יד מאיר/ד
|
< הקודם · הבא > |
תמול נשלח אלי ע"י הב"ד קונטרס מחזיקי הדת ושם נדפס בשם הרב מו"ה הילל אבד"ק קאלימייא שאסור כל היינות מלשתות בפסח וגם בחול מטעם דמערבין בו חלב גם מערבין בו שפירטוס ואין ס' נגדם וע"כ העלה לאסור והרב הנ"ל מקלל את כל מי ששותה יין שיש בו איסור כרת ולא ביאר לנו במכתבו איזה יין מותר ועבור כי אין הזמן גורם מחמת שאלות אשר הקיפוני בביעור בחמץ ובאו"ה עכ"ז לא יכולתי להתאפק ואבא בקיצר ראשית הלא יין אינם קונים רק מישראל לא מעכו"ם מטעם נסך וכל מעשה היין אינו אלא ע"י ישראל והכי נחשדו ישראל לבטל איסור לכתחלה אפי' ביש ס' ובודאי ישראל הממונה על היין נזהר בדבר ובפרט לערב בו עד שאין בו ס' וימכרם בחזקת כשר אתמהא ואם באנו לחוש שעשה כן בלא"ה יש לאסור כל היינות דאם חשוד על החמור על החלב כ"ש על הקל על סתם יינם ואם נעשה זאת התחבולה אינם עושין רק עכו"ם ליינם שלהם אבל ישראל לא יעשה כן בלי שאלת חכם דאם אתה מאמינו על היין שאינו של עכו"ם תאמינו ג"כ שלא יערב בו חמץ ושאר איסור:
ועוד הרי מבואר בש"ע יו"ד סי' ק"ג דחלב ביין הוי נטל"פ וכמ"ש הנו"ב והביאו בחו"ד והסכים עמו ואפי' לפי מ"ש הפמ"ג דר"ל חָלב בקמץ אבל חֵלב בצירי הוי נטל"ש היינו מדכתב ברמ"א[1] דמש"ה מותר להשים יין בכלים שנסריהם דבוקין בחֵלב משום שטבע היין לברוח מהחֵלב ועומד בעצמו ולא קאמר מטעם נטל"פ ש"מ לשבח ע"ש עכ"פ בנ"ד יהי' מה שיהי' עכ"פ ראינו שאינו מתערב עם היין כלל ולמאי ניחוש לה דהרי א"א להתערב ובלא"ה דברי הפרמ"ג אינם מוכרחין דהוצרך הרמ"א לומר משום דהיין בורח דאי מטעם נטל"פ אסור לכתחלה וכן הוא בס' פתחי תשובה ועוד דזה ג"כ שהיין בורח הוא מחמת שהוא כ"כ נטל"פ עד שבורח ממנו ואינו סובלו ואין להאריך כיון דעכ"פ הסכימו דחלב ביין הוי נטל"פ וא"כ אין חשש ובודאי אם עושין כן היינו לצלול היין ולא לטעמא עבידא ואינו אוסר. ומש"כ עוד שמשימין שפירטוס בהיין ואין בו ס' נגד השפירטוס הנה כעת שרוב הי"ש עושין מקארטאפליס או מקאקריזע ומעט מאלי' דיש בקארטאפליס או בריזי רוב נגד התבואה וא"כ כיון דלא נ"נ קודם פסח דהיתר הוא ולכן אח"כ כשמשימין השפירטוס בהיין בודאי יש ס' נגד התבואה שיש בשפירטוס. ועוד דאפי' אין ס' נגד הזיעה מהתבואה מ"מ הרי אין אנו מרגישין קודם פסח שום טעם השפירטוס כששותין היין והרי קי"ל דאטעימת ישראל יש לסמוך דיעבד כמש"כ הש"ך בסי' צ"ו ס"ק ה' ע"ש ואף לכתחלה אינו רק חומרא בעלמא ועיין בסי' קי"ד סעי' י' בהג"ה שכ' דאם יש א' שאינו מערב ואעפ"י ששאר מערבין מותר ליקח מהן ע"ש. והוא מש"ס כתיבות[2] דאם יש מחבואה א' מצלת על כל הכהנת ע"ש וכ"ש דודאי יש הרבה שאין מערבין דמותר ליקח מכולן.
והנה מה שכתבתי למעלה דמהני ביה טעימת ישראל וכמש"כ הש"ך והסכימו עמו האחרונים. אמנם החו"ד סי' צ"ח בבאורים ס"ק ח'[3] דאטעימת ישראל סומכין כו' אמנם נראה דזה דוקא כשהסירו האיסור משם ואין שם אלא טעמו אבל כשגוף האיסור מעורב שם אין נוהגין לסמוך אטעימה כלל כדמוכח בסי' ק"ו ס"ד גבי גיד דכשנימוח בעינן ס' אף שבודאי אין בגידין בנ"ט והעיקר נראה דאפי' בטעם אין לסמוך אטעימה כמו שמבואר בס"ק שאחר זה עיין שם נמצא לפ"ז אפשר שאין בכאן היתר מחמת טעימה. אמנם כ"ד החו"ד צ"ע כי גוף לשונו שכ' דאין נוהגין לסמוך אטעימה ומביא ראי' מגיד והדבר תמוה דהרי שם בגיד כתב כן המחבר בש"ע דבנמוח צריך ס' והרי המחבר ס"ל בהדיא לסמוך תמיד אטעימה אפי' אטעימת קפילא ומה זה שכתב דאין נוהגין והרי לדעת המחבר אין בו מנהג ובלא"ה הראי' שהביא מסי' ק' גבי גיד הוא תמוה וסותר דברי עצמו שכ' בסי' ק' ס"ק ז' וז"ל דודאי א"א לומר דאין לגידין טעם כלל וכו' אלא ודאי יש להם טעם רק שחולקין אם יש כח בטעם לאסור אחרים אבל כשנמוח הגיד ונתערב הגיד וניכר טעמו שבגיד הרי שאוכל הגיד בטעמו שאסר רחמנא לכך צריך ס' לנגדו לבטל טעמו הרי שכתב שם יש טעם מיחש וצריך ס' לבטל טעמו. ולפ"ז אה"נ דאם היה טועם ורואה שאין בו טעם אף שיש ממשות ואין ס' נגדו מותר ובלא"ה לפע"ד העיקר בזה כמו שכתב הפרמ"ג סי' ק' במשבצות ס"ק ד' וז"ל ויש"ל דמ"ה לא בטיל דודאי ג"ה יש בו טעם קלוש כמו עצמות והתורה אסרתה גופו של גיד וצ"ע ע"ש. והנה אף שהניח בצ"ע מ"מ דבריו מוכרחים. כי הנה לכאורה יש להקשות על דבריו כיון דיש בגיד טעם קליש הרי טעם קליש דאסורא אסור כמו נ"ט בר נ"ט דקי"ל דאסירא אסור גם גוף דבריו שכתב שהגיד יש לו טעם קלוש צריך לבאר מנ"ל חידוש זה ואם שי"ל מחמת הטעם שכ' החו"ד ואין לעשות פלוגתא רחוקא בין מ"ד יש בגידין בנ"ט בין מ"ד אין בגידין בנ"ט. אך לדעתי הדבר מבואר בפי' רש"י פסחים דף כ"ב ע"א ד"ה הניחא וד"ה אלא דפי' רש"י הא דאמרינן לענין נ"ט גבי גיד היינו טעם בשר דוקא ומשמע דטעם קליש יש בו וכל הפלוגתא שם הוא אם גיד יש בו טעם בשר או טעם קליש. והנה הא דקי"ל דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר דאיסורא אסור היינו כי לחול על טעם קליש איסור חדש לא אמרינן ולכן בהתירא כגון מבשר לחלב לחול עלי' איסור חדש נ"ט בר נ"ט מותר דהוא טעם קליש אבל דאיסורא דכבר היה עלי' שם איסור לא פקע אפי' בטעם קליש. ולכן הנה בגיד דאין בו רק טעם קליש וכשאינו מעורב בגוף הגיד רק טעמו ואתה רוצה ליתן עליו איסור חדש דהרי טעם הגיד לתבשיל איסור חדש הוא ואין טעם קליש עושה איסור חדש. משא"כ כשאוכל גם גוף הגיד שפיר אוסר טעמו דהרי הטעם כשהוא בתוך הגיד אין זה איסור חדש. דהרי הגיד נאסר בטעמו ועכ"פ לפ"ז אין ראיה מגיד לומר דהיכא שנתערב בו ממשות לא מהני טעימה דהרי באמת גם בגיד שנמוח ונתערב אם טעמו קפילא אה"נ דמהני לדעת המחבר ורק באינו נמוח אף אם יש בו טעם גיד כיון דגוף הגיד אין שם רק טעמא לחודה הרי טעם קליש לא חייל על תבשיל איסור חדש וזה ברור ונכון ואין בזה שום ראיה לדעת החו"ד. וגם לדברי החו"ד בעצמו שם בסי' ק' אין ראיתו בסי' צ"ח נכון והפר"ח והקרו"פ מתירן באמת ואף אם נמוח דא"צ ס' ע"ש אך הנה הפרי תואר שם ס"ק ד' וז"ל ואם נמוח וכו' צריך ס' הגם שאין בו טעם עכ"ז ממשו כטעמו וכל עוד שיכול להיות נרגש הגוף מרגשת הטעם וכו' ע"ש. וכדי ליתן תבלין לדבריו אעתיק ואבאר סוגי' הש"ס במס' זבחים דף ע"ח ע"א הפיגול והנותר שבללן זה בזה ואכלן פטור וכו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. מתיב רבא העושה עיסה מן חטים ומן אורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה. ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סיפא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כו' ע"ש והקשו בתוס' ד"ה מתיב תימא דלא מקשה ליה מכל התורה כולה דקי"ל טעם כעיקר והניחו בתימא. עוד קשיא לי למה שינה כאן הש"ס הלשון וקאמר נותן טעם ברוב. ולא קאמר כלשון הש"ס בעלמא טעם כעיקר לאו דאורייתא. ועוד יש לדקדק אמאי לא הקשה הש"ס תיכף מסיפא דקתני אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ולמה מקשה מקודם מחלה ואח"כ קאמר אי הכי. אימא סיפא. אשר ע"כ נראה לי דבאמת נותן טעם ברוב אינו טעם כעיקר ונותן טעם ברוב לחודי' וטעם כעיקר לחודי' ויש בכל א' סברא לקולא ולחומרא היינו כי טעם כעיקר ר"ל שנתבשל או נצלה או נכבש עד שיתן האיסור טעם בהיתר ואז אפי' סילק האיסור ונטלו משם כמו שהיו מ"מ הרי נשאר הטעם של איסור בהיתר. ונותן טעם ברוב ר"ל שלא נתבשל ולא נצלה. וע"כ כיון דלא נתנו טעם זה בזה כלל רק בללן ואכלן ביחד ומ"מ כיון שאין בזה נגדו ששים עד שיבטל טעם החדש המעורב בו. הרי מ"מ מרגיש כשאוכל יחד טעם האיסור וכמו דאמר ר"ל הפיגול והנותר שבללן זה בזה ואכלן ולא אמר שנתבשלו ונתנו טעם זה בזה כי באמת הפיגול לא נתן שום טעם בהנותר וכן הנותר בהפיגול. דלא נתבשלו יחד רק כשבללן יחד הרי אף שהנותר רוב מ"מ באכילה מרגיש טעם המיעוט כמו טעם הרוב וע"כ שינה בלשונו כאן ואמר נותן טעם ברוב דבאכילתו עדיין מרגיש טעם המועט ויש בזה סברא להחמיר אפי' למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ כאן יש לומר דאורייתא משום דטעם כעיקר שייך אפי' אם גוף האיסור כבר סילק ולא נשאר רק טעם האיסור וטעמו ולא ממשו אפשר דלאו דאורייתא משא"כ כאן דאוכל הממש רק שהוא מועט נגד חברו הרי עכ"פ אוכל ממשות האיסור ומרגיש טעם האיסור באכילתו עדיין ויש לומר דזה חמור. ויש סברא ג"כ להיפך דכאן כיון דהיתר לא קיבל טעם מהאיסור כלל רק שאכל האיסור עם ההיתר וההיתר לא נתקלקל כלל בטל האיסור במעיטו דאחרי רבים להטות ומש"ה לאו דאורייתא. אמנם היכא דנתבשל עמו דקיבל ההיתר טעם האיסור לא שייך ביטל ברוב דהרי כולו איסור דההיתר נעשה ג"כ איסור ולא שייך כאן ביטל ברוב דההיתר נהפך להיות איסור וכולו איסור דטעם כעיקר ולכן אף מאן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא מ"מ יוכל לסבור דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא וע"כ זה שאמר ר"ל כאן ש"מ נותן טעם ברוב אינו ענין כלל לטעם כעיקר דכאן אין בהיתר טעם ואין בפיגול טעם הנותר ולא בנותר טעם הפיגול ונסתלקה קושית התוס' הנ"ל מכל דלא מצי להקשות מטעם כעיקר דעלמא דאע"ג דנימא דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ יש לומר דנותן ברוב טעם לאו דאורייתא רק הקשה רבא מן העושה עיסה מן החטים ומן האורז דכאן איכא ממשו של החטים בתוך האורז ונרגש גוף החטים ג"כ ומ"מ חייב בחלה וידוע דהעיקר החיוב בשעת גילגל העיסה קודם האפיה והרי בזה ליכא טעם באורז עדיין דהרי לא נתבשל ולא נאפה עדיין רק יש כאן לשון נותן טעם ברוב דאין כאן ששים נגד החטים ואף שגוף האורז לא קיבל טעם החטים להיות נקרא טעם כעיקר מ"מ עכ"פ נקרא נותן טעם ברוב וכנ"ל ואפ"ה קאמר סתמא חייב בחלה דמשמע כשאר עיסה משעת גילגל. אלמא נותן טעם ברוב דאורייתא ומשני הש"ס דרבנן דהא דקאמר סתמא חייב בחלה היינו מדרבנן משעת גילגל ולכן מקשה אי הכי אימא סיפא ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ובזה בודאי דמיירי אחר האפי' דאז יש טעם כעיקר דע"י האפי' קיבל גוף האורז טעם החטים ויש ג"כ ממש חטים גופייהו ובודאי מדיוצא ידי חובתו מוכח דהוא דאורייתא ומוכח עכ"פ דהמשנה מיירי בדאורייתא. מדסיפא איירי בדאורייתא ע"כ גם רישא איירי בדאורייתא ומ"מ קתני סתמא חייב בחלה והיינו דרך חיובו בשעת גילגול והרי עדיין לית ביה טעם כעיקר רק נותן טעם ברוב ומוכח דהוא דאורייתא ומש"ה א"ש דלא מקשה הש"ס תיכף מסיפא משום דבסיפא יש ג"כ טעם כעיקר ומש"ה יוצא ידי חובתו משא"כ היכא דליכא טעם כעיקר רק נותן טעם ברוב לחודא לאו דאורייתא מש"ה הוצרך להקשות מחלה וע"ש ודוק היטב:
ובזה מיושב ג"כ לשיטת רש"י דס"ל דבאמת בעלמא טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ אצטריך ר"ל לאשמעינן פה דנ"ט ברוב וכו' לאו דאורייתא. דשאני טעם כעיקר דאינו אוכל גוף האיסור והיינו טעמו ולא ממשו אז לאו דאורייתא אבל כשיש ממש אפי' אין בו טעם בהיתר מ"מ כל שעדיין נרגש טעם האיסור בעצמו אפשר דהוי דאורייתא ולכן מקשה הש"ס רק מחטים ואורז דשם יש נותן טעם ברוב דיש ממשות החטים מש"ה הוי דאורייתא אלמא דנ"ט ברוב דאורייתא ועדיף מטעם כעיקר דעלמא. ולא מקשה הש"ס תיכף מסיפא. משום דהוי יכול לתרץ דשאני סיפא דיש שם שני המעלות טעם כעיקר ונותן טעם ברוב דהרי ממש יש. וגם טעם יש. משא"כ בטעם לחוד דהיינו טעם כעיקר לחוד. או נ"ט ברוב לחוד לא הוי דאורייתא ולכן מקשה מרישא דחייב משעת גילגל וליכא רק נ"ט ברוב וכנ"ל ודוק היטב. מעתה תבין דברי הפר"ת הנ"ל דכל היכא דנרגיש הממש הוי כמו הטעם דס"ל דדין אחד להם נ"ט ברוב כמו טעם כעיקר והבן. וכ"ז דוקא בנרגיש גוף הגיד אז יפה כתב הפר"ת דממש היינו גוף כטעם. אבל היכא דאינו נרגיש גוף האיסור לא בחוש ולא בטעם בודאי דכ"ע מודים דמותר ואין להרגיש בזה ודברי החו"ד תמוהין בזה. מיהו גם החו"ד לא קאמר רק ממנהגא בעלמא ולאו מה"ת ע"כ בודאי אין לחוש לדבריו גם אפשר דהחו"ד לא קאמר ג"כ בנרגיש גוף האיסור אעפ"י שטעמו קודם ואין בו טעם מ"מ אוסר לסמוך על טעימו ממנהגא אבל היכא דאינו מרגיש כלל טעם האיסור גם לא גוף האיסור מודה דמהני טעימא דהרי בגיד מרגיש גוף הגיד ואין להאריך בזה עוד. אמנם מה שכתב החו"ד שם וסיים והעיקר נראה דאעפ"י בטעם אין לסמוך אטעימה כמו שיתבאר בס"ק שלאח"ז וכוונתו למש"כ בס"ק שלאח"ז וז"ל וא"ש דברי הרב רמ"א דבמבשא"מ בשמא לא בטיל אפי' ליכא טעמא ע"ש. הנה דבריו סותרין דברי כל הפוסקים דקי"ל דמהני תמיד טעימת קפילא אף בפחות מס' וכן הגי' עליו הרב אמרי ברוך אות ב' ע"ש. וכ"ז בנודע ודאי שנפל איסור בתוך היתר אז מחמיר החו"ד שלא לסמוך אטעימה אבל בנ"ד דיש ספק שמא לא נפל איסור לשם כלל דהיינו שלא עירבו בו כלל וזה בודאי דהחו"ד מודה דסמכינן אטעימת ישראל דדוקא דכשבודאי נפל איסור לשם דאיתרע חזקת היתר אז מחמיר החו"ד לומר דלא סמכינן אטעימה להוציא מחזקת הנפילה לומר דבטל במעיטו אבל בנ"ד דיש ספק שמא לא עירב בו איסור כלל בודאי דאין שום סברא לומר שלא לסמוך אטעימת ישראל לכן מכל אלין טעמין הנ"ל הדבר ברור דמותר לשתות היין בפסח בלי שום חשש ופקפוק.