כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/פג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png פג

סדר מטות שני[עריכה]

יבאר שהעושר איננו שלימות הוא בעצמו אבל הוא הכנה, ומכריע זה מסברא כי הממון קשה ההשגה ונוח לאבד, והשלימות ראוי שיהיה קרוב לאדם מאד בפיו ובלבב האדם לעשותו, זאת ועוד בחינה שנית שהשלימות הוא הדבר שדבק בו באדם בעצמותו והעושר איננו כן אלא דבר חיצוני בו שהעושר איננו שלימות הוא בעצמו, אבל הוא הכנה ומכריע זה מסברא כי הממון קשה ההשגה ונוח לאבד, והשלימות ראוי שיהיה קרוב לאדם מאד בפיו ובלבב האדם לעשותו, זאת ועוד בחינה שנית שהשלימות הוא הדבר שדבק בו באדם בעצמותו והעושר איננו כן אלא דבר חיצוני בו.

(במדבר רבה כב, ז) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'. זהו שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים. מהו כי לא ממוצא וממערב, לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אפילו פורש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים אינו נעשה עשיר, מהו ולא ממדבר הרים. אמר רבי אבא טרונניא כל הרים שבמקרא הרים הם חוץ מזה שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו, מה הב"ה עושה נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. לכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם זוזין, שזזים מזה וניתנים לזה. ממון מה אתה מונה אינו כלום. מעות מה לעת. וכלשון הזה אתה דורש, וכן חנה אומרת: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, מהו מרומם, באף שהוא מביא לזה מרומם את זה. עכל"ה.

ידוע הוא היות טעות גדולה לחשוב העושר לשלימות מכמה טעמים, הראשון מהיות השגתו רחוקה ובעמל גדול ואבידתו קלה, כדכתיב התעיף עינך בו ואיננו. ואחז"ל זה ממון. ויהיה כוונת הכתוב שאפילו שתמיד יהיה עיני האדם על קנינו, אח"כ ברגע קטן כשיעור הרף עין וסגירת עפעף יאבד העושר ההוא בענין רע, ז"ש התעיף לשון עפעף בזה שיעור המועט, אע"פ שתמיד היה עיניך בו לשמרו עכ"ז איננו כי לקח אותו אלקים, השני הוא שהשלימות צריך שיהיה דבר עצמיי באדם ודבק בו לא נפרד ממנו כמו העושר, ואין זה מסימן השלימות כי השלימות צריך להיות בהפך, השגתו קלה ואבידתו חמורה, דבק באדם עצם מעצמותו, וכמו שנאמר לא בשמים היא וכו' ולא מעבר לים וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. אמר כי הוא ית' לא שאל מהאדם דבר רחוק וקשה ההשגה מעבר לים או בשמים ולא דבר שלימות נפרד מן האדם, וזהו שאמר לא נפלאת היא ממך מלשון אשר יפלא ה' בין מחנה מצרים וכו'. לשון הבדלה, רוצה לומר איננה נפלאת ומובדלת ממך כעושר שהוא ענין מופלא ונבדל מהאדם, זהו שאמר לא נפלאת היא ממך אבל דבקה בך ממש, ועל ענין ההרחקה מההשגה אמר ולא רחוקה היא כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, כי בדיבור ומחשבה טובה לבד הב"ה מצרפה למעשה זהו לעשותו, ועל זה נראה לי שנאמר גבי איוב והיה האיש ההוא תם וישר וכו' ויהי מקנהו, שבענין שלימות התום ויושר אמר והיה האיש ההוא תם, שאומרו "האיש ההוא" מורה היות התום ויושר עצם האיש ההוא ממש ומהותו, אמנם העושר לא נאמר בו ויהי האיש ההוא עשיר אבל כתב בו ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן וכו', שהם מקנה קנינו ודבר חיצוני בו. מלבד מה שנתבאר בפסוקים אלה עיין עליהם בסדר נשא. ומסכים מאד לזה הם פסוקי שלמה המלך ע"ה בספר קהלת, הנה אשר ראיתי אני טוב וכו' והנלוים אליו כאשר ביארתי בסדר נשא עיין עליהם שהם מהבילים העסק בעניני העולם הזה. וכעת אבאר מפסוק אם יוליד איש מאה וכו'. וראוי לדקדק אומרו אם יוליד איש מאה דהיל"ל איש אם יוליד מאה, ועוד כפל ושנים רבות יחיה דהיינו ורב שיהיו ימיו ושניו וכו'. ועוד אומרו גם קבורה לא היתה לו, האם במי שלא זכה לקבורה מתשעי קרא, דבר רחוק הוא לדבר שלמה המלך ע"ה על פרטי א' שקרה מקרה ולא נקבר, ועוד מאי טוב ממנו הנפל, כי מה טוביות יש בנפל עד שיאמר שזה טוב ממנו, ולפי הפשט אפשר שאמר כי דרך הנפל להיותו טמון וקוברים אותו, על דרך כנפל טמון לו אהיה, ולזה אמר שאחר שלא היתה לו קבורה טוב ממנו הנפל שנקבר הוא מאמו. ועוד למה אמר כי בהבל בא ובחשך ילך. ולמה יחד הכל לביאה וחושך בהליכה ולא בהפך. ואומרו גם שמש לא ראה שכל הפסוק אין לו הבנה. ועוד מאי ואלו חיה אלף שנים פעמים ויקצר ואלו חיה אלפים שנה. ועוד כל אלו הפסוקים של כל עמל עד כי מי יודע וכו' כולם מקשה הם. ועוד קשה אומרו כי מי יודע מה טוב לאדם שמניח הדבר בברוך היודע בספק והדברים ברורים לעין כל שהתורה ועבודה הם הם הדברים הנאותים לאדם לעסוק בהם, ועוד בחיים מספר ימי חיי הבלו הדברים כפולים היינו בחיים היינו מספר ימי הבלו. ואומרו אשר מי יגיד לאדם וכו' דבר בלי טעם. והענין הוא אחר שביאר בפסוקים הקודמים היות ענין העושר הבל ואין בו ממש ושלימות מצד עצמו, אכן הכנה בעלמא הוא כמו שביארנום בסדר נשא, עכשיו בפסוקים אלו מניף ידו על הבנים ועל העושר גם כן ואומר אם יוליד איש, שלא בטבע להיות איש מלידה, ועם היותם רבים מאה יהיו כולם באחדות ואחוה ואהבה כאיש אחד שהוא דבר גדול, זהו שאמר אם יוליד איש מאה, שאף על פי שפשט הפסוק הזה כמו הפוך איש אם יוליד מאה, מכל מקום שני קרא ככתבו אם יוליד איש מאה לרמוז האמור ואמר כי יש בן אדם שחי שנים אלף ויהיו בעיניו כימים אחדים, כי כולם יצאו בבהלה וחיי צער, לז"א ושנים רבות יחיה, והימים של השנים יהיו רבי הכמות ואיכות, זהו שאמר ורב שיהיו ימי שניו, שאם הימים ימי שניו רב הנה השנים יפלו לסכום גדול, והכוונה שהיו חיי נחת רוח עד שרב יהיו ימי שניו, ובכל זאת לא השתדל להשלים נפשו להשביעה בדברי שלימות שהיא שבעה בהם, שהם התורה והעבודה, זהו שאמר ונפשו לא תשבע מן הטובה. הנה בלי ספק איש כזה גם כי ימות קבורה לא תהיה לו אלא יחזור לזה העולם בסוד גלגול המקובלים להשלים חוק נפשו, זהו שאמר וגם קבורה לא היתה לו, דלא כתיב לא תהיה לו אלא היתה לו, כלומר שאף על פי שנקבר לפי האמת לא היתה לו לעצמותו כי אם לאותו הגוף לבד, אבל לא לו לעצמותו כי לא הלך לקץ לנוח לעמוד לקץ הימין, אבל צריך לחזור ולהתגלגל ולכן טוב ממנו הנפל. שמעתי מפי קדוש כמהר"ר משה קורדובירו זלה"ה שהנפל הוא מצד הגלגול הנזכר שמגלגלו הב"ה לקבל עונשו מכריתות שנתחייב בשכבר היה לעולמים אשר חלפו, באופן שכבר התחיל לתקן והנפילה לנפל קימה היא לו, לזה אמר טוב ממנו הנפל, יען שהנפל כבר התחיל ליתקן וזה הולך ומתקלקל, וזהו שאומר כי בהבל בא. רוצה לומר כשבא לעולם הזה בא בהבל שאין בידו שום שלימות ובא לקנותו, ולא די שלא קנה שלימות אלא שעשה עבירות והשחית דרכו על הארץ, ז"ש ובחשך ילך שהוא גרע מהבל, ולזה במדה שמדד בלכתו בחשך ככה בחשך שמו יכוסה, ושמו נאמר על הנפש, על דרך: שם רשעים ירקב. גם שמש לא ראה, אמר שמש על דבר השי"ת ותורתו, ששמש ומגן ה' אלקים, ועבודתו זהו שאמר גם שמש לא ראה ולא ידע נחת לזה מזה, רוצה לומר לא ידע ולא הכיר נחת רוח לזה מזה, כלומר שיתרון האור ניכר מתוך החשך, שהחשך מודיע מעלת האור, וזה לא ידע להכיר נחת לזה מזה, שמזה החשך היה יכול להשיג נחת לזה האור והשמש ולתת לו יתרון, וכיון שכן הוא מה תועלת בחיים אלו, כי אפילו חיה שנים רבות, ולא עוד אלא שיחיה אלף שנים בכמה פעמים זהו שאמר ואלו חיה אלף שנים פעמים, רוצה לומר בפעמים רבות בסוד הגילגול הנז' לעיל, ובכל ריבוי השנים האלה אשר חיה אותם בפעמים רבות, אם טובה לא ראה בהם, דהיינו טוביות הנפש הלא אל מקום אחד הכל הולך, רוצה לומר הלא אל מקום אשר הלך בראשונה בפעם הראשונה אל אותו מקום בעצמו ילך בפעם השנית שנתגלגל, כמו שאמר ואלו חיה אלף שנים פעמים, כדפרשית על פעמים רבות שיבוא בגלגול אליהם, הוא אומרו הלא אל מקום אחד הכל הולך, שמצטרפים עונות ראשונים עם האחרונים, זהו שאמר הכל שתיבת הכל לרבות ראשונים ואחרונים, שהכל גורמים שלמקום אחד הכל, ואמר כל עמל אדם לפיהו, שבשביל אכילת הפה למה יעמול כל הגוף, וגם הנפש לא תמלא חסרונה, כי טועה זה העמל לפיהו, כי מה יותר יתרון יש להחכם מן הכסיל וגם לעני להיות יודע להלוך נגד החיים. הם עניינים של ע"ה, כי איננו חפץ כי אם במעדני העה"ז באומרו שטובי העולם הזה נראים לעין, טובי העולם הבא נעלמים מהעין, ז"ש טוב מראה עינים, על דרך כי תאוה הוא לעינים, טוב מראה עינים טובי העה"ז מהלוך נפש שהולך לעה"ב, ולעומת דברי זה הכסיל אמר שלמה המלך ע"ה כי גם זה הבל ורעות רוח, ואמר שראוי לבדוק בשמות שעל כיוצא באיש הזה מה שהיה כבר נקרא שמו, ר"ל על מהותו ומה שהיה כבר נקרא שמו להורות על מה שהיה שמו מוכיח עליו ונודע אשר הוא אדם, כמ"ש חז"ל שנבראתי אדמה בפסוק וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ז"ש אשר הוא אדם וכו', ואם כן כיצד יוכל לדון עם הב"ה שהוא התקיף, כי יש דברים הרבה מרבים הבל, ובפרט לאדם ז"ש מה יותר לאדם כי כאיש גבורתו בחטאו, ואמר כי מי יודע מה טוב, רוצה לומר מי הוא זה שהשיג ויודע מהו הטוב לאדם בחיים, והם החיים הנצחיים, הלא הוא המספר ימי חיי הבלו שהוא הוא הטוב לאדם ולא דבר זולתו, שהרי על ידי ימי מספר חיי הבלו ובאמצעותם ישיג החיים ויקנה לו חיי העולם הבא הנקרא בפסוק זה בשם חיים סתם, באומרו בחיים שבלי ספק טוב גדול יש בחיים נמשך מימי חיי הבלו, אם יעמול בהם בתורה ומצות, והוא לא כן יעשה אלא יעשם כצל עובר בהשגת קנינים מדומים בעושר וכבוד וכיוצא, מאבד ימי חיי הבלו ומאבד מלהשיג הטוב שבחיים המושגים מימי מספר חיי הבלו כאמור. ואם נפרש תיבת מה טוב כמו מה רב טובך אשר צפנת וכו'. ואמר זה הענין בעצמו באופן אחר והוא כי אמר מי יודע מה טוב, רוצה לומר כמה וכמה טוב לאדם בחיים דהיינו החיים הנצחיים מועילים מאד המספר ימי חיי הבלו שממנו נמשך כמה טובה כפולה בחיים, שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ועם היות כמה רב טוביות ימי חיי הבלו האדם עושה אותם כצל עובר, ואין ראוי לעשות כן כי מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש, והראוי היה שינדד האדם מעיניו ומעפעפיו תנומה בימי חיי הבלו להשיג בהם החיים הנצחיים, ולא שיעשם כצל עובר בהשיגו עניני העולם הזה שאינם כי אם הבל הבלים שאין בהם ממש, ואין ראוי לאבד הזמן בהבל כי לב חכם לימינו ולב כסיל לעניני העולם הזה המכונים בשמאל זהו שאמר לשמאלו. ולזה החכם שלמה המלך ע"ה לא שאל לו לא עושר וכבוד ולא זולתם מההצלחות, כי אם חכמה להנצל מהחטא וממשפטי ישראל העמוקים, כדכתיב ויאמר אלהים יען אשר שאלת את הדבר הזה וכו'. וכמו שנתבארו הפסוקים בשלימות כסדר עיין עליהם, והוא מה שאמר במקום אחר אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת. אמר שהחסר לב הרודף אחר ההצלחות בעה"ז אולת תחשב לו היותו שמח, דקינה מבעי ליה ויגון שכלה בהבל ימיו ושנותיו בבהלה, זהו שאמר אולת שמחה לחסר לב, אמנם ואיש תבונה יישר לכת, ר"ל לאיש תבונה השמחה הנז' יישר לכת, שהעיקר במצוה היא השמחה, על דרך תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. ואלו היה לו דעת היה מיצר בהצלחות המדומות שגורמות ומונעות השגת השלימות, על דרך מה שאמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. ופירשו בו אל תיגע להעשיר לזולתך ולעזוב לאחרים חילך, ולזה לא אמר להתעשר אלא להעשיר, ולא עוד אלא שגרם לך להתחדל מבינתך ומעסק התורה, כי המרבה סחורה לא יחכים. ואפשר שאמר מבינתך חדל, רוצה לומר אף על פי שגליתי אזניך לאמר אל תיגע להעשיר אין צורך לזרוזי כי אתה מבינתך תבין מהחדל מהיגיעה להעשיר במעט השקפה כי קל הוא ותבינהו שאין ראוי לאבד האדם זמנו ללכת אחרי הממון והוא הבל שתעיף עינך בו, וכדפרשית לעיל בתחלת הסדר. ובזה נבין לע"ד מאמר חז"ל בפסוק האזינו כל יושבי חלד. למה נמשלו כל העולם לחולדה, שכמו שהחולדה אף על פי שיש הרבה חיות ביבשה יותר יש בים אבל החולדה לא יש בים, ורבנין אמרי נמשלה לחולדה שכמו שהחולד גורר המאכל ומוליך ואחר כך בא חולדה אחרת ואוכל אותו, וצריך להבין דברי תנא קמא מאי קאמר קרא בכינוי זה שכינה אותם לחולדה, ואבא מארי זלה"ה פי' בדרשותיו שדקדק בעל המאמר אומרו חלד, והנכון שיאמר חדל כמו אדעה מה חדל אני, אהיה עם יושבי חדל, לכך דרשו לשון חולדה לומר שאף על פי שמן הדין היה שתמצא גם היא בים כשאר החיות ואפילו הכי אין דמותה בים, כן הוא העולם עצמו שמן הדין היה שיהיה בים טבוע בים שהארץ כבדה וראוי שהמים יעמדו למעלה, וזהו שנאמר תהום כלבוש כסיתו בארץ והעולם, ומן הדין היה שעל הרים יעמדו מים ומכסות ההרים, אלא בחסדך עשית זאת, נמצא שכל העולם הוא כמו חולדה שלא נכנסה למים, ואם כן ראוי להתעסק במושכלות שאין ראוי לעשות הפך הטבע אלא לחסידים ואנשי מעשה, כמו שמצינו שאמרו ז"ל: כי מלאה הארץ חמס, שצועקת חמס שלהיותה הפך הטבע רקועה על המים והוא עול כיון שהם רשעים, וחכמים אומרים שנקראת חולדה שכמו שהיא גוררת כך בני אדם גוררין בעול וחמס ולא שוה להם, ועזבו לאחרים חילם, והראוי שהאדם יעסוק בתורה ויעשה צדקה בממונו ויתן בטוב לב לזולתו ולא יארע לו אז מעשה החולדה עכ"ל. ולע"ד נראה לי דתנא קמא סבר שכמו שהחולדה בחריפותה וחריצות ניצולה מהכנס בים, כן העולם יאזינו לדבריו ויהיו כל יושבי חלד שבאמצעות המצות ושמוע תוכחתו ית' יהיו כמו החלד שלא נטבעה בים, גם העולם לא יטבעו בים ומצולות העונות וזעפם, באופן שלשבח נמשל העולם לחלד, ורבנין דורשים שם זה לגנאי שהעולם כמו חלד שהחולדה מוליכה לחורה וחולדה אחרת נוטלת כך העולם, אם כן ראוי להם לקחת מוסר השכל לבלתי עזוב לאחרים חילם, באופן שהעושר איננו שלימות אבל השלימות במדות ומושכלות והתורה והעבודה הם הם העושר האמתי והוא השלם בכל ואפילו יהיה עני ודל, אשר על זה נאמר טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים והוא עשיר, דקשה מהי תיתי שהעקש דרכים והוא עשיר היה טוב, עד שהודיענו שלמה המלך ע"ה ואמר טוב רש הולך בתומו מהעקש דרכים והדבר פשוט, אכן אמר שעם היות העקש דרכים עשיר ומוצלח, עכ"ז טוב רש הולך בתומו הוא הוא העשיר האמתי, ז"ש והוא עשיר. כי עשיר ורש שם בעה"ב הוא העיקר, ובזה מדוקדק לשון והוא שהוא מיותר שהיל"ל מעקש דרכים עשיר, אמנם אומרו והוא חוזר לראש הפסוק שמודיע שהוא הוא העשיר באמת, הרש ההולך בתומו לא זו אף זו, שבכלל העבודה והתום סוף העושר והכבוד לבוא, ובכלל מאתים מנה, ולזה אפשר שאמר והוא עשיר שהוא עתיד להיות, ובזה נבוא אל המאמר המורה היות הכל מאתו ית' והעובדו יזכה לכל. וראוי לעורר בו ראשונה מאי קשיא ליה שאומר מהו כי לא ממוצא וממערב, והדבר פשוט שאין בו שום קושי. ועוד כפל הענין בשלילה וחיוב, שאומר לא ממה שאדם יוצא וכו' נעשה עשיר זהו בלשון שלילה, ואחר כך חוזר ואומר הענין שנית בלשון חיוב אפילו פירש בספינות והולך ממזרח למערב וכו' אינו נעשה עשיר, ואחד משתי הלשונות היה מספיק. ועוד מאי קשיא ליה מהו ולא ממדבר הרים, דפשטיה דקרא הוא שלא תעשיר ההליכה ממוצא וכו' ולא הליכת מדבר והרים, וכן נראה שפי' תנא קמא דקאמר בלשונו וחוזר על המדברות ועל ההרים וכו', דדורש הרים לשון הרים כפשוטו, ומה הכריח לר' אבא טרונניא לדרוש הרים לשון רוממות, ומהיכן יליף שנוטל נכסים מזה ונותן לזה מפסוק זה ישפיל וכו', ועוד בשלמא שנכסים מזה זה ברור בשם נכסים, אמנם ונגלים לזה אין זה בכלל נכסים:

הביאור הוא דקשיא ליה שתי קושיות בפסוק ממוצא וממערב. הא' אמאי נקט ממוצא וממערב דהיינו מזרח ומערב ולא נקט נמי צפון ודרום, ועוד אמאי קאמר ממוצא שהוא מזרח, ונקרא מוצא על שם שיוצא משם השמש, וראוי שיאמר בפי' כי לא ממזרח וממערב, ואלו הקושיות נרמזו באומרו מהו כי לא ממוצא וממערב, ולזה תירץ ואמר לא ממה שאדם יוצא, הכוונה דאין הכי נמי שממזרח למערב יש הכנה לעושר בטבע, וראינו כמה וכמה שהעשירו אבל לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה נעשה עשיר, שאף על פי שאתה רואה שלפעמים הרויחו והעשירו איננו ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה בכחו ועוצם ידו כי אם מברכת ה' היא תעשיר ולא מעמל ויציאה בסחורה, כי מצינו כמה וכמה שאפילו פורש בספינות והולך במדברות עכ"ז אינו נעשה עשיר, מינה ניליף לכשנעשה עשיר שלא ממוצא וממערב הוא לו אלא מחסדי ה' הוא, נמצא שאומר אפילו פורש הוא, שמביא ראיה מבני אדם שפירשו בספינות ומדברות ואינם נעשים עשירים להכריח לאותם שנעשו עשירים שלא ממוצא וכו' הוא, דחבריהם יוכיחו דהרבה עשו ולא הועילו, וכל זה דקדק באומרו ממוצא דאף על גב דפשטיה דקרא הוא על מזרח ע"ש השמש שיוצא וזורח, עכ"ז נקט האי לישנא לומר דלאו ממה שהוא יוצא ועמל משיג העושר, דהשתא לשון ממוצא שתי לשונות משמש ממזרח ומשמש גם כן ממה שיוצא ועמל מדנקט לשון מוצא, ולהכי נקט שני גבולים אלו, לפי שכולל תיבה אחת ממוצא על מזרח ועל מה שיוצא ועמל, ולהכי לא הזכיר צפון ודרום, ותנא קמא פי' הרים כפשוטו דהיינו לכת בהרים, אמנם הוקשה לו דכמו שאמר ממוצא וממערב וממדבר כולם במ"ם כך היל"ל מהרים במ"ם. ועוד שיש חסרון וא"ו כדקאמר ממזרח וממערב כך בחלוקה זו ולא ממדבר והרים או ולא ממדבר ומהרים, זהו שאמר מהו ולא ממדבר הרים דחסרה וא"ו ומ"ם, לזה אמר רבי אבא שהכוונה הרים לשון רוממות, ולזה לא אמר ומהרים לומר שלא ממוצא וכו' ולא ממדבר, אין מכל אלו רוממות, שאין אדם מתרומם מכל אלו, דהיינו מוצא ומערב מדבר כי אם ע"י הב"ה שנוטל נכסים מזה ונותן לזה, באופן שהעיקר תלוי במעשה ה' במשפט שנוטל מזה ונותן לזה, ודקדק בזה באומרו זה ישפיל וזה ירים. דקשה אמאי נקט לה בשנים, כי ליכתוב משפיל ומרומם הכל באדם אחד, מדנקט קרא זה ישפיל וזה ירים בשני אדם כדקאמר, זה וזה מורה שמהשפלתו של זה נעשה רוממות זה, ובהכי ניחא נמי דמאי שנא דפתח בפורענות זה ישפיל וזה ירים, דהיל"ל זה ירים וזה ישפיל לפתוח בזכות, אלא ודאי הכי קאמר זה ישפיל ואחר כן משפלות זה ירים האחר, והיינו דמייתי ראיה משם נכסים מדלא נקראו מכוסים דהיה משמע מכוסים מעין כל לא לזה ולא לחבירו נגלו, אמנם מדקאמר נכסים שנכסין בהווה ולא נכסו לגמרי כיון שנגלו לחבירו, לזה נקראו נכסים ע"ש שנכסים וכו'. באופן שה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם על צד המשפט והיושר, כי באף שהוא מביא לזה בחטאיו מרומם לזה חבירו, ובזה נבוא אל ביאור הפרשה. וראוי לעורר ראשונה אומרו ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, דלמה הפסיק בין רב לעצום דהיל"ל ומקנה רב ועצום היה לבני ראובן ולבני גד. ושמעתי מהחכם השלם כמהר"ר משה אלשיך נר"ו שתירץ כי בני גד היה המקנה שלהם מרובה על של ראובן, והיינו דקאמר ומקנה רב היה לבני ראובן, אמנם ולבני גד עצום מאד, שעצום מאד מורה היותו מרובה על של ראובן, והכריע החכם השלם הנזכר ענין זה ממה שראינו בני גד מדברים קודם ראובן, והראוי להקדים הבכור ראובן לפתוח ראשון, אלא ודאי מהיות לבני גד מקנה רב ועצום כמו שנאמר לכך היה צערן גדול על של ראובן, ולזה היו מדברים בתחלה ושמים נפשם בעובי הקורה ונכון הוא מאד. ועוד מאי הארץ אשר הכה ה', כי מודעת זו ולא היה להם לומר אלא הארץ הזו ארץ מקנה ולעבדיך מקנה. ועוד ויאמרו מיותר דהיל"ל אחר ולעבדיך מקנה אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת וכו'. ועוד בני גד ובני ראובן מאי סברו מעיקרא ללכת גדוד עם ישראל או לאו, אם רצו ללכת היה ראוי שיאמרו כן והיו מסלקים חרון אף משה מעליהם ותרעומת, ואם לאו ודקרי לה מאי קארי לה דהאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. ועוד למה הכא נקט מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה' ובסמוך אומר לבלתי בוא אל הארץ אשר נתן להם ה'. דיש חילוף בין לשון עבור לבא. ועוד כפל והנה קמתם תחת אבותיכם היינו תרבות אנשים חטאים, שתרבותם כיוצא בהם דתולדותיהם כיוצא באבות נזיקים הם. ועוד מאי כי תשובון מאחריו וכו', ואם הכוונה על שיניאו את לב בני ישראל כאשר עשו אבותם, אם כן יהיה מאמר כי תשובון דברים מיותרים שכבר נאמרו. ועוד כי אמר קמתם בלשון עבר ואחר כך קאמר תשובון בלשון עתיד. ועוד גם כן אומרו ויסף עוד להניחו, ולעיל אמר לשון הנעה, ויניעם במדבר. וידוקדק גם כן אומרו ויסף עוד שכבר נאמר לספות עוד על חרון אף ה'. ואומרו ושיחתם לכל העם הזה, ודאי שאם יניחם במדבר שישחית לכל העם הזה. ועוד קשה בני ראובן למה יחשיבו את צאנם יותר מטפם עד שהקדימו גדרות צאן נבנה למקננו ואחר כך וערים לטפנו, שממונם חביב עליהם יותר מבניהם וטפם עד שהוצרך משה אדוננו עליו השלום לומר בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך וגדרות לצאנכם, צריך לתת להם אי זו סברא, והיינו יכולים [לומר] דלעולם בני ראובן וגד מחשיבים בניהם וטפם יותר מקנינם, ומה שאמרו גדרות צאן נבנה למקננו הכי פירושו נבננה גדרות צאן למקננו ובהכי ישארו הערים הבנויות וערי המבצר לטפנו לרוחה בצאת המקנה מבניהם הצאן לגדרן, והנה אומרו וערים לטפינו לפי זה אין הכוונה וערים נבנה לטפנו כי בצורות ובנויות הם מאז, וכדכתיב בסמוך וישב טפנו בערי המבצר, ז"ש וערים לטפנו. שרוצה לומר בעשותינו גדרות לצאן ממילא ישארו הערים לטפינו, אמנם משה אמר שאין ראוי להניח הטף בערים כאשר המה כך אלא יחזקו את בדקן, ז"ש בנו לכם ערים לטפכם, דהיינו החזיקו בדקן ואחר כך בנו הגדרות לצאן, כי ראוי להקדים העיקר והם הערים לטף אפילו בחיזוק הבדק של הערים ואחר כך בנו גדרות צאן לצאנכם, ועוד וישב טפינו בערי המבצר ואנחנו נחלץ חושים עד אשר הביאונום אל מקומם לא נשוב וכו'. ועוד איך נותן טעם ללא נשוב אל בתינו עד התנחל וכו' כי לא ננחל וכו', כי מה יתן ומה יוסיף אם ינחלו איתם או לאו לשלא ישובו אל בתיהם. ועוד בדברי משה יש כפל אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה', כדאי שיאמר אחד מהם. ועוד מאריך באומרו ועבר לכם כל חלוץ וכו' הכל יתור. ועוד קשה פעם אומר כאשר אדוני מצוה, ופעם שנית אומר כאשר אדוני דובר, ונבין אומרו כל חלוץ צבא לפני ה', תיבת צבא נוספת שלא באה כך בדברי משה. ועוד בא אריכות בדברי משה אם יעברו אתכם, וכן בסמוך אם לא יעברו חלוצים אתכם, אתכם אתכם למה:

הביאור במה שהצענו היות ראוי לשלם להחשיב הדברים של שלימות והיותם אצלו לעיקריים, כי בכללם יושגו כל מיני ההצלחות, הן הנפשיות הן המדומות, והעסקים הגופניים יהיו כקש לפני רוח רוחם ולאפס ותוהו יחשבו בעיניו, ולעומת זה אמר כי אלה בני גד ובני ראובן בהיות להם מקנה עצום לא שבעה עיניהם מהעושר, על דרך אוהב כסף לא ישבע כסף. ולזה נטו אחרי מקום מקנה וימאסו בארץ חמדה צבי צבאות גוים, כל זה מרוע לבבם והיות המקנה רב האיכות בעיניהם, ז"ש ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, דלא כתיב ומקנה רב לבני ראובן ולבני גד שלא היה אלא מועט אלא שהיה בעיניהם לרב וחשוב ביותר וחביב יותר מטפם, שהרי מצינו שהחשיבוהו יותר מבניהם וטפם בהקדימם גדרות צאן לערים לטפם, נמצא שתואר עצום מאד בא להורות על רבוייו בפועל, ותואר רב בא להורות על מציאות חשיבותו בעיניהם והיותו רב הערך, ולהכי לא נכתבו יחד רב ועצום. עוד איפשר שבני גד ובני ראובן היה להם מקנה רב מימי עולם היותם אנשי מקנה מעת רדתם למצרים ובעלותם, אכן כעת במלחמת מדין נתעצם יותר כי קנו חלק אנשי הצבא וכיוצא, וכן תמצא לחז"ל שאמרו ולמדו מסמיכות הענינים זה לזה שמשם נתרבה להם לבני ראובן וגד, ועל דרך זה נפרש אומרו ומקנה רב היה מאז ומקדם מעת מצרים לבני גד ולבני ראובן, וע"י מלחמה זו נעשה עצום מאד, ולפי שהיו השני ענינים של רב ועצום בזמנים מוחלפים, רב מזמן רב ועצום כעת על ידי מלחמת מדין נתעצם, על כן לא נכתבו יחד רב ועצום, אלא מוחלקי' זה מזה, וכראותם שהמקום מקום מקנה אמרו הצעה אחת והיא הארץ אשר הכה ה' לפני בני ישראל סובל שתי הכנות, האחת לגנאי והיא אשר פירש הרב בעל העקידה ז"ל שאמר כיון שלא בעמל ויגיעה בחרבם ובקשתם ירשו ארץ אלא הארץ אשר הכה ה', ראוי שתינתן להם בנקלה דבר שלא עמלו בה, וכההיא דאמרינן בריש שנים אוחזים (ב"מ ב:): חבראי לאו מידי חסר בה איזיל אתפיס ואיפלוג בהדיה. וזה כי ראה משה עליו השלום שבני גד ובני ראובן לא הזכירו שם שמים בפיהם בכל דבריהם, לא בתחילה ולא בסוף זולת המקום הזה לכוונה הנזכרת, ולכן כמתלהלה ירה זיקים בתוך דבריו באומרו אם תחלצו לפני ה', לפני ה' כמה פעמים, להורות שהכל בידי שמים, לעומת זה אף הם עונים אמריו לו, ועבדיך יעברו לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר, ממש כדיבורו להזכיר לפני ה', הן הוא אמת לזכור ה' תמיד, וגם אנו מפינו לא ימוש מלומר לפני ה' למלחמה מעין ממש כאשר אדוני דובר בכל דבר ודבר שם שמים, כן לרב ז"ל. ולע"ד נראה לי שהוא לשבח כי הם שמו הנחה שלא יאשימום לאמר פן מורך לבב ופחד האויבים עשו את זאת לבחור בעבר הירדן לבלתי הכנסם למלחמה לראות חרב שלופה וקשת דרוכה פן ימותו, וטובה להם מלא כף נחת ממלא חפנים בעמל ורעות רוח, והנה היתה אשמתם גדולה בזה שהיו מניאים את לב העם בלי ספק, לעומת זה אמרו אשר הכה ה', כי אחר שהוא יתברך ויתעלה המכה אותם לפני ישראל, כי הוא הנלחם להם והם יחרישון, ולא בחיל רב ועצום אלא בזכות תליא מילתא, והיינו מה שכוונו באומרם לפני עדת ישראל העדה הקדושה באיכותה היא היא הגורמת כל זאת ההכאה ולא ברב עם, ולכן לא אמרו לפני בני ישראל, וכיון דכן הוא ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, ולזה אנו בוחרים בה כי ודאי מה' יצא הדבר מסכים אלינו כיון שיש לנו מקנה יתן לנו די מחסורנו אשר יחסר לנו, ושתקו בני גד ובני ראובן בחשבם יסכים משה תכף עמהם ויתן להם הארץ ההיא כיון שאין בלבם שום הרהור רע כאשר גילו לו מצפונם באומרם הארץ, ונביא הוא להבין הדבר ועומקו. אמנם משה עליו השלום שתק, כי לא נחה דעתו בזה משתי בחינות, האחת דלא הונח שאין בלבבם מורך לבב כלל ועיקר כמו המרגלים עכ"ז ראוי להתרחק מהכיעור ומהדומה לו, כן יחשדום שומע. והשנית כי היה חפץ יהיו כל עם ה' יחד בתוכיות הארץ בעבר הירדן ולא יחצו לשתי ממלכות והירדן מפסיק ביניהם, כי הוא מחייב פירוד חלילה. ולעומת זה שתק בלי ספק שחשב יהיו נכוים בפושרין. ובזה מובן אומרו ויאמרו אם מצאנו חן וכו', כי הוצרכו להתחיל באמירה זו לעומת שתיקותו, והוא אומרם יותן כאלו הענין מחוייב מעצמו ונאות עד שמאליו יותן את הארץ הזאת לעבדיך כיון שהוא מקום מקנה ולעבדיך מקנה, אם כן יותן מאליו אלינו כי כן ראוי ואל תעבירנו את הירדן, ואפשר שבני גד יותר חריפים בויכוח או במעלה עד שהקדימם בכל מקום, ובפרט בדברי משה באומרו ויאמר משה לבני גד האחיכם יבואו, כלומר האמת הוא כדבריכם שה' הכה ומה' התשועה, אכן סוף סוף ביאת המלחמה שיבואו אחיכם אין ראוי שהם לבד יבואו ויצטערו, ז"ש האחיכם יבואו למלחמה זו היא הבחינה הראשונה, והשנית היא ואתם תשבו פה, והלא אתה ראובן בכור ישראל וגד מחשובי בניו ואיך אתם תשבו פה חוצה לתוכיות הארץ, זר מאד אלו הטענות הם לביני ובניכם אשר אני משיג טוהר לבבכם, אמנם יש טענה אחרת חזקה והיא שלמה תניאון את לב בני ישראל וכו', כי לאו כוליה עלמא טוהר לבבכם גמירי כמוני היום, אבל יחשבו רעה לכם ויחשדו אתכם ברכי לבב ומפחדים ותניאו גם כן לבם, ונמשך נזק גדול וחטא רבים שתחטיאום כי כה עשו אבותיכם כו', ואמר מעבור אל הארץ וכו' להורות שהארץ כבר היא מסורה ביד ישראל מאחר שהשר שלה ניתן בידם כמ"ש אחז"ל ראה נתתי לפניך את הארץ החל רש, שנתתי לפניך את הארץ הוא השר שלה, ולכן החל רש בירושה כי סר צילם מעליהם, ז"ש מעבור אל הארץ שאין צורך לעשות מלחמה כי אם לעבור אל הארץ אשר נתן להם, נתן לשעבר משמע כאמור דבהעברה בעלמא יזכו בה להיותם קרובים וסמוכים לירדן, לכן אמר כאן לשון העברה לעבור את הירדן, ז"ש מעבור. ובסמוך אמר בא אל הארץ לשון ביאה, לפי שהיו רחוקים מאד אז בזמן המרגלים שייך לשון ביאה מרחוק ולא לשון העברה שהוא בקרוב. ולהיות הדברים של בני גד סובלים השתי ענינים, או שהיה בהם מורך לבב או דברים כפשטן ועל בוריין מצד צורך המקום למקנה קנינם, והמקום מקום מקנה על כן אמר שאם אמרו זה להניא את לב העם מצד מורך לבם, הנה הדבר קשה מאד ועון פלילי, ולכן אמר והנה קמתם תחת אבותיכם. תחתם ממש וממלאים מקומם, ואם אין בלבם שום מורך כי אם בלב שלם עם אלקיכם, אמרתם אל תעבירנו את הירדן הזה, מכל מקום לא יצאתם מהיותכם לפחות מכלל תרבות אנשים חטאים, שעם שאינכם ממלאים מקום אביהם ברשעות, לפחות תרבות רעה כאנשים חטאים יש בכם, כי אין דרך ארץ לבוא אחיכם למלחמה ואתם תשבו פה. ואמר להם כי תשובון מאחריו. כלומר כל זה שאמרתי לכם הוא על מונח שאין בלבבם עול כי אם יושר ודעת, שפתיכם ברור מללו מה שבלבכם בפיכם, אמנם אם ח"ו יש בכם שורש פורה ראש לשוב מאחרי ה' ולכן בחרתם לכם זה המקום מיוחד בהפסק הירדן להפסיק ביניכם ובין ישראל על דרך מה שחשבם אחר פינחס בבנין המזבח, לעומת זה אמר כי תשובון מאחריו, ר"ל כאשר תשובו מאחריו ותהי זאת פנייתכם, הנה בלי ספק גדול יהיה עונכם זה חמור על עון המרגלים, ז"ש ויסף עוד חרון אף ה' עברה וזעם להניחו במדבר, להניחו ולא לגמרי להניעו במדבר כאשר בעון המרגלים, כי אם להניחו במדבר, הנחה לחלוטין, ולזה אמר ויסף עוד שהוא תוספת עוד חימה עזה להניחו ולא להניעו, ועוד ש"ושיחתם לכל העם הזה", כי בתחילה לא נמשכה ההשחתה כי אם לקצת העם, והם אשר מבן עשרים שנה ומעלה, אכן כעת שתהי' הנחה תהיה השחתה לכולם ואפי' הקטנים. וגם כן כוון כי אם הראשונים נתעכבו נמשך להם תועלת בבחינת שלמדו התורה בהיותם אוכלי המן, שלא ניתנה תורה אלא להם ולכיוצא בהם, אמנם כעת שכבר למדו ושיחתם לכל העם הזה ולא תועילום כלום כי אם אדרבא השחתה ולהיות שמשה עליו השלום ירד לעומק דעתן כאמור ועכ"ז נתרעם עליהם מצד שישמעו השומעים ויטעו, ודבר כזה ראוי לאסור מפני הרואים, ודבר שאסור מפני מראית העין אעפ"י שבחדרי חדרים אשר בלבם הם יראים את ה', עכ"ז אסור. לעומת זה כתיב ויגשו אליו ויאמרו וכו'. הודו לדבריו ולא בושו, ולהחזיק שאין בדעתם מורך לב עליהם או על טפם מיראתם פן יהיה לבז על דרך וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה וכו', לעומת זה הזכירו הטף כלאחר יד ולא החשיבוהו אלא אמרו וגדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו. ערים כל דהו, כי לא כתיב כאן ערי מבצר, ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל כאשר זה יורה אמיצות לבבינו, והבטיחו במנצח יתברך ויתעלה, ואעפ"י שנניח בנינו וטפינו בערים כל דהו, עכ"ז בעיניו יהיה נחשב כיושבים בערי המבצר להשקיט לבבינו עד שלא נשוב כי אם עד התנחל בני ישראל איש נחלתו שהוא חילוק הארץ, ז"ש וישב טפינו בערי המבצר וכו' לא נשוב. ונבין טוב טעם באומרו כי לא ננחל וכו', ר"ל חלילה מחשד אותנו לשבים מאחרי ה' אפילו להסתפק כאשר אמרת בכי תשובון מאחריו, כי מה שלא ננחל אתם מעבר הירדן איננו מצד פירוד חלילה לשוב מאחרי ה', רק שנחלתינו באה אלינו, וחבלים נפלו לנו בנעימות, אף נחלתינו שפרה עלינו כאלו היא באה אלינו מעצמה, כאלו יש בה רוח חיים לבא כי היא מתייחסת אלינו מקום מקנה ולעבדיך מקנה, ובזה נחשב כאלו באה נחלתינו אלינו. ויאמר אליהם משה אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' על פי מה שכתבנו בשם הרב בעל עקידה ז"ל, שמשה תפס להם על שלא הזכירו שם שמים בפיהם, שזה מורה היותם בוטחים בזרועם וכח עוצם ידם, ובפרט שאמרו עד אשר אם הביאונום אל מקומם כאלו הם הם המביאים אותם, אשר לכן אמר תמיד בכל דיבור ודיבור לפני ה', על פי דרכו נוסיף לקח טוב שאמר אם תעשו את הדבר הזה, ומלבד בעשותו צריך שיצטרף אליו שתחלצו לפני השם הנוצח והלוחם, כי בזולת זה שיחתם דבריכם הנעימים, וזה טעם כפל אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו, כי זה בלא זה איננו כלום, אלא הצטרפות השני ענינים הוא הנכון. עוד אפשר שאמר אם תעשו את הדבר הזה על מציאות ההליכה עמהם, והוא עיקר החיוב ואם תחלצו לפני ה' דהיינו מה שיתנדבו מעצמם ללכת לפני בני ישראל ויצא מפיהם וראוי לקיימו לכבוד ה' ההולך לפניהם, לעומת שני ענינים אלו אמר ונכבשה וכו', והייתם נקיים מה' כנגד מה שילכו לפני ישראל ממש לפני הכל, ומישראל במציאות ההליכה, כי אפילו שילכו עמהם אם לא ילכו לפני הכל כאשר יצא מפיהם לא ינקו מה'. והרב בעל עקידה ז"ל פירש נקיים מה' במה שיחשבו שהכל ממנו ובכחו יעשו חיל, וזה יהיה בהזכירם שם ה' תמיד שגור בפיהם, בזה יהיו נקיים מה', ובמציאות ההליכה נקיים מישראל, נמצא הנקיות מה' במחשבה ודיבור והנקיות מישראל במעשה. ועל פי דרכו יבא על נכון אומרו והיתה הארץ לכם לאחוזה לפני ה', שמצד ההליכה תהיה לכם לאחוזה ומצד עשותם הדברים לשם ה' גם כן תזכו לעומת זה היותה לאחוזה לפני ה' מדה כנגד מדה, ועל פי דרכנו גם כן אומר להם מצד לכתם מצד ההליכה, וכנגד לכתם לפני הכל גם כן תהיה לאחוזה לפני ה', ואמר ואם לא תעשון כן, ר"ל שאפילו הליכה עמהם לא תלכון כלל, הנה חטאתם לה' מאד כי תניאון את לב העם כאמור, ואל תעלה על דעתכם לומר אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובפרט חטא קל שלא נזוז עד שימחלו לנו, לז"א ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם שהוא חמורה שהוא חטא רבים ואין בו תשובה, ולכן חטאתכם תמצא אתכם בבקשה שיבקשכם וימצא אתכם, שהתשובה הגורמת שלא ימצא החטא והוא הקטרוג את החוטא, כי משתנה הוא על ידי התשובה והיושר בריה חדשה, ולזה לא תמצאנו ליפרע ממנו. אמנם אתם חטאתכם זו אשר אתם מחטיאי רבים, ואם תשובו מחטאתיכם לא תשובו שאין מספיקין בידכם לעשות תשובה, באופן שאחר כך תמצא אתכם דכיון שאין מספיקים בחטא רבים לעשות תשובה, הנה חטאתכם תמצא אתכם, ר"ל שתהיה מצויים לחטאתכם לקטיגור שנעשה ממנה ולא תהיו כסויי חטאה. ולעומת דברי משה ע"ה השיבו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה, דהיינו על מה שצויתנו לעשות עיקר מטפינו באומרו בנו לכם ערים לטפכם וכו', עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה שהוא על טפינו תחלה, שכן הזכירו טפינו נשינו מקננו וכו'. או יאמר אדוני מצוה על מציאות ההליכה שהיא בהכרח, אמנם על היותנו הולכים לפני ה' זה היה מצד כל היוצא מפיכם הוא שהזכרנו, לכן אמרו ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר אלינו, שאמרת ככל היוצא מפיכם תעשו, אף על פי שאין אדוני מצוה על זה אלא דובר נעשהו, ואמר חלוץ צבא, צבא בעלמא ע"ד מה שפירש בסדר הקודם גבי החלצו מאתכם אנשים לצבא, שאינם עושים המלחמה כי אם הצבא, והיו בזה בני גד ובני ראובן מקבלים תוכחת משה שהודו היות הכל מהשם יתברך ע"ד תן לחכם ויחכם עוד. ז"ש כל חלוץ צבא וכו'. ולפי שהתנדבו לקיים עליהם ללכת לפני הכל חלוצים, לעומת זה הוצרך כפל התנאי אם יעברו בני גד אתכם, ולא עוד אלא שילכו כל חלוץ למלחמה לפני ה' ככל היוצא מפיהם, אז יהיו נקיים לגמרי מה' ומישראל ויזכו, ונתתם להם את ארץ הגלעד. אמנם אם לא יעברו חלוצים אתכם שלא יעברו אתכם כלל, אז ונאחזו בתוככם, הא ילכו אתכם אעפ"י שלא ילכו לפניכם לא יאחזו בתוככם אלא שיפסידו שלא קיימו דבורם והיוצא מפיהם ולא ינקו מה', והוסיפו בני ראובן וגד לאמר את אשר דיבר ה' אל עבדיך כן נעשה, כי אחר שהתנדבנו ללכת לפני ה', ולכן שנית ושלשת זירוז, מעתה נעשה דבריך כדבר ה' ממש, כי כל דבריך נבואה וכל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, את אשר דבר ה' אל עבדיך בסיני, כן נעשה דבריך, כן נעשה בשוה. ז"ש ואם תקשה לך דקשיא דיוקא דאם יעבור לפני ה' וכו' ונכבשה, אעפ"י שיעבור אתכם לא יתנו, ובסיפיה אמר אם לא יעברו אתכם, דהיינו דלא יעבור כלל וכלל ואז ונאחזו בתוככם, הא אם יעברו אתכם אעפ"י שלא יהיה לפני ה' ונכבשה וכו', לא נאחזו בתוככם אלא יותן להם לאחוזה אעפ"י שלא יהיה לפני ה' ונכבשה הארץ וכו' הפך הפסוק אם יעבור שהצריך שתיהם. הן אמת כי במה שכתבתי היות לפני ה' שהעברה שם על צד היותר טוב, והעכבה ומצוה מן המובחר, ולא נזכר בתנאי אם יעברו לעיכובא אלא משום ככל היוצא מפיכם, אבל לעולם לא ימנע לך דבין יעברו לפני ה' ונכבשה או שלא לפני ה' זוכים בארצם בעברם לבד, אכן אם לא יעברו כלל אז ונאחזו בתוככם, אמנם לתירוץ קושי זה על נכון אלמוד ממה שפירש הרב כמה"ר ישראל די קוריאל זלה"ה באומרו ונאחזו בתוככם, שהקשה הרב מאי האי אטו קנס הוא ונאחזו בתוככם, והלא טוב עוללות ארץ ישראל מבציר ארץ של סיחון ועוג, לכן פירש הרב ונאחזו בתוככם שיהיו נאחזים מפוזרים ומפורדים בתוככם אחד הנה וא' הנה, מובלעים בתוך ישראל, והוא בגוי גדול, וקנס הוא להם בתוככם, בתוככם ממש עכ"ל:

ובדברי הרב נתרץ קושי זה שהפסוק אמר אם לא יעברו כלל אז תהיה אחוזתם בתוככם מפוזרים ומפורדים אנא ואנא, ואם יעברו אך שלא יהיו לפני ה' ולפני ישראל, סוף סוף כיון שעברו ינחלו בארץ ישראל כולם יחד בגורל כשאר השבטים, אמנם לזכות בארץ סיחון ועוג צריך שני דברים שיעברו ושיהיה לפני ה', ובזה נסתלקה הקושיא, ואם נפרש דלפני ה' ענין לחוד ולפני ישראל ענין לחוד, ולעולם לא חייבם ממש כי אם במציאות עברם לפני ה' שהוא מציאות העברה נסתלקה הקושיא גם כן, אלא שהרדפת (סמיכות) הפסוקים מוכחת היות העברה ענין אחד ולפני ה' ענין שני. עלה בידינו היות הכל בידי שמים, והעובד את ה' זוכה בכל חמדה, הן של העולם הזה הן של העולם הבא, ומי פתי יסור הנה אחר הענינים המדומים וישליך אלו ההצלחות הנפשיות המתמידות:

תם.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף