ילקוט שמעוני/א/תרצה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פרק ד - רמז תרצה[עריכה]
אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, זה שאמר הכתוב אל תגזל דל כי דל הוא. אמר רבי לוי זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת. לא יאמר אדם יש לפני אגוזים ותמרים, עליהם אני מברך ומניח את התורמוס, אמר הקב"ה אל תגזל דל כי דל הוא. אמר רבי יוחנן כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל, צריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו אפילו משלשי הלכות. ששנו רבותינו, אמר ר' נחום הלבלר[1] מקובל אני מר' יאשיא שקבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני [כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל כי דל הוא]. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ועל ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה.
דבר אחר אל תגזל דל. מדבר בשבטו של לוי, וכי דלים היו. רבי יהודה ברבי סימון ורבנין, אחד מהן אומר [למה נקראו דלים] שהיו דלים מנחלה, שנאמר ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה. לפיכך אל תגזלהו מן המתנות. ואחד אומר שהיו דלים מן המנין, ולמה שהיה הארון מכלה בהן, לפיכך הקב"ה מצוה ואומר אל תכריתו.
ילמדנו רבינו העובר על כריתות שבתורה במה הם (מתכפרין) [מתרפאין] ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר והפילו השופט וגו' ארבעים יכנו וגו' ונקלה אחיך. כיון שלקה [חסה עליו התורה ואמרה ונקלה אחיך לעינך] הרי הוא אחיך, ולמה ארבעים, אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטוה ונאמר לו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, ונתחייב מיתה ולקה העולם כמה עונשין, עשרה לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש, עשרה לאדמה. כשמתו בני אהרן ראו אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לאמר כך אנו מתים, א"ל הקב"ה למשה כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר בזאת יבא אהרן, אף למשפחות הקהתי אני עושה תקנה שלא ימותו בבואם אל קדש הקדשים, שנאמר וזאת עשו להם וגו'. מנין ממה שקרינו בענין אל תכריתו. זה שאמר הכתוב הנה עין ה' אל יראיו. מדבר בשבטו של לוי, שנאמר ואתנם לו מורא וייראני. למיחלים לחסדו, שהם מיחלים לשמו של הקב"ה בכל עת. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, בכ"ד מתנות שנתן להם, עשר במקדש ועשר בגבולין וארבע בירושלים. עשר במקדש, חטאת ואשם, (זבחי שלמים), וזבחי שלמי צבור, חטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ומותר העומר, ושירי מנחות. עשר בגבולין, תרומה, ותרומות מעשר, וחלה, וראשית הגז והזרוע, והלחיים, והקיבה, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, וחרמים, ושדה אחוזה. וארבע בירושלים, הבכורות, והבכורים, והמורם מאיל תודה ומאיל נזיר, וחזה ושוק של שלמים ועורות קדשים, הרי ולחיותם ברעב. אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי, צפה הקב"ה שקרח עתיד לעמוד לחלוק על הכהונה, אמר הקב"ה לא בשביל קרח נאבד את הלוים. [אל תכריתו] זה שאמר הכתוב למען שמי אאריך אפי. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן ונדבק עם הליסטים, ונתפס בנו עמהם, אמר המלך מה אעשה אהרוג את הליסטים, אפשר אהרוג בני עמהם [בשביל בני אני מכפר אותם עכשיו], כך היו הלוים נושאין את המשכן, [שנאמר] לבני קהת לא נתן, והיה הקב"ה מביט בקרח שעתיד לחלוק על משה ואהרן, אמר הקב"ה להרוג אותם במדבר אי אפשר למה שנטל חצי שמו ונתן עליו [י"ה שנתן הקב"ה על קהת], הקהתי, לפיכך הוא אומר למען שמי אאריך אפי. אל תכריתו זה שאמר הכתוב טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו, אין מדתו של הקב"ה כמדת ב"ו, מלך ב"ו שמורדה עליו מדינה שולח בה אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים, והקב"ה אינו כן אלא מאבד את הרשעים וממלט את הצדיקים, חטאו דור אנוש אבד אותם, והציל את חנוך שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים, למה ביום צרה יודע חוסי בו. דור המבול הכעיסוהו ואבדן שנאמר וימח את כל היקום, והציל לנח שנאמר ונח מצא חן. וכן הסדומיים [הכעיסוהו] ואבדן שנאמר וה' המטיר על סדום וגו', והציל ללוט שנאמר וישלח את לוט מתוך ההפכה. הביא חושך על המצריים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. למכה מצרים בבכוריהם הקדשתי לי כל בכור בישראל. למה ביום צרה יודע חוסי בו. יצאו ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה חוץ משבטו של לוי, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי, מיד עמד משה והרג לחוטאים שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה וגו', ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם, נאמר למשה ולאהרן אל תכריתו. במקום אחד נאמר פקוד את בני לוי, וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקוד, אמר ליה למה, אמר ליה להוציא מן הגזרה שצפה הקב"ה שישראל עתידין להכעיס לפניו, והוא אומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם, לפיכך הקב"ה אומר על בני לוי ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. למה שהן שלי, שנאמר והיו לי הלוים, שכל מי שמקריב את עצמו מעט, מקריבין אותו הרבה, והן קרבו עצמן, כשאמר משה מי לה' אלי, ולא עוד אלא [אמר הקב"ה] ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות, שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן הקב"ה מאמינו לעולם, שכן אתה מוצא ביהושע שנבדק בעמלק, ועשה בו כתורה וכמצוה, שנאמר ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, א"ל הקב"ה משבטך אני מעמיד שיפרע בעמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק. [מהו] מני אפרים בלבד לשרש ביצתו של עמלק, אמר לו אחריך בנימין הניח לשאול בן קיש, שהוא בן ימיני הוא משרשו. [ד"א מני אפרים] נבדק שאול, ולא נמצא נאמן בפקדונו, אלא ויחמול שאול והעם על אגג. החזירו אחריו וניטלה המלכות ממנו, שנאמר אחריך בנימין בעממיך. ואף השבט הזה בדקתי אותו ונמצאו שומרים בכבודי, ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר שימו איש חרבו על ירכו ויעשו בני לוי כדבר משה, ולא נשאו להם פנים, לפיכך משה מברכן, שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואף אני מקרבו ועושה אותו (פלטנטירין) [פלמנטרין][2] שלי, ואיני מאמין ביתי וקדושתי [אלא] להם, שנאמר ואתה הפקד את הלוים וגו', ומה שאמרתי לך את מטה לוי לא תפקוד. להוציאם מן הגזרה שאני עתיד לגזור על ישראל, אלא כבוד גדול אני חולק להם, שאתה מונה לעצמן בדבור פקוד את בני לוי, ומה אם ללוים שנושאין את המשכן כבדתי אותם, עאכ"ו קהת הנושאים את הארון, לכך נאמר להם אל תכריתו, אמר הקב"ה ומה אם בני קהת בשביל שיראו אותי חלקתי להם כבוד, כך כל מי שהוא מתירא ממני איני מכרית שמו מן העולם, ממי אתה למד מיונדב בן רכב, שנאמר לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו', ומה אם אותם שהיו גרים כל שעשו רצוני כך עשיתי להם, כשישראל יעשו רצוני על אחת כמה וכמה שלא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני, אלא חיים וקיימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום: