ילקוט שמעוני/ב/ח
|
< הקודם · הבא > |
(ספרי פ' עקב דברים יא כה): ראו את הארץ ואת יריחו (יהושע ב א). יריחו היתה בכלל ולמה יצאת, מלמד ששקולה כנגד כולם. כיוצא בדבר אתה אומר וישלח אותם משה וגו' ואת פנחס (במדבר לא ו). פנחס היה בכלל ולמה יצא, מלמד ששקול כנגד כלם. כיוצא בדבר אתה אומר תשעה עשר איש ועשהאל (ש"ב ב, ל), והלא עשהאל בכלל ולמה יצא, לפי שהיה שקול כנגד כלם. כיוצא בו והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה (מ"א יא, א). בת פרעה היתה בכלל ולמה יצאת, מלמד שהיה מחבבה יותר מכלן ולפיכך החטיאה אותו יותר מכלן, כיוצא בו מכף כל אויביו ומכף שאול (ש"ב כב, א). שאול בכלל היה ולמה יצא אלא שהיה שאול כנגד כלן:
(במדבר רבה טז, א): וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה (יהושע ב א). עמדה וקבלתן, והרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפור מ את הארץ, שנאמר ויאמר למלך יריחו (יהושע ב ב). כיון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב, נטלה אותם ותטמינם, א"ל פנחס אני כהן והכהנים נמשלו כמלאכים, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז). והמלאך מבקש נראה מבקש אינו נראה, ומנין שנמשלו הנביאים כמלאכים, שכן הוא אומר במשה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז). והלא משה היה, אלא מכאן שנמשלו הנביאים כמלאכים, שכן הוא אומר ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים (שופטים ב א). והלא פנחס היה אלא מכאן שנקראו הנביאים מלאכים, לפיכך א"ל פנחס אני כהן ואיני צריך להטמין אלא הטמינו לכלב חברי ואני עומד לפניהם ואינם רואין אותי וכן עשתה, שנאמר ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם אין כתיב כאן אלא ותצפנו, הרי שלא הטמין את פנחס אלא לכלב, ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחין ששלח משה היו רשעים, מנין ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים:
(תנחומא שלח א): ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו. נטלה אותן להטמינם, א"ל פנחס אני כהן והכהנים דומין למלאך, שנאמר כי שפתי מ כהן ישמרו דעת וגו'. מלאך ה' צבאות הוא, והמלאך מבקש נראה מבקש אינו נראה, ולא הטמינה כי אם לכלב:
(ברכות מג:): אמר רב הני חלפי דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים, אמר מר זוטרא מאי קראה והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב ו):
(זבחים קטז.): כי שמענו את אשר הוביש ה' גו' (יהושע ב י). ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם (שם יא): וכתיב ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה ולא היה בם עוד רוח (יהושע ה א). מאי שנא התם דכתיב ולא היה בם עוד רוח ומאי שנא הכא דכתיב ולא קמה עוד רוח, לאשמועינן דאפילו איקשויי לא איקשו, מנא ידעא דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה; אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר:
ותורידם בחבל (יהושע ב טו) (כתוב למעלה רמז שכ"ז).