דבריו כאן בש"ע. אמנם ח"א כלל פ"ט או' ג' כתב דנהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א להם לשחוט בלא זה ויש להם על מי שיסמוכו. וכ"כ הזב"ש בדיני שחיטות דין נ"ח, וכן הסכים אהל יצחק סי' ך' סעי' ד' וכ' בלקיטת יצחק שם או' ז' ובפרט מי שהוא שוחט דמתא שאינו יכול לעשות מאתמול מותר למרוט. וכן הסכים הקומץ בדיני שחיטה כלל כ"ג או' ז' יעו"ש. והב"ד זבחי צדק על יו"ד סי' כ"ד או' ל' וכתב ועפ"ז הנהיגו השוחטים למרוט הנוצות עכ"ל. ומיהו כתב שם ח"א בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר עכ"ל. וכ"כ הזב"ש שם. קומץ שם. ולכן כל יר"ש יש למרוט הנוצות מעיו"ט כל מה שצריך לו ביו"ט כדי לצאת מפלוגתא ואם אינו יודע למרוט וחיישינן שמא יצא דם ע"י תלישת הנוצות אז יוליך אותם מעיו"ט אצל השוחט והוא ימרוט ואם לא עשו כן והביאו לשוחט ביו"ט אז יש להתיר למרוט אם אינו יכול לשחוט בלא זה כהסכמת דברי האחרונים הנז':

קי

קי) שם לא ימרוט את הנוצה וכו' ומריטת נוצה אחר שחיטה אע"ג דאפשר במליגה בכ"ש כמ"ש ביו"ד סי' ס"ח סעי' י"א י"ל אוכל נפש הותרה ביו"ט וא"צ לאהדורי באופן אחר דומיא טומאה הותרה בציבור. א"א או' כ"ג:

קיא

קיא) [סעיף יד'] עפר מוכן וכו'. וצריך שיהיה למטה עפר תיחוח וצריך להזמינו בפה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' ה' והיינו שיאמר בפה זה יהיה לי לצורך כיסוי הדם אם מצא עפר מוכן או שיזמין בידו וא"צ לומר בפה כמ"ש השפ"ד שם ס"ק י"ב והב"ד זב"צ שם או' כ"א והיינו עפר דלמטה צריך להזמינו בפה או בידיו אבל עפר דלמעלה בלא"ה נותנו בידיו וכמ"ש השפ"ד שם. וכ"ז בחול אבל ביו"ט גם עפר דלמטה צריך להכינו מעיו"ט משום מוקצה וכמ"ש כאן בש"ע. והטעם שצריך גם עפר למטה כדאיתא בגמ' חולין ר"פ. כיסוי הדם השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר יעו"ש:

קיב

קיב) שם עפר מוכן וכו' ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה ביו"ט ולא חיישינן דילמא מימלך ולא שחט, מ"א סוף ס"ק כ"ה. וכ"כ הכלבו. א"ר או' כ"ז. ר"ז או' ל':

קיג

קיג) שם עפר מוכן וכו' עיין בגו"ר כלל ד' סי' ד' שכתב דמ"ש רש"י הזמנה בפה היינו לעפר שלמטה אבל לעפר שלמעלה אסור לטלטל ע"י הזמנה בפה וצריך שיעשה בו מעשה ודלא כמו דנהיגי טבחי מתא להזמין עפר בפה ולכסות בו מלמעלה ומכ"ש בעפר שרגלי הרבים דורסים דלא מהני ליה הזמנתו יעו"ש. והב"ד השע"ת אמנם בתשו' אהל יוסף סי' י"א הביא דברי הגו"ר הנז' וחלק עליו והביא ראיות להתיר ולקיים המנהג שנהגו השוחטים להזמין רק בפה יעו"ש. וכ"כ בתשו' דבר משה חא"ח סי' ל"ה. והב"ד בתשו' אה"י שם יעו"ש וכ"כ הפר"ח. וכן הסכים השו"ג או' ל"ג. ומ"מ כיון דאפשר לכתחלה יש לצאת אליבא דכ"ע ולעשות מעשה דהיינו להזמינו בעיו"ט בכלי או בקרן זוית ולומר זה יהיה לי לצורך מצות כיסוי הדם ובדיעבד אם לא הזמינו רק בפה יש לסמוך על המתירים ;

קיד

קיד) שם עפר מוכן וכו' ויהיה העפר תיחוח שיוכל לכסות בו ולא יצערך לכתשה ביו"ט דכתישת רגבים הוא מלאכה גמורה דהוא תולדה דטוחן ולא הותרה ביו"ט כדאיתא בגמ' ביצה ח' ע"ב. וגם יהיה בענין כשנוטל ממנו ביו"ט לא יהיה גומא וכמ"ש לקמן או' קל"ז יעו"ש ;

קטו

קטו) שם ואם עבר ושחט וכו' ואם עבר ושחט ואין לו דקר נעוץ לא יכסה דמו ומותר באכילה שאין הכיסוי מעכב. מהר"א אזולאי בהגהו' כ"י משם ס' בית מועד. ברכ"י או' ד' ער"ה או' ה' וכן פירש"י בביצה דף ח' סוף ע"ב ובחולין דף פ"ח ע"ב דאין הכיסוי מעכב האכילה והב"ד הער"ה שם וק"נ על הרא"ש פ"ק דביצה סי' ט' או' ה' יעו"ש. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' כ"ח בשם א"ח ומיהו בלילה אם רישומו ניכר יכסנו כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' ט"ז. והיינו בברכה כמ"ש הכנה"ג בהגה"ט שם או' ל"ה משה דמשיא. והב"ד זב"צ שם או' ע"ג;

קטז

קטז) שם אם יש לו דקר נעוץ וכו' בענין שא"צ לחפור ולכתת העפר ואעפ"י שלא הזמין עפר זה מאתמול שנעיצת הדקר לא היתה לדעת הזמנה מ"מ כיון ששחט כבר התירו לכסות בו שכיון שהעפר הוא תחוח וא"צ כתישה וגם הדקר הוא נעוץ מבע"י לא מיחזי כחופר גומא כ"כ ואין כאן איסור מלאכה כלל. לבוש. וכ"כ בב"י. וכ"כ הב"ח להלכה דאף אם לא הזמין הדקר לכך כדי לכסות אם שחט כבר יכול לכסות בו אלא דלמעשה כתב דיש להחמיר אם לא הזמינו לכך יעו"ש. ועיין לקמן או' קל"ו:

קיז

קיז) שם אם יש לו דקר נעוץ וכו' ואם נעץ דקר בקרקע עולם והוציאו מבע"י גם זה עפר מוכן מקרי דשרי לשחוט עליה לכתחלה אבל אם הדקר הניחו נעוץ אין לכסות בו אלא בדיעבד. פר"ח. שו"ג או' ל"ג;

קיח

קיח) שם עפר תיחוח וכו' ואע"ג דעביד גומא הא ק"ל דהחופר גומא וא"צ לה אלא לעפרא פטור אבל אסור והיכא דשחט כבר התירו לכסות אבל אם אין דקר נעוץ הוי תרתי איסורא חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא הרא"ש פ"ק דביצה סי' ט' ויו"ד. והב"ד מ"א ס"ק ה. ומיהו מ"ש שם המ"א בשם הרא"ש הטעם דהתירו דקר נעוץ משום שמחת יו"ט כבר השיג עליו ק"נ שם על הרא"ש דה"ט לב"ש אבל לב"ה אם שחט אין הכיסוי מעכב אכילה וטעמא דהתירו דקר נעוץ משום מצות כסוי הדם יעו"ש. וכ"כ בספרו נתיב חיים בגליון המגינים. וכ"כ המחה"ש:

קיט

קיט) שם. בעפר תיחוח וכו' ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לעלעלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב. הרמב"ם ריש פ"ג. וכ"כ הב"ח דאף בשאר עפר המטולטל שאינו מוכן אין לכסות אפי' שחט כבר יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' כ"ב. וכתב השו"ג או' ל"ד וכן עיקר. אמנם היש"ש פ"ק דביצה סי' כ"א כתב דאם יש לו עפר תיחוח הרבה שאינו עושה גומא שמיד שנוטל העפר נופל העפר תחתים שרי לכסות בו אם שחט אפי' אין לו דקר נעוץ מבע"י דחד איסורא שרי וכמ"ש סעי' ט"ו יעו"ש והב"ד מ"א שם. א"ר או' כ"ח. וכ"כ נתיב חיים. וכ"פ ר"ז או' ל"א. ח"א כלל פ"ט או' ד' מק"ק סי' מ"ג או' ל' מ"ב או' ע"ד. ומיהו מ"ש הט"ז ס"ק י"ב להתיר בשעת הדחק לשחוט אפי' לכתחלה ולכסות בעפר שאינו מוכן כבר השיג עליו הר"ז בקו"א או' ה' וכתב דלא ק"ל כוותיה יעו"ש. וכן החמ"מ או' י"א הרבה להשיג על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. ועיין לקמן או' קל"ד.

קכ

קך) ואם שחט ע"ג קרקע קשם ויש שם דם הרבה יטיל קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' ז' אבל אם נתיבש הדם קצת נ"ל דאסור לגורדו ביו"ט דקמשווה גימות בבית (ל"ד שהוא ודאי אלא חיישינן דלמא אתי לאשויי גומות. מחה"ש) והוי מלאכה דאו' מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ או' י"ב ר"ז או' ל"ח. מ"ב או' ע'.

קכא

קכא) שם הגה. ואפי' היה צריך לכמה וכו' דכיון דיש לו דקר נעוץ הרי מוכן ועומד הוא, והב"ח ס"ל דהטעם דבעינן דקר נעוץ משום דאם נועצו ביו"ט יש בו צד רמז חפירה וע"כ כתב דלא שרי אלא דקירה אחת יעו"ש. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק כ"א. וכ"כ ה' שער המלך דף מ"ז בשם המאירי יעו"ש. אמנם הלבוש כתב כדברי מור"ם ז"ל דאפי' צריך לכמה דקירות שרי. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ו על דברי הב"ח הנז' דאין דעת הפו' כן. וכן הסכים הפר"ח בסעי' י"ט והשיג על הב"ח יעו"ש. וכ"ה דעת א"ר או' כ"ט. נה"ש או' י"ג וכ"כ בביאורי הגר"א וכ"כ הר"ז או' ל"ב. מק"ק סי' מ"ג או' ל"א.

קכב

קכב) [סעיף טו'] אפר כירא שהוסק מעיו"ט מותר וכו'. דדעתיה עלויה לכל מילי. רש"י ביצה ח' ע"א. לבוש.

קכג

קכג) שם. מותר לכסות בו. לשחוט לכתחלה ולכסות בו. מ"א ס"ק כ"ז. א"ר או' ל' פר"ח. א"א או' כ"ז. חמ"מ או' י"ג. מק"ק סי' מ"ג או' כ"ה. מ"ב או' ע"ו:

קכד

קכד) שם. אבל אם הוסק ביו"ט אסור. דהו"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה דמעיקרא עצים והשתא אפר. תו' והרא"ש. והב"ד הטור וב"י. ט"ז ס"ק י"ד. מ"א ס"ק כ"ח.

קכה

קכה) ואם הסיק עצים ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כיון דעיקר איסורו מדבריהם. מ"א שם. א"ר שם. ער"ה או' ז' חמ"מ שם. ר"ז או' כ"ד. מק"ק שם. מ"ב או ע"ז.

קכו

קכו) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם. רש"י שם. לבוש.

קכז

קכז) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' וגחלים עוממות (היינו שנעשו פחמים) אסור לטלטלן ביו"ט. מ"א ס"ק כ"ט. ודעת נתיב חיים להתיר אבל הא"ר או' ל' כתב כדברי מ"א. וכ"כ א"א או' כ"ט. ר"ז או' כ"ו וכתב אפי' נתחממו מעיו"ט שהרי אינן ראויים לכלום עכ"ל. ובס' קה"י הסכים דגחלים קטנים שאינם ראוים להבעיר אותם לצורך בישול וצלי אסורים לטלטל אבל גדולים מותרים כמו עצים להסקה יעו"ש.

קכח

קכח) ואם אח"ז שוב הובערו מותר וכמ"ש מ"א סי' תק"ז סק"ו דאפר שהוסק ביו"ט ונצטנן וחזר ונתחמם מותר דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה לגחלים, וה"ה דמותר לנפוח בהם אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירם ואע"ג דע"י הנפיחה זזין הגחלים עוממות המוקצים ממקומם אין בכך כלום כמ"ש רמ"א סי' ש"ח סעי' נ' דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה וכ"ש כאן דאין מתכוין כלל לטלטלי. מחה"ש ס"ק כ"ט:

קכט

קכט) שם. אלא א"כ היא חם וכו' ואם נצטנן וחזר והיחם שרי כמ"ש סי' ש"י סעי' ג' יעו"ש. מ"א סי' תק"ז סק"ו. א"ר בסי' זה או' ל' ר"ז או' כ"ה:

קל

קל) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' ויראה שלא יהיה בהאפר ניצוצות משום מכבה, זבחי רצון סי' י"ט ס"ק ע"ב. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"ט:

קלא

קלא) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועים ואוסרים כיסוי באפר חם ט"ז ס"ק ט"ו וזהו דוקא בעפר העליון אבל בעפר התחתון אין לכסות באפר חם כ"כ בס' זב"צ על יו"ד סי' כ"ח או' ב' בשם גידולי הקדש וליקוטי יוסף ולכן כתב יש להזהיר להשוחטים שלא למצות דם השחיטה בכירה שיש בה אש ועפר שהיס"ב יעו"ש:

קלב

קלב) שם. שראוי לצלות בו ביצה, ל"ד אלא כל שראוי לחמם ולהפשיר משקה צונן וכדומה נמי עדיין במלאכה ראשונה קיימא ולאו נולד הוה, מש"ז או' ט"ו. ועיין לעיל או' קכ"ו:

קלג

קלג) שם. שראוי לצלות בו ביצה. וא"ת היאך אנו מסלקין אפר הכירא ביו"ט לאפות הפשטיד"ה אע"ג שאין ראוי לצלות בו ביצה. ואומר ר"י דמוקצה אינו אסור לטלטל ביו"ט בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט. תו' ביצה חי' ע"א ד"ה אמר. ט"ז ס"ק ט"ו. ועיין לקמן ססי' תק"ט בהגה:

קלד

קלד) שם. ואם שחט מותר לכסות בו וכו' כ"כ התו' בביצה ח' ע"א ד"ה אמר בשם הירושלמי והטעם כתב שם הרא"ש משום דליכא אלא חד איסורא של מוקצה ומשום שלא לבטל מצות כיסוי הדם התירו יעו"ש, והב"ד ב"י. מ"א סק"ל. ומיהו דעת הרמב"ם לאסור כמ"ש לעיל או' קי"ט אבל דעת הלבוש והפר"ח והאחרונים כדברי הש"ע וכ"כ לעיל או' קי"ט יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

קלה

קלה) שם. מותר לכסות וכו' ואע"ג דבעפר בית בעינן דקר נעוץ שאני התם דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקעביד גומא ואע"ג דא"צ אלא לעפרה ואינו מתכיין לגומא איסורא מיהא איכא אבל הכא גבי אפר כירא אין כאן אלא חד איסור שאינו מן המוכן וכיון ששחט כבר לא גזרו עליו. לבוש:

קלו

קלו) שם הגה. ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר וכו' והמ"א ס"ק ל"א כתב דאפר כירא עדיף טפי מדקר נעוץ יעו"ש וכ"כ הפר"ח. וכ"כ א"ר או' ל"א וכתב שכ"ה בס' עה"ק להרשב"א דף מ"א יעו"ש. וכ"ה דעת החמ"מ בביאורים או' י"ב. וכ"ה דעת הגר"א וכ"נ דעת הר"ז או' ל"ב אבל הלבוש כתב כדברי מור"ם ז"ל דקדר נעוץ עדיף מאפר כירא משום שהיה מוכן קצת. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק ט"ז. וכן הסכים המאמ"ר או' י"ט אלא שכתב ומיהו נראה דהאי דקר נעוץ בעינן שיהא נעוץ מבערב ע"ד לכסות בו באופן שהכינו לכך יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ט"ז דדקר נעוץ שלא הכינו יש מוקצה וגומא תרין איסורין דרבנן ואם דקר נעוץ והזמין בהא י"ל דקר נעוץ עדיף יעו"ש. אכן מדברי ב"י וט"ז ולבוש משמע דאף אם לא הזמינו לכך דקר נעוץ עדיף יעו"ש. ועיין לעיל או' קט"ז. ומיהו אם צריך לכמה דקירות ודאי דאפר כירא עדיף דהא לכמה דקירות יש עוד פלוגתא כמ"ש לעיל או' קכ"א יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' ק' דלדקור כמה דקירות לכ"ע אינו נכון במקום שיש אפר אף שהוסק בו ביום:

קלז

קלז) [סעיף טז'] הכניס עפר הרבה וכו'. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא סכנה. רש"י ביצה ח' ע"א. ב"ח. מ"א ס"ק ל"ב. ומשמע דבאין דקר נעוץ מיירי והא דאמרינן לעיל דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפירה י"ל דהתם שאני שהוא קרקע עולם הלכך אעפ"י שהוא תיחוח שייך חפירה אם אין דקר נעוץ אבל הכא שהוא עפר המיטלטל אעפ"י שאין דקר נעוץ לא שייך חפירה. ב"י. והט"ז ס"ק ח"י כתב דשם מיירי בקרקע שוה דאעפ"י שהוא תיחוח כשהוא נוטל משם הוי חפירה אבל הכא מיירי שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא נוטל משם ולמעלה אין שייך חפירה יעי"ש. ואפשר שזהו נמי כוונת ב"י דמ"ש שהוא עפר המיטלטל ר"ל לפי שהוא גבוה מן הארץ. והמ"א שם כתב דלפי הטעם שכתב הוא ז"ל דבעי דקר נעוץ משום הכנה לק"מ ומיירי בעפר תיחוח כ"כ דלא עביד גומא הא לא"ה אסור לעשות בו דבר אחר כ"א לכסות בו וכתב שכ"מ בתו' והר"ן שם בהדיא יעו"ש. ואפשר דאם הוא גבוה מן הארץ גם הוא יודה דמותר לעשות בו דבר אחר אעפ"י שאינו תיחוח כ"כ. והיינו שיטול מראש השיפוע בענין שלא יעשה גומא בעפר. וכ"כ הר"ז או' כ"ט. מק"ק סי' מ"ג או' כ"ז. ומיהו בקמח ופירות ליכא איסור גומא וכמ"ש לקמן סי' תק"ו סעי' א' בהגה. יעו"ש:

קלה) שם. הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו וכו' בב"י משמע דלצורך גינתו היינו שהכניסו לתוך הגינה ואפשר דהכא הכי קאמר הכניס עפר הרבה לביתו כלומר לצורך ביתו לבנין וכיוצא דהיינו לחורבתו דקתני בברייתא או לצורך גינתו וכו' מהר"א אזולאי ז"ל בהגהו' כ"י. ברכ"י או' ה' ומ"ש דהכא הכי קאמר וכו' ר"ל לשון הש"ע והוא כפירש"י דפירש לצורך גינתו או לצורך חורבתו ודלא כדמשמע בלשון הרשב"א שהביא בב"י דלצורך גינתו היינו שהכניסו וכו' וכ"כ הר"ז או' כ"ז לצורך גינתו או לצורך חורבתו. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ל':

קלט

קלט) שם. והוא כנוס במקום אחד. ר"ל שעדיין לא שטחו ע"פ גינתו. כ"מ מפירש"י:

קמ

קמ) שם. והוא כנוס במקום אחד. וטעמא דמילתא דאם אינו כנוס בעל אגב קרקע. ב"ח:

קמא

קמא) שם. מותר לכסות בו וכו' משמע דאפי' לכתחלה מותר לשחוט ולכסות בו. וכ"כ הב"ח אבל בס' א"ח כתב בשם הרשב"א דה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה ביו"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והב"ד ב"י וכ"ה בהדיא בס' עה"ק להרשב"א בבית מועד שער ב' או' ב' והב"ד א"ר או' ל"ב וכתב דמה שהאריכו היש"ש והט"ז לתמוה ומגיהין בדבריו בדחוקים לפי שלא ראו במקור יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או ו' בשם זקני מהר"א אזולאי. וכ"כ הפר"ח דזה נראה עיקר להחמיר. ומיהו השו"ג או' ל"ח כתב דאין לנו אלא פסק רבינו המחבר דאפי' לכתחלה שוחט ומכסה, וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתה בזה לכתחלה יש להתנות עליו לעשות בו כל צורכו ואם לא התנה ויש בזה מניעת שמחת יו"ט אם לא ישחוט אז יש לסמוך על המתירים לשחוט אפי' לכתחלה ולכסות בו:

קמב

קמב) שם לכל מה שיצטרך. משמע דמותר לכל תשמיש מיהו התו' (ביצה ח' ע"א) בתירוץ בתרא כתבו דאינו מותר רק לכסות בו אבל שאר צרכיו לא יעו"ש. וכ"ה לדעת הרשב"א ודעמיה דאינו מותר רק לכסות בו ודוקא אם כבר שחט וכמ"ש באו' הקודם וכבר כתבנו שם דלכתחילה יש להחמיר ;

קמג

קמג) שם אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו לא וכו' ודוקא לצורך גינתו הוא דאסור אבל אם הכניס מלא קופה בסתם מותר לעשות בו כל צרכיו וכמ"ש בסעי' שאח"ז;

קמד

קמד) [סעיף יז'] מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם וכו'. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטנו וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. יש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ג. שכנה"ג בהגה"ט או' ח' מ"א ס"ק ל"ג. א"ר או' ל"ג. פר"ח בסעי' ח"י ר"ז או' כ"ח. מק"ק סי' מ"ג או' כ"ע. ויש מקילין גם בזה או"ז בהלכות כיסוי הדם סי' שצ"א וכ"כ ק"נ פ"ק דביצה סי' י"א או' ס' לדעת הרא"ש דמותר לכסות בו צואה כנהרבלא"י ור' זירא שהמה רבים נגד רבא וכ"כ הצל"ח יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' ק"ט דאפשר דכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דאם הכינו לודאי דעתו גם על הספק וכוי שאני משום התרת חלבו יעו"ש:

קמה

קמה) ומיהו אם הכין עפר לצואה הוי מוכן לכוי דזה וזה ספק כדאיתא בגמ' מ"א ס"ק ל"ה. א"ר שם. מאמ"ר או' כ"ג חמ"מ או' ט"ז. והיינו כגון ששחטו באמצע החצר אבל אם שחטו בקרן זוית בלא"ה אין מכסין את דמו וכמ"ש לקמן סעי' ח"י יעו"ש:

קמו

קמו) שם. ועושה בו כל צורכו דמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר. ר"ז או' כ"ח:

קמז

קמז) שם ועושה בו כל צורכו. ואפי' לכתחלה מותר לשחוט ולכסות בו ואפי' לדעת הרשב"א דמחמיר לכתחלה בסעי' הקודם כמ"ש לעיל או' קמ"א הכא שמכניס בסתם מתיר אפי' לכתחלה כמ"ש בסי' עה"ק שם והב"ד א"ר או' ל"ב:

קמח

קמח) שם הגה. ועיין לעיל סי' ש"ח וכו' ר"ל דשם מבואר דמותר לכסות בו צואה ג"כ אעפ"י שהוא ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

קמט

קמט) שם, ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית, מפני מיעוטו כבסעי' הקודם:

קנ

קנ) שם. והוא שייחד לו קרן זוית. אבל אם לא ייחד לו קרן זוית בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח. ואם יש רצפת אבנים או נסרים שרי כמ"ש שם או' רל"ח:

קנא

קנא) שם. ואם הוא עפר תיחוח וכו' דאל"כ הא צריך כתישה ואסור כמ"ש לעיל או' קי"ד יעו"ש. וגם יהיה בענין דכשנוטל ממנו לא יהיה גומא כמ"ש לעיל או' קל"ז יעו"ש:

קנב

קנב) שם. ואם הוא עפר תיחוח וכו' אבל אם אינו תיחוח כ"כ אפי' הוא תלוש ונתון בכלי אסור ליטלו מן הכלי שלא יעשה גומא בהעפר. ר"ז או' כ"ט. ומיהו מותר להוציא דבר התחוב אעפ"י שעושה גומא אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא. מ"א ס"ק ל"ב, ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח בהגה ולקמן סי' תק"ו סעי' א' בהגה יעו"ש:

קנג

קנג) [סעיף חי'] כוי וכו'. ר"ל בין כוי שהוא ספק חיה בין כוי שהוא כלאים הבא מבהמה וחיה אין שוחטין אותו ביו"ט וכו' דדין שניהם שוים וכמבואר בטור ובש"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' ג' יעו"ש. ומ"ש בהגה פי' בריה שנולדה מתיש וצביה חדא מנייהו נקט א"נ נקט מידי דשכיח:

קנד

קנד) שם. אין שוחטין אותו ביו"ט. דכיון שהוא ספק בהמה ספק חיה אסור לכסותו ביו"ט מספק שמא בהמה הוא הילכך אסור לשוחטו. לבוש. וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' כ"ח סק"ח:

קנה

קנה) שם. אין שוחטין אותו ביוט. והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהיה רשומו ניכר, ב"י בשם הרא"ש. לבוש. והטעם דאין שוחטין לתוך כלי שמא יאמרו מקבל דם לזורקו לע"ז כמ"ש ביו"ד סי' י"א סעי' ג' יעו"ש. ועיין לקמן או' ק"ס:

קנו

קנו) שם. ואם שחטו אין מכסין את דמו. ואפי' תיש הבא על הצביה דאמו חיה ג"כ אין לכסות ביו"ט וגם אין מברכין עליו ודלא כרש"ל וט"ז וש"כ ביו"ד סי' כ"ח אלא כסברת הב"ח והדרישה ז"ל שם ודעמיהו. הרב מטה אשר סי' ח"י. וכ"פ בס' בית מאיר שם. וכן הסכים בס' זב"צ שם או' י"ב יעו"ש, ודלא כצל"ח:

קנז

קנז) שם. אין מכסין את דמו. וכן כל דבר שמכסה בלא ברכה אם אירע כן ביו"ט לא יכסה דומיא דכוי. הרב תורת יקותיאל יעוש"ב. מחב"ר ביו"ד סי, כ"ח או' ך' זכ"ל חא"ח או' יו"ד:

קנח

קנח) שם אין מכסין את דמו, דיש כח ביד חכמים לעקור מצות כיסוי בשוא"ת משום גזירת התרת חלבו כמ"ש האשל אברהם ביו"ד סי' כ"ח סק"ג. יפ"ל ח"ג או' א' וכ"כ הריטב"א בחידושיו וסיים ובפרט דאפשר שיתקיים המצוה במוצאי יו"ט אם יהיה עדיין רישומו ניכר:

קנט

קנט) שם אפי' יש לו עפר מוכן. ואפי' הכינו בהדיא לשם כיסוי כוי. מאירי. ועיין בצל"ח שדעתו דדוקא בכוי שהוא בריה בפ"ע אבל בנולד מצבי הבא על התשיה אם הכינו בהדיא מעיו"ט לכסויו מותר לשחוט אותו ביו"ט יעו"ש. אמנם מסתמיות דברי הש"ע והאחרונים משמע דאין חילוק ובכל גוונא אסור לשחוט:

קס

קס) שם מפני שהרואה יאמר וכו' הש"כ ביו"ד סי' כ"ח סק"י הביא דעת הב"ח להקל בזה"ז דאם שחט מניח מעט עפר בכלי ויקבל הדם בתוכו כדי לכסותו בערב יעו"ש אבל השמ"ח שם או' ד' כתב לאסור ליתן הדם לתוך כלי שבו מעט עפר או מים עכורים כדי לכסותו בערב יעו"ש. וכן הסכים התב"ש שם או' ז' בל"י שם או' ג' וכ"כ מ"א ס"ק ל"ד. ועיין לעיל או' קנ"ה:

קסא

קסא) ואם הכוי מחוסר אבר במקום שאינו עושה אותו טרפה כגון שנקטעה ארכובה הנמכרת עם הראש או שנקטעה ידו או שנקטעה אזנו מותר לשוחטו ביו"ט ויקבל דמו בכלי ויכסנו בגילה משום דאין מקריבין מחוסר אבר לע"ז. שש"א שם סוף או' ג' זב"צ שם או' ט"ו:

קסב

קסב) שם ולערב וכו' היינו במוצאי יו"ט. כ"כ הרי"פ והרא"ש פ"ק דביצה. וכ"כ הלבוש. ר"ז או ל"ה ולדידן שעושין שני ימים צריך להמתין בכיסוי עד מוצאי יו"ט שני. מאירי. מ"ב או' צ"ז:

קסג

קסג) שם ולערב אם רישומו ניכר יכסנו. דכיון דלא מכסי ליה ביו"ט אעפ"י דמכסי ליה בחול לא אתי למימר ודאי חיה הוא להתיר חלבו. הרי"פ והרא"ש שם. לבוש:

קסד

קסד) שם יכסנו. ובין כך ובין כך כופה עליו כלי לשומרו כדי שיכסנו. שיטה מקובצת. פת"ע או' נ"ז:

קסה

קסה) שם הגה. ודוקא ששחט בקרן זוית וכה"ג. מקום שאין בו דריסת הרגל תמיד. ר"ז או' ל"ה:

קסו

קסו) שם בהגה. אפי' דם בהמה וכו וכ"ש כוי. מ"א ס"ק ל"ה. ור"ל כיון דבלא"ה מותר לכסות משום דהו"ל כגרף של רעי וכו':

קסז

קסז) שם בהגה. אם יש לו עפר מוכן. כגון שהכניס מלא קופתו עפר בסתם כמ"ש סעי' י"ז או שהכין לכסות בו צואה דמוכן ג"כ לכוי כמ"ש לעיל או' קמ"ה יעו"ש. משמע אבל אם היה לו דקר נעוץ מבע"י אין לכסות ואפי' אם שחט באמצע החצר כיון שלא התירו דקר נעוץ אלא דוקא אם כבר שחט ומשום מצות כיסוי כמ"ש לעיל סעי' י"ד יעו"ש. וכ"כ בשה"ג פ"ק דביצה בשם הריא"ז. ומ"ש שם הב"ח להגיה תיבת לא בדברי הריא"ז מבואר שם אח"כ באו' שאח"ז שאינו כן יעו"ש. וכ"כ הפת"ע או' נ"ח:

קסח

קסח) שם בהגה. דהו"ל כגרף של רעי וכו' פי' והרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו. ט"ז סק"ך. ר"ז או' ל"ה:

קסט

קסט) שם בהגה. שלא יתלכלכו כליו בחצר. עיין מ"א ס"ק ל"ה שמצדד דאין להקל בזה לכסות אלא רק היכא שמכוין באמת בשביל שלא יתלכלכו כליו אבל אם מכוין רק למצות כיסוי אסור יעו"ש:

קע

קע) [סעיף יט'] שחט בהמה וחיה ונתערב דמם וכו'. ולאו דוקא נתערב בדם בהמה אלא ה"ה אם נתערב בדם כוי שאם יכול לכסות הכל בדקירה א' יכסנו ואם לאו אל יכסנו. הרשב"א בעה"ק בבית מועד שער ב' או' ב' פר"ח. חמ"מ או' י"ז. ר"ז או' ל"ו. מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ל"ה. מ"ב או' ק"א:

קעא

קעא) שם. ונתערב דמם וכו' בענין שחייב בכסוי כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' י"ג י"ד, מ"א ס"ק ל"ו. חמ"מ שם ר"ז שם מק"ק שם או' ל"ו ומבואר שם ביו"ד דאם שחט ונתערב דם חיה בדם בהמה רואים דם הבהמה כאילו הוא מים ואם היה דם החיה נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם חייב לכסות ואם לאו פטור, ועוד מבואר שם אם שחט חיה ואח"כ שחט עליו בהמה פטור מלכסות דהא למעלה הוא דם בהמה שפטור מכסוי ולהיפך אם שחט בהמה ושחט עליו חיה חייב לכסות דהא דם חיה למעלה יעוו"ש אלא דהכא מיירי שנתערבו זב"ז, מחה"ש:

קעב

קעב) שם. ויש לו עפר מוכן וכו' אם יכול לכסותו בדקירה אחת וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ג וכתב ב"י וטעמו משום דאע"ג דאית ליה עפר מוכן ואפר כירה כל שצריך יותר מדקירה אחת לכסותו אסור משום דקטרח נמי בשל בהמה ואם אין לו עפר מוכן אע"ג שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח אסור לכסותו אפי' בדקירה אחת יעו"ש. והטור כתב דבדקר נעוץ יכול לכסותו בדקירה אחת כיון שכבר שחט ובעפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות יעו"ש. והב"ח כתב דגם לדעת הרמב"ם יכול לכסות בדקר נעוץ בדקירה אחת אם הכינו לכך מבע"י יעו"ש והב"ד מ"א ס"ק ל"ז. וכ"כ הפר"ח, וכ"כ הר"ז או' ל"ו, והט"ז ס"ק כ"א לחלק יצא דאם כבר ניתקו הדקר והעלה עפר מותר לכסות בדקירה אחת אבל אם לא ניתקו עדיין אסור אפי' דקירה אחת שצריך לעשות גומא ולא הותרה אחר שחיטה דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובת יעו"ש, משמע דאם הוא בענין שאינו עושה גומא אף לדעת הט"ז מותר לכסות בדקר נעוץ בדקירה אחת נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא ודעת הש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם משמע דס"ל כמ"ש בב"י דבדקר נעוץ אסור לכסות אפי' בדקירה אחת וכ"פ הלבוש. וכ"נ דעת הנה"ש או' י"ד, וכ"כ הש"ג או' מ"ו דלענין הלכה אין לנו אלא כפסק הש"ע:

קעג

קעג) ומיהו מ"ש הטור דבעפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות כתב עליו הפר"ח דזה אינו מכוין להלכה דאעפ"י שהתירו נולד משום מצות כיסוי אבל טרחה ביו"ט לא רצו להתיר יעו"ש וכ"פ הלבוש, וכזה דעת הש"ע והאחרונים:

קעד

קעד) שם אם יכול לכסותו בדקירה אחת וכו' ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש סוף סעי' י"ח. מ"א ס"ק ל"ז. חמ"מ או' י"ז מק"ק סי' מ"ג או' ל"ז. מ"ב או' ק"ה:

קעה

קעה) שם. אם יכול לכסות בדקירה אחת וכו' ומיהו אם לכסות דם החיה והעוף לבדם היה צריך יותר מדקירה א' ועכשיו בשתי דקירות יכול לכסות כל דם התערובת דבר ברור הוא שמותר לכסות בשתי דקירות. פר"ח, חמ"מ שם. ר"ז או' ל"ו. מק"ק שם, מ"ב או' ק"ג. וכן אם היה צריך לדם החיוב בפ"ע יותר משתי דקירות גם עתה יכסה בג' דקירות אי סגי ליה בכך ולא ביותר וכן לעולם. חמ"מ שם:

קעו

קעו) שם. ואם לאו לא יכסנו. משום דקטרח נמי בשביל בהמה. ב"י, לבוש, ולפי מ"ש לעיל סעי' ט"ו דבדיעבד אם שחט ואין לו עפר מוכן מותר לכסות אף באפר שאין מוכן ה"ה בענינינו נמי דינא הכי דמותר דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה, מ"ב או' ק"ד. ומיהו נראה דה"ד לדעת המתירים לכסות בדקר נעוץ אבל לדעת האוסרים בדקר נעוץ כמ"ש לעיל או' קע"ב ה"ה באפר שאינו מוכן דהא כתב מור"ם שם בהגה דעדיף טפי לכסות בדקר נעוץ מאפר שאינו מוכן יעו"ש ודו"ק:

קעז

קעז) שם. ואם לאו לא יכסנו. אפי' בדקירה אחת דשמא לא יכסה דם המחוייב בכיסוי ונמצא שטרח ביו"ט שלא לצורך. רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ג. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ח. מ"א ס"ק ל"ח. מיהו הט"ז ס"ק כ"א כתב על דברי רש"ל הנז' דאינו מוכרח דהא ק"ל ביו"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשינן דמו ואפי' מקצת דמו א"כ שפיר יש לכסות מקצת דמו בדקירה א' יעו"ש אבל הפר"ח הסכים לדברי רש"ל הנז' דאם לא יספיק לכסותו בדקירה א' לא יכסנו כלל אפי' בדקירה א' יעו"ש. וכ"ה דעת א"ר או' ל"ח. מאמ"ר או' כ"ה. ר"ז או' ל"ו. מק"ק סי' מ"ג או' ל"ז. ומ"ש הט"ז על דברי רש"ל הנז' כתב עליו הא"ר שם דלא קשה מידי דשמא באותו מקום שמכסה הוא מעט דם חיה עד שנתבטל גם שמא ליכא שם דם הנפש שהוא מעט, והמאמ"ר שם כתב דנהי דק"ל דמו ואפי' מקצת דמו מ"מ בעינן שיכסה כל הדם הכנוס ועומד לפניו וכל שאינו מקיים המצוה כתקנתה לא רצו להתיר לו שום צד חפירה ביו"ט יעו"ש. ועוד עיין בנתיב חיים ונה"ש או' ט"ז וכ"ז בקו"א או' ו' שכתבו עוד ישובים אחרים בדברי רש"ל הנז' יעו"ש ומיהו לערב אם רשומו ניכר יכסנו וכמ"ש לעיל סעי' ח"י יעו"ש:

קעח

קעח) [סעיף ך'] לא יכסנו ביו"ט. אבל יכול הוה לאוכלו ביו"ט שאין הכיסוי מעכב האכילה דעשה בעלמא בפ"ע הוא ואע"ג דכששחט ביו"ט מותר לכסותו היינו מפני שהוא מן הדברים שהם מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט אבל כאן היה אפשר לעשותן מעיו"ט שהרי שחטו בעיו"ט. לבוש. ועיין לעיל או' קט"ו:

קעט

קעט) שם. לא יכסנו ביו"ט. אפי' בעפר מוכן. רשב"א בעה"ק מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' מ' ר"ז או' ל"ז. מק"ק שם או ל"ח, מ"ב או' ק"ו:

קפ

קפ) שם. לא יכסנו ביו"ט. וביה"ש י"ל דמכסה שבות ביה"ש במקום מצוה לא גזרו ואפשר קנסו ליה דלזהר שהיה לכסות מבע"י וצ"ע. א"א או' ט"ל, ואם שחט ביה"ש ולא כסהו עד הלילה אפשר שיש לכסות דלא גזרו אלא על השוחט מבע"י ולא על השוחט ביה"ש שהוא ספק לילה:

קפא

קפא) שם. לא יכסנו ביו"ט. ולערב אם רשומו ניכר יכסנו כמ"ש לעיל סעי' ח"י. ועיין בדברינו לשם או' קס"ב ואו' קס"ד ועוד עיין לעיל או' קט"ו מ"ש שם בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---