ילקוט שמעוני/א/תרצו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ילקוט שמעוני TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png תרצו

פרק ה - רמז תרצו[עריכה]

(ספרי):
וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל. הצווי מיד ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן, ת"ל צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה. הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. ולדורות מנין כו' (כתוב ברמז שע"ז).

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. למה נאמרה פרשה זו, לפי שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא. עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר וישלחו וגו'. הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וישלחו מן המחנה, ממחנה שכינה. או שומע אני ממחנה לויה, תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר וישלחו מן המחנה. ללמדך שאין עונשין מן הדין. רבי אומר אינו צריך קל וחומר, אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה וגו'. אלא בא הכתוב ליתן להן את המחיצות.

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל כולו, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שלוחו משלוח חבירו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משלוח חבירו. מכאן מנו חכמים למחיצות. כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא[1]. כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא, חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחוסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה.

וישלחו מן המחנה וגו'. למה נאמרה, אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין, היה רבי יאשיה אומר: אמרת ק"ו אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר וישלחו מן המחנה וגו'. ללמדך שאין עונשין מן הדין.

וישלחו מן המחנה. בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלוים נושאי הארון, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו. בכל אדם הכתוב מדבר, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. או אינו אלא כעניין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים, שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה. אף כאן לא הזהיר אלא גדולים, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. יאמר טמא נפש ואל יאמר זב (כתוב ברמז תקנ"ג).

(פסחים פ' מי שהיה דף צ"ה.):
רבי אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבים, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעים משתלחין:



שולי הגליון


  1. פירוש: אבן גדולה שאינה מטולטלה.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף