כלי חמדה (לניאדו)/הקדמת המחבר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) הקדמת המחבר

הקדמת המחבר:

אמר הצעיר שמואל בן לאדוני החכם הנעלה, כמהר"ר אברהם לנייאדו תנצב"ה:
מי יעלה בהר ה'. מחפש באמתחות עתותיו, עת לעשות לה', לדעת בינה לעתים, ומי יקום במקום קדשו, מתבודד משתאה מחריש לדעת ההצליח דרכו אשר שולח הנה במלאכות ה' לשרתו ולברך בשמו.

אל אלקים הוא יודע מחשבות אדם כי המה הבל הבלים, וחבלים אשר נפלו לו בנעימים. אף נחלה שפרה עליו אותם השליך אחרי גיוו לשבת במארב חצרים במסתרים כאריה בסוכו. בחשקו לארוב חלקו וחוקו. חק עולם לא יעברנהו, גם העולם נתן בלבו עודנו באבו. וכאהבת נפשו אהבו. בראותו הארץ כי נעמה ומנוחה כי טוב. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה רבה וחיבה יתירה דבהפקירא ניחא ליה מלהיותו מס עובד אלקים, ולהטות שכמו לסבול נבול יבול. ואם יום או יומים יעמוד מתנהל לאיטו למצוא דברי חפץ בידים רפות וברכים כושלות, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, זרע זרוע אשר יזרע לצדקה וחסד, לא יקום חילו ולא יתמיד ויהי בעיניו כימים אחדים כמשה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.

אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת במערכת מעגלי יושר, יסוב בלכתו אחור, וגם כי תרבה תחנה בהתחננה אליו איננו שומע בקולה להיות אצלה כרחל לפני גוזזיה, ולא יאוה למוץ מזיו כבודה ושוד תנחומיה, כי אות נפשו היותו כפרא למוד מדבר ואליו דבר יגונב ויקח שמץ מנהו ימתיק בפיו מה מתוק מדבש ומה עז מארי, נוהם על טרפו בכפו יבלענה, אין מעצור אליו יתהלך למשרים ואיש לא ירים את ידו עליו במעלליו, לולי ה' עזרתה לה כמעט שכנה דומה נפשה, ישובב ינחה במעגלי צדק למען שמו.

אל אל שמחת גילי אוחילה אבקש ממנו מערכי לב, רחש לבי דבר טוב אשאלה ממנו מענה לשון, לשוני כעט סופר מהיר לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר ולחבר ודבר וחיילים אגבר. אכתת חרבות וחנית למזמרות ובזמירות אריע לו. הוא יפלס לי נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה ויורני דרך ישכון אור לאור באור פני מלך חיים, הוא יבנה לי בית נאמן בזמן קריב וריב אשר לא ידעתי אחקרהו אבוננהו אבוא עד תכונתו, ויהי לי למשיב נפש בשומו את עינו עלי לטובה באהבה רבה מי יחיה משומו.

אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ מגיד מראשית אחרית ברא אלקים בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, לעומת זה ראיתי ונתון אל לבי לקרא בשם את חבורי זה כלי חמדה להיותו כלי מחזיק כל חמדה ממחמדי פרושי הראשונים ז"ל, חדשים גם ישנים הנחמדים מזהב ומפז רב יקרים מפנינים וכל כלי חמדה, והסיבה השנית להיותו פירוש וביאור מבאר התורה, והיא כלי חמדה שבו נברא העולם, יקר מכל כלי חמדה, ואליו פי קראתי ורומם תחת לשוני, יזכני החל וגמור יגמור בעדי בעודי, ויהיו דברי אלה אשר חנני ה' ערבים ומתוקים בעיני שומעי כדבש ונופת צופים יהיו לרצון אמרי פי ומלולי ואשא משלי ואומר:

מלם מרומם משובח מפואר מעולם מתנשא, מקימי מעפר מאשפו מרימי מושיבי מרום מאמצי משגבי מושיעי מאויבי (מ)[ת]חכמני מצותיו, מגלה מעמקים מודיעי מסתרא מאיר מחשכים מארקים משגיח ממרומים. מי מלל מקצת מפעליך מוציא מרעיתך ממכלאות מאסר מכה מצרים מחלה מכניע מבחר משלישיו מטביע מגלים מנער משקיע מתהומות מפליט מקיא מים מצולה מנ(ה)[ח]יל מאהביו מיש, מביזת משנאיו מוריש משפיל. מיודעיו מעשיר מרומם מנהלם מדבר מקודש מקדם מוכן מאז מעולם. מזריח משעיר מפארן מופיע מחריד מרעיש מחנה מקולות מרעידים מברקים מבריקים מזוקקים ממית. מחיה מניף מגשם מנדבות מוריד מטל מאורות. משמיע מבשר מדברותיו מחמודים מזהב מפז מתוקים מדבש מנופת. מפארם מהדרו מביאם מנחילם מקדש מלך מכון מכוון מרום מראשון מצילנו ממות מעלנו משאול מגיננו משגבינו מושיענו ממתקוממים מרים מנשא מלכותינו מתמיד מעמיד מנצח. משבית מלחמות מקצה מערכות מבלע מות. מנחל מעדניו משקנו מאיר מחשכים מגלה מצפונים אכי"ר.

הקדמה:

אמר שמואל: אם הפעולות האנושיות ר"ל אשר הן לקנין הצלחות קנינים מדומים לא יצליחו כי אם על ידי עזר ה' וברכתו, על אחת כמה וכמה הפעולות האלהיות ר"ל אשר הם לקנין חכמה ודעת, אשר בלי ספק לא יושגו כי אם בברכת ה' ועזרו, שכמו שאמרו חז"ל גבי (סוכה נ"ב ע"א) הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ככה כל פעולה הגדולה ומעולה מחברתה קטרוגה גדול מחברתה וצריכה [שמירה] רבה ורחמי שמים מרובים להוציא לאור משפטה. ועל זה נ"ל שבא הכתוב האומר (דברים יד, כט) למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. כי תיבת "אשר תעשה" מיותרת, ומהיתור דרשו חז"ל יכול יושב ובטל, תלמוד לומר אשר תעשה. ולי נראה שאע"פ שהאדם מכין עצמו מן הבא בידו בכל מאמצי כחו במעשה ידיו, עכ"ז צריך הוא לברכת ה' שיברכהו ויאמר אני מברכך אשר תעשה וכל תוכל. ז"ש למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך. ומה היא הברכה, שיאמר לך "אשר תעשה", זו היא ממש נוסח הברכה.

ולהורות מה שהקדמנו אמר "בכל מעשה", לכלול ולרבות בתיבת "בכל" כל מין מעשה, אלהי או אנושי כאמור. ועל זה נ"ל שנאמר (דה"א כט, יא): לך ה' הגדולה וכו'. שמאחר שכל מין גדולה או גבורה או תפארת וכיוצא שיש בשום נברא, הכל מושפע מאתך ומגדולתך וגבורתך, וכמו שסדרו חז"ל (ברכות נ"ח ע"א): הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו. וכן מחכמתו ליריאיו ברואה חכמי ישראל, ובמלכי האומות שחלק מכבודו לבשר ודם. וכן בחכמי האומות שחלק מחכמתו לבשר ודם. שכל כוונתם ז"ל להדריכנו שכל הענינים ניתנו מרועה א' המשפיע מכבודו וחכמתו לנבראיו, וזהו ממש לך ה', ועל שמך תקרא ושלך היא הגדולה שאנו רואים בשום נברא, וכן הגבורה והתפארת כי כל בשמים ובארץ. ר"ל כי כל מה שיש בשמים ובארץ הכל שלך וממך הושפע הכל ומברכתך, וזו היא כוונת הפסוק (ירמיה ט, כא): אל יתהלל חכם בחכמתו וגו'. אשר צריך לדקדק מאי בחכמתו בגבורתו בעשרו בכנוי, גם תיבת יתהלל המתהלל כפול.

והרב כמהר"ר ישראל די קוריאל זלה"ה פי' בתיבת המתהלל, שהכוונה לומר שמן הראוי הוא לבלתי התהלל ואפילו בהשכל וידוע אותי, אבל אם באת להתהלל לפחות יהיה ב"השכל וידוע אותי". ז"ש יתהלל המתהלל. ר"ל מי שרוצה להתהלל. ומפי חתנו החכם השלם כמהר"ר משה נאג'רא זלה"ה שמעתי, שהמתהלל בחכם אינם מהללים אותו אלא מהללים למי שהשפיע בו חכמה, וכן גבי גבורה ועושר וכדפרשית בלך ה' הגדולה והגבורה וגו'. אמנם בזאת יתהלל המתהלל ממש בעצמו, והוא המשכיל ויודע ה' ועובדו וירא ממנו ית', שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, נמצא שהמתהלל יתהלל על טוב שכלו למאוס ברע ובחור בטוב. וז"ש יתהלל המתהלל. ובשיטתו ז"ל נ"ל להבין אומרו אל יתהלל חכם בחכמתו, שר"ל אין מתהלל החכם בחכמתו אלא המשפיע בו החכמה, ניהו המתהלל ית' ויתעלה, וכן אל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת בלבד הוא שיתהלל המתהלל עצמו.

ולי אפשר שאמר "יתהלל המתהלל". לפי שאמר אל יתהלל חכם, או כמו שפירשו הראשונים ז"ל שר"ל לא יתהלל בחכמה כשהיא חכמתו דהלא מה' היא, כי ה' יתן חכמה, וכן גבורה ועושר הכל בגזירת עילאה, בטפה זו מה תהא עליה, או כמו שפי' בדרשותיו אבא מרי זלה"ה, אל יתהלל חכם בחכמתו, שהיה לו לבדו שאינו מועיל בה להחכים בה לזולתו, וכן גבור בגבורתו לו לבדו, ולא יציל בה עשוק מיד עושקו, ועשיר בעשרו שאינו גומל דלים, שאיש כזה המתהלל, שמנע ממנו ההילול ואמר אל יתהלל חכם וכו', אם יתחבר לו השכל וידוע אותי בחכמה או בגבורה או בעושר הנזכרים, אז יאות לו ההלול. ז"ש כי אם בזאת שאזכיר, דהיינו השכל וידוע אותי, אז יתהלל זה המתהלל הנזכר בחכמה ובגבורה ובעושר, שבהצטרף אלו יאות לו ההלול, נמצא לפי זה שאפילו מה שאסר ב"אל יתהלל המתהלל", התירה ב"זאת יתהלל" דהיינו בהצטרפות השכל וידוע אותי, או על ידי החכמה או על ידי הגבורה או על ידי העושר כאמור, נמצא כי ה' יתן חכמה, וכמאמר שלמה המלך ע"ה, כי ה' יתן חכמה וכו'. אמר "יתן" במתנת חנם, כי מי הוא האדם לזכות אליה אם לא על צד החסד והחנינה, ומפיו דעת ותבונה, ובזה נבוא אל כוונת מאמר חז"ל פ' מ"א שמות רבה ז"ל, ויתן אל משה (שמות לא, יח). הה"ד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב, ו). גדולה החכמה וגדול ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה. אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה. רבי יצחק ור' לוי. חד מנהון אמר למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה א' ונתנה לו, מה עשה בנו, א"ל איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך, מה עשה נתנו לו, ולמה על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה. וכל מי שהוא מחבבו יותר, מפיו דעת ותבונה. והאחד אומר משל למלך שהיה לו בן, בא מבית הספר ונתן לו מנה, אמר לו בנו איני מבקש אלא מן הפיצטלין שבתוך פיך, נטל ונתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה. אלא מפיו דעת ותבונה ע"כ.

וראוי לדקדק ראשונה מה ראה בפסוק ויתן אל משה וכו'. עד שהביא עליו פסוק ואמר הה"ד כי ה' יתן חכמה. ונבין אומרו גדולה החכמה וכו'. דלא היל"ל אלא הדעת והתבונה גדול מהחכמה. ועוד קשה מאי איכא בין ר' יצחק ובין רבי לוי במשליהם, מה לי האי משל או האי משל, וקרובים המשלים להיותם אחדים.

הביאור שדקדק התנא לשון נתינה, דכתיב ויתן אל משה, ולא כתב זולתו מהלשונות או ויקבל משה, וכדתנן משה קבל תורה מסיני. או וימסור אל משה, וכדתנן ומסרה ליהושע. אבל מאומרו לשון נתינה דקדק שגדולה החכמה, שאין האדם כדאי אליה אם לא דרך מתנה, ז"ש ויתן הה"ד כי ה' יתן חכמה, שנאמר בה לשון נתינה להורות שגדולה החכמה, ודרך נתינה ומתנת חנם יזכה האדם בה, וזה כוון באומרו גדולה החכמה, מאחר שאינה מושגת אלא דרך מתנת חינם בה, אמנם הדעת והתבונה גדולה מן החכמה, שהוא לדעת הבין דבר מתוך דבר, והצד השוה בשני המשלים לומר שהחכמה הגלויה כאין בערך התבונה הנסתרת, שכמו שהפרוסה שבתוך פיו היא נעלמת, ככה משל התבונה שלמי שאוהב יותר נותן לו מהנעלם שמתוך פיו כב-יכול, אמנם איכא בינייהו טובא בענין בעצמו, וכמשמעות דורשין לדרוש כתוב כי ה' יתן חכמה, וזה כי האומר מצא תמחוי לפני אביו וכו'. לא סיפר בשבח החכמה והתבונה כשיעור הנאות להם, שבחלוקת החכמה אמר מצא תמחוי לפני אביו, שלהיותו מצוי לפני אביו, הוא שנטל אביו חתיכה א' ונתנה לו, נמצא שאע"פ שאינו כדאי לאותה חתיכה עכ"ז זכה בה מצד שנכנס מבית הספר ומצא תמחוי לפני אביו, וכן זלזל בנתינה שהיא נמשלת אל האוכל אשר בתוך פיו, שמצד היותו מחבבו נתן לו מפיו ואע"פ שאינו כדאי אליה, והוא הוראה בנמשל שיזכה בתבונה ואע"פ שלא יהיה כדאי כ"כ רק מצד אי זה חיבוב כל דהו, אמנם הא' האומר בא בנו מבית הספר ונתן לו מנה א', זה מורה שלא יגעת ומצאת אל תאמן, אלא להיות שבא בנו מבית הספר ויגע בלימוד התורה, הוא שחייב לו לאביו המלך שנכמרו רחמיו אליו ויתן לו מנה ממקום שמוצנעי' בו המנות, ואע"פ שאין לפניו כלום טרח והביא לו, וזה מורה על הנמשל והיא החכמה שהיא דבר גדול ביותר ושהיא מוצנעת ונעלמת, שנאמר והחכמה מאין תמצא וכו' (איוב כח, יב). ונעלמה מעיני כל חי (שם כא). הן אמת שהתבונה נעלמת יותר ויותר, והוא מה ששאל הבן ואמר איני מבקש אלא מן הפיצטלין שבתוך פיך, כי הבן הזה לא נתרצה אלא ממה שבתוך פיו, ולא כמשל הראשון שנאמר בו סתם מזה שבתוך פיך, כי לא ידע הבן חשיבות יותר למה שבתוך פיו של אביו על התמחוי שלפני אביו, אלא שכך עלה במחשבתו לומר מזה שבתוך פיך, ואע"פ שאפשר שמה שלפני אביו חשוב יותר, אמנם במשל הזה השני הבן הזה חכם ויודע טיב זה שבתוך פיו של אביו שהוא חשוב, ועל כן שאל מן הפיצטלין שבתוך פיו, ידע מהיות המאכל שהוא פסט"ל בלע"ז, ולזה שאל בפירוש מן הפצטלין שבתוך פיו, ולכן להיותו בן חכם נטל ונתן לו מתוך פיו, כי מצד חורפת הבן, שהכיר טוב טעמו גרם וחייב שנטל אביו ונתן לו, לא מצד חיבה לבד, לתת לו משאלות פיו כאשר הזכיר במשל הראשון בלשון ולמה על שהיה מחבבו. אמנם כאן במשל השני לא יש קושיא לומר למה, שהרי נמוקו עמו שידע שהפצטלין שבתוך פיו של אביו חשוב, וכיון שהבן מבין כך ראוי וכדאי הוא לו, וז"ש אלא מפיו דעת ותבונה. ולא הזכיר כאן כדלעיל שאמר וכל מי שהו' מחבבו יותר מפיו דעת ותבונה בלחוד. ומחילוקים אלו שבין שני המשלים הנזכרים, נמשך חילוף בפירוש הכתוב, כי לפי המשל הראשון הכי קאמר כי ה' יתן חכמה, ולמי שהוא מחבב יותר נותן מפיו דעת ותבונה, נמצא שהם שתי חלוקות כי ה' יתן חכמה לבינוניים, ומפיו דעת ותבונה ליותר חשובים. אמנם לפי השיטה השנית הכי קאמר כי ה' רצה לתת חכמה ולא עלה בידו, שלא רצה הבן אלא מפיו, ממה שבתוך פיו דעת ותבונה, נמצא חלוקה א' בפסוק, וכן מורה הלשון, דלעיל אמר לשון אבל, וכאן נאמר לשון אלא.

עלה בידינו אשר רצינו אליו, שמי ומי הזוכה אל מדרגת החכמה, אם לא דרך מתנה וחן וחסד, וכל שכן אל התבונה הנעלמת, אשר על שניהם נאמר והחכמה מאין תמצא וכו'. אמר כי החכמה והם הדברים המקובלים מפי חכם, כבר נודע מקומה, שהוא הרב המלמד אותם דברי חכמה, אך הנעלם הוא מאין תמצא להשיגה, כי לא מכל אדם אדם זוכה ללמוד, אמנם הבינה נעלמה יותר שלא נודע מקומה, ז"ש ואי זה מקום בינה, באופן שצריך השתדלות נמרץ כדי שישפיע ה' מטובו עליו, בראותו החשק שבו, ועל זה נ"ל שנאמר אם חכמת חכמת לך וכו'. אשר "חכמת" "חכמת" כפול, די שיאמר אם חכמת לך, וכדכתי' ולצת וכו'. אבל אמר שצריך האדם להתחכם מעט בהשתדלותו, וכפי אשר יושג שכלו כדי שיוסיף עוד חכמה על חכמתו, וכדכתיב "ובלב כל חכם לב" מטוב השתדלותו השפעתי בו חכמה. ז"ש נתתי חכמה, וכדאמרו חז"ל בפסוק יהב חכמתא לחכימין. שאותם שכבר הם חכמים קצת חכמה בטוב השתדלותם, הנה ה' יתן ויוסיף חכמה על חכמתם, לזה אמר אם חכמת חכמת, ר"ל אם חכמ' מעט בהשתדלותך וזריזותך, שלזה זכית אשר חכמת עוד, דהיינו כי יהב ה' לך חכמה על מה שחכמת, והנה לך הוא ולטובתך הוא, כי מה תתן ומה תוסיף לה' חכמתך, כי אינו צריך לך ולא לחכמתך, הרי שכפל ואמר אם חכמת גורם לך חכמה עוד תוספת חכמה, והכל לך ולהנאתך, שהמכיר חשיבות החכמה לו יאתה וישיגיה, ועד"ז אפש' לפרש יהב חכמתא לחכימין, דהיינו יודעים ערך החכמה, הם הם שיקראו חכימין, ועד"ז ומנדעא לידעי בינה. ר"ל לידעי ערך הבינה והם המחפשים אחריה.

עלה בידינו אשר רצינו אליו, אשר כל איש אשר נשאו לכו ונדבה רוחו אותו לקרבה אל המלאכה, מלאכת הקדש בבואו לטהר יסייעו אותו מן השמים ויגמרו בעדו להוציא תעלומות לאור, אשר על זה נשענתי כי זה חלקי בכל עמלי, שיתי שומי לנגד עיני עזר אלהי לעבודתו ית', והיא תעמוד לי לעזרני על דבר כבוד שמו, להוציא לאור משפטי, כי המלאכה מרובה, ומה אני להתקרב אליה אם לא כי צורי וגואלי מנת חלקי יתמוך גורלי, ובחסדו חבלים יפלו לי בנעימים, אף נחלה תשפור עלי, יערה עלי ממרום שבתו רוח חן ותחנונים, רוח דעת ויראת ה' להיות דברי ערוכים בכל ושמורים, ערבים לכל שומע, מתוקים מדבש ונופת צופים :

והמצפה אשר אמר שמואל יצף ה' כי יסתר מעיני דבר למשפט, יורני ויאמר לי ברוח בינתו, ינחני במעגלי צדק למען שמו, כי מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום, ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר אל עבדך בזאת תורת האדם, ומה אוסיף עוד לדבר ואתה ידעת מורשי לבבי, אשר אחת שאלתי מאתך אותה אבקש, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלך, לדרוש ולתור בחכמה תורה ה' תמימה, ותזכני לזכות ולזכות רבים ההוגים בספרי זה, כאשר שמעת תפלת אדוננו דע"ה בהתחננו על ספר תהלים, וכך אמר בתפלתו, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וכו'. ואמ' במדרש שוחר טוב: תני ר' יהושע בן קרחא עשרים אשרי כתב דוד בספר תהלים, כנגד עשרים הוי שבספר ישעיה, אמר רבי תמיה אני היאך למדנו ר' יהושע עשרים ואני אומר כ"ב, ולמה כנגד כ"ב אותיות, ועליהם הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי, יעשו לדורות ויכתבו לדורות ויחקקו לדורות, ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרי מיר"ס, אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר כנגעים ואהלות, יהיו לרצון אמרי פי עכ"ל:

יש להקשות אטו ר' יהושע בן קרחה טעה במנין דהא כ"ב נינהו. ועוד מאי שנה ושלש יעשו ויכתבו ויחקקו. ועוד מהי תיתי לקרות בדברי דוד בספרי מיר"ס עד שהוצרך להתפלל יהיו לרצון אמרי פי, שלא יהיו קורין בהם כקורין בספרי מיר"ס. ועוד מאי מעליותא דנגעים ואהלות דקאמר ונוטלין שכר כנגעים ואהלות. ועוד היכן רמיזי בקרא נגעים ואהלות.

והנלע"ד דודאי ר' יהושע ראה דכ"ב נינהו, אלא שהוא דרש שהעשרים מהם מכוונים כנגד העשרים הוי שבספר ישעיה, כיצד הא' והוא "אשרי האיש" (תהלים א, א), הוא מכוון כנגד הוי גוי חוטא (ישעיה א, ד). שהכוונה שם הוי גוי חוטא, ועבירה גוררת עבירה, שהיות גוי חוטא, גורר להיות עם כבד עון זרע מרעים וכו' עד סוף הפסוק, ומכוון כנגדו אמר אשרי האיש אשר לא הלך וכו'. וכמו שדרשו (ע"ז י"ח ע"ב): אם לא הלך וכו' אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ וכו'. הרי אשרי זה מכוון כנגד הוי שבספר ישעיה, והשני הוא אשרי כל חוסי בו (תהלים ב, יב), כנגד הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי (ישעיה א, כד). והוא פשוט. הג' אשרי נשוי פשע (תהלים לב, א). כנגד הוי מגיעי בית בבית (ישעיה ה, ח), והכוונה כי חז"ל הקשו (יומא פ"ו ע"ב): והא כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכו' (משלי כח, יג), לא קשיא בעבירות שבין אדם למקום דוקא אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו לא, לעומת זה הוי מגיעי בית בבית, והם עבירות שבין אדם לחבירו דחמירי, הלא הוא להשיג גבול רעהו. והד' אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון וכו' (תהלים לב, ב), כנגד הוי משכימי' בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם (ישעיה ה, יא). והכוונה כי החוטא ביום, בלילה בצאת נפשו תתן דין וחשבון מכל אשר עשתה, והפקחים כמו התלמידי חכמים חוזרין בו ביום שעשו העבירה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ט ע"א): אם עבר ת"ח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה. כדי שלא יחשוב ה' לו עון. כלומר אע"פ שעשה אותו אינו בא לכלל חשבון, יען כי אין ברוחו כשעולה בלילה למעלה, אין בה רמיה שכבר שב בתשובה תכף ובו ביום, לעומת זה אמר הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו. ואין צריך לומר שאין שבים מזה לעת הלילה, שמגיע זמן עלות הנפש למעלה לתת חשבון הכל, אלא אדרבא מוסיפין על חטאת הבוקר ומאחרים בנשף יין ידליקם. הה' אשרי הגוי אשר ה' אלהיו העם בחר לנחלה לו (תהלים לג, יב). כי קודם הזכיר כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (שם ט). עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (שם יא). אשרי הגוי אשר ה' אלהיו וכו' (שם י). שהכוונה שמה שהב"ה גוזר מיד הווה, ואשרי הגוי המכיר כל זה ומאמין בכח האלהי, ובהפך הוא הנזכר הוי מושכי העון בחבלי השוא (ישעיה ה, יח), דסמיך ליה האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה (שם יט). כאלו אינם מאמינים עד שיראו במראות העין, ועל דרך זה שהתחלתי לבאר ולכוון כל א' מ-"אשרי" כנגד "הוי" על הסדר, יתבארו כל השאר.

ולכן אמר רבי יהושע בן קרחה שאע"פ שהם כ"ב "אשרי" בתהלים, העשרים מהם הם המכוונים ומתיחסים כנגד עשרים "הוי" שבספר ישעיה, כיוון בעצם כאשר ביארנו, והשנים הנותרים לא יתחייב שידרוש אותם כנגד הוי, ולא אמר רבי יהושע שעשרים לבד הם ותו לא כמו שהבין בדבריו רבי, אלא אמר שהעשרים מכוונים כנגד עשרים הוי, ואם לא היה התיחסות העשרים אשרי עם העשרים הוי אלא יחס המנין לבד, עשרים כנגד עשרים, היה מוכרח לומר שר' יהושע טעה במנין, שחשב שאינם אלא עשרים לבד, שאם הם יותר לא באו לזאת הכוונה להיות כנגד עשרים הוי, שלא היה להם להיות אלא עשרים ולא כ"ב, אבל אחר שביארנו שהיחס הוא כל אשרי שבהם מכוון ענינו ומתייחס כנגד ההוי, וענינו יחס עצמי, עתה אפי' שיהיו כ"ב לא קשה מידי כי המתיחסים אל העשרים הוי הם העשרים אשרי, והשנים הנותרים אין להם התיחסות עמהם. אמנם רבי ראה לכוין העשרים ושנים אשרי כנגד כ"ב אותיות, והוא שהתפלל דוד שיושג האושר על ידי ספרו זה כמו שמושג על ידי התורה, כי לעומת ה' חומשים עשה ה' ספרים בתהלים, וכ"ב אשרי כנגד כ"ב אותיות, והתפלל שדבריו אלה יהיו לרצון כל אמרי פיו, שיושלמו בכל השלימות, והוא המעשה והדיבור והמחשבה, כי החוט המשולש הזה הוא סוד ויסוד כל העבודה האלהית, כנגד המעשה אמר יעשו, כנגד הדיבור אמר יכתבו, שהכתיבה התכלית בה לדבר בם תמיד, כנגד המחשבה אמר יוחקקו, שהחקיקה בלב והוא מקור המחשבות, ואמר שיושג השלימות בלימוד בהם כמו שמושג הלומד בתורה, שאע"פ שיודע האדם הדין וחוזר ולומד אותו כמה פעמים, על כל פעם ופעם יש לו שכר ושלימות נוסף בנפשו, כי אין דברי תורה כספרי המיר"ס חלילה, שאין הלימוד בהם רק להשיג הענין שאומר שם, ואחר שהשיג וידע המכוון אין צורך לחזור וללמוד, ואפי' בפעם הראשונה אין צריך לדקדק בכל תיבה שבאותם הספרים, כי אין שלימות באותו הכתב, וז"ש לא יהיו קורין בהם כקורין בספרי מיר"ס, שאין הקריאה רק לידע המכוון בענין, אלא יהיו קורין בהם ומצד הקריאה לבד אע"פ שלא יבינו דבריו יזכו לשכר כנגעים ואהלות, שהם הלכות חמורות בתורה, והלומד בהם אין מבין לפעמים הכוונה, רק הוגה בהם ונקרא עוסק בתורה ומקבל שכר, ככה יהיו לרצון אמרי פי, שאע"פ שיעסוק ולא יבין יקבל שכר, או אפי' אם יבין לא יהיה הקבלת שכר מצד הענין אשר הבין, אלא על הלימוד עצמו יקבל שכר, ונגעים ואהלות רמוזים בכתוב כמ"ש ה' צורי וגואלי. כי דרך העולם כשמזכירים ענין נגעים ומיתה אומרים רחמנא ליצלן וכיוצא, ז"ש יהיו לרצון אמרי פי, כמו אותן ההלכות על נגעים ואהלות שהמזכירין אותן אומרים קודם ה' צורי וגואלי, צורי להציל מהנגעים, וגואלי מאהלות שהם עסוקות במתים, כמו ההלכות של צורי וגואלי שהם נגעים ואהלות, כהם ממש יזכו העוסקים בדברי אלא שיהיו לרצון אמרי פי.

עוד אפשר לומר דמדקאמר יהיו לרצון אמרי פי, דייק נגעים ואהלות דמשמע שהמאמרים של פיו מלבד הענין המכוון בהם באמרי פיו שהוא לרצון, יהיו גם המאמרים והאמרי פיו לרצון, והיינו ודאי ששאל שיזכו הקורין בהם מצד הקריאה וכנגעים ואהלות שהקריאה בהם זכות לקורא אע"פ שלא יבין.

ושמעתי דמעליותא דנגעים ואהלות הוא הקורא בהם לשמה, דהלכות דלא נהיגי בכל הדורות, ולכך מתן שכרן גדול. וקשיא לי דבזמן דוד כשהתפלל נהוגות היו, אם לא שנאמר דראה ברוח הקדש שעתידות להתבטל ודוחק.

דעני את דוד הוא יענה את שמואל במצפה. ויהיו לרצון אמרי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי:

· מעבר לתחילת הדף