כף החיים/אורח חיים/קנט

כף החיים ‏ אורח חיים קנט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין נוטלין לידים וכו'. והא דקפדינן אמנא אסמכוה רבנן על מי חטאת א"נ על קידוש ידים ורגלים דמקדש. הרשב"א בשם ה"ג. ב"י. מ"א סק"א ועיין לקמן ריש סי' ק"ס:

ב

ב) שם וכל הכלים כשרים אפי' כלי גללים וכו'. משנה בפ"א דידים ופי' הר' שמשון בכל הכלים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפי' בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה עכ"ל. ב"י:

ג

ג) שם וכל הכלים כשרים. ספוג מלא מים וסחט הספיג ונטל ידיו ממנו לא עלתה לו נטילה. ברכ"י אות א' וכתב שכן הסכים בס' אדמת קודש ח"ב סי' ה' דהספוג אינו כלי כדתנן פ"ו דפרה והוא פשוט עכ"ד. והביאו הזכ"ל אות ן' בי"מ אות ג' שע"ת אות א' יפ"ל אות א' ועיין לקמן סי' ק"ס אות ד':

ד

ד) שם אפי' כלי גללים. הרמב"ם בפירושו ריש פ"י דפרה והר"ש פ"ב דעוקצין הכריחו דלא כמי שפירש שהוא כלי שיש אבן גלל וכן הכריחו התו' במנחות דף ס"ט אלא הוא כלי מצפיעי הבקר וכן הסכים הרשב"ץ ח"א סי' קכ"א ועי"ש, מה שהאריך בפי' כלי אדמה ומגיפת החבית. ברכ"י אות ב' וכ"כ המ"א סק"ב בשם התו' הנז' פתה"ד אות א':

ה

ה) שם וכלי אדמה. היינו טיט שאין נשרף בכבשן רק בחמה וכדומה שאין מקבל טומאה ואפ"ה הוה כלי לנט"י. וכלי גללים ואדמה נמי צריך שיהיו שלמים דל"ת הואיל ואין מקבלין טימאה אין השבר פוסל בהן. א"א אות ב' מ"ב אות ד':

ו

ו) שם וצריך שיהא מחזיק רביעית. ופי' של רביעית הוא רביעית הלוג ששיעור לוג שלם. הוא ששה ביצים וממילא רביעית. הלוג הוא ביצה ומחצה פרישה אות ג' ועיין לעיל סי' קנ"ח סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לסי' פ"א אות ג' ועוד עיין לקמן סי' ק"ס סעי' י"ד:

ז

ז) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו'. דעת הש"ע באלו ב' הסעיפים היא כדעת הטור דבכל הכלים משערינן בכונס משקה דאע"ג דלענין טומאה לא נתנו שיעור דכונס משקה אלא בכלי המיוחד למשקין אבל כלי המיוחד לאוכלין שיעורו כמוציא זית ויש עו"ש שיעורים אחרים כמבואר בפ' י"ט מה' כלים להרמב"ם ז"ל בשיעורי מדות כלי חרס וכן בדין כלי מתכות בפי"א נאמרו שיעורין אחרים מ"מ כיון דרבא לא הזכיר אלא דין דכונס משקה ש"מ דמידה זו אמורה בכל הכלים ואפי' בכלי שטף וכמ"ש מרן ז"ל בב"י בשם הסמ"ג והתו' בריש סי' זה מט"י אות א' וכ"כ המאמ"ר אות ג':

ח

ח) שם בכונס משקה וכו'. ואם נתן לתוכו מים והם נוטפין טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה. ב"ח. ט"ז סק"ב. א"ר אות א' מט"י אות ב' וכתב שם המט"י דלענין כשטורד דהוי כונס משקה ודאי הוא אבל אם אינו טורד ולומר עליו דהוי מוציא משקה הא ליתא דזה שטורד הוא נקב גדול ובודאי דהוי כונס משקה ולית ביה ספק משא"כ כשאינו טורד עדיין הוא בספק ולעולם צריך בדיקה דשימה על המים ולהך לא נקט התנא ההפך ואם לאו בידוע שמוציא משקה כדנקט בכל החלוקות ודו"ק עכ"ל, וכ"כ בן א"ח פ' טהרות אות ו':

ט

ט) ודע כלי שניקב במוציא משקה משמע דעת הש"ע דאין בו פיסול אפי' ליטול דרך פיו ואפי' אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דלא בעינן שיטול דרך נקב ושיהיה מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אלא בניקב בכונס משקה וכמ"ש מרן ז"ל ובב"י דכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל וכתב שהטעם משום דכל נקב פחות מכונס משקה כיון שאינו מעלה את הכלי מטומאתו כמאן דלית ביה נקב כלל דמי יעו"ש. וכ"פ הב"ח ער"ה אות א'. ומיהו דעת הסמ"ג והסמ"ק להחמיר אם ניקב בכונס משקה ואין נוטלין ממנו כלל אפי' דרך הנקב ואם ניקב במוציא משקה דוקא דרך הנקב ומקבל רביעית תחת הנקב כמבואר בב"י וב"ח יעו"ש וע"כ יש לחוש לדבריהם ואין להתיר אלא בשעת הדחק ולענין ברכה נמי נראה דלא יברך ענט"י משום דק"ל סב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפילו כנגד הרוב כמ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' אלא יהרהר הברכה בלבו או יברך בלא שם ומלכות וכ"כ בן א"ח פ' טהרות אות ד' וכן כל מה שנכתוב לקמן דאין להתיר אלא בשעת הדחק נראה דלא יברך על נטילה ההיא משום סב"ל. והגם דנט"י דרבנן וק"ל ספיקא דרבנן לקולא מכל מקום משום ספק ברכות יש להחמיר דהא יש בו איסור דלא תשא וכמ"ש לעיל באות הנז' ועוד עיין בדברינו לקמן על סי' ק"ס סעי' י"א ודו"ק:

י

י) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו'. כיור נחושת שיש לו ב' פיות אחד להכניס בו המשקה והשני לשפוך ממנו ומקום ששופכין הוא גבוה וארוך מהפה שמכניסין על ידו המים אין לי דין כלי מנוקב ומותר ליטול ידיו לסעודה בזה הכלי. כתונת יוסף סי' ח' וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו כלי שיש לו שתי פיות נוטל כמו שירצה ולא כתבתיו אלא מפני שראיתי מגמגמין באברי"ק שקורין בערבי יעו"ש והביאו י"א בהגה"ט וכתב וז"ל ודלא כהט"ז סק"ז שאסר ליטול מהאברי"ק והביא ראיה מטיטורוס דאין ראיה מהתם וכמו שיראה המעיין ומ"א סק"ד כתב דאם דד זה של האברי"ק הוא כחצי עגולה כעין צנור פסול אבל אם הוא סתום כשר וכדברי מהריק"ש וכן הסכים הלק"ט ח"ב סי' קנ"ח עכ"ל. וכ"נ דעת המט"י בססי' זה. וכן כתב המחב"ר אות ד' דמנהג פשוט בטורקיא"ה וארץ הצבי וארץ מצרים ליטול ידיו מן כלי נחושת הנקרא איברי"ק יעו"ש. וכן כתב הער"ה אות ג' דכלי נחושת שיש לו דד בולט הסכימו האחרונים דכשר ליטיל ממנו ממקום שירצה ומ"ש בזה הרב ב"ד סס"י ע"ב לא ראה מ"ש הרמב"ם ספ"ד דבית הבחירה דכיור היה לו י"ב דד כדי שיהיו כל הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין כאחד יעו"ש עכ"ל. וכן כתב הבי"מ או' י"ב. מיהו הד"מ בהגה"ט אות ג' כתב בשם זקנו וז"ל בענין האברי"ק שיש לו ב' פיות אחת רחבה ואחת קצרה והפה הקצרה עודפת על הרחבה ונוטלין ממנו לידים נראה דלא מהני וצריך לחתוך העודף דאם לא כן נמצא נוטל ידיו ממה שאינו כלי דשם לעולם לא יחזיק מים דכשממלאין אותו עד פה הרחבה תו אינו מחזיק יותר לכשיהיה מים גם באותו העודף עכ"ל ועי"ש והסכים לדבריו ג"כ הד"מ ז"ל יעו"ש. וכן כתב דה"ח אות ב' דאם הדד יותר גבוה מדופני הכלי פסול ליטול בו דרך הדד יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה אע"ג דכתב המחב"ר דהמנהג להקל מ"מ ירא שמים יצא ידי כולם. ואם הדד יותר גבוה משפת הכלי אז יטול ממקום הרחב שהוא הנמוך או יחתוך מן הדד עד שיהא נמוך מן שפת הכלי ואז יטול מן הדד דוקא וכן אם הדד הוא נמוך מן שפת הכלי יטול מן הדד דוקא משום דאותו מקום הרחב שהוא למעלה מן הדד אינו מחזיק מים ונמצא ניטל ידיו ממה שאינו כלי כנז':

יא

יא) וכ"ז אם הדד הוא כולו עגול מכל צדדיו דראוי להחזיק מים אבל אם ראש הדד הוא כחצי עגולה ר"ל כחצי קנה ברוחב שאינו מחזיק מים אז אם הדד הוא גבוה יותר מן שפת הכלי וכל אותו חצי עגולה הוא למעלה מן שפת הכלי אז יכול ליטול משפת הכלי שהוא מקום הרחב אבל אם הדד הוא נמוך משפת הכלי אינו יכול ליטול מאותו כלי עד שיחתוך אותו חצי עגולה ויטול מהדד דוקא. והטעם דאינו יכול ליטול מאותו כלי קודם שיחתוך הדד משום דשפת הכלי אינו מחזיק מים כיון שהדד נמוך ממנו וכיון שאינו מחזיק מים הוי כאלו נוטל ממה שאינו כלי כנז' באות הקודם. וכן ראש הדד כיון שהוא כחצי עגולה אינו מחזיק מים והוי כנוטל ממה שאינו כלי וע"כ אין תקנה עד שיחתוך ראש הדד ואז יטול מן הדד דוקא ודו"ק:

יב

יב) וכן אם שפתי הכלי עצמן אינם שוים אלא גבוהין מצד אחד ונמוכין מצד אחד או שיש בהם חדודין יוצאין ויש בין חידוד לחבירו ככונס משקה אין נוטלין במקום הגבוה אלא במקום הנמוך ר"ז אות יו"ד. ונראה דה"ה אם נשבר מעט משפתי הכלי או נסדק בכונס משקה דאין ליטול עוד באותו כלי משום דמראש השפה עד סוף מקום השבר או הסדק אין מחזיק מים ולא נקרא כלי ואע"ג דכתב בש"ע דאם ניקב בכונס משקה יכול ליטול מן הנקב שאני התם משום שהנקב הוא למטה מן השפה וכשיבא ליטול מן הנקב אינו נשפך המים כ"א מן הנקב לבדו אבל הכא כשהנקב בשפה עצמה והמקום רחב כשיבא ליטול מן הנקב המים נשפך מן הנקב וגם מן השפה שאצל הנקב ואותו מקום השפה אינו ראוי לנטילה כנז' משום שאינו מחזיק מים וע"כ אין ליטול באותו כלי כלל עד שיתקן אם אפשר או אם השבר גדול בענין שיבואו כל המים על היד ממקום השבר לבדו:

יג

יג) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו'. וא"כ צריך האדם ליתן דעתו על אותם כלים של נחושת וכדומה שהם מחתיכות ומדבקים אותם ע"י בדיל שעלולים הם להנקב בכונס משקה. וע"כ יש נזהרים מליטול ידיהם כ"א דוקא מכלי שהוא של חתיכה אחת ואין בו דד ושפתותיו ישרים שאין בו מקום גבוה ומקום נמוך כדי להנצל מספיקות וגם שמא ינקב בכונס משקה ולאו אדעתייהו. ובפרט כשהאדם הולך לסעוד אצל אחרים ומביאים לפניו כלי מלא מים ליטול שצריך ליתן דעתו על הכלי אם היא כשר לנט"י כי שמא בעה"ב אינו בקי בדינים ותהא ברכתו לבטלה ח"ו:

יד

יד) שם ואם ניקב בכונס משקה וכו'. מסתמיות דברי מרן ז"ל משמע דאין חילוק בין נקב לסדק והכל שיעורן שוה בכונס משקה אבל הב"ח כתב דבנשבר ונתבקע הכלי חשבינן ליה כולו שבר כלי ואפי' אין המשקין נכנסין בתוכו דרך שבירה זו אלא מוציא משקין בלבד נמי פסול מליטול בו ידיו כלל אפי' מחזיק רביעית מן הביקוע ולמטה דכיון דשבירה זו מטהרתו מידי טומאה הו"ל שבר כלי ופסול לגמרי והכי נקטינן ודלא כמו שנראה בש"ע עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ד. עו"ת אות ג' סו"ב אות ב' א"ר אות ב' והגם דהט"ז סק"א כתב על דברי הב"ח הנז' דאין לזה מקור וכן פסק הר"ז אות י"ב כהט"ז יעו"ש מ"מ הא"ר שם כתב ליישב קצת כיעו"ש. וע"כ אין להתיר בנסדק כמו בניקב אלא בשעת הדחק. וכ"פ הח"א כלל ל"ז אות ז' בן א"ח פ' טהרות אות ה' ולא יברך על נטילה זו כמש"ל או' ט' וכ"כ בן א"ח שם. מיהו בכלי זכוכית אפי' אם הסדק דק מאד שאינו אפי' כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצולן אין ליטול בו. מ"ב אות י"א. ומיהו מ"ש שם המ"ב לחלק בדין הסדק אם הוא בכלי נחושת ומתכות לשאר כלים אין נראם כן מסתמיות דברי הפו' אלא משמע דמיירי בכ"ג וע"כ יש להחמיר אפי' בכלי מתכות ואין להתיר אלא דוקא היכא דלא אפשר ולא יברך כנז' ודוק:

טו

טו) גסטרא שהוא כלי העשוי לקבל משקין הדולפין כתב המט"י אות א' דלדעת הרמב"ם ז"ל אם ניקב במוציא משקה אין נוטלין ממנו לידים אבל לדעת מרן ז"ל שהשמיטו כאן בש"ע מוכח דדעתו ז"ל דדין גסטרא כדין כלי שלם דאינו נפסל בנקב פחות מכונס משקה וכתב שכן הוא ג"כ דעת הטור יעו"ש. וע"כ אין להתיר ליטול בגסטרא אם ניקב במוציא משקה אלא בשעת הדחק ואין לברך וכמ"ש באות הקודם ועיין לקמן אות כ"ו. ועיין ר"ז אות י"א שכתב דאפי' לא נשברה אלא אזנו שאוחזין אותו בהם קרוי גסטרא יעו"ש:

טז

טז) שם בכונס משקה וכו'. ודע שדעת מרן ז"ל משמע דאין לחלק בין כלי חרס לשאר כלים ובין ניקב מלמטה או מצרי דכולם שיעורם שוה אבל יש אומרים דבכלי חרס נפסל לגמרי בכונס משקה ושאר כלים אם ניקבו בקרקעיתם שיעורם במוציא משקה עיין ד"מ בהגה"ט אות ב' ובנ"א כלל ל"ז וט"ז סק"א וע"כ יש להחמיר כסברת י"א היכא דאפשר ואין להתיר אלא בשעת הדחק:

יז

טוב) שם בכונס משקה וכו'. ואם סתמוהו בסמרטוט למטה לא מהני אבל מן הצד מהני ואם סתמו בזפת מהני אף שאינו ממין הכלי כמ"ש בפ"ג דכלים. ברכ"י אות ד' בשם זקנו מהר"א אזולאי בהגהותיו כ"י בשם זכרון משה שע"ת אות ב' מיהו הט"ז סק"א כתב דסתימה בסמרטוט אפי' מן הצד לא מהני לעשותו כלי יעו"ש. ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לא לשאר כלים יעו"ש. והביאו א"ר אות א' סו"ב אות ב' ח"א כלל ל"ז אות ג' וכתב ודלא כמ"א סק"ו. ואע"ג דהמט"י סוף אות א' כתב דכלי שנוטלין ממנו כיון דעשוי לקבל מים צוננים מהני בו סתימת הזפת ודלא כהט"ז יעו"ש והביאו הער"ה אות ב' מ"מ לענין דינא נראה דיש לחוש לדברי האוסרים. וכ"כ בשו"ת שדה הארץ ח"ג סי' ג' דאין לסתום כלי נחושת שניקב מלמטה או מצדו לא בשעוה ולא בזפת ולא בדבק שקורין טיטקאל ולא בבצק ולא בשמרי יין ולא בגפרית וכיוצא אלא דוקא במיני מתכות או בבדיל יעו"ש וכן כתב החס"ל אות א' בן א"ח פ' טהרות אות ט' ודלא כהבי"מ אות ח' ועיין באות שאח"ז ואות י"ט:

יח

יח) אם סתם כלי נחושת בבדיל וכלי חרס בחרסית חזר להכשירו הראשון. הרב אדמת קודש בראשון בראשו. ברכ"י אות ה' שע"ת שם. אמנם בס' שדה הארץ שם חולק עליו וכתב דכלי נחושת מהני סתימת בדיל אבל בכלי חרס לא מהני סתימת חרסית יעו"ש. וכ"כ החס"ל שם. בן א"ח שם. וכן יש להחמיר ודלא כהבי"מ אות ט' ואו' יו"ד ועיין באות שאח"ז:

יט

יט) כלי עץ שניקב ותחב בו עץ בחוזק מהני בו סתימה אבל בכלי זכוכית אין סתימה מועלת כלל לעשותם כלי אפי' בבדיל ועופרת וכיוצא בהם. ר"ז אות יו"ד. אמנם מ"ש שם הר"ז דבכלי חרס אין סתימה מועלת אלא בזפת וגפרית וכו' עיין להרמב"ם ז"ל פ' כ' מה' כלים דין ג' דגריס בהיפך וע"כ ירא שמים יצא את כולם ואין ליטול בכלי שניקב דרך פיו אלא א"כ אם הוא כלי מתכות יסתום הנקב ע"י אומן בחתיכת מתכות או בבדיל. ואם הוא כלי עץ יסתום הנקב ג"כ ע"י אומן בחתיכת עץ דוקא ושתהיה סתימה חזקה בענין שלא יצא ממנו מים כלל ושאר כלים כגון כלי חרס וזכוכית וכדומה אם ניקבו לא יסתוס הנקב כדי ליטול דרך פי הכלי כדי שלא יכנס במחלוקת אלא ניטל דרך הנקב אם אפשר או בכלי אחר ואם לא אפשר לא יברך על נטילה זו אלא מהרהר הברכה בלבו או יברך בלא שם ומלכות. וע"כ הקונה כלי חרס כדי ליטול מתוכו יזהר לראות שמא הוא נקוב וסתמיהו המוכרים בסיד או בחרסית:

כ

כ) אותם כלי עץ דאינם מחתיכה אחת רק שוליו מדובקים בזפת או טוטקאל אין נוטלין ממנו לידים ואפי' לדעת הרא"ש ז"ל דלא דמי לכלי מלא נקבים שכנה"ג בהגב"י אות ט' עו"ת אות ו' א"ר אות ו' חס"ל אות ב' בי"מ אות י"ז:

כא

כא) שם אז בטל מתורת כלי וכו'. ומיהו אם נטל מכלי זה או מכיוצא בו שהוא פסול לנטילה א"צ לנגב ידיו תחלה קודם שיטול שנית וכענין שאמרו בשפשף ידו א' לחברתה לקמן בסי' קס"ב דהתם היינו טעמא דאין המים מטהרין אלא המים שנטמאו מחמת חברתה אבל הכא אעפ"י שלא עלתה לו נטילה ונאמר המים שעל ידיו נטמאו כשמטיל עוד מים עליהם מטהרים את הידים ואת המים שעליהם דהא לא נטמאו מים ראשוניה אלא מחמת היד עצמה ולא מחמת חברתה אבל אם שפשף ידיו זו בזו אחר שהטיל עליהם מכלי הפסול אעפ"י שלא ששפף אלא עד ששפך עליהם רביעית וכיוצא דבעלמא שרי לשפשף הכא צריך ננגב תחלה ואח"כ יטול שנית. מאמ"ר אות ד' יעו"ש:

כב

כב) [סעיף ב'] אבל אם נוטל דרך הנב שרי וכו'. ואע"ג דא"א ליטול ידיו דרך נקב שהוא כמוציא משקה שהוא קטן הרבה כמ"ש לעיל אות ח' מ"מ יש ללמוד מזה שאם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה יכול ליטול ידיו מן הנקב אם ראוי ליטול ממנו וכגון שהוא גדול. ועיין מאמ"ר אות ה':

כג

כג) שם כיון שמחזיק רביעית וכו'. עיין לעיל אות ט':

כד

כד) [סעיף ג'] כלי שמחזיק רביעית וכו'. כתב הט"ז סק"ד דכאן מיירי שנעשה תחלה לישב בלא סמיכה אלא שאח"כ נשבר או נפחת ואינו יכול לישב בלא סמיכה אבל אם תחלת תקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה כשר כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש אבל המאמ"ר אות ז' כתב דכאן מיירי אפי' בכלי שלם שלא נפחת כלל אלא שתחלת עשייתו היה תשמישו לדבר אחר ולכך צריך תיקון יעו"ש. וכ"כ המט"י אות ג' יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ז:

כה

כה) שם הלכך מגופה של חבית וכו'. דהכי איתא במס' חולין דק"ז ע"א. מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים. ופרש"י ז"ל שתקנה חקקה לקבל רביעית ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוהו עכ"ל אבל התו' שם פי' דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת היא ואינה יושבת אלא מסומכת ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת וקודם שתקנה אין נוטלין ממנה משום שאין בית קבול שלה חשוב כיון דבלא סמיכה המים נשפכין ולא נשאר רביעית יעו"ש. וכ"כ הר' יונה והרא"ש כמבואר בב"י וכ"פ כאן בש"ע כדעת התו' ומשמע דבתיקון זה שהרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית שלא מסומכת סגי ומיהו הר"ש ז"ל בריש מס' ידים מ"ב פי' הטעם דמגופת החבית אין נוטלין ממנה לידים משום דלאו לתשמיש לתוכה עבודה אלא לכסות חבית ותיקנה היינו שחקק בה כדי לקבל רביעית יעו"ש ומשמע מדבריו דאפי' אם היא יושבת שלא בסמיכה וגם מקבלת רביעית אין נוטלין ממנה מפני שאין תוכה עשוי לקבלה אלא עשויה לכסוי עד שיעשה בה מעשה דהיינו שיחקוק בה עוד לקבל רביעית אלא שהב"ח כתב על שם הר"ש ואם תיקנה כלומר שייחדה מעתה והלאה לקבלה נוטלין ממנה יעו"ש ועיין מ"א סק"ד וע"כ כתב שם הב"ח דלכתחלה אין ליטול ממגופה אלא בדאיכא כולהו תלתא דמחזיק רביעית ושיהא מושבו רחב שיושב שלא מסומך ושיהא מיוחד לקבלה מעכשיו והלאה עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ו' עו"ת אות ד' וכתב דיש להחמיר בדאפשר. וכן כתב הסו"ב אות ד' אמנם הא"ר אות ד' כתב דאין להחמיר כלל יעו"ש. וכן כתב המט"י אות א' דכיון דאחר התיקון חזייא לכך ולכך. ונוחה לב' התשמישין יספיק לנו לשוויא כלי וכ"מ דעת הש"ע והטור יעו"ש. וכ"נ דעת הט"ז סק"ה. וכן כתב הר"ז אות ו' אלא שכתב שם הר"ז אבל כל כסוי שלא תיקנו לקבלה אעפ"י שיכול. לקבל כשהוא יושב שלא מסומך כגון כיסוי כוסות ודומיהן אין נוטלין מהם יעו"ש וע"כ כיון שיש פלוגתא בזה לכתחלה אין ליטול בכסויי כלים אפי' אם מחזיקים רביעית ויושבין שלא מסומכין אא"כ עשה מעשה בתוכו שחקק בו עוד רביעית אחר כנז"ל בהם הר"ש. או הוסיף על שפתו עוד מלמעלה כדי רביעית או לכל הפחות שיחדו מכאן ולהבא לקבלה כמ"ש הב"ח או אם היא עשוי לכך לכסוי ולקבלם אבל אם אינו יכול ליחדו מכאן ולהבא לקבלה ואינו עשוי אלא לכסוי בלבד אין ליטול בו אלא בשעת הדחק אפי' אם מחזיק רביעית שלא מסומך או שתיקן מושבו לקבל רביעית שלא מסומך ולא יברך על נטילה זו כמש"ל אות ט':

כו

כו) שבר כלי שמחזיק רביעית אין עליו דין כלי אא"כ יחדו לתשמיש ומקבל רביעית שלא במסומך ואז אם אין לו כלי אחר מותר. ואם ניקב אפי' במוציא משקה אין נוטלין בו אפי' אין לו אחר ח"א כלל ל"ז או' ד' ועיין לעיל אות ט"ו:

כז

כז) כלי זכוכית שנשבר ויש בו לקבל רביעית אפשר דאין נוטלין בו דמסרט היד ואפי' בצד שנעשה לקבלה נמי לאו כלי הוא ואפי' יש בו רביעית. מש"ז סוף אות ג':

כח

כח) שם ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת וכו'. משמע הא אם מקבלת רביעית אעפ"י שיושבת שלא מסומכת מותר ליטול ממנה לידים וכן כתב ב"י. מיהו כבר כתבנו לעיל סוף אות כ"ה דאם לא היתה מתחלה עשויה לשני תשמישין לכסוי ולקבלה אלא רק לכסוי לבד או שאינו מיחדה מכאן ולהבא לקבלה אין להתיר ליטול מתוכה אלא בשעת הדחק ולא יברך על נטילה זו יעו"ש:

כט

כט) [סעיף ד'] חמת וכפישה וכו'. שתקנן וכו' ואע"ג דתחלת עשייתן הוא כך שלא לישב בלא סמיכה ובסעי' ה' מכשיר בכלי שתחלת תיקונו כך כתב הט"ז סק"ו משום דידוע בנודות של עור בשעת עשייתן אין להם חלל כלל אלא הם ככיס שצדדיו מונחים זה על זה אלא כשנותנין בהם משקין נעשים חלולים שהמשקה מרחיב ועושם להם חלל ולשם זה נעשים תחלה שיהיה להם אח"כ חלל וע"כ צריך אח"כ תיקון לעשות להם שיהיה חלל שלהם קיים ויוכל לישב בלי סמיכה משא"כ בסעי' ה' בכלי שנעשה תחלה תכף חלל שלו אלא שא"א שישתמש בו בלי סמיכה וזהו כשר עכ"ד. ועיין מאמ"ר אות ט' שכתב בענין אחר ומ"ש על הט"ז שפירושו דחוק לפי הנראה שפי' הט"ז יותר מרווח מפירושו יעו"ש ודו"ק:

ל

ל) שם ועשה להם בית מושב וכו'. ואם למעלה מהמושב שתיקן יש עדיין עוד מן החמת או הכפישה והוא מלא מים אין ליטול לידים דרך אותו עור ולא מהני אא"כ היפך לצדדי המושב סרח העודף או מחפהו כולו בבית מושב. ב"ד סי' ע"ה מחב"ר אות ב' בי"מ אות ט"ו:

לא

לא) שם ועשה להם בית מושב וכו'. וצריך שיהיו מתוקנים לשבת בלא סמיכה אבל אם אינו עומד שלא בסמיכה כגון שחפהו ברזל ושוליו חדין שאינו יכול לעמוד שלא מסומכין דין מגופת חבית יש לו. הרב ב"ד שם ורמזו המחב"ר אות ג':

לב

לב) שם ועשה להם בית מושב וכו'. וכן הקוב"ו שהוא כלי עור שעשוי למלאות מים מן הבור כל זמן שלא נתקנו אין נוטלין מהם לידים. הרב ב"ד סי' ע"ג. י"א מ"ב בהגה"ט או' ג':

לג

לג) שם ועשה להם בית מושב וכו'. קליפת ביצה הנעמית ואווזים גדולים שמקבלים רביעית מים שלא מסומכים אי הוו כלי לענין נט"י עיין זכ"ל אות ן' שכתב דביצת הנעמית כשירה אפי' אינה מצופה כנראה מהרמב"ם פ"ו מה' פרה אדומה הלכה ג' וד' וכו' אבל שאר ביצים אפי' מצופים פסולים. ועיין מס' פרה פ"ה משנה ו':

לד

לד) שם אבל שק וקופה וכו'. ולא דמו למגופת חבית שאם התקינה כשרה דהני לא נעשו לקבלה כלל משא"כ מגופה דגם כשהיא משמשת לכיסוי זימנין דמקבלת משקין וכמ"ש הב"ח והט"ז והמ"א. ברכ"י או' ח' וכתב שכבר הקשה על הרב נחלת צבי שלא ירד לחילוק זה יעו"ש:

לה

לה) שם אין נוטלין מהם וכו'. ואפי' בשעת הדחק לא מכשרינן. מט"י אות ה':

לו

לו) שם ומ"מ ע"י הדחק מותרים וכו'. אבל רש"ל בפכ"ה סי' ל"ב כתב דאין לסמוך ליטול מהם אפי' על ידי הדחק. שכנה"ג בהגב"י אות ח' עו"ת אות ה' ט"ז סוף סק"ו. מיהו הא"ר אות ה' כתב דיש להקל כפסק הש"ע יעו"ש. והביאו הסו"ב או' ה' וכ"כ המאמ"ר אות יו"ד. אמנם המש"ז אות ו' כתב דלענין הלכה אותם הכובעים של לבד שקורין קאפליש או יארמק"ע של עור אם שלם ויושב שלא מסומך ומקבל רביעית ע"י הדחק יטול ולא יברך ענט"י ואם ירצה להחמיר עוד יאכל בבתי ידים עסי' קס"ג ס"א עכ"ל. וכן כתב ח"א כלל ל"ז אות א' מ"ב אות כ"א. בן א"ח פ' טהרות אות א':

לז

לז) [סעיף ה'] כלי שתחלת תיקונו כך וכו'. ולא דמי למגופת חבית שנעשית מתחלה להשתמש בה כך ואפ"ה צריכה תיקון דשאני התם שלא נעשית מתחלה לקבלה. ב"י מ"א סק"ה:

לח

לח) שם כלי שהוא מלא נקבים וכו'. אבל רש"ל בפכ"ה כתב דאע"ג דלענין טומאה חשוב כלי לענין נטילה אינו חשוב כלי. שכנה"ג שם אות ט' עו"ת אות ו' ט"ז אות ז' א"ר אות ו':

לט

טל) שם הגה. וכ"ש כלי שיש בו ברזא וכו' ואם היה כלי שלם וניקב ויחד לי ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי. מ"א סק"ו. ר"ז אות יו"ד. ח"א כלל ל"ז אות ג' מ"ב אות כ"ז. אמנם מ"ש שם המ"א דאם נקב ותחב בו דבר אחר מהני עיין בדברינו לעיל אות טו"ב ואות י"ט ודו"ק:

מ

מ) שם בהגה שיש בו ברזא מלמטה וכו'. ר"ל אף אם הברזא בשוליה למטה לא נתבטל שם כלי ממנה עי"ז ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין דרך פי הכלי. וכן כתב מ"ב אות כ"ו. ומיהו צ"ל הברזא מהודקת יפה שאל"כ אם יהיו מים נוטפין ממנה בכונס משקה ואם הוא כלי חרס במוציא משקה אסור ליטול ממנה עוד עד שיתקן דלא גרע מכלי שניקב. ועיין מחה"ש סק"ד ובדברינו לעיל אות ט' ואות ט"ז ודוק. ועיין לקמן אות ס"ז:

מא

מא) שם כלי שיש בו ברזא למטה וכו'. וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה כמ"ש לקמן סעי' ט' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

מב

מב) [סעיף ו'] לא יתן מים לחבירו בחפניו וכו'. ואפי' אם שפך מכלי לחפניו ואפי' אם היו הידים של הנותן טהורים. והאי דינא אתיא אליבא דכ"ע גם לדעת ר"ת וכ"כ בלבוש. עו"ת אות ז':

מג

מג) שם וה"ה אם נטל ידו אחת מהכלי וכו'. וכן אין נוטלין מיד ליד אפי' מן הנהר אלא טובל שתי ידיו כאחת מן הנהר. פסיקתא זוטרתי פ' עקב. א"ר אות ז' ועיין לקמן סעי' י"ז:

מד

מד) שם דאינו כלום. ואפי' לא נגע ולא שפשף ביד האחרת ואפי' שפך רביעית בפעם אחת ביד ראשונה ואח"כ נתן ליד האחרת לא מהני לסברה זו. וכ"כ העו"ת אות ח' ועיין באו' שאח"ז:

מה

מה) שם והוא שהיתה ידו הראשונה טהורה וכו'. כגון שנטלה ונגבה א"נ כשנטל ידו הראשונה מרביעית בבת אחת. בד"ה. וכתב הט"ז סק"ז וכגון ששפך הרביעית על כל היד והמים נשפכים לארץ אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אעפ"י שהן רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד יעו"ש. ור"ל דתחלה שופך הרביעית על כל היד והמים נשפכים לארץ ואח"כ חוזר ושופך לתוכה ליתן על יד שנייה. וכ"כ א"ר שם. וכ"ז הוא לדעת ר"ת אבל לסתם מרן ז"ל צריך לשפוך דוקא על שתי הידים מן הכלי וא"ל אין חשובה נטילה זו כלים והכי ק"ל והגם דכתב מור"ם ז"ל ונהגו להקל כדברי ר"ת עכשיו לא יש מנהג זה כי נהגו להחמיר כסתם הש"ע משום סב"ל ובפרט כי גם מור"ם ז"ל כתב דיש להחמיר לכתחלה וע"כ מי שעשה זאת שנטל ידו אחת ואח"כ חזר ליתן בה מים מן הכלי ושפך ממנה על יד האחרת לא יוכל לברך על נטילה זו משום ס"ל וגם צריך לחזור וליטול פ"ב לצאת אליבא דכ"ע רק היכא דלא ידע ובירך על נטילה הראשונה כשיבא ליטול פ"ב א"צ לברך משום דלדעת ר"ת כבר יצא וק"ל סב"ל. ועיין עו"ת אות ט':

מו

מו) [סעיף ז'] צריך שיבואו המים מכח נותן. והא דבעינן כח אדם נפקא לן מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע דבעינן כח גברא. ב"י בשם הגמי"י. פרישה אות יו"ד. ועיין בלבוש עוד טעמים אחרים:

מז

מז) שם ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה וכו'. עלתה לו נטילה וכו' וכגון שהכלי שדולה בו ראוי לנט"י שאינו נקוב וגם מקבל שלא מסומך וכדומה כמבואר בסעיפים הקודמים דאל"כ לא עלתה לו נטילה דאנן כלי וכח גברא בעינן ודו"ק:

מח

מח) שם וממשיך אותם לצנור וכו'. ושיעור המשכה שיתבטל שם שאובים ממנה אין פחות מג' טפחים וגם צריך שלא תהיה ע"י כלי כמ"ש ביו"ד סי' ר"א סעי' מ"ה ומ"ו יעו"ש וכ"כ א"א אות ט' ואע"ג דלענין מקוה בעינן רוב מים כשרים כמ"ש ביו"ד שם סעי' מ"ד לנט"י אפי' כולו שאוב ע"י המשכה כשר כמ"ש לקמן סעי' ט"ז. וכ"כ א"א שם ר"ז אות ט"ו:

מט

מט) שם וממשיך אותם לצנור וכו'. ומיירי שלא יש על זה הצנור שם כלי כגון שלא יש לו ד' שפות לקבל המים וכמבואר ביו"ד שם סעי' ל"ו דאל"כ לא מהני המשכה דהא שאובין הם מחמת הצנור גופיה ואין שייך שם טבילה כלל. וכ"כ מ"ב או' מ':

נ

נ) שם דשאובים שהמשיכוה כשרה. ודוקא שיש בו מ' סאה. א"ר או' ט' בשם רש"ל ומשמעות רש"י חולין ק"ז ע"א. וגם צריך שיגדור בתוכו למטה לעכב זחילת המים שיהיו נקוים ועומדים ולא זוחלין ר"ז שם מ"ב אות מ"ב. ועיין לקמן אות צ':

נא

נא) שם ואם הדלי נקוב מאחריו בכונס משקה וכו'. וה"ה אם הוא בספינה גדולה ואינו מגיע ידו בים יקח כלי שניקב בכונס משקה ודולה מן הים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברין למי הים הואיל ומימיו נוטפין שם ע"י הנקב. ריא"ז והב"ד בשה"ג פ' אלו דברים. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רצ"ד. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' יו"ד. מ"א סק"י. וזהו לפי סברת סתם מרן ז"ל דס"ל דנצוק חבור אבל לפי סברת יש חולקין שכתב מרן ז"ל אח"כ דס"ל דנציק לא חשיב חבור גם לנט"י וכאשר יבואר לקמן אות ה"ן א"כ גם זה התיקון שכתב הריא"ז אינו מועיל אלא אם א"א להטביל ידיו בים עצמו צריך לחזר אחר מים כשרים ליטול בהם ידיו ואם א"א לא יברך ע"ז כ"א בלא שם ומלכות משום סב"ל. ועיין לקמן סי' ק"ס סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד:

נב

בנ) אותן מים שמושכין ע"י קנים חלולים למרחוק שקורין רע"ר קאסט"ן בל"א אין נכון ליטול מן הקנים עצמם משום דאינם באין מכח גברא אבל מותר לטבול ידיו במים העומדים לפני הקנים דהו"ל כאלו מחוברים לנהר ששורש המים יוצא מהם והוא דהקנים שופכין מים והו"ל נצוק חבור עם המים שבאים מן הנהר לקנים אבל אם פסק הקלוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה. עו"ת שם. והביאו א"ר אות ח' וכתב דאף ליש חולקין אפשר דמודים בזה משום דהקנים חלולים ורחבים ביותר. וכ"כ המש"ז אות י"א דנצוק בזה לכ"ע חיבור אף שאין שם מ' סאה כי רחבים הנקבים יותר משפ"ה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' י"ב להתיר בנידון זה אלא שכתב שצריך שלא יהיה שם כלי על השוקת דהא אין טבילה בכלים יעו"ש. ועיין לעיל אות מ"ט:

נג

גנ) שם דחשיבי כאילו הטבילם ביאור וכו'. מלשון זה משמע דאפי' אם אין בצנור מ' סאה מותר להטביל ידיו שם משום דכיון דהדלי שופך לשם ומקלח מאחריו ליאור חשבינן כאלו מטביל ביאור וביאור איכא טפי ממ' סאה. וכ"כ המאמ"ר אות י"ג יעו"ש:

נד

דנ) שם לא חשיב חיבור לענין טבילה. ר"ל דלענין טבילה אינו חשוב חיבור למקוה אא"כ היה הנקב רחב כשפופרת הנוד כמ"ש ביו"ד סי' ר"א סעי' נ"ד וגם בעינן שיהיו המים המחברם עומדין ולא זוחלין או שיש שם במקום שמטביל מ' סאה כמ"ש שם ביו"ד סעי' ס' וכ"כ המ"א ס"ק י"א אפ"ה בנטילה הקלו. וכ"כ א"א אות י"א. ועיין באות שאח"ז:

נה

הנ) שם ויש חולקין וכו'. דס"נ דלא חשיב ניצוק כזה חיבור כמו בטבילת גופו. כ"כ הרא"ש בפכ"ה לפי גירסת הרי"פ וכ"ה דעת הרמב"ם כמ"ש בב"י. ועיין לבוש. וכ"פ רש"ל פכ"ה סי' כ"ו והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ז. א"ר אות יו"ד. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב כמ"ש לעיל אות ט' על כן יש להחמיר כסברת היש חולקין ולא חשבינן ניצוק כזה חיבור כמו טבילת גופו ואם כבר טבל ידיו צריך לחזור וליטול כראוי רק אם כבר טבל ובירך ג"כ ענט"י על טבילה זו כשחוזר ונוטל כראוי א"צ לחזור ולברך פ"ב דבכה"ג שכבר בירך יש לסמוך על סברה א' משום סב"ל. וכן כתב א"ר שם ועיין לעיל או' מ"ה:

נו

ונ) שם הג"ה. אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל וכו' משום דלא היה שם כלי עליו בתלוש. מ"א ס"ק י"ב. ר"ז אות י"ז. ח"א כלל ל"ז אות יו"ד וא"כ כ"ש שאין ליטול מאותן מקומות שעושין גומא בהר או בכותל או בקרקע ומזפתין אותה בזפת ועושין לה ברזא מן הצד והמים נשפכין דרך הברזא ואפי' אם מסיר הבר"א בכל שפיכה ושפיכה ואפי' יש שם מ' סאה משום דאנן כלי וכח גברא בעינן והכא ליכא כלי אלא רק אם היו שם מ' סאה וגם באים ע"י המשכה מותר להטביל ידיו לשם וכמ"ש באות שאח"ז יעו"ש:

נז

זנ) שם אין ליטול ידיו מאותם אבנים וכו'. ואפי' מחזיקים מ' סאה. דמשום טבילה ליכא דמים שאובים הם ומשום נטילה נמי ליתא דלאו כלי הוא. עו"ת אות י"א ומשמע הא אם באו נשה המ' סאה ע"י המשכה מהני לטבילה וכדלקמן סעי' ט"ז ולא חשיב מטביל בכלי דלא מהני טבילם וכ"כ הפרמ"ג במש"ז אות ח' וא"א אות י"ב להקל אם יש שם מ' סאה ונראה דמיירי נמי בכה"ג שבאו לשם המים ע"י המשכה ודו"ק:

נח

חנ) שם אבל אם היו כלים תחלה וכו'. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן סעי' ט':

נט

נט) [סעיף ח'] אם הכלי מחובר לקרקע וכו'. דאז הוה כעין טבילה וטבילה בשאובין ליכא. ט"ז סק"ט. מ"א ס"ק י"ג. א"א אות י"ג ר"ז אות י"ז. ואפי' אם היה הכלי תלוש ולסוף חברו אין להתיר. עי"ת אות י"ב א"ר אות י"א ועיין מש"ז אות ח':

ס

ס) שם לא עלתה לו נטילה. כתב הב"ח דהא דכתב בש"ע דלא עלתה לו נטילה צריך לחזור וליטול בדרך נטילה ולברך ענט"י ומשמע אפי' אם היה שם מ' סאה עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י אות כ' ועו"ת או' י"ב. אלא שהוא ז"ל חלק וכתב דיש להחמיר גם בזה שחוזר ונוטל ואינו מברך דהא להג"א מדין הטבלה היא ואם היה שם מ' סאה פשיטא היא דעלתה לו לדעת בה"ג ואם חוזר ומברך הו"ל ברכה לבטלה עכ"ד. והביאו א"ר אות י"א. ועיין שם בא"ר שהביא סמוכות לחלוק על הב"ח וס"ל דאינה חשיבה זה נטילה כלל וצריך לחזור ולברך ג"כ יעו"ש ומ"מ נראה כיין דק"ל סב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב כמ"ש לעיל אות ט' אם אירע שאחד עשה נטילה כזו וכבר בירך ג"כ דיחזור וליטול שנית כדינה ולא יברך כדברי הב"ח משום סב"ל. ועיין לקמן או' ס"ג:

סא

סא) שם י"א שעלתה לו נטילה. זהו סברת בה"ג וכתבו התו' בחולין ק"ז ע"א דס"ל כרבנן דלא בעי כח גברא אבל צריך להחמיר כיון דסוגיין דעלמא כרבי יוסי דבעי כח גברא יעו"ש. וכ"כ הרא"ש שם בפכ"ה והב"ד ב"י. וכ"כ העו"ת או' י"ג דטעם סברה זו משום דלא בעינן כח גברא רק כלי. ועיין לקמן או' ס"ג:

סב

סב) שם י"א שעלתה לו נטילה. כתב הב"ח דהיינו שיש בי מ' סאה ולי"א שלא עלתה לו נטילה אפי' יש בו מ' סאה לא עלתה לו יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ד אבל הט"ז סק"י כתב דאפי' אין בו מ' סאה עלתה לו נטילה לסברה א' יעו"ש. וכ"כ א"ר אות י"ב:

סג

סג) שם ובשעת הדחק יכול לסמוך וכו'. מיהו רש"ל פכ"ה סי' כ"ג כתב מ"מ נראה מאחר דר"פ פסק להדיא דבעינן כח גברא וכ"ד כל האחרונים נראה דאפי' בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור ולברך עכ"ד. והביאו הט"ז ס"ק י"א. שכנה"ג בהגב"י אות כ"א. א"ר שם. סי"ב אות ט' וא"כ כיון דדעת רש"ל ז"ל והאחרונים דאפי' בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי נראה דאפי' מי שהוא אנוס ואין לו ליטול כ"א בזה האופן לא יברך על נטילה זו. וכ"כ הר"ז אות י"ז אלא שכתב דיכרוך ידיו במכה ג"כ ויאכל. וכ"כ ח"א כלל ל"ח או' ג' חס"ל אות ה' מ"ב אות נ"ו. ומיהו אח"כ אם יזדמן לו יחזור ויטול נטילה כדינה. ולענין ברכת נט"י אם יכול לברך על נטילה שנייה כיון שלא בירך על הראשונה או דילמא כיון שיש מכשירין בנטילה הראשונה ולדידהו כיון שכבר יצא אם ניגב או שבירך המוציא הרי נגמרה המצוה ושוב לא יברך וע"כ נראה שקודם שיטול. שנית יחכך בראשו או במקומות המכוסים שבגופו כדי שיתחייב בנטילה אחרת ואז יברך קודם הנגוב וכמ"ש לעיל בסי' קנ"ח אות פ"ה יעו"ש. ומיהו אם לא ידע ובירך על נטילה ראשונה כשיטול שנית לא יברך והגם דדעת רש"ל ז"ל ודעמיה צריך לברך שנית מ"מ כיון דלדעת בה"ג ז"ל יצא וכ"פ מרן ז"ל דלא יברך שנית מי יכול להכניס ראשו בס"ב וע"כ אם כבר בירך לא יברך עוד אלא יטול בלא ברכה:

סד

סד) [סעיף ט'] מניחה על ברכיו וכו'. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים, מ"א ס"ק ט"ז. סו"ב במק"ח או' יו"ד. בי"מ אות ה' ומ"ש המחה"ש ס"ק י"ז על דברי המ"א הנז' דל"ד קאמר דמנענע בכל פעם דמי גרע מסעי' יו"ד עיין א"א אות ט"ז שכתב דדוקא קאמר כדי לצאת אליבא דכ"ע וכ"כ הלב"ש והדג"מ יעו"ש. ועיין לקמן אות ע' ואות ע"א:

סה

סה) שם ואם היתה מוטה וכו'. פי' שנתגלגלה מאליה ועיין סעי' יו"ד. מ"א ס"ק י"ז. ור"ל דאם אחד גלגל אותה. הא כתב בסעי' יו"ד דמותר ליטול ממנה ועיין בדברינו לשם אות ע"א בס"ד:

סו

סו) שם והמים יוצאים דרך הנקב וכו'. שנפל הברזא מ"א ס"ק י"ח. ר"ז אות ח"י:

סז

סז) שם ואם היתה ברזא בנקב וכו'. וראיה מכיור. אגידה מ"א ס"ק י"ט. ואפי' אין מקבל רביעית מנקב ולמטה מותר דכיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי. ב"י. דרישה אות ח"י וכ"כ לעיל אות מ' יעו"ש:

סח

סח) שם וצריך להחזירה ולהסירה. בכל שפיכה וכו' פי' בכל קלוח וקלוח. דקלוח ראשון לבד חשוב כח גברא. אגודה ומרדכי. מ"א סק"ך. וכ"כ העו"ת אות י"ד. ומ"ש רש"ל פכ"ה סי' כ"ג להתיר בלי החזרה והסירה בכל שפיכה זולת אם בא אחר ליטול צריך להחזיר הברזא והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ב' כתב עליי המ"א שם אפשר דלא ראה באותו הפעם באגודם ומרדכי והדין עמם יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ט"ו עג דברי רש"ל הנז' שאין לשמוע אליו כלל בזה נגד גדולי הראשונים והם מרדכי וסמ"ג וסמ"ק והג"א ורא"ם והרא"ש והטור ורי"ו וסיים אלא דאם כבר נטל בלא חזרה יחזור ויטול ולא יברך שנית יעו"ש. וכ"כ. האחרונים דצריך להחזיר הברזא ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה היוצאת מהנקב. ר"ז אות ח"י ח"א כלל ל"ח אות א' בי"מ אות ה' חס"ל אות ד' דה"ח אות ד' וכתב שם הא"ר ולא הוי נטילה לחצאין דלקמן סי' קס"ב ס"ג דהא עדיין טופח מהמים שכבר יצק על ידו. ועוד כיון דהכלי לפנינו ודעתו לשפוך עוד אין זה בכלל נטילה לחצאין יעו"ש. מיהו הרב קיצור הש"ע סי' מ' אות י"ג כתב דמי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא צריך לידע שבקלוח ראשון נתכסה כל היד ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה. ומי שאינו יודע לשער אין לו ליטול ידיו בדרך זה ומכ"ש שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקליח הוא דק עכ"ל. ועיין לקמן סי' קס"ב אות ך':

סט

סט) שם בכל שפיכה וכו'. וה"ה כשנוטלין מן הכיור שיש בו תרנגול של נחושת שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן בכיור שיש בו תרנגול של נחושת מחובר שאינו יכול לצאת מסבבו לפתחו בכל שפיכה ושפיכה. שכנה"ג בהגב"י אות כ"ו. עו"ת אות י"ד. ר"ז שם. א"א אות י"ט. בי"מ או' ו' מיהו המחה"ש בסק"ד כתב דדוקא כשנוטל ידיו מוציא הברזא לגמרי ויוצאין המים על ידו דרך מקום שהיתה הברזא תחובא דג"כ באים מכלי אבל אותן שהברזא תחובא באמצע השפופרת ויש גם בברזא נקב נגד נקב השפופרת אלא שכל חיים צד השלם של הברזא נגד נקב השפופרת ואין המים יוצאין ובשעת נטילה מגלגל הברזא יבא נקב הברזא נגד נקב השפופרת ויוצאין המים דרך הברזא נקובה לתוך חתיכת שפופרת שלמעלה מן הברזא ויוצאין המים על ידיו מפי השפופרת כה"ג אין ליטול ידיו מכלי זה דהא אותה חתיכת שפופרת שלמעלה מן הברזא אין לה בית קביל ואין המים יוצאין ע"י כלי עכ"ל ונראה לפי סברת המתירים ליטול מדד של האברי"ק אע"ג שהוא עודף על צד השני של הפה ואין ראוי לבית קיבול מפני שכן דרכו כמ"ש לעיל או' יו"ד א"כ גם בזה יש להתיר מפני שכן דרכו ונראה שזהו ג"כ סברת המתירים שזכרנו באות זה שכנה"ג ודעמיה מפני שכן דרכו אלא שכבר כתבנו לעיל באות יו"ד דיש לחוש לדברי המחמירים וא"כ גם בענין זה של הכיור יש להחמיר:

ע

ע) [סעיף יוד'] אם הטה חבית וכו'. ואע"ג דבס"ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת מלצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטיתו שופכין מקרי כח גברא וגם לא דמי למ"ש ס"ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא"כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכני מקרי כח גברא לבוש עו"ת אות ט"ו מ"א ס"ק כ"א. וכתב שם המ"א דכ"כ הל"ח ודלא כהב"ח שפירש בדוחק יעו"ש:

עא

עא) שם אם הטה חבית וכו'. דהכי איתא בפ"ק דידים מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף ניטל לידים רבי יוסי פוסל בשני אלו ופי' שם הר"ש כלומר במטה חבית ובקוף וטעמא דתרווייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא. ע"כ והב"ד ב"י וכתב שכן דעת התוס' והרא"ש לפסוק כרבי יוסי וכן דעת הראב"ד והר"י וסמ"ג וסמ"ק והתרומה אבל הרמב"ם פוסק כת"ק וכתב הר"י בפ' אלו דברים שכ"נ שהוא דעת רב יהודאי גאון וכן דעת הרשב"א בפכ"ה ובת"ה ואעפ"י שהרמב"ם פוסק כת"ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהו בעי ולענין הלכה כיון דנט"י דרבנן נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורב יהודאי דפסקי כת"ק עכ"ל ב"י בקיצור אבל מור"ם ז"ל בד"מ אות ג' כתב על דברי ב"י הנז' דלא נראה כלל לדחות דברי כל הני רבוותא קמאי ובתראי אלא נקטינן לחומרא אע"ג דלא הוי אלא איסור דרבנן דאין זו ספק דרבנן לילך לקולא אלא הואיל ורבים ובתראי מחמירין אנן נעביד כותייהו עכ"ל וכ"פ רש"ל פכ"ה סי' כ"ג כרבי יוסי ומ"מ כתב דוקא להצריכו נטילה אחרת אבל לא לברך שנית יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י אות כ"ה. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בסעי' י"ב בהגה ויש להחמיר. מיהו הקשו המפ' ז"ל דלמה בסעי' י"ב כתב דיש להחמיר ובסעי' זה לא דבר כלום וגם על מרן ז"ל הקשו דלמה בסעי' י"ב כתב יש פוסלין ויש מכשירין ובסעי' זה כתב סתמא כיון דהטה חבית ונטילת הקוף היא פלוגתא אחת בין ת"ק ורבי יוסי כנז' ויעו"ש בדבריהם שכל אחד לדרכו פנה לתרץ והדג"מ כתב דמ"ש בש"ע עלתה לו נטילה היינו דיעבד אבל לכתחלה לא יטול משום דפלוגתא היא יעו"ש ונראה דבזה מתורץ ג"כ קושיא שעל מור"ם ז"ל דהא שלא כתב כאן ויש להחמיר כמ"ש בסעי' י"ב משום דגם מדברי מרן ז"ל משמע כאן דלכתחלה לא' יטול. ומ"מ לענין דינא כיון דדבר זה לא נפיק מפלוגתא וגם בדעת מרן ז"ל י"ל דלא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה חושש להחמיר וכן דעת מור"ם ז"ל נקטינן להחמיר ויש לחזור ולנענע החבית בכל פעם שרוצה לשפוך על ידיו כמו המניח חבית על ברכיו וכמ"ש לעיל אות ס"ד יעו"ש:

עב

עב) [סעיף יא'] הכל כשרים ליתן מים לידים אפי' חש"ו וכו'. דכולן כח גברא הם. לבוש עו"ת אות ט"ז ר"ז אות ך':

עג

עג) שם כותי ונדה דבלאו הכי המים טמאים וא"א בענין אחר ב"י בשם הרא"ש ט"ז ס"ק ט"ו מיהו הרש"ל פכ"ה סי' כ"ה כתב ואשרי מי שיוכל שלא ליטול ידיו ממים ששאבו גוי או נדה וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות ל"ב עו"ת שם ט"ז שם א"ר אות ך' סי"ב אות יו"ד וכתב העט"ז דמ"ש הרש"ל דיש ליזהר מליטול מנדה מיירי בבתו נדה דאי באשתו נדה הא אסורה ברחיצת ידים ורגלים כידוע ואשה אחרת אסורה אפי' בלא נדה יעו"ש. והמש"ז אות ט"ו כתב אפשר דמיירי באשה דלא תיטול מחברתה נדה. ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ל"ח:

עד

עד) שם ונדה. ונראה דאם אשתו נדה חולה ואין לה מי שישמשנה ואינה יכולה ליטול ידיה שחרית או לאכילה דיכול בעלה להטיל לה מים כדי לעשות נט"י כיון דא"א בלא"ה והו"ל צורך דבר מצוה ובאקראי וע"ד שהתיר החיד"א בס' יוסף אומץ רסי' פ"ה יעו"ש. רו"ח אות א' ונראה דאין להתיר בזה כ"א דוקא ע"י דוחק גדול שא"א להמציא לה אחר:

עה

עה) שם הגה. ואיכא מאן דאמר דקטן וכו' משמע אבל לדעת מרן ז"ל מותר ליתן אפי' פחות מבן שש וכ"מ בב"י וטעם האוסרים כתב שם בב"י משום דפחות מבן שש אין לו כונה כלל והיו כקוף בעלמא יעו"ש. וכ"נ דעת שכנה"ג בהגב"י אות כ"ז להחמיר בקטן פחות מבן שש כדברי מור"ם ז"ל. וכ"כ החס"ל אות ו' דה"ח אות ה' בן א"ח פ' טהרות אות ט"ו. וכתב שם החס"ל בשם ס' ברכות המים דבעינן שש שנים גמורות והביאו היפ"ל אות ד' יעו"ש. ועיין באות שאח"ז:

עו

עו) [סעיף יב'] אם הקוף נותן מים לידים יש פוסלים ויש מכשירין וכו'. הגה ומ"מ יש להחמיר. וכ"כ לעיל אות ע"א דיש להחמיר משום דאיכא פלוגתא בזה ועוד יש לחוש לסב"ל וכמ"ש לעיל אות ט' יעו"ש. ואם כבר נטל צריך לחזור וליטול בלא ברכה בין בקטן בין בקוף. א"ר אות י"ט. בי"מ אות ט' וכן כתב המחה"ש ס"ק כ"ד:

עז

עז) שם אם הקוף נותן לידים וכו'. כתב ב"י בשם המנהיג דאין נוטלין מן הכותי ועבד דבעינן שיבואו מכח אדם והם אין קרויין אדם ע"כ. והביאו המש"ז אות ט"ו וכתב דמאן דפוסל בקוף ה"ה זה ומשמע שם במש"ז אבל בעבד כנעני מותר יעו"ש. וכ"כ בס' עולת שמואל דעבד כנעני ודאי כשר והביאו הפת"ע או' ל"ד:

עח

עח) [סעיף יג'] ולכתחלה יכוין הנוטל וכו'. הא דכתב לשון לכתחלה משום דבב"י אחר שנשא ונתן בדברי הפו' כתב דלענין הלכה כיון שלא כתבי הפו' בפי' שא"צ כונה כלל נקטינן כדברי הרשב"א ע"כ ור"ל כדברי הרשב"א שכתב בת"ה דבעינן כונה לנטילה המכשרת לאכילה ואע"ג דמדברי הרשב"א משמע דאף בדיעבד לא עלתה נטילה בלא כונה ומדברי מרן ז"ל בש"ע משמע דעלתה מ"מ ס"ל למרן ז"ל דבדיעבד אם כבר נטל יש לסמוך על משמעות שאר הפו' דמשמע מדבריהם דלחולין לא בעי כונה וכמבואר בב"י יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ח"י דלא פסק בש"ע כוותיה דרשב"א אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד יעו"ש. אבל הרב מ"א ס"ק כ"ה כתב דאפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול מאחר דהרשב"א כתב דבעי כונה וכו' וסיום ואף שהרא"ה בבד"ה חולק עליו מ"מ יש להורות כרשב"א ותו' וכ"פ היש"ש עכ"ל. וכ"כ הער"ה אות ה' דכדעת הרשב"א כ"פ הר"ן והריטב"א בחי' חולין דף ק"ו והאגור בשם שה"ל הביאו הב"י ר"ס קנ"ח וכן דקדק הב"ח מל' הטור שם וכו' וסיים שם הער"ה ואע"ג דק"ל ביו"ד ססי' קצ"ח דאין צריך כונה בטבילת נדה הרי הרשב"א יהר"ן והרדב"ז ח"ב סי' ל"ד פסקו כן וס"ל דצריך כונה בנטילה כיון דמשום סרך תרומה הוא ודלא כהרא"ה ורי"ו ני"ו ח"ו דס"ל דא"צ כונה אפי' בנטילה לאכילה יעו"ש עכ"ל. נמצא דדין זה אי נטילה בעי כונה תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי וגם מרן ז"ל לעיל בסי' קנ"ח ס"ז כתב דיש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו יעו"ש. וע"כ צריך ליזהר לכשיטול לכוין לשם אכילה וגם י"ל קודם נטילה לשם יחיד וכו' וכמ"ש לעיל סי' זק"ן אות י"ד. ואם שכח ונטל בלא כונה אם עדיין לא בירך וגם עדיין לא ניגב ידיו יחזור ויטול בכונה לאכילה ויברך אבל אם כבר בירך ג"כ על נטילה ראשונה יחזיר ייטול שנית בכונה ולא יברך. ואם נטל בלא כונה וניגב ג"כ ולא בירך אז יגע במקומות המטונפים בגופו ויחזור ויטול שנית בכונה ובברכה וכמ"ש לעיל סי' קנ"ח או' ס"ד יעו"ש:

עט

עט) שם ולכתחלה יכוין הנוטל וכו'. אבל לדבר שטיבולו במשקה א"צ כונה. ער"ה אות ה' א"א אות כ"ה. ומ"ש הער"ה אות ח' בשם רש"ל סי' כ"ד דהמטביל ידיו א"צ כונה מדין טבילה דכל גופו יעו"ש. מדברי הפו' הנז' באו' הקודם נראה דאין חילוק וע"כ יש להחמיר גם במטביל וצריך כונה:

פ

פ) שם הגה. וכוונת נותן נמי מועיל וכו' וקטן פחות מבן ו' י"א שאין לו כונה כמ"ש לעיל אות ע"ה ועיין אות ע"ו ודוק:

פא

פא) [סעיף יד'] הטביל ידיו במי מעין וכו'. זהו לדעת הרמב"ם פ"ט מה' מקואות דס"ל מעין מטהר בכל שהוא ואפי' כל גופו טובל בהם אבל הרא"ש פליג וס"ל דלא אמרו מעין מטהר בכל שהוא אלא לטבילת כלים אבל לטבילת אדם אפי' קטן בעי מ' סאה אף במעין כמ"ש בב"י. וכתב ע"ז העו"ת אות י"ז דדין זה אליבא דכ"ע אפי' למאן דפליג בטבילה דהתם מדאורייתא הוא אבל הכא דאינו אלא מדרבנן כ"ע מודים דטבילת ידים כשרים במעין אפי' אין בו מ' סאה וכ"כ בלבוש. עכ"ל. וכ"כ המש"ז אות י"ז וכתב דעכ"פ במעין רביעית בעינן יעו"ש. ומיהו אפשר לומר דלדעת הרא"ש ז"ל טבילת ידו כטבילת גופו מה גופו אף במעין צריך מ' סאה ה"נ טבילת ידו וכמו שנסתפק בב"י וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר ואין להטביל במעין אלא א"כ יש בו מ' סאה וכ"ש במקוה יש להחמיר ואין להטביל בו הידים אלא א"כ יש בו מ' סאה וכמ"ש מור"ם ז"ל ואע"ג דנט"י דרבנן מ"מ משום ס"ב יש להחמיר וכמ"ש לעיל אות ט' יעו"ש. ועיין לקמן אות פ"ג:

פב

פב) שם ואם הטבילם במקוה. היינו מי גשמים שנתקבצו מאליהן בבור כמ"ש בב"י אבל מים שאובין נתבאר דינו לקמן סעי' ט"ז יעו"ש:

פג

פג) שם ונקטינן כדברי המקל. הגה. ויש להחמיר לכתחילה וכ"פ הלבוש כדברי מור"ם ז"ל דיש להחמיר. סו"ב במק"ח או' י"ב. וכ"פ בתשו' ר"י בן הרא"ש סי' כ"ט דאין להטביל בפחות ממ' סאה ויש לו להמתין עד שיהיה לו ודינו כמבואר לקמן סי' קס"ג ס"א. והביאו הפת'ע או' ל"ח. וכ"כ האחרונים דאין להטביל ידיו במקוה אלא א"כ יש בו מ' סאה. חס"ל או' ז' קיצור ש"ע סי' מ' או' ז' בן א"ח פ' טהרות או' י"ב. וכ"כ לעיל סוף או' פ"א ייעו"ש הטעם. ואם כבר הטביל ידיו במקוה שאין בו מ' סאה כתב העו"ת או' ח"י בשם הלבוש דיש לו לחזור וליטול ידיו ונא יברך. והביאו א"ר או' ח"י (ודע דאו' ח"י ואו' י"ט של הא"ר הם מחולפים) וכתב דאע"ג דהלביש לא כתב כלים צ"ל דס"ל דמ"ש הלבוש בסעי' ט"ז קאי גם ע"ז. וכתב ל"ח אם אין לו עוד מים יכול לסמוך על נטילה זו. והביאו א"ר שם. ומ"מ נ"ל דלא יברך משום סב"ל וכמש"ל סיף או' פ"א יעו"ש:

פד

פד) [סעיף טו'] מי גשמים שהם זוחלין וכו'. משום דלא התורה התורה בזוחלין אלא מעין בלבד. לבוש. עו"ת או' י"ט. ולפ"ז בעת שמתרבים הנהרות ע"י גשמים או הפשרת שלגים ורבו מי גשמים או שלגים על מי הנהר שאין מטהרין בזוחלין כמ"ש ביו"ד סי' ר"א סעי' ב' ה"נ יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.

פה

פה) שם יש להסתפק וכו'. פי' דלדעת הרמב"ם פשיטא שאין מטביל ידיו בהם אפי' יש בהם מ' סאה מאחר שאינם ראויים לטבילת אדם וכ"נ לדעת רש"י ורשב"א אבל לדעת הר' יונה שמקיל אפי' במקוה שאין בו מ' סאה וכמ"ש לעיל סעי' י"ד איכא לספוקי גם בזה כמבואר כ"ז בב"י. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ז דלהמחמירין בסעי' י"ד ה"נ פסולין יעו"ש. והגר"א פסק דלכ"ע זוחלין לא מהני כלל יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל או' פ"א ואו' פ"ג דיש להחמיר כדברי המחמירין וא"כ כ"ש בדין זה דמרן עצמו מסתפק בו דיש להחמיר. ומ"מ אם לא ידע והטביל ידיו בנידון כזה ובירך ג"כ יש לחזור וליטול כהלכה אבל לא יברך משום סב"ל דשמא עלתה לו טבילה ראשונה וברכתה. וכ"כ הלבוש דחוזר ונוטל ולא יברך. וכ"כ ר"ז אות כ"ב. אבל לכתחלה אפי' אין לו מים כ"א אלו ואין לו כלי כשר לנט"י ליקח בו וליטול אין לברך על טבילה זו אלא יטבול בלא ברכה. גכ"כ החס"ל או' ז' ויש לכרוך ידיו במפה ג"כ וכמ"ש ריש. סי' קס"ג:

פו

פו) ורבן יש ליזהר בזה במקומות שעושין נהרות קטנים. בידי אדם כמו חריצים ארוכים להשקות שדות וכרמים ודולים מים מן הנהר ושופכין בראשי החריצים והמים הולכים למרחוק שאין לטבול בהם ידיו כיון שהם זוחלין אלא יקח בכלי ויטול ואם אין לו כלי יטבול בהם ידיו ולא יברך וגם יכרוך ידיו במפה כנז' ועיין לעיל סעי' ז' ובדברינו לשם אות מ"ז ואות ן':

פז

פז) [סעיף טז'] ארבעים סאה מים שאובין שבקרקע וכו'. אבל אם הם בכלי כבר מבואר הפלוגתא לעיל בסעי' ח':

פח

חפ) שם ולהראב"ד מטבילין. דס"ל כיון דבעלי קריין טובלין בהן ה"ה לטבילת ידים כשרים. ב"י. ט"ז סק"ך. עו"ת או' ך' וכבר כתבנו לעיל דכל דאיכא פלוגתא אנן מחמירין משום סב"ל. וכ"כ הר"ז אות כ"ג דהעיקר כס' ראשונה. חס"ל אות ז' ומ"ש שם הט"ז להתיר להטביל ידיו בשלג עיין לקמן סי' ק"ס סעי' י"ב. ובדברינו לשם בס"ד:

פט

טפ) שם שהמשיכוה כולה. פי' לאפוקי אם הרוב מים משוכים ומיעוט מים שאובים דאין לטבול בהם ידים. עו"ת אות כ"א. ודין ההמשכה עיין לעיל אות מ"ח:

צ

צ) שם גם להרמב"ם מטבילין וכו'. ודוקא כשיש בה מ' סאה דלא עדיפי ממקוה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאינו מטהר את הידים פחות ממ' סאה. א"ח או' ו' בשם ס' קרבן אשה יעו"ש. ועיין לעיל אות ן':

צא

צא) [סעיף יז'] לפי שאין כאן לא נטילה וכו'. דהנטילה מהכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי. מ"א ס"ק כ"ט. אלא צריך להטביל שתי ידיו כאחת בנהר עצמו ב"י. וכ"כ לעיל אות מ"ג:

צב

צב) [סעיף חי'] ידי אחת בנטילה וכו'. פי' שנטלה מהכלי מ"א ס"ק ל'. ולענין ברכה אע"ג דלקמן סעי' ך' במטביל ידיו יש פלוגתא הכא שנטל ידו אחת כתב הלבוש דלכ"ע מברכין ענט"י. עו"ת או' כ"ה. מ"א שם. י"א בהגב"י סוף הסי' ר"ז אות כ"ד. ח"א כלל ט"ל אות ט' יעיין לקמן או' צ"ה:

צג

צג) [סעיף יט'] המטביל ידיו א"צ שתי פעמים וכו'. הטעם משום דאין כאן מים טמאים. לבוש. עו"ת אות כ"ב. מיהו לפי דברי הרב ז"ל שיש טעם בסוד לנט"י ג"פ ושפשוף ג"פ והגבהת הידים הנגד הרא"ש וכאשר יבואר לקמן סי' קס"ב אות ב' ה"נ בטבילת ידים אין לחסר דבר כדי שיבואו הדברים על מתכונתם וע"כ צריך להטביל ידיו ג"פ ואח"כ ישפשף ידיו ג"פ ויגביה ידיו כנגד ראשו ויברך ענט"י ואח"כ יורידם וינגבם ואח"כ יברך המוציא וכאשר יבואר לקמן. וכ"כ בן א"ח פ' טהרות אות י"ב:

צד

צד) שם ולא ניגוב. כתב הלבוש דאע"ג שא"צ ניגוב במטפחת מ"מ לא יאכל בהם לרש"י. עד שיתנגבו מאליהן משום מאוס עכ"ל. וזהו לפי החילוק שכתב הוא ז"ל בסי' קכ"ח סעי' י"ג לחלק בין מטפחת למאליהן אבל העו"ת בזה הסי' אות כ"ג כתב עליו דלא נהירא ליה חילוק זה וכתב ולפי טעם מיאוס אף בטובל ידיו צריך לנגב יעו"ש ומשמע דס"ל להעו"ת דלפי טעם מיאוס דאין לחלק בין מטפחת למאליהן אלא בכל ענין צריך לנגב וכ"כ אנן לעיל בסי' קנ"ח אות ח"פ וכתבנו שם דכן המנהג דאפי' המטביל ידיו מנגב יעו"ש:

צה

צה) [סעיף ך'] אלא על נט"י. הגה. וי"א על טבילת ידים וכו' טעם האומרים על טבילת ידים משום דאין מברכין ענט"י אלא כשנוטל מן הכלי. וטעם האומרים שאין מברכין על טבילת ידים אלא ענט"י משום דהיכן צונו על טבילת ידים אבל ענט"י צונו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שצונו אנו מטבילין בה עכשיו את הידים. ולזה הפי' הסכימו בו הרשב"א והר' יונה בפ' אלו דברים כמבואר בב"י יעו"ש. וכן הסכים הב"ח וכתב שכן פסק רש"ל בהגהותיו ודלא כהגהת ש"ע יעו"ש. מיהו בס' בני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך ענ"י ואם הם פסולין לנטילה כמ"ש סי' ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים. והביאו מ"א ס"ק ל"א ור"ז או' כ"ד וח"א כלל ט"ל אות ט' אבל השכנה"ג בהגב"י סוף הסי' כתב דהאידנא נהוג עלמא דאפי' טובלין ידיהם בים הגדול מברכין ענט"י כפסק רבינו המחבר ז"ל עכ"ל. וכ"כ העו"ת אות כ"ד דמברכין ענט"י א"ר אות כ"ג וכתב וכ"נ דס"ל להלביש מדהשמיט וכן עיקר שכתב מור"ם ז"ל יעו"ש. ער"ה אות ז' וכתב וכן דעת הר"ן והריטב"א בחי' חולין וכן דעת רי"ו ודלא כרמ"א יעו"ש. וכ"נ דעת הט"ז ס"ק כ"א. וכ"כ דה"ח אות י"א. קיצור ש"ע סי' מ' אות ז' בן א"ח שם. וכן המנהג עכשיו לברך ענט"י אפי' אם הטביל ידיו במים שאין ראוין לנט"י וכמ"ש השכנה"ג וכבר כתבנו לעיל סי' ז' אות ב' וסי' טו"ב אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל ובפרט למ"ש הרשב"א דטבילת ידים היא בכלל נט"י ומ"ש הר"ז שם דהמברך על שטיפת ידים יוצא לד"ה א"נ מדברי הפו' הנז' כנראה למעיין בב"י ולבוש וע"כ אין לזוז מדברי הש"ע ואין לברך כ"א ענט"י רק אם כבר בירך על שטיפת ידים או טבילת ידים יצא בדיעבד כיון דאיכא פי' דס"ל הכי וק"ל סב"ל. וכ"כ העו"ת שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---