יפה תואר השלם על ויקרא רבה/א/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

יפה תואר השלם על ויקרא רבה TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

הבא >
מעבר לתחתית הדף


ויקרא רבה


מפרשי המדרש

ידי משה
יפה תואר
יפה תואר השלם
מתנות כהונה
עץ יוסף


לדף זה באתר "על התורה"


דפים מקושרים

בעזרת אוהב עמו ישראל לאהבה רבה. אתחיל ואסיים ספר ויקרא רבה:

פתח ברכו ה'. משום דבעי לפרש גבורי כח על משה רבנו ע"ה ששמע קול דבר יי' לבדו והיינו ויקרא אל משה כדלקמן פתח בהאי קרא ומפרש ואזיל דקרא בנביאים קמיירי ואגב אורחיה מפרש ברישא גבורי כח בדרשות אחרות ההדר מפרש ליה בנביאים לענינו כדרך המדרש והלא כבר נאמר ברכו ה' כל צבאיו דהיינו צבא המרום ואם תאמר אימא דהיינו תחתונים דאיקרו נמי צבא יי' כאומר והוצאתי את צבאותי ואי משום דלא ניחא מ"ש בסמוך עליונים ע"י שהם יכולים וכו' נאמר כל צבאיו א"כ לימא מהאי טעמא ולא מיתורא ועוד קשה מה צורך לפרש כאן מ"ט נאמר בהני כל ולא בהני וי"ל דהכי קאמר מכיון דאיכא קרא יתירא וע"כ לאוקמי חד בתחתונים ניחא לאוקמי מלאכיו בתחתונים והשתא אתי שפיר דלא קאמר בהו כל ואמרינן טעמא משום דאינן יכולין לעמוד בתפקידו אבל אי לאו יתורא אע"ג דלא כתיב כל במלאכיו לא הוה מפיק ליה מפשטיה לאוקמי בתחתונים דזמנין דלא כתיב כל אע"ג דדרך כלל מיירי שהסתת' כמו כח כולל ואי לאו משום דהכא כתיב כל והכא לא כתיב כל נהי דהוה מוקמינן חד קרא בתחתונים אבל לא הוי פסיקא מילתא לאוקמי קרא דמלאכיו בתחתונים וא"ת לעולם נימא דמלאכיו נמי בעליונים מיירי והיינו השכלים הנבדלים וצבאיו הם השמים וכל צבאם וכ"ש הפייט בסדר קדושת יום הכפורים הממשלה הראשונה וגו' וכן פי' הרי"ח בפסוקים וי"ל דמשרתיו עושי רצונו היינו מלאכי השרת שהם משרתי עליון תמיד והשתא אתי שפיר דמוקי צבאיו בעליונים ולא בתחתונים דכיון דמשרתיו הם המלאכים צבאיו הם צבא השמים שקרובים אליהם או שצבאיו כולל השמים והמלאכים שנקראו ג"כ צבא באומר וכל צבא השמים עומדים עליו וכדי שלא נפרש צבאיו צבא הכוכבים לבד פירש ואמר עוד משרתיו עושי רצונו ומ"ש כאן עליונים ע"י שהם יכולים וגו' היינו משום דאי הוה מוקי מלאכיו במלאכים ממש הוה ניחא דלא קאמר בהו כל מפני שאין ריבוי במלאכים כי כולן כאיש א' שאין הבדל ביניהם אלא במדרגת השגתם או במה שהם עלות ועלולים כנודע אבל בצבא השמים שיפול בהם כנוי המספר בעי' כל א"נ במלאכים שכלם חיים משכילים לא הוצרך לומר כל אבל בשמים שאפשר שקצתם אינם בעלי דעה והשכל שהרי כתבו קצת שהשמים אינם חיים משכילים וכ"ש שאפשר לחשוב זה במקצתם או שאפשר שיש בהם גשם בלתי שומר תמונתו כדעת הרלב"ג לכן כתב בהם כל שעם כל זה כולם יברכו את ה' כפי מדרגתם על דרך הללו את ה' מן הארץ אש וברד וכו' אבל השתא דמוקי מלאכיו בתחתונים ק' דהל"ל בהו כל להכי משני שאינם יכולים לעמוד בתפקידו וגו' ה"ק ברכו יי' כל מעשיו דכתיב בתר הכי למאי אתא כיון דהא קאמר עליונים ותחתונים וי"ל דתחתונים ברישא היינו אנשים לחוד שעושים מצות ה' כמלאכים והדר מיירי בשאר התחתונים והזכיר תחלה האנשים להקדימם לעליונים למעלתם ואפילו תימא דלאו באנשים לחוד מיירי י"ל דתחתונים היינו בעלי נפש שמברכים ליי' והדר קאמר כל מעשיו על היסודות והמורכבים מהם שאינן בעלי נפש מרגשת כגון הדומם והצומח ובמתכות שאין בהם דעת והברה והברכה שהזכיר בהם היינו מה שהאדם יברך את יי' מתוך מראיהם ומעשיהם והיינו ברכי נפשי את יי' דכתיב התם וכדפי' הרי"ח בפסוק ולפי שהם מינים רבים כתב בהו כל מעשיו ועי"ל דברישא קאמר שיברכו את יי' התחתונים כפי מדרגתם שכל אחד יודה על חלקו שהותן לו מהשפע והשלימות מאתו יתברך ושוב אמר שיברכו את יי' כלם יחדיו על דבר השוה לכלם דהיינו השגחת יי' ושמירתו אותם שבזה ברכתם שוה וזהו אומר כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ולפי מ"ש ז"ל שיש לו להב"ה י"ח אלף עולמות שהוא שט בהם י"ל דעל העולמות ההם הוסיף לומר כל מעשיו והיינו בכל מקומות ממשלתו:

אלא בתחתונים. ואין קושיא מה שהקדים ברכת התחתונים הפך הללו יי' מן השמים דהקדים עליונים כי כפי מעלת עצמותם הקדים התם העליונים וכפי חבתם לפני יי' דתחתונים חביבים הקדים הכא תחתונים:

שאינו יכולין. כלומר שקשה להם לעמוד בתפקידו מפני שאור שבעיסה וכאלו אינם יכולים ולכן החטא מצוי בהם ואיכא למידק וכי מפני זה נפטרו מחיובן דלא קמזהר להו שיברכו את ה' וי"ל משום דאין יי' חפץ בקלוסו של רשע כדלקמן פ' י"ו להכי ל"ק שיברכו הרשעים ונתן טעם דמשום דאינן יכולין ולזה נמצא החטא ברובא דאינשא להכי ל"ק כל מלאכיו אבל אם לא יהיה כן משום מיעוטא לא הוה שביק מלמימר כל דכל ברוב בכמה דוכתי:

ולא כל מלאכיו. ואפילו למאי דמוקי קרא בסמוך בנביאים ניחא דבנביאים יש שחוטאים כנביא דבית אל שעבר על נבואתו וחנניה בן עזור שהיה מתחלה נביא אמת כמו שאומרו ז"ל:

נקראו הנביאים כו' נראה שלפירוש זה יפרוש ברכו ה' כל מעשיו על התחתונים כפשוטו דאין סברא שלא יזכיר בברכת ה' מהתחתונים רק הנביאים והזכיר תחלה הנביאים למעלתם להקדימם לעליונים:

הדא הוא דכתיב וישלח מלאך. לעיל דפירש מלאכיו בתחתונים לא הוצרך לראיה דפשיטא דשפיר מיקרו הצדיקים מלאכים שהם שלוחי ה' לעשות מצותיו ואפילו דמיירי בתחתונים אחרים נמי זולת האדם ל"ק דמלאך לשון שליח וכל כח יקרא מלאך כאומרו עושה מלאכיו רוחות כמו שאמר הרב המורה בח"ב פ"י אבל השתא דמפרש מלאכיו ביחוד על הנביאים צריך לומר שהוא מלשון מלאך ממש ומייתי ראיה מוישלח מלאך דהיינו כמו מלאך ה' דאי שליח בעלמא מאי רבותא למקרייה מלאך לימא וישלח אדם או וישלח שליח ומשום דמכל מקום אפשר למדחי דשליח קאמר מייתי מפנחס דקרייה מלאך ה' והתם ע"כ מלאך ממש דאין לקרוא מלאך ה' אלא למלאך ממש או דומה לו ומשום דאיכא למידחי דלאו בפנחס מיירי אלא במלאך ממש להכי מייתי מחגי:

נקראו הנביאים. תימא מה ראיה מאדון הנביאים שהיה ה' מדבר בו פה אל פה לשאר הנביאים ויש לומר דכיון דמשה גופיה הוא דקאמר לה צריך לומר שכל הנביאים נקראים כך דאין השתא חוטר גאוה אצלו שיקרא כן שמפורסם היה שהיה נביא אבל אם הוא שבח מיוחד לו משאר הנביאים לא היה מתפאר אחרי שהוא עניו מאד:

וכי מלאך היה. דבשלמא אי היה נביא היינו ויעל מן הגלגל אל הבוכים שנאמרה לו הנבואה בגלגל ובא אל הבוכים להגידה לעם שהיו שם כמו שאמרו המפרשים אבל אי הוה מלאך מ"ט בואו מן הגלגל ועוד שהמלאך לא ידבר עם עם רב אלא עם הנביא שכל דבור מלאך בנבואה כמו שאמר הרב בח"ב פרק מ"ב ואיך היה מדבר עם המון ישראל ומה שאמר שהיה פנחס שהוא היה המדבר ברוח הקדש בימים ההם שכבר מת יהושע שבימיו לא כרתו ברית ליושב הארץ ומה שספר הכתוב אחר זה מיתת יהושע כבר כתבו המפרשים סבת הספור:

ולמה קורא אותו מלאך. שאף על פי שהנביא נקרא מלאך מכל מקום פנחס לא הוה נביא אלא מדבר ברוח הקודש על ידי אורים ותומים ומשני מפני שהיו פניו בוערות כלפידים ונראה שדרך הנביא להיות כן ולכן קראו מלאך בשם הנביא דאי אין דרך הנביא להיות כן ולא נקרא פנחס מלאך אלא מפני שפניו בוערות כלפידים ובזה דומה למלאך שמראהו נורא מאד אם כן מה ראיה שהנביא נקרא מלאך שאני פנחס שפניו דומות למלאך:

ורבנן אמרי. ראיה שהנביא נקרא מלאך ממה שאשתו של מנוח סבורה על המלאך שהיה נביא וקאמר שמראהו כמלאך נראה שהנביא הוי כמלאך:

מבית אב. לא כדקאמר לעיל שהנביאים נקראו מלאכים דמשמע דעיקר שם מלאך על העליונים והנביאים נקראו על שמם להדמותם להם במעלה או שמראיהם כמלאך כדלעיל אלא מבית אב שלהם דהיינו יחס מהשפחה שמתיחסת לראש המשפחה כן הנביאים נקראו מלאכים על עיקר יחס נבואתם דהיינו דבור ה' להם כי זה נקרא מלאכות ה' ולהשתתפות כלם בדבר זה נקראו מלאכים כלומר מקבלי מלאכות ה'. ויתכן שהכוונה לומר שאף על פי שלכאורה יחשב ששום נביא לא ישמע הדבור מאת ה' אלא על ידי מלאך זולת משה רבינו עליו השלום שנאמר בו פה אל פה אדבר בו ולפי זה יחשב שלהתמצעות המלאך נקראו הנביאים מלאכים וזה הענין לא יצדק במשה רבינו עליו השלום לכן אמר שאינו כן אלא מעיקר שרש הנבואה הוא שנקראו מלאכים כי תגיע הנבואה מדבור ה' אפילו לזולת משה רבינו עליו השלום וכמו שכתב הרב בחלק שני פ' מ"ה שהמדרגה השביעית שיראה בחלום של נבואה כאלו ה' מדבר עמו כמאמר ישעיה ראיתי את ה' ואים זה סותר למה שיסדנו שכל נביא זולת משה ישמע הדבור על ידי אמצעי שהאמצעי הוא כח המדמה כמו שכתב הרב שם:

במה הכתוב מדבר. דבשלמא אי במלאכים ממש מיירי ניחא דהוו גבורי כח ודאי אבל למאי דפירש קרא בתחתונים מאי גבורי כח דמאי גבורה איכא בעשית המצות ומשני רבי יצחק דבשומרי שביעית יצדק גבורי כח שכובש יצרו ושותק וכדתנן איזהו גבור הכובש את יצרו והכי קאמר בהדיא בתנחומא והיינו כפירוש קמא דלעיל דמוקי קרא בסמ' תחתונים ורב הונא דקאמר דבישראל שעמדו על הים הכתוב מדבר אתי כפירוש תניין דמפרש קרא בנביאים וקרי לישראל נביאים שכלם נתנבאו במעמד הר סיני ונקראו גבורי כח מטעמא אחרינא ואכתבהו בסמוך:

אדם עושה מצוה צדקה ביום אחד וכולי אבל שנה תמימה שיהיה נותן צדקה ודאי שיקשה בעיניו וזה רואה לשדהו חרב כל השנה ופירותיו מופקרים לעניים והכי אימא בתנחומא רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים והסייגים מפורצים ורואה פירותיו נאכלים וכובש את יצרו ואינו מדבר. ומיהו באגדה דידן גריס בערוך ויהיב חרוב' ושתיק ופירושו פרס והיינו מס השדה וכן לפי גרסתינו דגרסינן ארנונא נראה שהגבורה הוא ראותו שדהו בלי זריעה שנה תמימה ופורע מס למלכות אף על פי שאינו נהנה ממנה ושותק ואינו מהרהר אחר ה':

אינו מדבר בשומרי שביעית. דווקא אלא בשאר המצות שיצדק בהם גבורי כח בההיא דיבנה דסוף פי"ט שכבש יצרו כשבא ליזקק לאשתו וכיוצא בזה להכי אתא ג"ש וקמ"ל דאין גבורי כח בשומרי שביעית שהוא בשנה תמימה:

נאמר כאן. ואעפ"כ לא הוה מפ' קרא בתנחומא אי לאו מטעמא דלעיל דג"ש לא אהניא דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן אבל בתר דק"ל דקרא מיירי בתחתונים מהניא ג"ש לגלויא בעלמא לאוקומי בשביעית טפי משאר מילי:

ונאמר להלן. אף על גב דהיא שמיטת כספים הא מרבינן בפ"ק דמועד קטן (ב:) מדכתיב השמיטה שמוט דבשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים:

בישראל שעמדו לפני הר סיני. ואם תאמר מה טעם לומר עליהם ברכו ה' כי אותם האנשים אינם נמצאים עתה בעולם ויש לומר דלאו דוקא בעומדים לפני הר סימי אלא כל דדמו להו באותו השליחות שעליו הקדימו נעשה לנשמע וכדאפרש בסמוך:

בישראל. וטעם גבורי כח יש לומר שהם כובשים יצרם בקבל כל אשר דבר ה' קודם שישמעו שכל אדם לא היה מקבל עד שידע מה שיצוה וכמ"ש בפרק רבי עקיבא (שבת פח.) דאמר ההוא מינא לרבא ברישא הוה להו למיצת אי צייתיתו[1] קבליתו ואי לא לא קבליתו או ענין גבורי כח להורות על קושי הדבר לסברת העולם כדרבא ז"ל לומר כמה רב גבורין[2] על מי שיעשה דבר נגד הסברא כמ"ש הרב בח"א פמ"ו:

ואמרו כל אשר דבר ה'. י"ל דהיינו הך ואם בא לפרש היכן הקדימו עשיה לשמיעה הל"ל שאמרו כל אשר דבר וגו'. וי"ל דבמה שהקדימו עשייה לשמיעה איך שיהיה איכא מעלה אחת והיינו היותם תמימים את ה' שלא לחקור על דבריו אלא להאמים בו כי לא יצוה עליהם מה שאינו ראוי וכמ"ש רבא לההוא מינאה הנז' אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם. אמנם במ"ש בלשון זה נעשה ונשמע איכא מעלות אחרות והוא הנראה במ"ש כאן עושי דברו לשמוע בקול דברו שהכוונה בזה שעושים דברו לתכלית שיצום עוד דבר אחר שחשקם שיצוה מצות אחרות בפירוש הרי"ח או שאין להם תכלית קבלת שכר זולת שמיעתם בקול דברו כי זו היא עינוגם וכדפי' הראב"ע כי פי' נעשה ונשמע נעשה לתכלית שנשמע עוד מצוה אחרת או שנשמע קול דברו שאם לא היה הלשון כן אלא שהיו אומרים תחלה כל אשר דבר ה' נעשה ואח"כ היו אומרים נשמע לא היתה בהם רק המעלה הא' אבל השתא דקאמרי הכי איכא תו מעלה בזו שהעשייה לתכלית השמיעה:

בנוהג שבעולם. וגומר. דעתו לפרש גבורי כח לשמוע בקול דברו שגבורתם במה שיכולים לשמוע קול דבר ה' ומיירי במשה שכחו גדול מששים רבוא שלא יכלו לשמוע דבר ה' שאמרו אם יוספים אנחנו וגו' ומשה לבדו נקרא מה' וחיה. וא"ת מאי גבורי כח לשון רבים כבר אמרו בתנחומא וכן בשמואל כתיב (שמואל א, ג י) ויבא וגו' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר דבר וגו' ולפי זה יאמר גבורי כח על משה ושמואל שכחו גדול גם כן שקראו ה' והיה יכול לשמוע הדבור:

משוי שקשה לאחד וגו'. תימא מ"ש דמיון זה אל המשוי שענינו כפי כבדותו וקלותו מצד שיעורו ולכן כל שיחוברו כחות האנשים בנטילות משאו תקל עליהם כי איש את רעהו יעזורו אבל שמיעת קול ה' שקשה מצד איכותה מה בצע בהתאסף כמה אנשים אצל שמיעתם אם אינם מוכנים אליה כי מה יעזור לו כח קבוץ רבים מהם ואם יש בניהם מוכן וראוי לשמיעתו ודאי שיקבלהו לבדו בלי סיוע זולתו ואין זה דומה רק למראה עין השמש בצאתו בגבורתו כי חלושי הראות לא יוכלו להביט בו ואף אם אספו אסיפת דמיון רב מהם לא לעזר ולא לתועים ומי שהוא חזק הראות יביט בו אפילו לבדו ... שלהיות קבוץ השלמים מועיל להוסיף כח שלימותם מאשר בהם מתחילה ... חוטי המשי שיתחזקו עד כעבות העגלה וזה טעם אומ' לקמן בפ"ל אמר הקב"ה יעשו כלם אגודה וגו' על כן בהיותם ס' רבוא יחד במעמד הר סיני גדול שליחות הכנתם לקבלת השפע האלהי שם שע"כ אמרו בס"ס פ"ח שאלו היה חסר א' לא היו מקבלים התורה על כן היה אפשר שבסיוע זה אל זה להכניס אל השליחות יותר יוכלו לשמוע קול ה' ומאחר שעכ"ז אמרו אם יוספים אנחנו וגו' נראה שלא הספיק כח כלם יחד לשמוע קול ה' ומרע"ה לבדו היה כחו מספיק יותר מכלם:

תדע לך שהוא כן. ומדכתיב ... ויקרא אליו אלהים אין ראי' דאפשר לפרש על המלאך שהיה שם והיה מדבר בשם ה' ומדכתיב ויעבור ה' על פניו ויקרא נמי אין ראיה שאפשר לפרש שמשה הוא הקורא ואף שיהיה ה' הקורא אין מאלה ראיה דאיכא למימר שקראו בקול נמוך אבל מויקרא אל משה מייתי משום דהוה בקול גדול כשל מתן תורה כדיליף בתנחומא מדכתיב וישמע את הקול מדבר אליו הקול שהיה שומע במתן תורה שנאמר קול ה' שובר ארזים. אך קשה נילף ממתן תורה גופה דמשה היה יכול לסבול מה שלא יכלו ישראל דבשלמא ממ"ש ומשה נגש אל הערפל ודבר ה' עמו אין ראיה דאיכא למימר שלא דבר עמו אז בקול גדול אבל מקול דמתן תורה בי' הדברות נילף כחו של משה והכי איתא בתנחומא גבורי כח זה משה שישראל עומדים לפני הר סיני ולא יוכלו לשמוע קול הדיבור שנאמר אם יוספים אנחנו וגו' ומשה לא ניזק ובתנחומא נמי ק' דבתר דקאמר הכי מהדר לאתויי ראיה ויקרא אל משה ועוד קשה מה צ"ל שמכלם לא קרא אלא למשה שהרי ממה שקראו ויכל לשמוע ילפינן מלתא ומה לנו אם קרא אחרים או לא ואין לפרש דתדע לך וגו' דקאמר לאו לענין הקול אלא תדע לך דמשה גדול מכלם כי זה אינו צריך ראיה דמקרא מלא הוא ולא קם נביא וגו'. ועוד דבתנחומא מייתי בהדיא ראיה מויקרא אל משה שגדול כחו לשמיעת הקול וליכא למימר נמי דמייתי ראיה שלא היה בישראל מי שהיה יכול לשמוע הקול זולת משה מדלא קרא לאחרים כי גם זה אינו צריך ראיה מכאן דפשיטא שכלם אמרו אם יוספים אנחנו וגו' ועוד דמהכא אין ראיה ראיה לזה דמה שלא קרא לאחרים היא לפי שלא רצה ה' להכניסו אצלו רק למשה כי משה היה נכנס לקבל המצות ומ"ש לאחרים בזה וליכא למימר נמי דכי היכי דלא נימא שבקול נמוך היה קוראו להכי קאמר מה שלא קרא אחרים וזה מפני שקולו גדול ולא היו יכולים לסבול שלא קראם מפני שאין צריך רק למשה כדאמרן. וי"ל דנהי דממתן תורה ילפינן שכח משה גדול מכלם אבל אי לא ילפינן שכחו גדול מכלן אפילו בהיותו לבדו דאיכא למימר שלהיותם ס' רבוא יסייעוהו להגדיל כח הכנתו לשמוע הקול ההוא אבל הכנת עצמו לבדו אע"פ שגדולה היא לא היתה מספקת לזה כמו שי' הדברות לא היו ניתנים לו לולי היות ס' רבוא עמו וכמו שמצינו שנאמר לו לך רד מגדולתך להעדר זכות ישראל. והשתא ניחא מ"ש שמכלן לא קרא אלא למשה שאלו קרא אחרים עמו לא היה נודע כחו של משה לגמראי שהיה אפשר שעל ידי זכות הנלוים אליו היה זוכה משה לזה אבל לבדו לא ואע"פ שנאמר שהיה משה נקרא כשהיה בחוץ ולפ"ז במקום שהיה משה כשנקרא היו ישראל אין קושיא כי עיקר הראיה משמיעתו הקול באהל מועד שהיה לבדו ויתכן שלהיות הקול נבואיי הנה במתן תורה שנשמע לכל ישראל היה ענינו כי יצא השפע הנבואי מאת ה' בשיעור שיגיע לכל אחד חלקו כפי הכנתו והוא מ"ש לעי' בס"ב פ"ה הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והנה אח"כ שלא נשמע הקול לישראל רק למשה והיה הקול של מתן תורה עצמו היה הענין שכל השפע ההוא שיצא ... ונתחלק לכל ישראל זכה משה ונטלו זולת מה שהיה מגיע לחלקו מצד עצמו ודומה לזה אומרו בפרק רבי עקיבא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מהם ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע וכשחטאו פרקום וכלן זכה משה ונטלן שהכונה שהותן לישראל שפע רב בשני חלקי שכלם שהוא (העינוי) [העיוני] והמעשי וכשניטל מהם נוסף כל השפע ההוא על שכלו של משה זולת מה שהיה לו צד עצמו ולפ"ז א"ש טפי משלי המשוי הנז' כאן וק"ל:

ולפ"ז מייתי שפיר ראיה הכא מהקריאה עצמה שאחר שלא קרא רק למשה לא נשמע הקול אלא אליו שהקריאה לדעת מדרש זה לא היתה צריכה כדי שיכנס לאהל מועד כדאכתוב בסמוך וא"כ נאמר שלא היתה רק אחר שנכנס ומשם לא היה הקול נשמע לאחרים שבחוזץ כמ"ש בפרקין שהקול היה בחוץ כשנקרא לא היה הקול נשמע לזולתו שהיה בה דרך שביל כמ"ש בתנחומא דאי ס"ל למדרש זה כן מה צורך להוכיח ממה שלא קרא רק למשה נמצא שכחו גדול שכל שפע הנבואה שנתחלק בכלן בא אליו לבדו:

לכך נאמר ויקרא אל משה. נראה דס"ל דקרא אתא למעוטי אחרים כלומר למשה לבד קרא ולא לאחרים ובתנחומא איתא הכי ויקרא אל משה אמר דוד אז דברת בחזון לחסידך ותצאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם אע"פ שדבר הקדוש ברוך הוא עם אדם הראשון וצוהו על עץ הדעת הוא לעצמו היה בעולם וכן נח אע"פ שדבר עמו הוא היה תמים בדורותיו וכן אברהם וכן יצחק וכן יעקב יחידים בעולם היו אבל משה כמה צדיקים היו עמו שבעים זקנים ובצלאל וחור ואהרן ובניו והנשיאים ולא קרא אלא למשה הוי הרמותי בחור מעם זה משה שנאמר לולי משה בחירו וגו' וק' מהי תיתי שיקרא ה' לזולת משה השתא טפי מבשאר דוכתי דאיצטריך קרא למעוטי בהו דכל המצות ע"פ משה נאמרו ולא ע"י האחרים אע"פ שהיו צדיקים שמשה אבוהן דכלהון ואפילו תימא דלא אתי קרא אלא לומר שבחיה דמשה כי למעלתו הוא לבדו נקרא מזולתו גם זה אין צריך דהא בהדיא כתיב ולא קם נביא כמש"ה וע"ק היכא רמיזא מיעוטא בויקרא אל משה וליכא למימר דלאו ממיעוטא יליף אלא ממילא דכיון דלא אשכחן שקרא רק למשה שמעינן דלא קרא לאחרים דמדקאמר לכך נאמר משמע דמקרא קא דייק ויראה שאע"פ שמשה היה המקבל הדבור מהר סיני דאי שבחו שבהר סיני נאמר ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וע' מזקני ישראל ה"נ באהל מועד יבואו עמו ללוותו לכבודו או לכבודם יכנסו עמו ואף שלא יגשו לפני ולפנים כמשה יעמדו מרחוק כמ"ש שם ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו ובפרט אהרן שנכנס עמו באהל מועד באותן דברות שהוזכרו משה ואהרן דהוה מסתבר שיכנס עמו כשירצה והכי אשכח בת"כ פ"ב ומייתי לה לק' ס"ד ספי"ד ונועדתי לך לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר אוציא את הזקנים שלא נראו בדבור עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדבור עם משה אוציא את בני אהרן שלא נתועדו עם משה בדבור ולא אוציא את אהרן שנתועד עם משה בדבור ת"ל אשר אועד לך לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלם ע"כ הרי דהוה מסתבר שיכנסו הזקנים ואהרן עמו מטעמא דכתיבנא ומשום דכתיב ונועדתי שמה לבני ישראל כדאמר התם וכ"ש למה שאמרו בפרקין אחר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ דסד"א שגם בצלאל וכל אותם שנתעסקו במשכן שיזכו ג"כ ליכנס בו או לפחות שיגשו עד פתח האהל להכי אזהריה רחמנא שלא יבוא אלא לבדו ומכאן ידענו שהוא לבדו חביב לפני ה' להתקרב אליו ולא אחר שבדורו כלל ומה שנקראו בסיני לפי שהיתה קדושה לשעה אבל באהל מועד היתה קבע ומה שדקדקו זה מויקרא אל משה אם נודע למ"ש הרא"ם על מ"ש רש"י ויקרא אל משה הקול הולך לאזניו וכל לישראל לא שומעין דממיעוטא דאל משה מפיק לה דכי היכי דדייקי בת"כ קול לו קול אליו מדה"ל למכתב לו בלמ"ד לבדו וכתב אליו באל"ף למ"ד ה"נ איכא לדיוקי בויקרא אל משה מדהל"ל למשה וכתב אל משה מצינן למימר דמדרש דידן דייק נמי הכי וקדריש דאתא למעוטי כל זולת משה מהקריאה אבל אין דבריו נוחים אצלי דלא אשכחן בשום דוכתא שדרשו ז"ל מדכתיב אל ולא למ"ד לחוד ולא דמי לדיוק אליו שכבר כתב הר"ן טוב טעם לדבר שיש הפרש ביניהם בין וי"ו לו שמיחדת הדבר בדרך נעלם ווי"ו אליו מיחדת הדבר בדרך מורגש במבטא ועוד דהתם גמרא גמירי לה לדיוקי הכי וכדאכתוב לקמן ס"ד פ' י"ד סי' ל"ד ולכן יראה שמשה לבדו שמע אבל בין אל ולמ"ד לא יצדק זה כי בין שיאמר אל משה או למשה לעולם הלמ"ד המורה על ייחוד משה היא מורגשת במבטא ולמה יורה בזה על יותר יחוד מבזה וי"ל דה"נ אסיפא דקרא סמיך דהיינו וידבר ה' אליו דמדכתיב אליו ולא לו דייקינן למעוטי אחרים מהקריאה ואע"ג דאליו מפקי ליה בת"כ למעט את אהרן מהדברות אפשר דמדרש דידן פליג ודריש ליה להאי ענינא אין תימא שהרי בתנחומא דרשו מוידבר יי' אליו שהקול היה נשמע למשה ולא לאחרים הרי שלא דרשו אליו כמו בת"כ שאמר למעט את אהרן אבל זה דוחק אצלי דמויקרא אל משה משמע דדריש מדרש דידן ועוד שלתירוץ זה לא יתישבו כמה אגדות דבסמוך:

ולכן הנכון אצלי דמגופיה דויקרא דריש הכא דלא ס"ל כדשנו בת"כ דאתא למימר שקדמה קריאה ואל תתמה שיחלוק המדרש על ת"כ ששנו שהקריאה הזו ללמדנו שקדמה קריאה לדבור שהרי להא דדרשו בפרקי' שקראו לו שיכנס לפני לפנים וכן למ"ש בתנחומא שמשום דרך ארץ לא נכנס עד שנקרא צ"ל דלא ס"ל דאתא לאקדומי קריאה לדבור דהא קריאה זו צריכה כדי שיוכל ליכנס בפנים ולא ס"ל נמי למדרש זה שהוצרך לקריאה כדי שיכנס לפנים שלא היה יכול ליכנס בלא קריאה מפני הענן או משום דרך ארץ כמו שסוברים קצת מהמדרשות אלא כדעת ת"כ שלא היה צריך משה לקריאה להכנס אלא בלא קריאה היה נכנס וכמו שנר' ממ"ש בפ"א דת"כ כתוב א' אומר ובבוא משה אל אהל מועד וכתוב א' אומר ולא יכול משה לבא אלא אהל מועד הכריע כי שכן עליו הענן אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס בלא קריאה ואיתא לקמן ס"ד פ' י"ד וכן כתב הרמב"ן בס' פרשת פקודי וגם מדתניא התם בפ"ב מלמד שהיה הקול נכנס ולא היה יוצא חוץ מאהל מועד משמע דלא ס"ל שהקריאה היתה למשה משהיה בחוץ דא"כ היאך היה שומע משה והוא בחוץ וכן כתב הרא"ם עלה ולפי שדעת אכדה זו שאין צורך לויקרא אל משה לאשמעינן דקדמה קריאה לדביר וגם לא ס"ל שהוצרך לקריאה ליכנס בפנים הוזקק לומר דלאו לגופיה אתא אלא למידק דדוקא למשה קרא ולא לאחרים כלומר שה' אמר לו שהוא לבדו נקרא ולא יבוא עמו אחרים:

ואין להקשות דהא מונועדתי לך ומאשר אועד לך נפקא כההיא דת"כ דכתיבנא דההיא אליבא דמאן דלא דריש י"ג מיעוטין למעט את אהרן מי"ג דברות שנאמרו בתורה למשה ולאהרן כדאמרינן התם אבל לר"י בן בתירא דדריש י"ג מיעוטין למעט אהרן מי"ג דבורים הנהו קראי לההיא צריכי כמבואר שם:



שולי הגליון


  1. לפנינו שם: אי מציתו.
  2. נדצ"ל: גוברין.

·
מעבר לתחילת הדף