כובע ישועה/בבא קמא/טז/ב
כובע ישועה 
בבא קמא טז ב
אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור כו' דה"ל שן ברשות הרבים. הרי"ף השמיט לדשמואל. והנ"ל דהפני יהושע הקשה למ"ש הרא"ש בריש פרקין להרי"ף לפטור דשן ורגל ברשות הרבים משום דאורחיה והיינו דהמזיק לא שינה שברשות מהלך ועל הניזק להרחיק שלא להניח פירותיו ברשות הרבים משא"כ בקרן שעל המזיק להרחיק עצמו. וא"כ בארי אדרבה בהמות דניזק אורחייהו לילך ברשות הרבים ובעל הארי שיודע שאינו בן תרבות עליו לשומרו ולהמפרשים דשן פטור מגזה"כ לק"מ ע"ש. והנ"ל די"ל דתלי בקושיא דר"ז ובפירוקא דאביי דלעיל דף י"ד. דלר"ז דסובר בחצר השותפין דמיוחדת לשניהם לפירות לניזק ולמזיק. ולשוורים אין רשות למזיק להכניס דל"ח ובער בשדה אחר וצ"ל דגזה"כ לפטור כל שאינו ברשות חבירו ופטור כיון דגם להמזיק רשות להכניס פירותיו אף דשורו דמזיק הולך שלא ברשות ולאביי דסובר דבאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר חשיב ע"כ ס"ל למיזל בתר הסברא דכיון דבעל הפירות הניח פירותיו ברשות והשור נכנס שלא ברשות חייב דפטור דשן ברשות הרבים עיקרו משום דהולך השור ברשות. וא"כ בדשמואל הבהמות שנזוקו מהארי כפירות לגבי שוורים דמו לר"ז דאזיל בתר דבר הניזוק אם רשות גם להמזיק להניחם ל"ח שדה אחר ה"נ הא גם לבעל הארי רשות לבהמותיו לילך ופטור דל"ח שדה אחר ולאביי י"ל דכמו דבחצר השותפין דאין למזיק להניח שורו חשיב שדה אחר ה"נ דאין לו רשות להניח הארי שאינו בן תרבות לילך ברשות הרבים חשיב שדה אחר וחייב. וא"כ הרי"ף שהביא שם בהא דחצר השותפין במיוחדת לפירות ולא לשוורים דחייב וזה כאביי שפיר השמיט לדשמואל דאתי כר"ז ועיין מה שכתבתי סוף דף ט"ו בד"ה והנחש. ובים של שלמה העיר כהפני יהושע וכתב דכיון שארי אינו מצוי בישוב לא חילקו חכמים בדיניה וכדמצינו בכמה דוכתי שבעבור דבר א' לא חילקו וכן באיסורין אע"ג דלטעם האיסור יארע דליתא ה"ט מ"מ האיסור קיים כו' ואף שבכמה דוכתי אמרי' דבליתא להטעם בטל דינו היינו כשהדבר מצוי ע"ש. וצ"ע מעירובין (סב.) דסובר ראב"י דהלכתא כוותי' דהדר עם העו"ג בחצר אינו אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרים זע"ז דדירת עו"ג ל"ח דירה ואיסורו מגזירה דילמוד ממעשיו וכיון דחשוד אשפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירי גזרו חד ל"ש ל"ג רבנן. הרי דאף דעכ"פ עכשיו דייר עמו ושייך הטעם דילמוד ממעשיו מ"מ לא גזרו משום דל"ש כ"ש היכא דל"ש הטעם בהדבר דל"ש דיש לחלק ביה. וכן בהא דבבא מציעא (דף מ"ו) דיש דמים שהן כחליפין דמעות קונות ושם (דף מ"ז) במכור לי באלו ומשום דלא גזרו משום שיאמר נשרפו חטיך בעליה משום דמילתא דל"ש. הרי דחילקו היכא דלא שייך טעם הדבר אף בדבר שאינו מצוי:
למימרא דטריפה לאו אורחיה הוא והכתיב ארי' טורף כו'. בכמה קראי כתיב טריפה בארי ארי' טורף ושואג (תהלים כ"ב) ובכמה דוכתי. אלא דבכולן י"ל דנקיט האופן דלאו אורחיה ודמייתי הכא משמע ליה דהוא אורחיה:
ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא. א"ל ועוד אפילו תימא דאפשר לידע [עיין בכתובות דף י"ד ע"א בתוד"ה חדא] דל"ל כן דאם אפשר לידע נוקי דשמואל בידעינן שטרף ע"מ לאכול. ועיין מה שכתבתי בדף ג' בד"ה נתחככה:
אטו א"א מי נפקה מכלל זונה. אף דר"א ביבמות (סא:) ס"ל דאין זונה אלא א"א ע"ש בפרש"י. לא נ"ל להש"ס לאוקמי לדרשב"נ כוותי' כיון דאין הלכה כר"א. ועיין באה"ע סי' א' בח"מ סק"ח דבן סירא היה בן ירמיה שנתעבר באמבטי ובט"ז ביור"ד סי' קצ"ה סק"ז הביא דבנתעברה מש"ז דאחר כשר הוא דבן סירא כשר היה ע"ש. ואולי י"ל דמחמת זה היה החשד השקר דאנשי ענתות: