ילקוט שמעוני/א/תשיט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פרק ז - רמז תשיט[עריכה]
(ספרי זוטא):
כתוב אחד אומר ובבא משה (במדבר ז פט). וכתוב אחד אומר ולא יכול משה (שמות מ לה). כיצד נתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ אומר ולא יכול משה, מפני המחבלים שנתן רשות לחבל, ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ אמר ובבא משה, כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם, מן השמים השמיעך את קולו (דברים ד לו). כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יט). ומה אני מקיים ובבא משה, אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו, שנאמר מבין שני הכרובים (במדבר ז פט):
פרשת בהעלותך [עריכה]
פרק ח - המשך רמז תשיט[עריכה]
(מדרש):
אמר רבי יהודה ברבי שלום: מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. כיצד ביום הראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב). ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים (שמות כו ז). ביום השני יהי רקיע ויהי מבדיל (בראשית א ו). ובמשכן והבדילה הפרוכת (שמות כו לג). בשלישי יקוו המים (בראשית א ט). ובמשכן ועשית כיור נחשת וגו' ונתת שמה מים (שמות ל יח). ברביעי יהי מאורות (בראשית א יד). ובמשכן ועשית מנורת זהב (שמות כה לא). בחמישי ועוף יעופף (בראשית א כ). ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים (שמות כה כ). בששי תוצא הארץ נפש חיה בהמה (בראשית א כד). ובמשכן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה (ויקרא א ב). בשביעי היה כולו אור, ובמשכן כיון שנכנס האלקים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה, לכך סמך ובבא משה וגו' (במדבר ז פט). בהעלותך את הנרות וגו' (במדבר ח ב). למה שבעה נרות, כנגד [שבעה ככבי לכת] חנכ"ל שצ"ם. דבר אחר: כנגד שבעה ימי בראשית. דבר אחר: למה עשה משה שבעה נרות ושלמה שבעים נרות, אלא משה עקר שבעה אומות מלפני ישראל, אבל שלמה היה מושל על שבעים אומות, שנאמר ושלמה היה מושל בכל הממלכות (מלכים א ה א). אמר הקב"ה בעוה"ז אע"פ שהיה במשכן אורה לכבודי הנרות היו דולקים לתוכו, אף לעתיד לבא אע"פ שאני ממלא ירושלים מכבודי, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו' (ישעיה ס א). אני מדליק לתוכה נרות, שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב). וכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו כג). נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת, הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הן כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב). ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם (ישעיה ס יט). האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם, שנאמר והלכו גוים לאורך (ישעיה ס ג). ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל באור הצדקה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה (מלאכי ג כ). וכל כך למה בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת. תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה, שאע"פ שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן, הה"ד דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות (במדבר ח ב).
(תנחומא):
דבר אחר: בהעלותך את הנרות (במדבר ח ב). אתה מוצא שנים עשר שבטים הקריבו קרבנות לחנוכת המזבח, שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצירים למה רוחקנו מהקרבת חנוכת המזבח. משל למה הדבר דומה למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות. והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהם, והיה מיצר לומר שמא יש בלבו עלי לפיכך לא זימנני בכל הסעודות, [כיון שעברו כל ימי הסעודות] קרא לאוהבו ואמר לו: לכל בני המדינה עשיתי סעודה ולך לעצמך אני עושה סעודה בלבד למה שאתה אוהבי, כך המלך זה הקב"ה כיון שעברה חנוכת המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן [ולבניו]: אתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר בהעלותך. מה כתיב למעלה מן הענין, ויקריבו נשיאי ישראל (במדבר ז ב). כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה זה זה אהרן, שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר יז יח). והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה [למשה לך אמור לאהרן], אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן. הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם, שנאמר אל מול פני המנורה (במדבר ח ב). וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. זה שאמר הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך וגומר (תהלים קלט יב). ולכך אתה אומר בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך תהא יודע שאצלך אני סועד היום אלא התקן לי, הלך אוהבו התקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, שלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סבבו מכאן ומכאן [מנורות של זהב], כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה, נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו שהיו הכל מן ההדיוט, אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך, כך הקב"ה כולו אורה, שנאמר ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב). והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות, ועשו לי מקדש וגו' (שמות כה ח). ועשית מנורת זהב טהור (שמות כה לא). כיון שעשו מיד באתה שכינה, מה כתיב שם: ולא יכול משה וגו' (שמות מ לה). ובבא משה. מיד קרא למשה, שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו (ויקרא א א). [וכתיב ובבא משה וגו' לדבר וגו'] ומה דבר בהעלותך את הנרות (במדבר ח ב): (כתוב בפרשת ואתה תצוה ברמז שע"ח).
(ספרי):
בהעלותך למה נאמר, לפי שהוא אומר והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה (שמות כה לז). שומע אני שיהיו נרות דולקין על פני כל (הרוחות) [המנורה], תלמוד לומר אל מול פני המנורה וגו'. שיהיו כל הנרות מקבילין את המנורה, ומנורה את הנרות, הא כיצד שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחד באמצע, נמצאו כולם מקבילים את האמצעי, מכאן היה רבי נתן אומר האמצעי משובח: דבר אל אהרן (במדבר ח ב). לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן (והביא את בניו) לכלל דבור. ואמרת אליו. הרי אזהרה לאהרן. בהעלותך את הנרות, עשה לה מעלות. אל מול פני המנורה, עשה לה מול ופנים. יאירו שבעת הנרות, שומע אני שיהיו דולקים לעולם, תלמוד לומר מערב עד בקר. אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר, ת"ל להעלות נר תמיד. וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד שממנו מדליק בין הערבים.
(ספרי זוטא):
בהעלותך. אין יודע אם בהעלותך להעלותם או בהעלותך לסדרם, כשהוא אומר יאירו שבעת הנרות, להעלותם אבל לא לסדרם. יכול שהיה מעלה כולה כאחד, אמרת להעלות נר תמיד, אחד אחד. יכול אהרן לא היה מעלה כולה כאחת, אבל בניו היו מעלים כולה כאחת, תלמוד לומר יאירו שבעת הנרות. יערוך אותו אהרן ובניו. אחד אחד, ומנין שיהו חוזרין חלילה כמין עטרה, ת"ל יאירו. ומנין שהיו כל הנרות מסודרין כנגד האמצעית, תלמוד לומר אל מול פני המנורה, וכן הוא אומר והוא יושב ממולי (במדבר כב ה):
(ספרי):
ויעש כן אהרן. להודיע שבחו של אהרן, כשם שאמר לו משה כן עשה. אל מול פני המנורה, עשה לה מול ופנים. העלה את נרותיה עשה לה מעלות, מכאן אמרו אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה כהן גדול עומד ומטיב את הנרות. הניח את הכוז (פירוש כלי דומה לקיתון גדול של זהב) על מעלה שניה יצא. כאשר צוה ה' את משה, חצי לוג לכל נר ונר, אין לי אלא מנורה שעשה בה את הבנים כאב, הקטרת מנין, הרי אתה דן, נאמרה עבודה (בפנים) באהרן ובמנורה, ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת, אם למדתי למנורה שעשה בה את הבנים כאב (היא תוכיח לקטרת) אף קטרת נעשה בה את הבנים כאב, הרי עבודת יוה"כ תוכיח שנאמר בה עבודה באהרן ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן לא נעשה בה את הבנים כאב. אמרת הפרש נאמרה עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב, ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב, אם למדתי למנורה שעשה בה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב, והרי פר העלם דבר של משיח יוכיח שנאמר בו עבודה באהרן ובבגדי זהב ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאע"פ שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב לא נעשה בה את הבנים כאב. אמרת הפרש אדון שלשה לשונות כאחת, נאמר עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב, ונאמר בה תמיד ובקטרת ובבגדי זהב ונאמר בה תמיד, ואל תבא עבודת יום כפורים ותוכיח אף על פי שנאמר בה עבודה באהרן אבל אינה בבגדי זהב, ולא עבודת פר העלם דבר של משיח שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב, אבל לא נאמר בה תמיד, אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר, אלמוד דבר שהוא שוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ולא אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה אלא בדרך אחד או בשנים, אם למדתי למנורה שעשה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה את הבנים כאב:
וזה מעשה המנורה. רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה והראהו הקב"ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר החודש הזה לכם וגו' (שמות יב ב). כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט). מקשה, אין מקשה אלא מין קשה, (מעשה אומן) [מן העשת] מעשה קורנס. עד יריכה עד פרחה, אין לי אלא יריכה ופרחה, גביעיה כפתוריה ופרחיה מנין, תלמוד לומר ועשית מנורת זהב טהור וגו' (שמות כה לא). או יעשה אברים אברים, תלמוד לומר ממנה יהיו. מקשה היא עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר מקשה זהב, ומה תלמוד לומר מקשה היא, לפי שמצינו בכלי בית עולמים שאם אין להם מן קשה עושין מן גרוטי[1], שומע אני אף מנורת משה כן, תלמוד לומר מקשה היא, שנה עליו הכתוב לפסול, מכאן אמרו אין של זהב עושין של כסף, של ברזל, של נחשת, של עופרת דברי רבי. רבי יוסי בר רבי יהודה אמר אף של עץ. אבל אין להם מן קשה אל יעשה מן גרוטי. מה שאין כן בחצוצרות, שבחצוצרות אין של כסף אל יעשו של זהב, אבל אם אין להם מין קשה עושה מין גרוטי, נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, כשר בחצוצרות פסול במנורה. אין במנורה (נרות) גביעיה כפתוריה ופרחיה אלא בזמן שהיא מן הככר, מן זהב, מן קשה:
כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. להודיע שבחו של משה, שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה. רבי נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר וראה ועשה. מגיד הכתוב שהראהו הקב"ה למשה כלים עשויין ומנורה עשוייה [ונעשית], שנאמר כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה:
(ספרי זוטא):
מקשה תעשה המנורה. מנין לרבות קנים ופרחים, תלמוד לומר תעשה. יכול אף הצבתים והמחתות, תלמוד לומר היא. אי אפשר לומר היא שכבר נאמר תעשה, ואי אפשר לומר תעשה שכבר נאמר היא, אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי הן מוקשים למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה, אף אני ארבה את כל הכלים שהן משמשין ואינן זזין, יצאו הצבתים והמחתות שהן נכנסין ויוצאין. ומנין שהמנורה מן הככר, אמרת ככר זהב טהור יעשה אותה, מנין לרבות קנים ופרחים, תלמוד לומר יעשה אותה. יכול אף הצבתים והמחתות תלמוד לומר אותה, אי אפשר לומר אותה שכבר נאמר יעשה, ואי אפשר לומר יעשה שכבר נאמר אותה, הא כיצד אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי הן מוקשין למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה אף אני מרבה את כל הכלים שמשמשין ואינן זזין, יצאו הצבתים והמחתות שהם נכנסים ויוצאין. רבי יהושע בן קרחה אומר אם לומר שהמנורה מן הככר הרי כבר נאמר ככר זהב טהור, ומה אני מקיים ואת כל כליה, אלא מה מנורה זהב טהור אף כליה זהב טהור:
וזה מעשה המנורה. מלמד שראה אותה ארבעה פעמים, ראה אותה עם שאר כל הכלים ושכח, וראה שנית מיכאל עומד וממשיח בה וראה אותה נעשית וראה אותה עשויה:
(תנחומא):
קח את הלוים. קח את הלוים. קח אותם לשמי לשררה, ואין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו תחילה, שנאמר ה' צדיק יבחן (תהלים יא ה). וכיון שהוא עומד בנסיון [הוא מעלה אותו לשררה, וכן אתה מוצא באברהם אבינו ע"ה נסהו הקב"ה בעשר נסיונות ועמד בהן], ואחר כך מברכו, שנאמר וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א). וכן יצחק ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו' (בראשית כו יב). וכן יעקב נסהו בכל אותן הצרות וברכו, שנאמר וירא אלקים אל יעקב עוד וגו' (בראשית לה ט). וכן יוסף נסהו (באדונתו) [בכל אותן הצרות] ונעשה מלך. ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו של הקב"ה שלא תבטל התורה, בשעה שהיו ישראל במצרים מאסו את התורה ואת המילה והיו עובדים עבודת אלילים, שכן יחזקאל מוכיחם, שנאמר כה אמר ה' ביום בחרי בישראל (יחזקאל כ ה). מה כתיב [בסוף הענין] וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וכו' (יחזקאל כ ח). אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים והיו עושין את התורה, שנאמר כי שמרו אמרתך (דברים לג ט). זו התורה, ובריתך ינצורו זו המילה, ולא עוד אלא שכשעשו ישראל אותו מעשה לא נשתתפו עמהם, שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב כו). כיון שאמר להם משה שימו איש חרבו על ירכו (שמות לב כז). מיד עשו כן ולא נשאו פנים, וכן משה מברכן: האומר לאביו ולאמו וגו' (דברים לג ט). כיון שראה הקב"ה שעמדו בנסיונן, שנאמר אשר נסיתו במסה (דברים לג ח). מיד אמר הקב"ה והיו לי הלוים:
(זבחים פרק כל התדיר דף פ"ט):
תנו רבנן ופר שני בן בקר תקח לחטאת (במדבר ח ח). מה תלמוד לומר, אם ללמד שהם שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה (במדבר ח יב). ומה תלמוד לומר ופר שני וכו', [שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, תלמוד לומר ופר שני בן בקר וגו'], אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל דבריה, תלמוד לומר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה. הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה, אברי עולה קודמין לאברי חטאת מפני שהן כליל לאישים. ואימא הך מתנתא קמייתא דמכפרת תקדום והנך לא, אמר רבינא [הכא בחטאת] הלוים עסקינן, דאף על גב דכי עולה היא אמר רחמנא תקדום, במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות גומר. והיו לי הלוים כי לי כל בכור (כתוב ברמז שס"ד):
(פסיקתא):
ביום הכותי כל בכור (שמות יב יב). ולהלן הוא אומר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור (שמות יב כט). הא כיצד לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה ומתים ביום, ומה טעם שנאמר כלנו מתים. כולנו מתנו לא כתיב כאן אלא כולנו מתים, מייתין ואזלין, הכא את אמרת ביום הכותי. וכתיב הקדשתי לי כל בכור (במדבר ג יג). אמרו מעתה ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור.
(ערכין פרק אין מעריכין דף י"א):
תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב, מאי טעמא דרבי מאיר, אמר רבי אלעזר דאמר קרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו' לכפר וגו' (במדבר ח יט). מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ורבנן לכדאידך דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום.
(ירושלמי פרק מקום שנהגו פ"ד ה"א, דף כ"ה.): תנא רבי שמעון בן אלעזר אומר כהנים לוים וישראלים והשיר מעכבין את הקרבן. רבי אבא בשם רבי אלעזר טעמא דרבי שמעון דכתיב וכל (ישראל) [הקהל] משתחוים אלו ישראל, והשיר משורר אלו הלוים, וחצוצרות מחצצרים אלו הכהנים, הכל עד כלות העולה. הכל מעכבין את הקרבן. רבי תנחומא שמע לה מן הדא, ואתנה את הלוים אלו הלוים, נתונים לאהרן ולבניו אלו הכהנים, לכפר על בני ישראל זה השיר: (כתוב ברמז שע"ו).
(חולין פ"א דף כד):
זאת אשר ללוים. תנו רבנן כהנים במומין פסולין בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים. נמצא כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים. מנא הני מילי דתנו רבנן זאת אשר ללוים. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ומבן (עשרים) [חמשים] שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד (במדבר ח כה). למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם, יכול שמומין פוסלין בהן, ודין הוא ומה כהנים שאין השנים פוסלות בהן מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם אינו דין שיהו מומין פוסלין בהן, תלמוד לומר זאת אשר ללוים. ואין אחרת ללוים וכו'. אשר ללוים. ולא אשר לכהנים: יכול אף בשילה ובית עולמים כן, תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז). לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף. כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה ומעלה (במדבר ח כד). וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה. אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד חמש ועשרים לתלמוד ושלשים לעבודה, מכאן לתלמיד חכם שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. רבי יוסי אומר שלש שנים, שנאמר ולגדלם שנים שלש וגו' וללמדם ספר ולשון כשדים (דניאל א, ה - שם ד), ואידך שאני לשון כשדים דקליל. ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפן. תנו רבנן כהן משהביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומומין פוסלין בו. לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלים בהן. במה דברים אמורים באהל מועד שבמדבר אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול. אמר רבי יוסי מאי קרא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (דברי הימים ב ה יג). עד שיזקין עד כמה, אמר רבי אלעאי אמר רבי חנינא עד שירתת:
(ספרי):
ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח כה). שומעני כל עבודה במשמע, תלמוד לומר ולא יעבוד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד. מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון. רבי אומר הואיל ואמרה תורה יעבוד ואמרה לא יעבוד, אם למדתי שהוא עובד בשלשים אינו עובד בחמש ועשרים, יכול יעבוד כלו לכ"ה, תלמוד לומר ולא יעבוד עוד ושרת ועבודה לא יעבוד:
- ↑ גרוטי: פירוש מכל מיני מתכת שבורים.
פרק ט - המשך רמז תשיט[עריכה]
(ספרי זוטא):
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. נאמר כאן במדבר סיני ונאמר בראשון במדבר סיני, מה מדבר סיני האמור בראשון באהל מועד, אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד. מאהל מועד נאמרו כל המצות. מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן. מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה. מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל. מאהל מועד נאמרו לו כל הטומאות והטהרות.
(ספרי):
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. (בגנות) [בשבח] ישראל הכתוב מדבר, שהרי להם אחד עשר חדשים שהיו חונים לפני הר סיני, וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שבתחילת הספר הוא אומר וידבר ה' אל משה במדבר סיני. וכאן הוא אומר בחדש הראשון. ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אמר רבי: אינו צריך שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה (שמות טז לה). ועדין לא אכלו, אלא ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בפסוק וללמדך שהיו מונין מיציאתן ממצרים: (כתוב ברמז רע"ט).
(פסחים פרק אלו דברים דף ס"ו.): ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה, שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו אמרו ליה כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא יותר הרבה ממאתיים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם אמר קרא: עולת שבת בשבתו על עולת התמיד (במדבר כח י). מכלל דתמיד קרב בשבת, וקל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת לא כל שכן, איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל, א"ל נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו, התחיל לקנתרן בדברים, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. א"ל רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר [הלכה] ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. אשכחן תמיד ופסח דדחו את השבת, דדחו טומאה מנלן, אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת יליף נמי תמיד מפסח לענין טומאה, ופסח גופיה מנלן, [א"ר יוחנן] דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש (במדבר ט י). איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה, א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן אימא איש נדחה לפסח שני, ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני. אם כן ליכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי, וכי תימא נפש הוא דנדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא, והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא, לנפש דכתב רחמנא למה לי, אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה. וצבור נמי דעביד בטומאה בטמא נפש אבל בשאר טומאות לא:
(ספרי):
ויעשו בני ישראל את הפסח למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. שומע אני בין בחול בין בשבת, מה אני מקיים מחלליה מות יומת. בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו, בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת, תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, דברי רבי יאשיה. נם לו רבי יונתן ממשמע הזה עדיין לא שמענו. נם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי (במדבר כח ב). אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה. ומה תלמוד לומר במועדו, אלא מופנה להקיש ולדון גזירה שוה, נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו, מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת. בארבעה עשר יום לחדש הזה וגו'. במועדו למה נאמר, והלא כבר נאמר ויעשו. ומה תלמוד לומר במועדו, אלא בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין ומה פרה שאין דוחה את השבת דוחה את הטומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה, הרי פסח שני יוכיח שדוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע"פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה, תלמוד לומר במועדו. בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה.
(ספרי זוטא):
יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה. תלמוד לומר אותו. אותו דוחה את השבת ואת הטומאה ואין שלמים הבאים עמו דוחין את השבת ואת הטומאה. אימתי מביאה עמו חגיגה, בזמן שהוא בא בחול ובמועט, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו, אמרת ויעשו ויעשו, ריבה קבול דמו וזריקתו ומחוי קרביו והקטר חלביו. רבי אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכבתו מירושלים להר הבית, והבאתו מחוץ לתחום. שהיה רבי יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת. רבי אליעזר אומר דוחה הוא מקל וחומר, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר, הבאה שהיא משום שבות לא כ"ש, אמר ליה רבי יהושע הרי שחיטה שהיא במקראי קודש, בגבולין תוכיח שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות. אמר ליה רבי אליעזר מה זה יהושע, אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות ולא רשות מרשות לגזירה שוה וחובה מחובה לגזירה שוה. נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא, אמר ליה הרי מי שהוזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח, אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח. אמר ליה רבי אליעזר הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הזאת שהיא משום שבות. אמר ליה רבי עקיבא אתה כופר בי ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה, אמר ליה רבי אליעזר עקיבא אין אתה יכול לכפור בי לעולם מפני שאמרה תורה במועדו דוחה את השבת, במועדו דוחה את הטומאה, אמר ליה הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה:
בארבעה עשר יום לחדש הזה בין הערבים. בד' מקומות הוא אומר בין הערבים, יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כאן היא שחיטת הפסח, תלמוד לומר בין הערבים. בא לחלוק בין הערבים שנים, אי בערב משחשכה, אמר הכתוב השלישי בין הערבים, אי בין הערבים בין השמשות, אמרת ברביעי בין הערבים, בא לחלק בין חצות יום ובין לילה בין ח' שעות ומחצה. כל ימות השנה היה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו. בזמן שחל ערב פסח להיות ערב שבת, רבי ישמעאל אומר כסידורו בערב שבת. רבי עקיבא אומר כסידורו בחול. חוקת בחוקתי חקתיו ככל חקתיו, משפט במשפט משפטיו ככל משפטיו, ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים, שה תמיד זכר בן שנה. אף של דורות כן, מה למד בפסח מצרים, מן הכבשים ומן העזים, אף של דורות כן.
(ספרי):
"ככל חקותיו" אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה, "וככל משפטיו" אלו מצות שעל גופו, לשבעה ולמצה ולביעור חמץ:
וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח למה נאמר, לפי שהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג מד). ומה תלמוד לומר וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח, אמר להם שמרו את הפסח בזמנו, נמצאו מועדות כתיקונן. דבר אחר: מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם, וחזר ושנאה להם בשעת המעשה. דבר אחר: אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלין בענין ודורשין בענין:
ויעשו בני ישראל את הפסח בראשון וגו'. בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה כה). רבי שמעון בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבין, ומי היה מקריב שבטו של לוי, שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י). ואומר ויעמוד משה בשער המחנה וגו' (שמות לב כו). ישראל עבדו אלילים ושבטו של לוי לא עבדו אלילים, שנאמר כי שמרו אמרתך (דברים לג ט). ואומר כי מולים היו כל העם וגו' (יהושע ה ה). ישראל לא היו מלין ומי היה מל, שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו (דברים לג ט). ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל, להודיע שכחן של ישראל, שכשם שאמר משה להם כן עשו.
(ספרי זוטא):
אי אפשר לומר היו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה וגו' (עמוס ה כה). מלמד שלא היו מקריבין. וא"א לומר שלא היו מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו וגו' ככל אשר צוה ה' (במדבר ט, ה), הא מה הדבר, מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכשרי ישראל סמוכין לו.
(פסחים פרק ראשון דף ו.)
שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט ב). וכתיב ויהי אנשים וגו' (במדבר ט ו). רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות, שהרי משה עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית. וכתיב בתריה ויעשו בני ישראל את הפסח. כתיב הכא במדבר סיני וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש. אתיא מדבר מדבר, מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש, וניכתוב ברישא חדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני, [אמר רב מנשיא בר תחליפא] זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא אמרן אלא בתרי ענייני אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ודילמא פרט וכלל הוא. אבל בתרי ענייני אין מוקדם ומאוחר וכו', ואפילו למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה דנין בכלל ופרט, הני מילי בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין: