ילקוט שמעוני/א/תרפד
|
< הקודם · הבא > |
פרק א - רמז תרפד[עריכה]
(מדרש אספה):
בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יחוסין שלכם, שנאמר הבו לה' משפחות עמים (תהלים צו, ז). כשם שבני מביאין, ויתילדו על משפחותם (במדבר א, יח), לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז, לד). ואחר כך וידבר ה' במדבר סיני (במדבר א, א). שאו את ראש כל עדת בני ישראל (שם ב). שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן, גן נעול אחותי כלה וגו' (שה"ש ד, יב). אחת היא יונתי תמתי (שה"ש ו, ט), שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן, ראוה בנות ויאשרוה וגו' (שם). לא עשו אלא כשבאו לשטים ויחל העם לזנות (במדבר כה, א), שמחו האומות, אותה עטרה שהיה בידן כבר היא נטולה מהן, אותו השבח שהיו משתבחין הרי בטל שוין הן לנו, כשבאו לידי נפילה זקפן המקום, שנאמר אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני (תהלים צד, יח). נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן, שנאמר ויהי אחרי המגפה וגו' (במדבר כו, א). שאו את ראש כל עדת בני ישראל (שם ב):
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (במדבר א, א), מגיד שמונין שנים ליציאת מצרים, בחדש השלישי (שמות יט, א):
(תנחומא):
שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' (במדבר א, ב). זה שאמר הכתוב לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז, כ). וכתיב וירם קרן לעמו (תהלים קמח, יד), משל למלך שנשא אשה ראשונה לא כתב לה כתובה, גרשה לא כתב לה גט, וכן לשנייה וכן לשלישית, לזמן ראה ענייה אחת יתומה בת (אבות) [טובים], ביקש לישא אותה, אמר לשושבינו [זו אני רוצה לישא] ואיני נוהג בזו כמנהג הראשון, זו היא בת (אבות) [טובים], צנועה במעשיה וכשרה, אכתוב לה כתובה [באיזה יום] באיזה שנה, באיזה שבוע, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה (איפרכיא) [אפטיא], כשם שכתוב באסתר: ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו (אסתר ב, טז), כך ברא הקב"ה (והעביר) לדור המבול ולדור הפלגה ולסדומיים ולמצריים, ולא כתב אימתי בראן ואימתי העבירן, אלא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה (בראשית ז, יא), וכן לכולן, וכיון שעמדו ישראל אמר לו הקב"ה למשה, איני נוהג בהם כראשונים, שאלו בני אברהם יצחק ויעקב, לכך כתוב באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום באיזה (שעה) [שבוע] באיזה (איפרכיא) [אפטיא] [באיזו מדינה], רוממתי קרנם ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר: וידבר ה' אל משה וגו' (במדבר א, א). במדבר סיני זו איפרכיא, באהל מועד זו מדינה. בשנה השנית [הרי שנה]. באיזה חדש בחדש השני, בכמה לחדש באחד לחדש, הרי נכתבה איפטיא. למה שאו את ראש, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו (תהלים קמח, יד). וידבר ה' אל משה (במדבר א, א). אשריו משה, ששים רבוא והכהנים [והזקנים] והלוים עומדין, ומכולם לא נדבר אלא עמו, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני. מכאן שנו רבותינו: בשלשה דברים נתנה תורה, באש ובמים ובמדבר. באש שנאמר: והר סיני עשן כולו (שמות יט, יח). במים שנאמר: ה' בצאתך משעיר גם עבים נטפו מים (שופטים ה, ד). במדבר דכתיב: במדבר סיני (במדבר א, א). ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו, אלא לומר לך, מה אלו חנם לעולם אף התורה חנם לעולם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א). סיני ששה שמות נקראו לו: הר אלהים הר בשן הר גבנונים (תילים סח, טז), הר שפסל בו את כל ההרים, כד"א או גבן או דק (ויקרא כא, כ). הר חמד, שחמד הקב"ה לישב עליו, שנאמר ההר חמד אלהים לשבתו (תהלים סח, יז). הר חורב, הר שבו נמשכה חרב, מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, י), מות יומת הרוצח (במדבר לה, טז). הר סיני שבו נשתנו עובדי אלילים [להקב"ה] ונתן להם איפופסין, שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס, יב), אבל ישראל נתתי להם תלוי ראש, שנאמר שאו את ראש (במדבר א, ב). לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו (תהלים קמח, יד). וכן הוא אומר ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א):
והלוים יחנו סביב למשכן העדות וגו' (במדבר א, נג). ויעשו בני ישראל (במדבר ב, לד). ואהרן היכן היה וכו' (כתוב ברמז תכ"ז). [רבי יהושע בר נחמיה ורבי לוי בר חיתא ורבי אבא בשם רבי חיא בר אבא כיון שבא ליחסן הונו אותו ואמרו לו את מיחסנו, עד שאתה בא ליחסנו לך ויחס את בניך, אלעזר בנך למי הוא נשוי, לא לבתו של פוטיאל, הדא הוא דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל (שמות ו, כה). כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהן מזלזלין בו התחיל מיחסו, הדא הוא דכתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כה, יד), כהן בר כהן, קנאי בר קנאי, משיב חמה בן משיב חמה, שנאמר השיב את חמתי לכן אמר הנני נתן לו וגו' (במדבר כה, יד). לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כבודו של אהרן לכבודו של משה, הדא הוא דכתיב ואלה תולדת אהרן ומשה (במדבר ג, א), משה ואהרן אין כתיב כאן אלא אהרן ומשה, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר [אל תונו] (ויקרא כה יד)]:
|
< הקודם · הבא > |
פרק ב - המשך רמז תרפד[עריכה]
איש על דגלו באותות (במדבר ב, ב). ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות מותר אדם לילך בשבת, כך שנו רבותינו: השובת בדרך עושה לו עגולות ארבע אמות דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס, ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח, וכמה הן ארבע אמות, רבי יהודה אומר כדי שיטול את (החבית) [החפץ] מן מרגלותיו ויתנה למראשותיו. והשובת במדינה אפילו היא גדולה כאנטוכיא, מהלך את כולה ועיבורה וחוץ מעיבורה אלפים אמה [לכל רוח], ומהו עיבורה, חנויות ופונדקיות שחוץ למדינה. והשובת במערה אפילו היא גדולה כמערת חזקיהו מלך יהודה שהיתה י"ב מילין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח שירצה, ומנין סמכו חכמים מדברי תורה, שנאמר ומדותם מחוץ לעיר וגו' (במדבר לה, ה), וכן אתה מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו, אמר להם יהושע: עתידין אתם לעמוד שם ולעשות את השבת, אלא אל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח, למה שתהיו רשאין לבוא ולהתפלל לפני הארון בשבת, וכן הוא אומר אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה (יהושע ג, ד), וכן אתה מוצא כשאמר הקב"ה למשה שיעשה אותם דגלים, אמר השרה אתם לדגליהם לכל רוח מנין אלפים אמה.
איש על דגלו באותות (במדבר ב, ב). זה שאמר הכתוב נרננה בישעתך ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ, ו), שהקב"ה שם שמו בשמותינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר איש על דגלו באותות. חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהו נכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומנין שהיה אוהבן, שנאמר ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב, ד). משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו ומצא אותו חומץ, בא לצאת מן האוצר מצא שם חבית אחת יין, אמר זו חבית עומדת עלי כמלא אוצר, כך ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנייה אלא מישראל, שנאמר הביאני אל בית היין (שה"ש ב, ד). יו"ד יו"ד עשרים, נו"ן חמשים הרי שבעים [אלו שבעים אומות], ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב, ד). וכתיב ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר (שה"ש ו, ח). אחת היא יונתי תמתי (שם ט). הביאני אל בית היין (שה"ש ב, ד). אמר רבי הונא: בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היד תהרג, והתינוקות הולכין לבית הספר ומראים את האזכרה באצבע, אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב, ד). זה שאמר הכתוב מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו' (שה"ש ו, י), גדולים [היו] ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם ותמהים ואומרים מי זאת הנשקפה, אמרו להם האומות שובי שובי השולמית (שה"ש ז, א). [מה שובי שובי השולמית] הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונין ודוכסין והגמונין, שובי שובי השולמית [ונחזה בך], וישראל אומרים להם מה תחזו בשולמית, מה גדולה אתם נותנין לנו, שמא כמחולת המחנים, שמא גדולה אתם יכולים ליתן לנו כמה שנתן לנו ה' אלהינו במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן: