טיוטה:סוד ישרים

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/א בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך וגו'. להיות שהציב השי"ת אור המקיף את האדם ומגין עליו למעלה מתפיסתו וזאת ההגנה הוא הגנת שבת כמבואר בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מני' כל שיתא יומין עלאין וכו' היינו כשמברר האדם מידת מתתא לעילא עד שמגיע למקום העליון שהוא למעלה מהבנת תפיסתו שאין קוצר יד עבודתו מגיע שם אזי יש לו הגנה מיומין עלאין ויען שהוא למעלה מהתפיסה לזה נקרא מזמור שמורה על צמצום. ושיר מורה על התפשטות היינו מה שמחזיר השי"ת בהגנתו על האדם שיהיה מתפשט גם בהבנת תפיסתו זאת ונקרא שיר. ועל זה נאמר מזמור שיר ליום השבת וגו' כלומר שהארת שבת כולל משניהם מזמור וגם שיר. טוב להודות לה' היינו הגם שאין שום פעולה בשבת מ"מ מי שפונה א"ע לד"ת מרגיש בלבבו גודל הארת פנים ית' המנהיר ביום השבת מה שאין זאת בימי החול כדאיתא בגמ' (סנהדרין ס"ה) ששאל לו מה היום מיומים וכו' ומפאת זה הארת פנים המנהיר בשבת יכולין להכיר כל אהבתו ית' לישראל. ועל זה הארת פנים איתא בזוה"ק (אדרא זוטא רצד.) כל פרצופא ביה אשתמודע וכו' היינו כי בצלם אלהים עשה את האדם ומכנה (שם) כל פרטי האורות לאברי דשכינתא ועל זה איתא שם כל פרצופא ביה אשתמודע פירוש שניכר באור הפרצוף פנים האור כללי מכל הפרטים כי ע"י הארת פנים ית' יש בכח כל דרגא להשפיע למטה הימנה כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין. וזהו טוב להודות לה' כי בשבת יכולין היטב להכיר איך שטוב וישר לפני האדם לכפוף כל קומתו הזקופה ולמסור אותה להשי"ת. ולזמר לשמך עליון היינו שמכיר אז האדם למסור א"ע גם למעלה מהכרת תפיסתו שנקרא עליון: להגיד בבוקר חסדך. ענין בוקר מבואר בזוה"ק כמה פעמים בוקר דאברהם היינו בשעה שפונה השי"ת כביכול לזה העולם שיכירו אור חסדו ית' ואז מתחילין כל עבודת אדם כדכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו וגו'. ואמונתך בלילות היינו בשעה שאינו מאיר גבי האדם הבהירות כ"כ אזי צריך אז להיות נמשך אתר רצונו ית' בגודל אמונה. עלי עשור וגו' היינו שע"י זה יהיה מנהיר השי"ת מהכנור של עשר נימין שיהיה לעתיד כי הכנור של מקדש הוא על שבע נימין ורומז על כל העבודות מההיקף שבעה שהם לפום צערא אגרא. ועל זה ההיקף רומזין נמי השבעה עננין. ואהרן רישא לכל שבעה עננין שרומז על הכינור של עשר נימין שיהיה לעתיד כמבואר בזוה"ק (אמור ק"ג.) ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' וכתיב וכסה ענן הקטורת מה להלן שבעה אף כאן דהא בקטורת שבעה עננין מתקשרין כחדא ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא וכו' היינו כי אהרן נקרא כהנא רבא עלאה שהוא למעלה מהשבעה עננין והוא מראה התקשרותם בשורש אחדותו ית' כי הוא בעבודתו הופיע בלבבם של ישראל עבודה בקביעות. והראה זאת מפורש בעבודת הקטורת שכל עבודות ישראל בהתחלקות ההיקף שבעה נתקשרו בשורש אחדותו ית' למעלה הרבה מהתחלקות השבע מדות וכדאי' בזוה"ק (תצוה קפא.) על הפסוק ואתה הקרב אליך וגו' לכהן לי לא כתיב אלא לכהנו לי וכו' למהוי כלא חד וכו' וזהו כענין דאיתא בזוה"ק (לך פו.) ובגין דאיהו תתאי דלא נהיר ההוא רקיע דעלייהו אתחבר ביה וכו' היינו כי מאחר שאהרן הופיע בלבבם של ישראל כל העבודות נתבררו ממילא שהם בקביעות אצלם וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח):}} מנא ידעינן דקב"ה אתרעי ביה בבר נש ושויא מדורא ביה כד חזינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא ושויא מדורא ביה וכו' היינו כיון שיש בלבבם של ישראל עבודה בקביעות מזה מוכח דקב"ה שויא מדוריה ביה היינו שישראל עלו במחשבה ועלה במחשבה הוא הפירוש למעלה ממחשבה כי מחשבה מורה על חכמה ועלה במחשבה היינו למעלה מחכמה. וזה הוא בסכות תשבו שבעת ימים היינו שבכל עבודות שבהתחלקות ההיקף שבעה יהיה מנהיר ההגנה לישראל מעננא דאהרן שהוא רישא לכל שבעה וכו' והוא כמו שאנו מתפללים תמיד ופרוס עלינו סוכת שלומך היינו שינהיר זאת ההגנה מעננא דאהרן בהכרת הבנת תפיסתנו ג"כ והתגלות הכרה כזו נקרא עלי עשור וגו': בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. היינו אף שרואים ברשעים ג"כ פריחה כלומר שנתפשט גם מהם כבוד שמים על זה אמר כמו עשב היינו שכל פריחתם הוא רק כמו עשב שבהתחלת הצמיחה הוא רק מאכל בהמה ואינו נצלח כלום למאכל אדם רק שהוא הכנה שיצמח על ידם מאכל אדם וזאת ההכנה הוא נמי רק לאחר שנתיבשו ונעשה מהם זבל ככה כל הכ"ש הנצמח מהרשעים הוא רק אחר שנתבטלו ועברו מן העולם וזהו שמסיים הכתוב להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה' כי הנה איביך ה' כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און היינו לאחר שיתפרדו ויאבדו כל פועלי און ויתבטלו מן העולם אז יהיו מכירין היטב ואתה מרום לעולם ה' כלומר שאז יהיה ניכר מפורש כל המכוון שיש להשי"ת בבריאת הוייתם למעלה מתפיסתם וכדכתיב ירומו סלה היינו שהנהגתו ית' עמהם הוא למעלה הרבה מתפיסת דעתם: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו'. מבואר בגמ' (ב"ב דף פ':) אם נאמר תמר למה נאמר ארז וכו' אלא כארז שגזעו מחליף וכתמר שעושה פירות וכו' היינו שיש גבי ישראל שני המעלות שעושה פירות וגם גזעו מחליף שאינם מתבטלים לעולם: והנה בגמ' (סוכה דף מ"ה) איתא ר' יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין וכו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. מ"ט דר"י בן ברוקא וכו' אמר רב הונא דכתיב כפות שנים אחת ללולב ואחת למזבח וכו' ר' לוי אומר כתמר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכו' ולהבין לפי שיטת ר' לוי דר"י בן ברוקא למד זאת מסברא דנפשיה מה תמר וכו' ולא מריבויא דקרא א"כ מהיכא יליף שדוחה נמי שבת. הניחא לרב הונא שלמד זאת מדכתיב בתורה כפות נמצא שחריות של דקל יש להם דרש מן התורה. שפיר. כי מצוה דאורייתא יכול נמי לדחות שבת בטלטולא בעלמא. אבל לר לוי שאינו לומד זאת מן התורה רק מסברא דנפשיה כתמר וכו' שמביאין אותו לסימן טוב כתמר וכו' א"כ הגם שאין בזה הטלטול לא איסור דאורייתא ולא דרבנן ר"ל ולא משום גזירה דרבה כמבואר בסוגיין לעיל (דף מ"ג יעי"ש) רק איסור טלטול מוקצה. מ"מ איזה סברא יש לו שיהיו צריכין לטלטלם אף בשבת דילמא דוקא כשחל בחול אבל לא בשבת: אמנם לפי סברת ר' לוי יליף באמת שפיר ר' יוחנן בן ברוקא להביא חריות של דקל אף בשבת ג"כ מזאת הסברא לסימן טוב כתמר וכו' כלומר דר' יוחנן ב"ב סבר שאין זה הטלטול מחריות של דקל אף בשבת נקרא כלל שדוחה את השבת אלא אדרבה שמקיים בזה את השבת כי מראה בזה הטלטול בעצמו גודל הארה מקדושת שבת ששניהם החריות של דקל ושבת מרמזין על ענין אחד ולזה רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח בהקפיטל של מזמור שיר ליום השבת כי כמו ששבת רומז על העולה לנו מכל המדות שהציב השי"ת שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' והעולה מהם הוא לך ה' הממלכה היינו שצריכין למסור הכל בחזרה להשי"ת וזה שמוסרים הכל בחזרה וממליכים עליהם השי"ת ונקרא שבת וחריות של דקל מרמז נמי כך מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים כי מוסרים הכל בחזרה להשי"ת: ונתבאר נמי בזה מה שדחקו המפרשים ז"ל ליתן טעם על דברי התוס' (שם דף מ"ה:) ד"ה אחת ללולב וכו' ומסיק שם בתוס' ותרווייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל וכו'. אכן באמת הוא הטעם של תוס' כי חריות של דקל מורה על לב אחד וזה רומז על גודל הצמצום הנמצא בישראל שיכולין למסור הכל להשי"ת כי אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. וענין מרביות של ערבה רומז על התפשטות כמבואר בזוה"ק (וירא ר"כ) ערבי נחל תרי אינון תרין נחלין וכו' תרין קיימין דגופא קיימא עלייהו וכו' ונקראו בזוה"ק ירכין תרין פלגא דגופא וזה הוא כוונת התוס' שם שכתבו ותרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל. לרמז באילו השניהם. שישראל מתיצבים בעבודתם כל מיני התפשטות בחזרה לאחדות אביהם שבשמים ית' ובלתי מרביות של ערבה רק בחריות של דקל לבד היינו שלא יכניס אדם א"ע מעולם לשום התפשטות רק שילך תמיד בגודל הצמצום זאת א"א כלל כי לפעמים מוכרח האדם להכניס א"ע באיזה התפשטות למען שידע להבחין לדחות ולדחוף מאתו את הרע הנמצא בהתפשטות ואזי מה שנשאר אחד שנדחה הרע מאליו הוא טוב מאד וזהו כענין מאמרם ז"ל (שם בגמ' ל"ז:) מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים וכו' ומדוע לא אמרו ז"ל להביא רוחות טובים וטללים טובים. אכן באמת כאשר מדחה האדם מאתו את הרע ממילא בא אליו הטוב כי כל תפלתנו הוא רק להשי"ת ואצלנו ית' הוא רק טוב ואין הרע גוררת אתו ית' כלל. ולכן כאשר מדחה האדם מאתו את הרע מכל הצדדים מוליך ומביא מעלה ומוריד לא נשאר אצלו ממילא רק טוב. וזהו נמי הענין מההתפשטות של הערבה שנפש הישראלי מכניס עצמו לפעמים בההתפשטות כדי לדחוף מאתו את הרע בכל הצדדים מכל מיני התפשטות. והחריות של דקל מרמזין על הטוב הנשאר מזאת ההתפשטות מצמצמים ישראל את זאת להחזירה אל שורש אחדותו של אביהם שבשמים ית' ולכך תרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל והיו מביאין אותן אף בשבת כי בשבת נכללים ג"כ כל מיני התפשטות חזרה אל שורש אחדות אביהם שבשמים ית' ועל זה נמי רומז עננא דאהרן הנקרא בזוה"ק (מובא לעיל בפתיחת מאמרנו) רישא לכל שבעה עננין וכו'. והוא כי כהן סתם רומז על כל העבודות שמכירין על ידם אור אחדותו ית' המשולל מכל המדות כי בשעת עבודה שעומדין אז נוכח השי"ת אזי הוא בנקל להכיר שזה שחילק את מעשיו הוא רק מצד הבריאה אבל מצדו ית' הוא כדכתיב אני ה' לא שניתי כמו טרם התחלקות כך אחר התחלקות המדות. אמנם יען שמצד תפיסת אדם רואה עכ"פ פירוד בהתחלקות המדות לזה הוא כהן סתם בבחינת קטן נגד בחינת כהן גדול כי הכהן גדול נקרא התייר הגדול כדאי' בזוה"ק (אמור ק"ג) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים שמע דאסתליקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה וכו' היינו כי ענין דרך האתרים מורה על התחלקות המדות ובעת שעומד האדם באיזה מדה בקביעות אז אי אפשר לו כלל להכיר איך שהשי"ת הוא המאחד כל ההפכיים ושוכן גם במדה זולתה כי כל מדה המשוללת התכללות ועומדת בפרט מדתה מסבב אותה הסתרה שמסתיר בה הכרת אדם לבל יכיר בתוכה אור אחדותו ית' וזאת ההסתרה נקרא כנעני שהוא סחור סחור להקדושא מלשון הכתוב כנעניה נכבדי ארץ כמבואר בזוה"ק (שם) ועל העתיד לבוא נאמר ולא יהיה כנעני עוד וגו' אמנם התיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה מופיע בעבודתו אור בלבבם של ישראל שיכירו בכל התחלקות שבע מדות אור אחדותו ית' וזהו דכל עננים אתקשרו ביה ואהרן רישא לכל שבעה עננים הוא היינו שאהרן מאיר לישראל אור אחדותו ית' בכל התחלקות המדות עד שהיו מכירין האחדות גם בהבנת תפיסתם וזה האחדות והחיבור שמכירין בתוך התחלקות המדות הוא כענין תפלין של ראש נגד תפלין של יד דכלהו כתיבו באדרעיה ולפי הנראה אין בתפילין של יד שום פירוד והתחלקות כי אם בשל ראש יפרד לארבעה בתים מ"מ יחשב בשל ראש עיקר האחדות כי בשל יד אין מכירין האחדות כי אם כשמחוברים ביחד. אבל כשנתחלקו אין בהם שום הכרה משא"כ בשל ראש מנהיר בעצם ההתחלקות כל החבור מאור אחדותו ית' עד שיאמר על זה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש הרי שיש בשל ראש יקרות היותר גדול מבשל יד ככה הוא הארת הכהן גדול נגד הארת כהן הדיוט וזאת היקרות של הכה"ג נקרא עננא דאהרן דאיהו רישא לכל שבעה עננין:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות וגו' מזמור שיר ליום השבת וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שביום שבת יש כל השלימות כי מצד השי"ת יש בו גודל התפשטות כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח) ביה מתברכין יומין עלאין. ומצד האדם יש בו גודל הצמצום כי מי שחפץ שיהיה לו חלק והכרה בהתפשטות אורו ית' המנהיר בשבת אזי צריך מצדו לצמצם א"ע מאד. ועל זה מרמז מזמור שיר ליום השבת. מזמור מורה על גודל הצמצום שיש בו מצד האדם. ושיר מורה על גודל התפשטות שיש בו מצד אורו ית': טוב להודות לה'. איתא במדרש (שוחר טוב) מזמור זה אדם הראשון אמרו לאחר שעבר עליו ששת ימי המעשה כשהגיע שבת אמר טוב להודות לה'. היינו כי ששת ימי המעשה רומזין על המדות שנראין בימי החול כנפרדים. ונדמה בכל פרט מדה שיש בה שלימות בפני עצמה. ואח"כ כשמגיע שבת שביה מתברכין יומין עלאין וכל פרטי המדות חוזרים בו להתכלל בשרשם העליון אזי מכירים שאין שום שלימות בכל פרט בפני עצמו. כי שם בהשורש מתאחדים כל הפרטים בהתכללות המדות ואז יש בהם כל השלימות ולא בזמן שהם נפרדים. וכיון שבשבת יכולין להכיר תכלית השלימות לזה אמר אדם הראשון כשהגיע שבת טוב להודות לה'. וענין הודאה הוא כפיפת הקומה וכאשר יש שלימות אז נעשה קומה זקופה כי לכל שלימות יש קומה זקופה כמו שמצינו שדוקא הצורת אדם יש לו קומה זקופה מה שא"כ כל הברואים אין בהם קומה זקופה והוא יען שיש גבי הצורת אדם כל השלימות יש לו נמי קומה זקופה. אבל כל הברואים שהמה משוללי שלימות אין להם נמי קומה זקופה. לכן ביום שבת משום שנמצא בו כל השלימות יש בו ג"כ קומה זקופה לזה אמר בו אדם הראשון טוב להודות לה' כלומר שטוב לכפוף בו כל הקומה זקופה להשי"ת. ולזמר לשמך עליון. זה הוא נגד יעקב אבינו בשעה שנצח המלחמה שהיה לו עם המלאך שר של עשו. וענין מלחמה עם מלאך ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שזהו כמאמרם ז"ל (גיטין סח) אותיב חד גפא ברקיע וחד גפא בארעא היינו שהיה מראה לו בזה שהוא מקיף אותו מכל צד ככה היה המלחמה של יעקב אבינו עם המלאך שנאבק עמו היינו שהיה מרמז אותו יעקב אבינו כיון שיכול כ"כ להגביה א"ע למעלה ובכל זאת לא יהיה לו למטה שום התבטלות מזה מוכח שהוא כולל בקרבו כל הבריאה ובזה נצח את השר של עשו כי הראה לו שכל הכבוד שמים המתפשט מקיום הוייתו נכלל בקרבו וממילא הוא כולל ומקיף אותו כלומר שהוא מכיר בכל הברואים שבדעתם המה עומדים בזדון ההיפך הגמור מכבוד שמים בכל זאת הכיר יעקב אבינו מצדו גם בהם הכ"ש שמתפשט מקיום הוייתם שלא מדעתם למעלה מתפיסתם. וממילא נצח את השר של עשו כיון שהוא כולל כל הבריאה ומקיף אותה והכרה כזאת נקרא לזמר לשמך עליון וזהו ויבן לו בית וגו' ובית מורה על תקיפות היינו שיש לו באמת כל התקיפות כיון שהוא מקיף את הבריאה וכוללה בקרבו. ובכל זאת למקנהו עשה סוכות היינו כי מקנהו רומז על שבעת ימים שמעלמא עלאה לתתאה המובא בזוה"ק (תצוה קפו) שהם מרמזין על כל ברורי אדם ועבודתו שקונה על ידם אור מעלמא עלאה וקובע אותו אצלו בעלמא תתאה. וזהו ולמקנהו עשה סוכות היינו שלא חפץ לבטוח בזה על עוצם התקיפות שלו אלא למקנהו עשה סוכות וסוכה מורה על דירת ארעי להורות שאין אצלו שום קביעות ע"ד דאיתא בגמרא (בכורות ח) בני לן ביתא באוירא דעלמא וסוכה הוא ביתא באוירא דעלמא והראה יעקב אבינו בזה שעשה למקנהו סוכות שאין בחפצו לבטוח כלום על כל התקיפות העצום שיש בהבנת תפיסתו כי אם עיקר תכלית בטחונו הוא באתר דלא אתיידע וזהו שאמרו ז"ל צריך שיהיו כוכבים נראין בתוכה להורות שמרגישין היטב שאין לבטוח על שום שלימות מבלעדי ית' וזהו ולמקנהו עשה סוכות היינו אף שהיה בו כ"כ גודל שלימות כדכתיב ויבן לו בית מ"מ ולמקנהו עשה סוכות כי הכיר היטב שכל זאת השלימות הוא רק כשהשי"ת שוכן בו אבל הוא מצדו הוא מחוסר כל וזאת ההכרה שמכירין ישראל שהמה רק מקבלים והשי"ת הוא הנותן זה הוא באמת עיקר הקנין. וכל הנייחא של ישראל הוא רק מזאת ההכרה ולזה הוא הגמר מברכת התורה נותן התורה להורות שהשי"ת נותן תמיד ועדיין לא פסק מליתן וישראל מקבלים תמיד ולזה משבח הכתוב את יעקב אבינו ולמקנהו עשה סוכות אמנם אצל שלמה המלך נאמר (מלכים א ח) שבעת ימים ושבעת ימים וגו' וזהו כמבואר בזוה"ק (אמור צז:) בגין דאינון שבעת יומין דלתתא לא נהירו בשלימו עד דאתא שלמה וכדין קיימא סיהרא באשלמותא באינון שבעת יומין, היינו שעל ידי שלמה המלך נתאחדו אותן השבעת ימים מעלמא עלאה לעלמא תתאה מעילא לתתא ומתתא לעילא עד שנשלם הזווג בקביעות גמור אזי התחיל אצלו בנין הבית כי שלימות הזווג בקביעות נקרא בית:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ג ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות וגו' מזמור שיר ליום השבת וגו'. מבואר במדרש (שוחר טוב צב) שירו כפול וכו' כל ענינו של שבת כפול מזמורו כפול וכו' היינו כי שבת כולל שניהם התפשטות וצמצום שכן הציב השי"ת בעולם בד בבד התפשטות וצמצום מזמור מורה על צמצום, שיר מורה על התפשטות האור. ועל זאת ההתפשטות אור נאמר מי כמכה נאדר בקדש היינו שניכר מפורש התפשטות אורו יתברך בכל הדברים שבעולם כמו שמצינו בירושלמי (שלהי קדושין) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו והוא כי מאחר שיכולין להכיר בכל הדברים התפשטות אורו ית' ולומר עליהם ברוך המקום שבראו. א"כ מדוע מנע א"ע מלהנות ממה שראו עיניו כי אם היה נהנה עוד מכמה דברים שראו עיניו היה מכיר ביותר כבודו ית' ומדוע מנע א"ע מזאת ההכרה וזהו מי כמכה נאדר בקודש כלומר שניכר מפורש בכל הדברים שבעולם התפשטות אורו יתברך: אכן מצינו מצד האדם גם להיפך כי אם יתפשט א"ע מעט יותר מן הצורך אפילו בפחות מכזית לחם אזי עובר על לא תאכלו על הדם כענין שמצינו בגמרא (סנהדרין סג.) אזהרה דבן סורר ומורה מהכתוב לא תאכלו על הדם כי אפילו בפריסת לחם קטנה אם אוכל אותה בשלילת אור נאמר עליו ובטן רשעים תחסר וכמו שמצינו נמי עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט:) וכן מצינו גבי יין תלמיד חכם לעולם טוב לו הרי שצריך להיות משקל גבי האדם כמה שיאכל שיהיה נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו ואם יאכל אפילו פרוסה כל שהוא מעט יותר מהצורך נאמר עליו ובטן רשעים תחסר. ומאן מפיס. לזה מוכרח האדם לילך תמיד בגודל צמצום: אמנם בשבת נכללו שניהם ביחד התפשטות וגם צמצום כי בשבת גם הנאת הגוף הוא מצוה ומקיים בזאת ההנאה מצות עשה וקראת לשבת עונג הרי שיש בו גודל התפשטות גם מצד האדם ויש בו נמי מצד האדם גודל צמצום כי אין מותר בשבת רק מן המוכן ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואם לא טרח מערב שבת אין לו בשבת מה לאכול הרי שיש בו נמי גודל צמצום: ויעקב אבינו הוא נמי כולל משניהם כי גבי אאע"ה מצינו התפשטות החסד מאד עד שקירב נמי אפילו רחוקים כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן וגבי יצחק אבינו היה גודל צמצום ולא מצינו אצלו שיהיה מקרב רחוקים. ויעקב אבינו היה כולל משניהם כמו שבת שכולל התפשטות וצמצום וזה הוא שנאמר גבי יעקב אבינו ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות ע"כ קרא שם המקום סוכות. ומדוע לא קרא שם המקום בית על שם הבית שבנה. משום שהבית של יעקב אבינו היה אוירא דעלמא והוא כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו. ברקיע השמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' וענין רקיע שמים הוא כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז) על הפסוק הן שמים לא זכו בעיניו וכו' דאתקין ליה תדיר היינו כי השי"ת הציב מסך המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים ועל זה המסך המבדיל נאמר ויהי רקיע המבדיל בין מים למים וגו' וכפי מה שעובד אדם בזה המסך המבדיל כך מתקן בעבודתו את המים התחתונים שיתהוה מהם מים עליונים ועד היכן יש בכח עבודת אדם לתקן אותם עד שלא יהיה מצדו שום מסך המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים כי ענין מים רומז על חשק ותשוקה וכשהחשק והתשוקה הוא גבי האדם בדברים שפלים ונמוכים נקרא תשוקתו מים תחתונים ועל ידי עבודה נזדכך החשק גבי אדם ונתעלה אצלו כל תשוקתו שיהיו נקראים מים עליונים וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה בהקפיטל הללו את ה' מן השמים וגו' והמים אשר מעל השמים וגו' ומדוע לא נאמר שם ג"כ המים אשר מתחת לארץ. יען שמיירי שם מההלול וכאשר מהלל אדם ומשבח להשי"ת אזי אין כלל מצדו שום הבדל בין מים עליונים למים תחתונים כי אפילו המים התחתונים המה נמי מצדו עליונים ונקראים מים אשר מעל השמים וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנו) אמר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו' היינו כי אין באמת תרי מים כי אם מים אחת כפי מה שעולה האדם בעבודתו כך נזדכך לעומתו המסך המבדיל ונתאחדו המים ונעשה הכל מים עליונים ולכן קרא יעקב שם המקום סוכות על שם מקנהו היינו על שם עבודתו כלומר כפי מה שקנה בעבודתו אחדות וחיבור מקדושת יו"ט דישראל מקדשי להו בעבודתם להקדושה העליונה שהוא קדושת שבת דקביעא וקיימא מצד השי"ת גם בלעדי עבודת ישראל וזה האחדות והחיבור נקרא סוכה וכפי מה שהכיר בעבודתו האחדות והחיבור משניהם כך השיג באמת חלק וקנין בקדושת שבת דקביעא וקיימא הנקרא בית כי אי אפשר להשיג קנין בהקדושה העליונה דקביעא וקיימא הנקרא בית רק ע"י הקדושה דישראל מקדשי להו הנקרא סוכה ולכך קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו משום שדוקא ע"י מקנהו השיג קנין בויבן לו בית וגו':

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ד מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'. בזוה"ק (תרומה קלח) תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתרחק מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליו וכו' תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה יומא דכלא ביה דאיהו כולא שבת וכו' שבת עלאה שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא וכו' יום השבת דא שבת דלעילא וכו': ביאור הענין כי הנקודה היקרה ביותר השליך השי"ת רחוק ביותר כי בטוח בה שפיר שתחפור את עצמה מתוך הלבושים ותבקיע כל המסכים המסתירים ותחזור למקור שרשה. ולזה הוא נמי בכחה להיות הפנימיות מכל הלבושים אף הרחוקים מאד כי בשרשה הוא אור עצום הבהיר ביותר שאורה מקיף באמת כל הלבושים כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנ:) ומה דהות נקודא חדא כד נחתת אתפשט זעיר זעיר ואתמליא ואתעבידת ה' מליא מכל סטרין וכו' ועל זאת הנקודה איתא בזוה"ק (ויקהל רד.) וכד סלקא האי נקודא כלא אתגניז ואיהו סלקא כיון דאיהו סלקא אקרי שבת מהו שבת אי תימא בגין שביתה וכו' ואקרי כלא שבת ש' בת. ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו' ורזא דמלה בכל אתר נקודה דאיהי עקרא דכל עינא אקרי בת כדכתיב שמרני כאישון בת עין וכו' היינו כי ש' רזא דתלת קוין ותלת אבהן רומז על כל מיני התפשטות והתחלקות המדות מפאת שחילק את מעשיו שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' דמתאחדין בבת יחידה היינו במדת תפארת שכולל גדולה וגבורה ולזה נקרא מדת תפארת בת יחידה משום שבה נתאחדו ביחד כל המדות כי תפארת ביה נמי חכמה כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט:) חכמה ותפארת במקדשו חכמה לעילא תפארת לתתא וכו' חכמה שמו תפארת בנו וכו'. ולהיות שענין חטאו של אדם הראשון היה כמבואר בתקוני זוה"ק (שלהי תיקון כט) דכל מאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירין איהו מקצץ בנטיעין וכל מאן דנטיל ט' ספירין בלא מלכות איהו כופר בעיקר וכו' וענין מאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירין היינו שאומר מאחר שהציב השי"ת רצון שיהיה נקרא מלך ומרצון כזה מחויב ממילא שיהיה כח הבחירה בעולם אם כן הוא הבחירה מחויב המציאות ח"ו. ומאן דנטיל ט' ספירין בלא מלכות היינו שאומר שכל כח הבחירה הוא רק בהפעולה אבל לא בהדעה ואם כן הוא מכחיש את כח הבחירה שהציב השי"ת בעולם כי מאחר שאומר שהדעה מגדיר בעד האדם לבל יפעל בבחירתו כלום א"כ איזה בחירה הוא זאת ועל זה איתא בזוה"ק (שם) תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליה מדייק הזוה"ק וכתב בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן. כונתו הק' בזה כי בעדן לא היה א"ה יכול לפגום כלל. כי עדן מורה על שבת עלאה. רק כל הפגם שלו היה בגנתא דעדן וגן רומז על שבת תתאה וזהו דאתתרך מגנתא דעדן וכדאיתא נמי בגמרא (סנהדרין צט.) אדם היכן דר בגן ואי תימא גן הוא עדן הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן הרי שגן אינו עדן וכו' היינו כי גן מורה על התלבשות האור וזה נקרא שבת תתאה. ועדן מורה על אור בהיר המשולל לבוש וזה הוא שבת עלאה. וחטאו של אדם הראשון היה בגן כי כל הפגם שלו היה רק בהלבוש של הבחירה שהציב הרצון ית' בעולם וזהו דאתתרך מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליה היינו כי בהארת קדושת שבת בא על חטאו והכיר שהחטא נסתעף אצלו מהסתת הנחש וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון נ) והנחש היה ערום מכל. ערום בלי לבוש שאינו מלביש כלל להרצון ית' ואחר שבא על חטאו אמר טוב להודות לה' היינו שטוב ונכון מאד לפני האדם שיכפוף תמיד קומתו ולקבל עליו את החטא ויאמר שהוא בעצמו בכח בחירתו גרם אותו ולא השי"ת. וכדאיתא במדרש (ש"ט צב) אמרו לו לאדם הראשון מי גרם לך שתמות אמר להם אני בעצמי גרמתי לי אמרו לו ולא עשה לך זאת הקב"ה אמר להם ח"ו לאו כי ישרים דרכי ה' אבל אני בעצמי גרמתי לי וכו' היינו שאמרו לו הלא גם זאת הדעה בעצמה מהחטא מקיף אותה נמי הקב"ה אמר להם אף עפ"כ טוב וישר לפני האדם שיהיה תולה תמיד את החטא בעצמו שהוא הגורם אותו ולא השי"ת ועל זה איתא שם בזוה"ק תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה יומא דאיהו כלא שבת. היינו כי עלמא עלאה הוא שבת עלאה שהוא למעלה הרבה מדעת אדם שאין בחירת אדם מגעת שם ואם יפתח השי"ת בהתגלות מפורש הבהירות מעלמא עלאה אזי היו נחשבים כל עבודת אדם בעלמא תתאה כשרגא בטיהרא מאי מהניא והא נתבטל כל בחירת אדם ועלמא תתאה הוא כל עבודת אדם שעובד בבחירתו הטובה ואלו העבודות נקראים נמי שבת תתאה וזהו מזמור שיר ליום השבת תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה היינו שכל עוד שלא נכלה עדיין כח הבחירה מעלמא תתאה ויש עדיין כח בחירה לעבוד יראה האדם שיפעל עבודה כל מה שבכחו לעבוד למען שיהיה כלי מוכן ומזומן לקבל הבהירות מעלמא עלאה יומא דאיהו כולו שבת ליום השבת יומא עלאה שבת עלאה וזהו שמסיק הזוה"ק (שם) דא שבת ודא שבת מה בין האי להאי אלא שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא יום השבת דא שבת דלעילא דא יום ודא לילה וזה הוא כמבואר שם (בשלח מז) וקראת לשבת עונג מבעוד יום היינו שבת דמעלי שבתא שמכין אדם ומזמין עצמו מבעוד יום כל עוד שיש בו כח הבחירה לפעול טרם שנתבטלו הפעולות מן האדם וזהו שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא כלומר שבת תתאה ועל ידי אלו העבודות שהאדם מכין א"ע בהם ישיג חלק וקנין בשבת עלאה דקביעא וקיימא מצדו יתברך. וזהו דאיתא בזוה"ק (אמור צד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול היינו כיון שעיקר לעבדה ולשמרה נאמר על ששת ימי חול כי לעבדה רומז על מצות עשה ולשמרה רומז על מצות לא תעשה ומאחר שעיקר חיוב קיום עבודת המצות הם דוקא בימי חול כי עיקר הברורין המה בימי חול דוקא ולא בשבת א"כ הם ימי חול יותר במעלה מימי שבת ומבאר שם הזוה"ק אלין לעובדא ואלין לנטרא ואימתי אשתכח נטירא בהו כד זמינין מקדש וכו' היינו שכל עיקר תכלית המכוון מהעבודות של ימי החול הוא רק כדי להגיע על ידם להנקודה היקרה של שבת כי ע"י שמסיר האדם בשבת כל פעולת עבודתו של ימי החול מגיע להנקודה היקרה שבת וזהו שמסיק שם שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי קדש ולא מקרא קדש היינו כי מקרא קדש הוא דזמינין מקדש וזהו כל החגין והזמנים דישראל מקדשי להו כדכתיב אשר תקראו אתם וממשיכים להם קדושה מזאת הקדושה דקביע וקיימא הנקרא שבת עלאה שקדושתה הוא כדאי' שם קדש מלה בגרמיה ושארה מניה אתיין היינו שכל קדושות הזמנים נמשכים משבת עלאה. וביותר היה ניכר זה החיבור מהקדושה דישראל מקדשי להקדושה דקביע וקיימא בשבת שבתוך החג. ולזה היו צריכין בערב שבת שבתוך החג להרבה תקיעות יותר מבכל ערבי שבתות כי התקיעות רומזין על זה שבוקעין ישראל בעבודתם כל המסכים המסתירים את האור עד שניכר מפורש בתוך הקדושה דישראל מקדשי בפעולת עבודתם איך ששוכן בה כל הקדושה עלאה דקביע וקיימא מצד השם יתברך:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ה ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סוכות וגו'. להבין מדוע לא קרא שם המקום בית ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי ביתו של יעקב אבינו כמו שמצינו בגמרא (בכורות ח) בני לן ביתא באוירא דעלמא וזהו כמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר אשרי להו וכו' ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' וענין רקיע רומז על המסך המבדיל בין האור להבריאה כדכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע להבדיל בין מים למים אמנם מצד השי"ת אין באמת שום מסך המבדיל בין מים למים כדאיתא בגמרא (חגיגה יד) על בן זומא שאמר שיש ביניהם הבדל שלש אצבעות אמרו עליו עדיין בן זומא מבחוץ כי אינם רק כתרי כסי דסחיפי אהדדי וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה על זה שבהקפיטל הללו את ה' מן השמים לא נאמר והמים אשר מתחת לארץ כי בעת שמשבח אדם ומהלל להשי"ת אז הם אף המים אשר מתחת לארץ גם כן מים עליונים היינו כי מים רומזים על החשק והתשוקה הנמצא בעולם ובעת ההילול אז החשק הוא טוב מאד שאין למעלה הימנו ונקרא מים עליונים אכן כל זה שנאמר ויהי רקיע המבדיל וגו' הוא רק מצד ההסתר של זה העולם וכן הם באמת כל ההבדלות שמצינו בתורה דכתיב ואת להט החרב המתהפכת וגו' ומבאר בזה הזוה"ק (נשא קכג) מי שחפץ לעסוק בד"ת הגבוהים ממדרגתו מתיצבים נגדו כל המניעות ומבלבלים אותו אותן המתהפכים זמנין לדכורין זמנין לנוקבין וכו' אכן זה הכל הוא רק מצד אדם יען שיש אצלו גבול ומעט למעלה מגבול מדרגתו הוא אצלו במופלא ממך וגו' אמנם כל מה שנתעלה גבול תפיסתו של אדם על ידי עבודתו אז נקטן גביה נמי זה המסך המבדיל לבלתי יסתיר כ"כ בעדו אזי ממילא כל מה שהיה אצלו מלפנים בבחינת במופלא ממך וגו' נעשה עכשיו זאת בעצמו מדרגתו ממש וכל מה שעולה אדם יותר ע"י עבודתו במדרגה עליונה כך נתמעט נמי אצלו המחיצה המבדלת ג"כ ועל זה הענין איתא בזוה"ק (ויגש רז) הן שמים לא זכו בעיניו דאתקין לון תדיר וכו' היינו שתדיר הוא עסקו ית' לתקן מחיצות השמים לבל יבדילו ויסתירו כל כך את האור מן האדם וכפי מה שיעבוד האדם ביותר כך יתמעט נגדו הסתרת המחיצה הנקרא רקיע המבדיל וגו' וזהו ישראל באן אתר אשרי להו א"ל ברקיע השמים היינו שאין להם מקום קבוע כלומר שאינם שוכנים בשום מדה בקביעות גמור אלא שעולין ע"י עבודתם בכל פעם מדרגא לדרגא. וזאת העליה מדרגא לדרגא הוא אצלם עיקר הקביעות הנקרא גבי ישראל בית. ועיקר הבנין מבית כזה היה גבי יעקב אבינו שנאמר עליו ויבן לו בית וגו' והוא כמו שמצינו אצלו ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה היינו כי לוז מורה על מקום היותר קשה שנמצא גבי אדם כדאיתא (בראשית רבה פ' כח) שיש באדם עצם קשה בטבע טחנו ברחים ולא נטחן שרפו באש ולא נשרף נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום ושמו לוז וכו' וזה רומז על גודל העקשות לבל ימסור עצמו להשי"ת. ובכל זאת האיר יעקב אבינו בעבודתו אף במקום העקשות כמו זו והכניס שם ג"כ הכנעה לעבודתו ית' לזה קוראו בית אל היינו שהראה גם שם קדושה בקביעות וזה הוא ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה להורות בזה שאין שום מקום גבי ישראל שלא ימסור עצמו להשי"ת כי השי"ת שוכן בקביעות בכל המקומות של ישראל ועל זאת ההכרה נאמר ויבן לו בית שזה הוא הבית של ישראל. ולמקנהו עשה סוכות. היינו כי הקנין של האדם הוא חלק ממנו בשרשו והא ראיה שהחטא נתכפר בזה שמביא מקנינו קרבן לה' הרי שהקנינים עם האדם המה בשרשם לאחדים ממש. ועיקר דירת אדם הוא במקום קנינו כדאיתא בגמרא (עירובין עב) אדם דר במקום פיתו היינו שבזה המקום שהאדם מקבל שפע מזונו שם הוא עיקר דירתו ועל כל זאת נאמר על יעקב אבינו ולמקנהו עשה סוכות כלומר שהכתוב מספר בשבחו של יעקב אבינו שלא עשה הקנינים שלו לעיקר דירתו שיהיה לו בהם דירה בקביעות כמו בית אלא שכל דירתו היה לו בהם רק על דרך עראי בלי קביעות בבחינת סוכה שהוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי היינו שכל דירתו בהם היה רק כפי שהיה מנהיר בהם הרצון ית' ועל זה רמזו על הפסוק וישא יעקב רגליו שנעשה קל ברגליו היינו שהיה קל ברגליו ליסע ממקום למקום ולא ישב בשום מקום בקביעות רק כפי הלבוש שהיה מנהיר לו הרצון ית' כך היה קל ברגליו להתמשך אחריו בלי שום עיכוב כלל וזאת היה עיקר הקביעות והבית שלו לילך תמיד בגודל זריזות ממקום למקום כפי הארת רצונו ית' וכן מצינו בכלל ישראל נמי כשיצאו ממצרים נאמר ויסעו מרעמסס סכותה וגו' והוא כי הגם שהיה שוכן השי"ת בישראל גם בהיותם במצרים כדכתיב (הושע) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים וגו' אכן אז היה מנהיג השי"ת עמהם באור היותר עליון עד שהיה נעלם לגמרי זה האור מהבנת תפיסת דעתם כי הגוף עם הנפש היה בגלות אז כדאיתא על גלות מצרים שנקראו מן המצר להורות שהיו כ"כ במיצר הגלות עד שלא הרגישו כלל איך שהשי"ת מגין עליהם שם. והסתרה כזו נקרא בית שעובי התקרה מסתיר על האדם שלא ירגיש כלל ההגנה שיש לו מרוחות וטללים רעים אכן אחר שהוציא אותם השי"ת מגלות מצרים חפץ השי"ת אשר שוב ירגישו ישראל איך שמגין השי"ת עליהם שיהיה אצלם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ולזה כתיב ויסעו מרעמסס סכותה וגו' וכן היו כל המסעות שבמדבר ענין סוכות כמאמרם ז"ל (שבת לא) כיון שעל פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי וממילא אחר כל המסעות שנקראו סוכות היה שפיר בכחם לכבוש את הארץ ולקנות קדושת המשכן והמקדש שהם קדושה בקביעות בבחינת בית עד היכן שנקבע אצלם הקדושה בכל הפעולות בחרישה ובזריעה וכדומה כי אף שיהיה נקבע אצלם הקדושה בקביעות גמור כמו בית מ"מ שוב לא יפסידו כלל כיון שכבר הרגילו א"ע על ידי שע"פ ה' יסעו וע"פ ה' יחנו שירגישו תמיד בדעתם אור הגנתו ית' וזהו הענין מחג הסוכות שנקרא חג האסיף כי אז מאסף אדם מהשדה הצמיחות מכל השנה וכל עוד שהתבואה מונח בשדה יש עדיין הכרה להאדם שנצרך להגנתו ית' אולם אחר שמאסף אותם הביתה אזי יכול האדם לדמות שכבר יש לו בהם קנין בקביעות וממילא הוא בנקל לו לשכוח ולטרוד באותן הטובות לכן הוא מצוה באותו הזמן צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וע"י זאת המצוה מרגיל אדם א"ע לבל יהיה משוקע בשום טובה וממילא יהיה לו הכרה והרגשה היטב בהגנתו ית' ושפיר יהיה בכחו אחר כך בכל השנה לקבל כל השפעות טובות ולבל יהיה מוטרד תחתם כי יכיר בהם היטב שהם עדיין ברשותו ית':

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ו ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סכות וגו'. איתא בזוה"ק (בראשית מח.) כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא. מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' ובגין כך בקדושא דיומא מברכינן הפורס סוכת שלום עלינו וכו' בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום. אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סוכת שלום כדין קדושתא עלאה נחתא ופרישת גדפאה עלייהו דישראל ומכסיא לון כאמא על בנין. וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין לבנהא מ"ט בגין דביה נשמתין שריין ומניה נפקין וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו' ובזוה"ק (פינחס רנח:) ובחדש השביעי וגו' יומא דר"ה וכו' ועשיתם עולה והקרבתם מבעי לי' וכו' אלא ביומא דא ועשה לי מטעמים כתיב כמה מטעמים ותבשילין עבדי ישראל בהני יומין בעוד דמקטרגא אזיל לפשפשא בחובין דעלמא וכו' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין וכו' כיון דההוא מקטרגא אזיל בההוא דורנא ומתפרש מנייהו בעי קב"ה למחדי בבנו מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית על כן קרא שם המקום סוכות וכו' כיון דיתבי בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וכו': באור הענין כי מכל המאורעות שעברו על אבותינו הקדושים ארג השי"ת מהם סדר הנהגה בעולם שנה נפש. בכלל ובפרט. ולזה אמרו ז"ל (ברכות ט"ז) אין קורין אבות אלא לשלשה וכו' ונקראו בגמ' (ר"ה י"א) איתני עולם לישנא דתקיפא. כי אי אפשר עוד בשום דור שאחריהם שיהיו כ"כ עבודות חזקות בבהירות עצום כמו שהיה אצלם ועיקר עסק עבודה היה גבי אבות בהדעה. ומעט מזער הביטו על התגלות הפעולה כדכתיב גבי אברהם הלוך ונסוע הנגבה. וכן היה גבי יצחק ויעקב. והנה בר"ה קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק אבינו בזמן כזה הנקרא בכסה וזה מורה שהיה מקבל את הברכות מאוד בסוד ובהצנע שהיה מכוסה גם מיצחק אבינו כענין שנאמר הלא אח עשו ליעקב היינו שלא היה ניכר עדיין שום חילוק והבדל ביניהם בכל זאת ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. אולם בדעתו של יצחק היה לברך את עשו כדכתיב ויאהב יצחק את עשו וגו' כי חשב בדעתו מאחר שאין זאת יתכן כלל שיבחר אדם א"ע בתכלית השלימות בלתי עזר השי"ת לזה היה חפץ יותר לברך את עשו שנקרא בנו הגדול כמבואר (בזוה"ק תשא קפח) שנקרא גדול בשביל שכל השבעים אומות נכללים בו ויעקב נקרא קטן כדכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא ומאחר שראה גודל כחו של עשו סבר לברכו כי כאשר יברר השי"ת אותו לטוב אזי יהיה גודל מעלתו גבוה מאוד וכמבואר בזוה"ק (תולדות קלז:) כל זינא אזיל לזינא וכו' אכן הראה לו השי"ת כיון שעשו בוטח כ"כ על מעלת גודל שרשו לבל יחפוץ בעבודה ע"כ יתברר אשר באמת הוא מחוסר גם מהשורש. משא"כ יעקב שמכניס עצמו לכל עבודות ואינו סומך כלל על התקיפות משרשו יתברר שיש בו תמיד נקודה טמורה בעומק לבבו שמקושרת תמיד בהשורש אף שלא מדעתו. ולזה הוא המצוה תמיד בכל שנה בזמן הכסה לתקוע בשופר קול פשוט להורות שמעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שמקושר תמיד בשורש רצונו הפשוט ית'. וכן נמי כמו שמצינו גבי יעקב אבינו שנאמר עליו והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו וגו' ככה הוא גבי ישראל בכל שנה ביוה"כ כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפה.) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וכו' היינו כי יוה"כ הוא כדאי' בזוה"ק (אמור קב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וזה רומז על התלבשות הרצון ית' בלבושים וזה הוא חדוה של עשו כי אמר מאחר שהרצון ית' הציב לבושים בעולם א"כ יכולין להתפשט כפי חפץ לבו בכל הלבושים כי בטח חישב אותם השי"ת מריש כל דרגין עד סוף דרגא האחרונה לבלתי יפסיד האדם בהם בכל התפשטות תאות לבבו. ולעומת זה מתיצבים ישראל אז בגודל עבודה ומסירים ועוזבים מעצמם כל הלבושים וכל עבודתם הוא לאתר דלא אתיידע המשולל לבושים והכה"ג נכנס בעבודתו לפני ולפנים למקום כזה שהוא משולל לגמרי אפילו מלבוש התפלה כי אם רצון הבהיר שכל תפלתו של כה"ג לא היה רק בבית החיצון וכל הכנת הכה"ג על עבודה מלפני ולפנים היה הכל רק בבית החיצון אבל בלפני ולפנים אין עוד מקום כלל לשום הכנה ותפלה כי שם האור עצמית הרצון העליון הבהיר ית' המשולל התלבשות. והנה הגמר מן אותן הברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק בר"ה בזמן הכסה נגמרו בשלימות בחג הסכות וזהו דאיתא (שם) בזוה"ק ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו וכו' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין וכו' בעי קב"ה למחדי בבנוי מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו שבנה רק שקרא סכות על שם מקנהו משום שביתו הוא כענין מאמרם ז"ל (ברכות ח') בני לן ביתא באוירא דעלמא והוא כענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב.) שאל ר' ייסא סבא לר' אלעאי אמר הא שאר עמין יהב לון קב"ה לרברבן ממנין ושלטין. ישראל באן אתר יהב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, היינו שעיקר מקומם של ישראל הוא למעלה מתפיסת זה העולם במקום העליון הנקרא רקיע שמים וענין רקיע השמים מבואר בזוה"ק (ויגש רז) כונן שמים בתבונה מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא ולא פסיק וכו' היינו שישראל אינם משוקעים בשום מדה לאחוז אותה בקביעות כי אם כפי מה שהרצון ית' מנהיר להם כך הם נמשכין אחריו בכל יום ובכל רגע וזה היה כוונת יעקב אבינו שקרא שם סכות ולא בית כי בית מורה על קביעות ועיקר הקביעות של יעקב הוא אוירא דעלמא כלומר כפי מה שמנהיר השי"ת את רצונו כך הוא נמשך אחריו וזאת היא בחינת סוכה שמורה על שלילת קביעות ובאמת מהיכן יכולין ישראל כ"כ להתמשך אחריו ית' ולישב בסכות משום שעיקר ביתם הוא רקיע השמים ואוירא דעלמא היינו שעיקר קביעתם הוא בהשורש וזהו ויבן לו בית היינו משום שבנה לו ביתא באוירא דעלמא לכך יכול אח"כ להיות בסוכה ולזה כשהגיע יעקב אבינו להארת בחינת סוכה אזי היו מוכרחים כל מערכת הבריאה להסכים על הברכות כי נתברר למפרע שמגיע לו כל הברכות בשורת הדין ויש להם שייכות אליו עוד מהשורש נמצא שבהחרת סוכה נגמרו אצלו הברכות בשלימות הגמור. וזה הענין היה נמי אצל ישראל בכלל. כי מתחלה בעת שהיה במצרים אז היה בחינת בכסה כי אז היה מכוסה עדיין לגמרי ההתקשרות שיש לישראל בהשורש וכל החיבור היה בסוד והצנע מאד כי על הגוון לא היה ניכר כלל שום חילוק והבדל בין ישראל לעכו"ם כמו שהיה באמת אז קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו וכו' אלא שהעיד השי"ת על עומק לבבם של ישראל שהוא מקושר תמיד בשורש רצונו ית' כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו שאח"כ יתברר למפרע החיבור שיש לישראל בהשורש יתברך ולזה אחר שיצאו ישראל ממצרים נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' היינו להראות בזה שמגיע להם זה החירות בשורת הדין עוד מהשורש וכן הוא בכל שנה הגמר מהברכות שיהיו נקבעים גבי ישראל בשלימות זאת נגמר בחג הסוכות. וכן לעתיד יהיה נמי הבירור האחרון סכות כדאיתא בגמ' (ע"ז ג') שכל החילוק וההבדל בין ישראל לעמים יתברר לעתיד מפורש ע"י מצות סוכה. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' היינו שהארת סוכה הוא ממש כמו הארת שבת כי הארת שבת הוא שנכללו חזרה כל הפעולות מימי המעשה לשרשם כדכתיב ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומפאת זאת העליה מקבלים העכו"ם כל ההתפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה ט"ז) יום השביעי שבת היה שאה"ע אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות וכו' משמע מזה שטבע אותו היום קא גרים להעכו"ם זה ההסתר וכמאמרם ז"ל יומא קא גרים היינו מזה שנתעלה וישב על כסא כבודו נתרהב בלב העכו"ם גודל התפשטות כי נדמה להם שעזב ה' את הארץ ח"ו לזה המה אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות. אבל ישראל אוכלים ושותים בו ואומרים שירות ותשבחות כי מכירין היטב מזה שנתעלה וישב על כסא כבודו שמתברכין בו יומין עלאין ולא עזב ה' את הארץ ח"ו אף שכל הפעולות נכללים בחזרה לשרשם העליון. נתעלו ישראל ג"כ להתכלל בשרשם העליון ית' לשבות מכל הפעולות. ולזה אומרים בו שירות ותשבחות כי מאותה הארה בעצמה שהעכו"ם מקבלים הסתר להתפשט תאות לבבם. מקבלים ישראל בהירות הארה ביתר שאת להיות נמשך אחר רצונו ית' לזה נקרא שבת סוכת שלום כי שבת וסכות הם שניהם ענין אחד כמו שמקבלים ישראל מהארת סוכה הכרה מפורשת שאין בעולם שום שלימות בלעדי רצונו ית' כך מקבלים ישראל מהארת שבת נמי שאין בעולם שום שלימות בלעדי רצונו ית' כי מכירין שגם כל פעולתם בימי המעשה הוא רק משום שמנהיר אז הרצון ית' שחפץ בפעולת אדם לזה נכללים המה בזה הרצון ומוכנים שפיר ליפעל. וכשמגיע שבת מאור הרצון לשבות מפעולות נכללים ישראל נמי בזה הרצון ת' ושובתים מפעולות. ועל זה מסיק שם הזוה"ק וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין וכו' היינו שזאת ההכרה הוא עיקר הכלי קיבול לקבל על ידה מהשי"ת כל מיני השפעות טובות. וכמו שסוכה מורה על ההכרה בהגנתו ית' שמגין ומחסה תמיד על ישראל וכמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה החילוק בין בית לסוכה כי בית רומז על שלילת הכרה אף שמגין על האדם מזרם וממטר מ"מ אינו מרגיש היושב בבית אותה הגנה כי עובי התקרה מסתיר בעדו שלא יהיה מכיר מה שבחוץ משא"כ סוכה רומז על ההכרה מפורשת שהיושב בתוכה מכיר הגנתה כי מרגיש שפיר איך שהסוכה מגינה עליו מזרם ומטר שמבחוץ כדכתיב וסוכה תהיה לצל יומם למחסה ולמסתור מזרם וממטר ולעתיד יהיה נקרא זאת ההגנה חופה כדכתיב על כל כבוד חופה וגו' ובזה העולם צריכין לבחינת סוכה שיכיר האדם היטב שבלתי הגנתו ית' הוא מחוסר כל. וככה הוא הענין מהכרת שבת שהאדם מבטל בו כל כח פעולותיו וכל הוייתו הוא אז רק בשב ואל תעשה כי מכיר בשבת היטב למאיך גרמי' למשרי עליה גאותא דקב"ה ואחר שמכיר היטב להיות נזהר בכל הלא תעשה של שבת בשלימות אזי משיג קנין בהארת שבת בבחינת קום ועשה של ביום השביעי תשבות שהוא מצות עשה וזה הקנין נקרא סוכת שלום. וכמו הכוונה הנאמר על סכות למען ידעו דורותיכם וגו' ועל זאת הכוונה מסובבים כל הטעמים שאמרו ז"ל בגמ' עד עשרים אמה אדם יודע וכו' היינו שיהיה גבי האדם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ולא שילך בלא דעת ככה הוא הכוונה משבת לדעת כי אני ה' מקדשכם כמבואר בזוה"ק שבת עלאה ושבת תתאה. שבת עלאה רומז על האור שהוא מצד השי"ת, ושבת תתאה רומז על הכנת האדם שמכין עצמו להכיר בתפיסת דעתו את האור של שבת עלאה כי ע"י ששובת האדם בשבת תתאה יהיה מנחיל לו השי"ת שבת עלאה. אכן במה נחשב כל הכנת אדם נגד זה האור הנעלה משבת עלאה שהוא מצד השי"ת. אמנם עיקר המכוון מאותה הכנה הנקרא שבת תתאה הוא רק כדי שיהיה אצל האדם לדעת כי אני ה' מקדשכם וכפי ההכנה שמכין אדם א"ע שיהיה בו לדעת כי אני ה' מקדשכם כך ינחיל לו השי"ת חלק וקנין בשבת עלאה וזהו דאיתא שם מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו':

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ז איתא בירושלמי אם נתחייבתי גלות יהיה נחשב יציאתי מבית לסוכה כמו גלות. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שהזכיה בגורל שהיה ביוה"כ נחשב כמו ההורג נפש בשגגה שנצרך לגלות לברר א"ע בזה וכענין מאמרם ז"ל על הפסוק כי יפול הנופל ממנו שראוי היה ליפול היינו אף שהיה ראוי ליפול מ"מ מדוע תהיה אתה החייב לגלגל החוב על ידך וכן היה ברורי הגלות אף שהיה ראוי למות מ"מ צריך זה השוגג לגודל ברורין והכה"ג היה צריך להתפלל בעד זה השוגג שיצא מב"ד זכאי כדאיתא (מכות פ' ב') ולכך היה יוצא מערי מקלט במיתת כה"ג כי ע"י גלות של ערי מקלט ומיתת הכה"ג נתברר שזה השוגג היה מברר א"ע בעבודתו כ"כ שזאת השגגה שהיה אצלו היתה ממקום העליון כ"כ שגבוה הרבה יותר מהישוב הדעת של עבודת הכה"ג שמבואר במקומו (בכתבים ואתחנן) והיציאה לסוכה הוא ג"כ בירור כזה כי בזה שישראל נכנסים עם הארבעה מיניס לסוכה נתברר כמבואר במדרש מי שיצא ובידו אגן זה נצח היינו שנתברר שכל עבודת כה"ג בלפני ולפנים נקבע בלבבם של ישראל ומזה הרצון העליון השוכן בלפני ולפנים שהוא נקרא אתר דלא אתיידע משם היה נמשך זכיות ישראל בהגורל:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ח איתא בגמ' (סוכה דף ז') אמר רבא וכן לשבת מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת וכו' השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וכו'. הגם שלפי הנראה אין שייכות להדדי כי מחיצת שבת דיה בצורת הפתח לחוד לסיימי מחיצתא וגבי סוכה צריכין מחיצה מעליא לחסות מזרם וממטר ואינו די בצורת הפתח לבד. אמנם באמת שניהם הם ענין אחד כי קדושת שבת רומז על קדושה דקביע וקיימא שיש בישראל עוד מהשורש שהם עלו בו במחשבה ונקראו בנים למקום. אכן כל רצונו ית' הוא שישראל יבררו זאת בעבודתם מפני מה המה בנים למקום מהשורש וזה הבירור הוא סוכה היינו כי מזה שיש בכח ישראל לברר א"ע כ"כ ולהתמשך אחר רצונו ית' בכל התחלפות הלבושים מוכח שהמה בנים למקום מהשורש כי מי שאינו בן מהשורש אי אפשר לו כלל להתמשך כ"כ אחר רצונו ית' בכל מיני התחלפות. הרי שסוכה הוא הבירור של שבת. וכן הוא שבת הבירור של סוכה. וזה הוא מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. כי מזה שיכולין ישראל לכנוס לסוכה נתברר שהם מהשורש. וכן מיגו דהוי דופן לענין שבת היינו כיון שחתם השי"ת על ישראל שהם עלו במחשבה הוי נמי דופן לענין סוכה היינו עי"ז יש נמי כח בישראל לכנוס לסוכה ולהיות נמשכים אחר רצונו יתברך בכל מיני הפכים:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ט מזמור שיר ליום השבת וגו'. בזוה"ק (תרומה קלח.) מזמור שיר ליום השבת תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן ואתא שבת ואגין עליה ואוקמוה חבריא תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה. יומא דכלא ביה דאיהו כולו שבת מלכתא דשלמא דיליה ודא איהו מזמור שיר ולא (קאמר) כתיב מאן קאמר ליה כמה דאוקימנא. ליום השבת יומא עלאה שבת עלאה דא שבת ודא שבת מה בין האי להאי. אלא שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא. יום השבת דא שבת דלעילא וכו': באור הענין כי כתיב ששת ימים עשה ה' וגו' ומבאר הזוה"ק (בראשית ל' אמור צ"ד: ובכמה דוכתי) בששת לא כתיב אלא ששת וגו' וזה מורה על הששה קצוות שעשה השי"ת והם הששה מדות שנתלבשו בזה העולם בעץ הדעת טוב ורע והתפשטו כל כך בזה ההתלבשות כענין מאמרם ז"ל משבראת עולמך נתגדלת ביותר עד שכל פרט מדה אינה מכרת שוב ליתן מקום למדה זולתה וכשהגיע שבת אזי נגמר ונכלה זאת ההתפשטות מהמדות והופיע בהם אור ההתכללות כי הארת שבת הוא כדאי' בש"ס (סנהדרין סה:) מה יום מיומים וכו' א"ל בעל אוב יוכיח קברו של אבא יוכיח וכו' היינו כי בעל אוב זה המעלה את המת בזכורו וזאת הפעולה רומזת על חוזק העקשות שנמצא בטבע הבריאה שאם יאחז את המת בזאת התשוקה שהיתה אצלו בחייו גדול מאד ביותר יכולין להתעקש באותה התשוקה ולהורידו בחזרה לזה העולם. ועל זה אמר לו בעל אוב יוכיח שאין בכח חוזק העקשות מהטבע לפעול בשבת כלום הרי שבשבת נתבטלו כל התפשטות כח הפעולה של הבריאה וכן קברו של אבא יוכיח שאינו מעלה עשן בשבת והוא כי באמת מתהוה כל האש של גיהנם רק מפאת אותו האש בעצמו שמרתח האדם בשעת חמימות חטאו והרי בשבת שכיב האי אשא דגיהנם יען ששכב בו נמי ההתפשטות החמימות מטבע הבריאה. ומפאת זה נמי יכולין המדות שפיר להתכלל ביחד בתיקון גמור. וזהו דאיתא שם תושבחתא דא אדם הראשון קאמר לה בשעתא דאתתרך מגנתא וכו' וגן עדן הוא כמאמרם ז"ל (פסחים נד) שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' גן עדן שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וכו' היינו שנטע השי"ת גן בזה הרצון הקדום שהיה לו בבריאת עולם מקדם שיהיה נקרא מלך בתחתונים וזהו בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן כלומר שאתתרך מסבת גנתא דעדן שכל סבת חטאו היה נמשך מפאת זה הרצון הקדום ית' שיהיה נקרא מלך בתחתונים ואין מלך בלא עם לכך היה נדמה לו שקיום הוייתו הוא ח"ו מחויב המציאות. וזה היה כל ענין חטאו של אדם הראשון שקיבל הויה בפני עצמו משולל התכללות ועל זה רמזו ז"ל שנתקצר קומתו אחר החטא כי קודם החטא היה כמאמרם ז"ל (בראשית רבה) א"ה מלא כל העולם כלא בראו היינו שכל הבריאה היה נכלל בו ואז הכיר שפיר שכל הוייתו אינו נפרד עדיין מהמאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ואחר שהיה נדמה לו שהוא פרט בפני עצמו ונפרד מן הכלל וזה הפירוד שהיה בדמיונו היה באמת כל חטאו וזאת נקרא שנקטן ונתקצר קומתו כי השי"ת אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו וגו' היינו שתוכל שפיר לקבל כל הפרטים ובלבד שלא יהיה נתעלם על ידם את הכלל וזהו מכל עץ הגן אכל תאכל. אבל הלבוש האחרון מהפרטיס שיסתיר ויעלימו ממך לגמרי את הכלל על זה אמר מעץ הדעת טו"ר לא תאכלו כי יטריד את דעתך ותוכל לישאר ח"ו בהפרט. כי השי"ת הציב שהכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל. אבל לא שיהיה נשאר האדם בהפרט לגמרי עד שלא יכיר ח"ו עוד את הכלל וישכח את כל החיבור שיש לו בהכלל. אכן כשהגיע שבת אגין עליה וכו' היינו שהכיר בחזרה שוב ההתכללות של הפרטים בשורש הכלל אשר אף בעת ירידתם לגבול הפרטים המה נמי מחוברים בשורש הכלל בלי שום פירוד ח"ו כי כל ענין הירידה לפרטים הוא רק על דרך מאמרם ז"ל כיון דעל פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. וזהו דאיתא שם תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לעלמא עלאה יומא דכלא ביה וכו' היינו כי מצד הארת שבת אין באמת שום פירוד מהתחלקות הפרטים של עלמא תתאה עם האחדות והתכללות של עלמא עלאה שכלא חד דכלא ביה בחיבור גמור וע"ז החיבור מורה הארת שבת. אולם יען שהוא קדושה דקביע וקיימא רק מצד השי"ת בלתי עבודת אדם לזה אינו ניכר כ"כ מפורש הארת שבת בזה העולם מה שאין כן הארת יו"ט יען שקדושתו הוא מצד אדם דישראל מקדשי להו בעבודתם לזה ניכר ביו"ט טפי שינוי מפורש עד שנקראו החגים פני ה' שמורה על ההכרה מפורשת גם בזה העולם לזה מצינו בגמ' (שם) ששאל דוקא על שבת מה יום מיומים ולא על יו"ט. ולא עוד אלא שמפאת תפיסה הנמוכה של זה העולם יען שבשביעי נתעלה וישב על כסא כבודו לזה יומא קא גרים הרבה הסתר טפי מימי החול כמו שמצינו בגמרא (מגילה יב.) יום השביעי שבת היה וכו' וכמבואר במקומו ולכן בערב שבת שבתוך החג היה ביותר תקיעות מכל השנה כי תקיעה רומז על חיבור וכמו שרמזו ז"ל זאת בגמרא (חולין כו) כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה ומקום שיש הבדלה אין תקיעה וכו' וזה היה כל הענין מהתקיעות של ערב שבת שבתוך החג רק להכיר החיבור מהשורש הכללי לכל חלוקי הפרטים כלומר להכיר החיבור מקדושת שבת שהוא קביע וקיימא מצדו ית' לקדושת החג דישראל מקדשי בפעולת עבודתם וע"י הכרת זה החיבור הגם דמקומו ליכא מאן דידע ליה. בכל זאת יכולין לידע שפיר מפאת אותה הכרה איך שמלא כל הארץ כבודו. ועל אותה הכרה נאמר אם תשיב משבת רגלך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' וכמו שביארו ז"ל נחלה בלי מצרים (שבת קיח) היינו כי נחלת יעקב הוא כדכתיב האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה כלומר שמשגיח עליו השם יתברך בכל הפרטים וכמו שאמר נמי האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו והוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פז) לפני לא נוצר אל דא יעקב היינו שאבות הקדושים עשו לפני יעקב אבינו מקום פנוי לבלתי יהיה לפניו שום מצר והסתר כלל שיהיה מעלים ח"ו ממנו את אורו יתברך וזהו אם תשיב משבת רגלך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך שהוא נחלה בלי מצרים היינו שיתבטלו כל המצרים המסתירים את האור כי על ידי הכרת שבת אין עוד הפרט של הויות זה האדם בעצמו השומר את השבת מיצר לפניו כלל כי מכיר שפיר בפרט הויתו החיבור גמור שיש לו בשורש הכללי ית' וזהו נחלה בלי מצרים:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/י ויבן לו בית וגו'. איתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ויבן לו בית דא סוכה וכו'. ובאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר באותן הפסיעות בעצמם שהלכו האבות הקדושים פסעו אח"כ כל ישראל אחריהם וכדאי' בזוה"ק (שמות ד:) תנינן שית מאה אלף רתיכין קדישין נחתו עם יעקב למצרים וכלהו סליקו מתמן כד נפקו ישראל ממצרים כדכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף וגו' ומסיק שם על זה אלין שית מאה אלף רתיכין קדישין דנחתו עם יעקב וכו' הרי שאותו התפשטות מהקדושה שירד בתחלה עם יעקב אבינו לכל ההסתרות אותו הקדושה בעצמה עלה אח"כ ביחד עם ישראל מאותן ההסתרות. נמצא אשר מזה שיכולין לעלות מכל ההסתרות נתברר שישראל הם חלק ה' ממש אשר אין שום הסתר יכול להסתיר חס ושלום בעדם:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יא מזמור שיר ליום השבת וגו'. איתא בזוה"ק (אחרי עט:) מזמור שיר ליום השבת. ליום השבת ממש וכו' והוא כמאמרם ז"ל במדרש מזמור זה שבת אמרו היינו כי ענין שבת הוא אחר שנתרחקו כל הפעולות בימי החול של ימי המעשה וכשמגיע שבת חוזרים ונכללים אותן הפעולות בהשורש אזי ניכר שבכל ההתרחקות יכולין לשוב בחזרה להשורש. וזאת ההכרה הוא הארת שבת ואותה הנקודה הנקראת שבת נמצא בכל נפש מישראל וזהו דאיתא שם מזמור זה שבת אמרו כלומר הנקודה מהארת שבת הנמצא בכל נפש ישראל אומר מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה'. היינו כי שבת מורה על גודל הכרה בבהירות עצום שאין לאדם מצדו שום כח, כי בשבת נתבטלו כל הפעולות כדאיתא בגמרא (סנהדרין סה) מה יום מיומים וכו' א"ל בעל אוב יוכיח וכו' קברו של אבא יוכיח וכו' כי בשבת ניכר מפורש שכל כח הפעולות מששת ימי המעשה המה רק כמו שאמר כלמה המלך הבל הבלים וגו' וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון סט) כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר והזר הקרב יומת וכו' היינו כי ענין אלו הבלים המה כמבואר במדרש רבה (קהלת א) כאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו והבל עליונה אין בה ממש של כלום. וכיון שמשיג האדם בשבת הכרה עצומה כזו אזי מכיר היטב בבהירות עצום שטוב להודות לה'. כי מאחר שמכיר האדם היטב שאין לו מצדו שום כח והוא ע"ד הכתוב היתפאר הגרזן על החוצב בו ממילא יודע היטב שטוב ונכון לפניו למסור ולכפוף כל קומתו להשי"ת. ולזמר לשמך עליון היינו שגם בזה המקום שנעלם מהאדם זאת ההכרה ונדמה לו שיש לו איזה כח בחירה מכל מקום צריך עכ"פ האדם לידע שפיר שכל זה כח הבחירה הוא באמת רק בלבוש הנמוך שהוא בהיקף גבול תפיסתו ואף שהוא רק בגבול תפיסתו הנמוכה בכל זאת צריך לילך עם הבחירה באותו הגבול בגודל צמצום. ועד היכן צריכין לצמצם מפאת הבחירה שהוא בגבול התפיסה. כמו דאיתא במדרש (שם) שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית נגד כל יום מימי המעשה אמר הבל וכו' בשבת מאי אית לך למימר וכו' היינו כי שבת הוא כדכתיב כי בו שבת וגו' שמורה על גודל הכרה שאין להאדם מצדו שום כח ואם כן איזה הבל שייך לומר על שבת. על זה איתא שם כשראה שנאמר בו מחלליה מות יומת אמר הבל וכו' היינו שצריך האדם שידע ברור אשר גם זאת ההכרה דלית ליה מגרמיה שום כח אינו נמי מפאת שכלו והבנת חכמתו אלא השי"ת בחסדו הופיע בו אותה ההכרה כי אם יתלה האדם הכרת שבת שלו בגודל שכלו וחכמתו אזי הוא ממחלליה וכמבואר בזוה"ק (הקדמה ו) מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא לאתר דההיא נקודה שריא ופגים ביה ובתקוני זוה"ק (תיקון ל) והאי נקודה עלה אתמר מחלליה מות יומת מאי מחלליה אלא מאן דעייל רשו נוכראה בחלל דילה וכו' היינו כי אם אינו מכיר האדם שזאת ההכרה בעצמה הוא גם כן מהשי"ת אלא שנדמה לו שבחכמתו מכיר זאת הוא פוגם בזה בהנקודה של שבת ועייל רשו נכראה בחלל דילה: להגיד בבוקר חסדך. היינו כי בעת שמאיר נוכח האדם הבוקר דאברהם שהוא כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין אזי מכיר מפורש כמו שנאמר חסד אל כל היום. ואמונתך בלילות היינו בעת שנעלם מהאדם הבוקר דאברהם אז אינו מכיר החיבור וזה ההעלם נקרא לילה שהוא כדכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה וכמבואר במדרש רבה (וירא פ' נב) בשעה שבני אדם נפרדים זה מזה נקרא לילה שנראה כמו פירוד והפסק ואז הוא כל העצה של האדם רק להחזיק באמונה יתירה וזהו ואמונתך בלילות. כי על ידי אמונה יוכל להתחזק כל הויות אדם כי באמת הוא עיקר הויות אדם רק כפי האמונה שנקבע בלבבו כדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא וכו' היינו כל חד כפי מה שקובע בלבו אמונה כך שוכן בו השי"ת ונותן לו הויה וקיום: כי שמחתני ה' בפעלך וגו'. ומבואר במדרש (ש"ט צב.) כי שמחתני ה' בפעלך אמר אדם הראשון שמחני הקב"ה וכו' והראני בן ישי וכו' ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.) חיים שאל ממך דא דוד מלכא דהא כד ברא קב"ה גנתא דעדן אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא ואסתכל ביה וחמו דלית ליה חיים מדיליה כלום כיון דברא אדם הראשון וכו' ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא וכו' ואלו השבעים שנה היה ממבחר שנותיו של אדם הראשון כמבואר בס' בית יעקב הק' (פרשת בראשית אות סה) ועל זה אמר כי שמחתני ה' בפעלך כדאיתא בזוה"ק (בראשית נה) ועל דא שבח דוד ואמר כי שמחתני ה' בפעלך מאן גרם לי חדוה בהאי עלמא פעלך דא אדם קדמאה וכו' היינו כי כל החיים של דוד המלך לא היה בזה העולם רק לומר זה הפסוק כל הנשמה תהלל יה ואם לא היה לו אלו השבעים שנה ולא היה חי יותר רק זה הזמן שנקצב עבורו לומר כל הנשמה וגו' אזי לא היה לו שום חלק בזה השבח על ידי יגיע כפו של כח בחירתו רק שהיה כענין השבחים שהצבא מעלה אומרים תמיד בלתי בחירתם ואין להם שום חלק בהם לכך הוסיף לו אדם הראשון שבעים שנה משלו כדי שיגיע להכרת זה השבח מפאת עבודה שבכח בחירתו ועל ידי זה יהיה לו חלק וקנין בו ע"י יגיע כפו וזהו שאמרו ז"ל (ברכות כו.) כל הנשמה וגו' על כל נשימה ונשימה תהלל יה. ונשימה מורה על העבודה שהיא בבחירת אדם והתכלית העולה מזאת הנשימה הוא תהלל יה היינו שתציב אותה האדם בחזרה להשורש ית'. ועל זה הענין מיוסד כל הקפיטל הללו אל בקדשו וגו' כמבואר בזוהר חדש (פ' בראשית) אמר ר' אלעזר מאי דכתיב הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור וגו' אמר דוד כל מה שמשבחי לקמי קב"ה בהני מיני זמר אינו כלום כאדם האומר לחבירו עכשיו עשה זה וזה וכל מה שתעשה אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני כך אמר דוד הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה כלומר אינו הללו אלא מאי הללו כל הנשמה תהלל יה הללויה והאחר אינו כלום אלא הלול הנשמה הה"ד כל הנשמה תהלל יה וגו' היינו שתכלית המכוון העולה מזה הכל הוא רק שעל כל נשימה ונשימה תהלל יה כלומר כשמציב האדם בחזרה כל נשימה ונשימה להשורש ית' זאת הוא העבודה שלימה שיש לו להאדם חלק וקנין בה:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יב איתא בזוה"ק (בראשית מח.) מאן סוכת שלום דא שבתא וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דמסאבא כלהו טמירין וכו' וכדין עלמא בנטירו עלאה וכו' בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סכת שלום כדין קדושתא עלאה נחתא ופריסת גדפאה עלייהו דישראל ומכסים לון כאימא על בנין וכו': היינו כי כל ענין סוכה הוא כמבואר בזוה"ק (וישלח קעב:) ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה ויבן לו בית כד"א בית יעקב וכו' ולמקנהו עשה סכות שארי סכות לנטרא לון ודא הוא חולקיה וכו' היינו שעיקר חלקו של יעקב וכל ענין הבית שלו היה ע"ד מאמרם ז"ל (בכורות ח) בני לן ביתא באוירא דעלמא והוא כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) שאל ר' ייסא סבא לר' אלעאי אמר הא שאר עמין יהיב לון קב"ה לרברבין ממנין שליטין. ישראל באן אתר יהב לון. שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' היינו שאין להם בזה העולם מצדם שום מקום בקביעות כי כל הקביעות שלהם הוא רק להיות נמשך אחר רצונו ית' בכל מיני ההפכים ועל קביעות מקום כזה מורה הבית של יעקב אבינו הנקרא סוכה כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ויבן לו בית דא סוכה וכו' אולם הגמר מהבית של יעקב אבינו נגמר בשלימות ע"י יוסף הצדיק כדאיתא בזוה"ק (פקודי רלט:) סטרא דיעקב אתפשט ויהיב תוקפא לנבעא באינון שדיים דאתמליין מההוא רוחא דחיי' ויניק בהו לאינון מלאכין קדישין דאינון חיין וקיימין לעלמין וכו' סטרא דיוסף עייל בתיאובתא ויהיב תוקפא לגו ועביד נשמתין ורוחין לנחתא לתתא ולאתזנא בהו בני עלמא ועל דא קיימין תרין סטרין אלין דא לעילא ודא לתתא וכו' היינו שדרגא דיעקב לעילא ודרגא דיוסף לתתא. ועיקר השלימות מדרגא דיעקב שהוא ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה אשתלים ביוסף כי עיקר הצמצומים היה גבי יוסף הצדיק וזהו דאיתא בזוה"ק (בלק בהוספות ש"ו) בההוא שעתא נפק רוחא חדא מסטרא דיוסף מגו ענפי אילנא ונשיב באינון נחשים ובטיל לון והיינו דאמר יוסף כי נחש ינחש איש אשר כמוני מאי איש אשר כמוני בגיני אית איש דנחשים יבטל לבנייכו בגיני איהי לעילא והיינו איש אשר כמוני אית איש לעילא דנפק רוחא אחרא מגו אילנא דלתתא ונשיב בההוא קסם ובטיל לון והיינו קסם על שפתי מלך מאן מלך דא אילנא דלתתא וכו' וענין איש מבואר בזוה"ק (תזריע מח) מן בוצינא דקרדנותא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש נציצו מתגלפין ומתאחדין כחדא מסטרא דגבורה דאקרון גבורות ומתלכדין כחדא ואתעבידו חד וכד עיילין בגופא אקרי איש וכו' היינו דמלת איש רומז על המקבץ הנפרדים. ולעומת איש דלעילא שהוא יעקב אבינו ואיש דלתתא שהוא יוסף הצדיק יש בהקליפה קסם. ונחש. וענין קסם הוא כמבואר בזוה"ק (ויצא קסה:) ואמאי אקרי תרפים בגין דבטשי האי שעתא. והאי שעתא ארפי ידא וכו' היינו שאומר שעולם מתנהג ח"ו במקרה מהלשון קסם על שפתי מלך שמורה על דבור בלתי מסודר רק בדרך מקרה ח"ו. ונגד קסם יש איש למעלה והוא יעקב אבינו שמבטל את הקסם וכדאיתא שם איש אשר כמוני אית איש לעילא דנפק רוחא אחרא מגו אילנא אחרא ונשיב בההוא קסם ומבטל ליה וכו'. ונגד נחש אית איש לתתא כי ענין נחש מורה על גודל העקשות שמתעקש בדעתו כי נדמה לו שיש לו כח הפעולה לפעול כפי חפצו ולעומת זה הכח הנקרא נחש יש בהקדושה איש דלתתא שהוא יוסף הצדיק שהולך תמיד בגודל צמצומים ומצמצם את עצמו בכל דברי עוה"ז ומפאת זה נתבטל כח הנחש כמבואר שם בגיני אית איש דנחשים יבטל לבנייכו וכו' וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית שם) בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום וכו' כדין קדושתא עלאה נחתא ופרוסת גדפאה עלייהו דישראל וכו' היינו שמראה השם יתברך שכל שורש הנהגתו בהבריאה הוא רק כפי הרצון שמתיצבים ישראל בעבודת תפיסתם:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יג אם תשיב משבת רגלך וגו'. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שצריך להיות מורגל כ"כ בקדושת שבת עד שאפילו הרגלים שלו אחור יסוגו אפילו שלא מדעת בבואם לתחום מפני קדושת שבת הגם שבכל מקום אינו משובח כ"כ מה שנפעל גבי האדם מפאת הרגל הגוף לבד ונקרא מצות אנשים מלומדה אכן בקדושת שבת יען שזאת הקדושה הוא רק מצדו ית' לכך צריכין להרגיל בה נמי את הגוף שיהיה נקבע אצלו גם שלא מדעת כענין שמצינו (ירושלמי) מחזיקנא טיבותא לרישא דכד מטי למודים מנפשיה כרע וכו' היינו שהגוף הוא מורגל כך גם בלי דעת וזהו אם תשיב משבת רגלך שהרגל ישוב מעצמו אחור מפני קדושת שבת בבואו להתחום, ואף שביו"ט נמי יש איסור תחומין אולם קדושת יו"ט הוא דישראל מקדשי להזמנים לכן צריכין שיהיה גבי האדם זאת הקדושה מדעת שיכיר ביו"ט בכל רגע התחדשות קדושתו שבחפצו לילך להלן מהתחום אלא שמונע זאת ההליכה מדעתו מחמת מצות השי"ת. משא"כ קדושת שבת שאינו כלל מצד עבודת אדם רק שהוא קביע וקיימא מצדו ית' לכך צריך האדם להרגיל עצמו בה שיהיה נקבע באברי גופו גם בלי דעת לבל יהיה נמצא אצלו ביום שבת אפילו תנועה קלה מימי החול אף שלא מדעת. וקראת לשבת עונג, זה הוא כמבואר בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת מאי וקראת. דיזמין ליה כמה דמזמין אושפיזא לביתא וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' היינו כי איזה קנין יתכן שיהיה להאדם בקדושת שבת מאחר שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' בלתי עבודת אדם כלל אכן ע"י שמוסיף האדם מצדו תוספת שבת ומכין עצמו על שבת ומזמין ליה מבעוד יום מפאת אותה הכנה נקראת הקדושה על שמו שיהיה לו בה קנין ע"י יגיע כפו: ולקדוש ה' מכובד. היינו כי הלשון מכובד רומז על לבושים כמו שמצינו בגמ' (שבת קי"ג) ר' יוחנן קרא למאני' מכבדותא ואף שקדושתו ית' אינו צריך לשום לבוש אכן כאשר מלביש אותה האדם בפעולת הכנתו נכללת זאת ההכנה נמי בהקדושה עד שאף הלבוש שהוא מפאת האדם נקרא ג"כ קדוש ה'. וכבדתו מעשות דרכיך. היינו כי דרך מורה על טרדא ובשבת אסור לאדם להכניס עצמו לשום טרדא וכדאיתא (שם בזוה"ק) מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. ממצוא חפצך. ובארו ז"ל (שבת קי"ג) חפציך אסורין וחפצי שמים מותרין והוא כענין שמצינו במדרש (בראשית רבה פ' יב.) ששאל לו לר"ע מאחר שהקב"ה שומר שבת א"כ מדוע מוריד גשמים וכו' והשיב לו משל לבעה"ב שיש לו שתי חצירות רשאי לטלטל מזו לזו וכו' וככה הוא בזמן שעוסק אדם בחפצי שמים אזי עומד הוא בצד אחד עם כביכול ית' וממילא נחשב גבי זה האדם ג"כ כל חפצי שמים כשתי חצירות של בעל הבית אחד: ודבר דבר. איתא בגמ' (שם) דיבור אסור הרהור מותר ואף שמצינו בזוה"ק אשר גם ההרהור של אדם נוגע בעולמות העליונים אכן כל זמן שלא יצא עדיין ההרהור מכח אל הפועל הוא מקושר עדיין בהשורש ית': אז תתענג על ה' וגו'. כדאיתא בגמ' (שם קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך היינו כשיקבע האדם את הקדושת שבת בלבבו אז יהיו נחשבים כל התענוגים ממשאלות לבו עונג ה' וזהו והרכבתיך על במתי ארץ. היינו כי מי שהוא משוקע תחת איזה טובה אזי רוכבת הטובה עליו אבל זה האדם שיש בלבו קדושת שבת בקביעות אזי רוכב הוא על כל הטובות של עוה"ז והוא מנושא על גביהם: והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. היינו כי קדושת שבת נקרא נחלת יעקב שעליו אמרו ז"ל (מדרש רבה מקץ) מעולם לא דיבר יעקב אבינו דבר לבטלה וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פז.) לפני לא נוצר אל דא יעקב וכו' היינו שמעולם לא עשה יעקב אבינו שום דבר שיוצרך אח"כ לברורים אלא שכל פעולותיו היו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה וכמו שנאמר עליו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה וחג הסכות הוא נמי נחלת יעקב כי סכות הוא חלקו של יעקב כדכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות ע"כ קרא שם המקום סכות וגו' ומדוע לא קרא שם המקום בית רק סכות אמנם יען שעיקר ביתו של יעקב אבינו הוא אוירא דעלמא ע"ד דאיתא בגמ' (בכורות ח') בני לן ביתא באוירא דעלמא ובית באוירא דעלמא הוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא י"ב) ישראל באן אתר יהיב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וגו' היינו שאין לישראל מקום בקביעות רק כל מקומם הוא באוירא דעלמא היינו שאין להם מצדם שום מדה בקביעות רק כפי מה שהאיר להם הרצון ית' כך המה נמשכין אחריו וזה נמי היה ביתו של יעקב באוירא דעלמא שלא היה לו מצדו שום דבר בקביעות רק שהיה נמשך אחר רצונו ית' בכל מיני ההפכים ולכך קרא שם המקום סכות כי זה הוא כל ענין סוכה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וכדאי' בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ויבן לו בית דא סוכה וכו' היינו שעיקר ביתו היה לבלתי יהיה אצלו מצדו שום קביעות רק כפי הארת רצונו ית'. ודירת ארעי כזה הוא באמת עיקר הקביעות כמאמרם ז"ל (שבת לא) כיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי ומדירה כזאת אינו בנייחא רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל כדאי' בזוה"ק (אמור ק"ב) כל האזרח בישראל ישבו בסכות מאן דאיהו משרשא וגיזעא קדישא דישראל יתיב תחות צילא דמהימנותא קדישא היינו כי א"א להיות בנייחא ממצות סוכה רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יד והנה גבי מצות סוכה ילפינן בגמ' (סוכה כח:) האזרח לרבות הגרים. הרי אף שלא נאמר קרא מפורש לחיובא דגר מ"מ ילפי חכמינו ז"ל לרבות את הגרים מרבוי דה' של האזרח. וגבי פסח נאמר קרא מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' משמע מזה דאי לא נאמר קרא מפורש לחיוב דגר לא הוי מרבינן את הגר למצות פסח. וזה הוא כענין שמצינו גבי בעל מום בזוה"ק (אמור צא) על הפסוק כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב דהא קדושא דלעילא לא שריא באתר פגום וכו' היינו אף שהבעל מום מותר לאכול בקדשים מ"מ להמקדש אסור לכנוס. כי זאת הכניסה בעצמה למקדש נחשבת. עבודה. כי בהמקדש לא היה רשאי מעולם להיות כניסה ריקנית בלי עבודה (עיין רמב"ם חלק ג' ה' ביאת מקדש פ' ב' משנה ד' ובכסף משנה שם) רק כל אימת שנכנס אדם להמקדש היה צריך להשתחוות כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס נכנס למקדש והשתחוה ויצא וכן מצינו גבי שיעור שהיה במקדש שהיה רק כדי השתחויה והוא יען שלא היה רשאי להיות שום ביאה ריקנית אל המקדש בלי השתחויה לכך היה תמיד שיעור שהיה במקדש נמי כדי השתחויה הרי שהכניסה בעצמה היה עבודה. לכן הבעל מום אף שמותר לאכול בקדשים ואכילת קדשים נחשב ג"כ עבודה. אכן זאת העבודה מאכילת קדשים הוא רק בבחינת הארת אור פנימי. אבל העבודה של הכניסה להמקדש היה בבחינת אור המקיף. וכל עבודת ההיקף אסור בבעל מום כי כל ענין זאת עבודה מהכניסה למקדש היה כדי שימשוך בכניסתו למקדש את אור הבהירות השוכנת שם אל לבו של אדם וכל העשר קדושות שהיו סביב למקדש זו למעלה מזו היו הכל לבושים למקום הארון שאינו מן המדה שהיו מקיפים אותו. למען שיופיע בהדרגה האור של מקום ארון דרך אלו עשרה לבושים אל תפיסת אדם שיהיה בכחו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה ולכן אסור הבעל מום לכנוס למקדש כי הוא בפגימותא דסיהרא וכמבואר בזוה"ק (שם) דב"נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה וכו' ואי תימא הא קב"ה לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ואת שפל רוח האי אתר שלים הוא יתיר מכלא בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת עור ושבור וחרום ושרוע אלא ואת דכא ושפל רוח מאן דמאיך גרמיה קב"ה זקיף לו וכו' אבל הבעל מום המום מעיד עליו שיש בו חסרון בשרשו שאינו יכול למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה. לכך הגם שרשאי להכניס בקרבו כל הקדושות שהם בבחינת אור פנימי. אבל בעבודת ההיקף אסור. הגם שמצינו גבי גרים שנתרבו למצות סוכה מהאזרח לרבות הגרים אף שמצות סוכה רומז נמי לעבודת היקף כי סוכה הוא אור מקיף. והרי נמי במצות פסח אף שהוא רק אור פנימי מ"מ היה מוכרח לכתוב קרא מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח שמזה משמע דאי לאו שנאמר בהדיא קרא מפורש על הגר שיעשה פסח הוה אמינא להוציא את הגר. אמנם חילוק יש כי עבודת הפסח אף שהוא רק אור פנימי. בכל זאת יען שעבודת הפסח הוא ההתחלה כי הוא הפתח והשער של כל העבודות לכן מהיכא תיתי לרבות את הגר ולהכניסו בזה השער בלתי קרא מפורש. ושפיר אי לאו קרא מפורש הוה אמינא להוציא את הגרים כי קודם כל מחויב הגר לברר א"ע ולהראות שמכליל עצמו בחוזק עבודתו אל הכלל ישראל. ואח"כ יהיה יתכן נמי להכניסו בקרב ישראל דרך השער והפתח מעבודת הפסח. אבל כל עוד שלא נכלל א"ע בהכלל ישראל אין יכולין להכניסו לעבודת הפסח, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים צב) אין עושין את הפסח בחבורה של גרים. והטעם הנאמר שם שמא ידקדקו (ועיין בתוס' שם) אכן הפנימיות מזה הטעם הוא באמת משום שאינם יכולין לעשות סדר בפני עצמם כי אם אחר שנתכללו בקרב ישראל אז יכולין לעשות הפסח דווקא ביחד עם כל ישראל אבל לא בפני עצמם. ולכך אם לא כתיב קרא מפורש לא הוי מרבינן את הגרים. משא"כ גבי סוכה שרומז על אור היקפו ית' למעלה מהתפיסה שמקיף ומגין על האדם למעלה מדעתו אף במקום כזה שאין יד תפיסת עבודתו מגעת שם. כי כל מצוה סוכה הוא גם לישן בתוכה ובשעת שינה אין להאדם שום דעת כלל רק ע"י שעובד האדם בדעתו כפי תפיסתו הנמוכה אזי מאיר לו השי"ת הגנת אור המקיף אותו למעלה מדעתו. לזה שפיר ילפינן האזרח לרבות הגרים. אף שהגר אינו משרשא. אכן כיון שנוגע מעט בהקדושה ע"י עבודתו בזה שבא להתגייר הרי הוא עכ"פ מגיזעא קדושה לזה אף שאינו משרשא קדישא מ"מ מצד אור הקיפו ית' יכול שפיר גם הוא לכלול בקרב ישראל כי מצד גודל אור הקיפו ית' מקיף השי"ת באמת את כל העולם אף שאינם משרשא וגיזעא. ומכש"כ להגר שהוא עכ"פ מגיזעא קדישא. ועוד זאת שיכול להאיר בהגרים כמאמרם ז"ל (מדרש רבה נשא פ' ח') על הפסוק יחיו דגן וגו' שיעשה עיקר בישראל וכו' והגם שהבעל מום אינו יכול לכנוס בעבודת ההיקף זה הוא רק מפאת שהוא עבודה. ועבודה אינו אלא מדעת שצריך להמשיך בכניסתו להמקדש ע"י השתחויה את בהירות המקדש לתפיסת דעתו ממש. והכלי של בעל מום הוא פגום מלהמשיך עליו אור הבהירות. אף שאמרו ז"ל (זבחים ו) גם אם לא אמר אחד מששה דברים הללו הקרבן כשר. ומזה משמע דלא בעינן דעתו מדכשר בסתם. הרי מצינו עבודה אף בלא דעת. אכן כל הטעם שכשר הקרבן אף בסתם הוא כמבואר בגמ' (שם) מפני שלב ב"ד מתנה עליהם נמצא שהיה באמת דעת ב"ד באותה העבודה לזה כשר הקרבן אף בסתם אבל עבודה אינו באמת אלא מדעת לכן הבעל מום שהדעת שלו הוא פגום מהשורש אינו יכול לכנוס לעבודת היקף. משא"כ מצות סוכה שכל ההארה מזאת המצוה מורה על ההיקף שהוא מצד השי"ת בלי דעת אדם כלל ובאור כזה נתרבה באמת אף מי שאינו נוגע בו רק מעט לכך נמי שפיר נתרבה הגר מהאזרח. אמנם בנייחא ממצות סוכה הוא רק מאן דאיהו משרשא וגיזעא קדישא דישראל כדאי' בזוה"ק שם מאן דאיהו משרשא וגיזעא וכו' ומאן דליתא מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפיק גרמי' מתחות צילא דמהימנותא היינו שאינו בנייחא ממצות סוכה שנקרא צילא דמהימנותא. כי מהימנותא רומז על הארת השי"ת שמנהיר בהדרגה את האור עד שבא בתפיסת אדם אבל צילא דמהימנותא רומז על הארת השי"ת שמנהיר בלי שום הדרגה כלל כי אם שהלביש את האור בפעולה גשמי וע"י זאת הפעולה יהיה נוגע האדם באור עליון שהוא למעלה הרבה מתפיסת דעתו המלובש בזאת הפעולה וזאת נקרא צילא דמהימנותא. שהוא חלקו של יעקב אבינו כי זאת פעלו האבות הקדושים בעוצם עבודתם שיהיה בכח ישראל ע"י פעולתם הנמוכה לנגוע באור העליון ביותר ולזה נקרא מצות סוכה צילא דמהימנותא שאינו בנייחא ממנה רק מי שהוא משרשא וגיזעא קדישא דישראל. ולכן אחר שיצאו ישראל ממצרים שהיו אז משוללי עבודה עדיין והיה עליהם קטרוג הללו וכו' והללו וכו' נאמר שם ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' היינו שהכניס אותם השי"ת למקום כזה שכבר דרכו שם אבות הקדושים בחוזק עבודתם ופעלו בעד ישראל זרעם שיהיה בכחם להגיע גם ע"י פעולה קטנה להאור העליון המקיף את האדם למעלה הרבה מהבנת תפיסתו ואור המקיף כזה נקרא צילא דמהימנותא ועל זה רומז סכותה וממילא נתבטלו כל המקטריגים:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/טו דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת וגו'. איתא בזוה"ק (ויחי רכג.) ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא וכו'. היינו שהיו רואים אז מפורש עומק החיים הצפון וגנוז בכל העבודות הנראין לפעולות גשמיות שהיה ניכר מפורש בקדושת יו"ט דישראל מקדשי ע"י פעולת עבודתם. כל הקדושת שבת דקביע וקיימא מצד השי"ת אשר לפי הנראה איך יתכן שיהיה מקום לקדושת יו"ט שהוא רק מצד פעולת ישראל בקדושת שבת שהוא קבוע וקיימא מצד השי"ת לבד אכן בימי שלמה המלך היו מכירין מפורש בקדושת יו"ט איך ששוכן בה כל הקדושה דקביע וקיימא ועל זה אמרו ז"ל (ר"ה כא) ביקש שלמה להיות כמשה וכו' היינו כי חלקו של משה רבינו הוא שבת כמאמר ישמח משה במתנת חלקו וקדושת שבת הוא קביע וקיימא מצדו ית' ואין בה שום מקום לפעולת אדם. וחלקו של שלמה המלך היו כל העבודות שהם בפעולה כגון בנין בית המקדש וכל הכלים ועבודת הקרבנות. וביקש שלמה להיות כמשה היינו שיפתח לו נמי השי"ת זאת הבהירות כמו שהיה גבי מ"ר בלי שום התלבשות הפעולות והשיב לו השי"ת וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו' היינו כי בעוה"ז מוכרח יהיה האור בהתלבשות הפעולות ובגודל הדרגה. ועל זה אמר שלמה המלך לכל זמן ועת לכל חפץ וגו': וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם וגו'. היינו שראה התפשטותא דמ"ר בכל דרא ודרא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ואתפשטותיה הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא וכו' ומאחר שאורו של מ"ר הוא בלי גבול איך יתכן שיתהווה בגבול. על זה אמר שלמה המלך וזרח השמש ובא השמש מ"מ. ואל מקומו שואף זורח הוא שם היינו אף שלפי תפיסת אדם נכנס האור בגבול מ"מ באמת הוא תמיד בלי גבול וזה שנראה בתפיסת אדם שנגבל האור בהגבול הוא רק כדי שיהיה לפעולת אדם ג"כ מקום כדכתיב באשר הוא עמל היינו אף שבהקף תפיסת אדם רואה הכל נגדו בגבול אכן כשמברר אדם א"ע כפי כחו באשר הוא עמל יזרח לו השי"ת מהרצון שהוא בלי גבול וכמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ט דף קיז:) ורזא דמלה ויבא יעקב שלם ביקו"ק מיד ויבן לו בית דא סוכה כדאי ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וכו' היינו כשמצמצם אדם א"ע בההיקף שלו אף שהוא בגבול ומוסר הכל להשי"ת מנהיר לו השי"ת חלק וקנין אצלו במקום הבלתי גבול ע"ד הכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו: וזהו שקורין קהלת בחג הסכות כי נאמר בו כל השמחות הגדלתי מעשי הרביתי כסף וזהב וגו' אף חכמתי עמדה לי. וזה החג נקרא זמן שמחתנו כי בשיר השירים שם נאמרו כל התפלות שהתפלל שלמה המלך ישקני מנשיקות פיהו שיפתח לו השי"ת הבהירות של מ"ר בכל פעולות הגשמיות. ובקהלת כתיב כל השמחות אשר פעל בתפלתו שפתח לו השי"ת איך שיש לאלו הפעולות חיבור גמור עם הבהירות של מ"ר ועל זה אמר אף חכמתי עמדה לי היינו שהיה מכיר בכל הפעולות שלו את הבהירות של מ"ר הצפון וגנוז בהם וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג) דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכד מתחברן כלא כארץ ש'ל'מ'ה' אתהפך ל'מ'ש'ה וכו' היינו שהראה לו השי"ת החיבור שיש ללבושי הפעולות שלו עם אור החכמה של מ"ר הצפון וגנוז בהם. לא שהלבושים המה נפרדים מהחכמה. אלא שהחכמה הולך עם כל הלבושים וממילא המה ממש לאחדים כענין כל העולמות אינם נפרדים ח"ו רק בלבוש כזה נקרא אצילות ועוד לבוש הוא בריאה ולבוש עוד הוא יצירה אבל המלך הולך עם כל הלבושים וממילא המה הכל אחד כדאי' בתקוני זוה"ק (תקונא קדמאה ליום ב') כההוא חותם דבההוא אתר דאתדבק ביה רשימו דמארי חותמא. לא אתעדי מניה דיוקנא דחותמא לאשתמודעא ביה וכו' וזהו אף חכמתי עמדה לי וגו': כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'. איתא במדרש (קהלת רבה) על הפסוק והנפש לא תמלא משל לעירני שנשא בת מלך אע"ג שנותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה למה שהיא בת מלך כך הנפש לא תמלא למה מפני שהיא מן העליונים היינו לפי שהנפש היא ממקום עליון ששם הוא הכל בלי גבול ובזה העולם כשהיא בהגוף הוא בצמצום הגבול לזאת אינה לעולם בנייחא אפילו אם תעשה כל המצות וזהו כענין שהציב השי"ת המים התחתונים בוכין כדאי' (בראשית רבה) אנן בעינן למהוי קדם מלכא וכו' ומצד השי"ת המה המים התחתונים ועליונים אחד כמו שמצינו בהקפיטל הללו את ה' מן השמים חושב המים אשר מעל לשמים ובהללו את ה' מן הארץ אינו חושב המים אשר מתחת לארץ. שכיון שהם מהללים את ה' אז הם הם בעצמם המים אשר מעל לשמים. אכן זאת הציב השי"ת במכוון כדי שיהיו בוכין וישתוקקו תמיד לחזור למקום העליון וע"י זאת התשוקה שהנפש לא תמלא יגיע למקום עליון ע"י יגיע כפו וכמו שמבואר שם במדרש משל לשתי שפחות אחת ניזון מטמיון ואחת ניזון ממעשה ידיה וכו' ומזאת הצעקה שיש לה מעוררה שיפתח לה השי"ת ממקום העליון כמו שהיתה מקודם ירידתה לזה העולם אלא שעכשיו נקרא יגיע כפה:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/טז דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל וגו'. בזוה"ק (ויחי רכג.) ביומוי דשלמה מלכא קיימו סיהרא באשלמותא וכו' באור הענין כי בימי שלמה המלך היה מנהיר מפורש תכלית המכוון מהרצון ית' שבחר בהויית עולם וכל כוונתו ית' נגמר אז בתכלית השלימות. כי כל ענין בריאת עולם הוא. שהניח השי"ת אורות יקרים מאוד במקומות רחוקים ביותר למען שיהיה יתכן להבריאה יגיע כפיך כי תאכל וגו' כי מצד השי"ת אין באמת שום הכרח ח"ו לבריאת עולם כמאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא כדאיתא במדרש תנחומא (פ' צו) אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן וממי אני מבקש קרבן מישראל וכו' אכן רצונו יתברך בבריאת עולם הוא רק משום שחפץ להיטיב לבריותיו שיהיה להם שכר יגיע כפיך. וזאת הוא באמת עיקר תכלית המכוון מהרצון ית' שאמר והיה העולם למען שיהיה להבריאה הכרה ותפיסה כזו בהרצון ית' שהשי"ת חפץ להיטיב. ולזה כל מה שנתרחק יותר מהשרש ועל כל זה יהיה שם הכרה בהרצון ית' שהוא חפץ להיטיב בזה נגמר ביותר שלימות המכוון שיש להשי"ת בהבריאה כי כל מה שניכר זה הרצון ית' שחפץ להיטיב בלבוש הנמוך ביותר בזאת ההכרה נגמר יותר בשלימות תכלית המכוון מהרצון ית' בבריאת עולם. ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא שהיה מנהיר זאת ההכרה אף בהדומם לזה אמר שלמה המלך הבל הבלים וגו' וכמבואר במדרש (קהלת רבה) הבל הבלים אמר קהלת לאחד ששופת שבעה קדרות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בו ממש וכו' היינו אף אחר שנתרחקה הבריאה כ"כ מאור עד שדומה להבל של עליונה שאין בה ממש ובכל זאת מכירין היטב בהרצון ית' שהוא חפץ להיטיב בזאת ההכרה בעצמה נגמר כל המכוון מהרצון ית' שאמר והיה העולם בתכלית השלימות וזה הוא דקיימא סהרא באשלמותא כי זאת ההכרה הוא הקוטב שעליו מסובב כל הקיום מהויות עולם וממנה נצמח כל כח הפעולה שמסר השי"ת להבריאה כי עיקר כח הפעולות שיש להבריאה הוא באמת רק במקום שמכירה היטב דלית לה מגרמיה שום כח לפעול מבלעדי הש"י שם שופע השי"ת כח לפעול כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא וכש"כ לשאר בריין פחות מיניה הה"ד (דניאל יד) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצביי' עביד בחיל שמיא וכו' היינו כי שם אל הוא שם הפועל חסד ולזה נתן בשם זה כח החסד מהשי"ת משום שמכיר כל דיירי ארעא כלא חשיבין ולפי שמכיר היטב שהכל כלא לכן בהסתעפותם בעולמות שהם למטה פועל בהיפוכא דאתוון שמשפיע ממקור החסד כי אותיות לא הם בהיפוכא אותיות אל. וכן דינא בהיפך אתוון אדני כי כל שם פועל במקום שמכיר שאין שום כח זולתו ית' וכן כח כל הויות הבריאה נצמח מזאת ההכרה שאין לה מצדה שום כח הוי' רק כל קיום הוייתה הוא מהשי"ת וכדכתיב ואת דכא ושפל רוח אני שוכן וגו' ולזה אומרים ישראל בכל יום ויום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כי אחד מורה שהוא לבדו ואין עוד וכדאי' במדרש (בראשית רבה) על הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד למה לא נאמר יום ראשון כמו שנאמר שני שלישי וכו' שבעוד שהיה נקרא השי"ת אחד היה חפץ לדור בתחתונים וכו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן כדאי' בתקוני זוה"ק (תיקון כב) כד איהי בעלמין עלאין נקרא חד ולא בחושבן וכו' וכשאומרים ה' אחד הוא הכוונה חד ולא בחושבן היינו שאין שום הויה בעולם בלעדי השי"ת לבדו כי הד' מאחד רומז על חד ולא בחושבן שאין שום הויה בעולם רק הוא ושמו לבדו והוא לבדו פועל וגו' והח' רומז על חד בחושבן וכדאיתא בתקוני זוה"ק (שם) וכד מנהיר לדרגין תתאין נקרא תד בחושבן היינו כי זה האדם המכיר ברצונו ית' ואומר ה' אחד נותן לו השי"ת מקום אצלו בחד ולא בחושבן ומראה לו שעלה במחשבה תחלה וזה הוא שאומרים תיכף אח"כ ב'ש'כ'מ'ל'ו' היינו כיון שמכיר האדם בה' אחד. זה האדם בעצמו המכיר זאת הוא כבוד מלכותו ית' כי מאחר שכל רצונו ית' בבריאת עולם הוא שיהיה ניכר כבוד מלכותו גם בזה העולם השפל וההסתר ומי שיש לו זאת ההכרה נגמר על ידו כל המכוון מבריאת עולם נמצא שהוא בעצמו כבוד מלכותו ית' בזה העולם וביותר היה זאת הכרה גבי שלמה המלך כמבואר שם בימי שלמה קיימא סהרא באשלמותא לזה אמר הבל הבלים וגו' הכל הבל וכמבואר במדרש (קהלת רבה שם) ולכן נתן לו השי"ת כח הפעולות ביותר כדאיתא בגמ' (מנחות נג) יבוא ידיד ויבנה ידיד וכו' היינו כי שלמה המלך המשיך אור רצונו ית' לזה העולם בכל הפעולות. בנין בית המקדש עם כל הכלים והמשיך כ"כ מפורש אור רצונו ית' לזה העולם עד שהיו רואים מפורש במקדש את מקום הארון שאינו מן המדה שמורה על אור רצונו ית' שהוא חד ולא בחושבן שוכן במקום שהוא חד בחושבן וכל זה היה ע"י כח הפעולות שלו לזה אמר הבל הבלים וגו' וכמבואר במדרש שם לשבע קדרות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש של כלום. היינו כי באמת כל מה שיכולין לכנות את הבריאה בשם יש הוא רק בגבול ההיקף של כל אחד כי כל אחד בתוך העיגול שלו לבד יכול לדמות שיש לו כח הבחירה כחפצו. אבל חוץ מהיקף העגול שלו מכירין שפיר שרק השי"ת לבדו פועל הכל. ואפילו בהיקף העיגול של אדם שנקרא שם בשם יש כי נדמה לו בדעתו שהבחירה חפשית אצלו כפי חפץ לבבו שם הוא נמי כהבל שאין בו ממש כי כל הדמיון מבחירה שיש להאדם בהיקף עיגול שלו הוא נמי רק נגד עצמו אבל נגד זולתו שוב אפס כל בחירתו והכל הוא בידי שמים כי אם פוסע האדם אל תוך היקף עיגול של חבירו שם הוא הכל בידי שמים כדאיתא בגמ' (כתובות ל:) צנים ופחים בידי אדם אריא וגנבא בידי שמים. הגם שאנו דנין את הגנב שגנב בכח בחירתו אבל לחבירו הנגנב נעשה זה ההיזק הגניבה בידי שמים כי אריא וגנבא בידי שמים. הרי שכל כח הבחירה הנמצא גבי האדם בתוך היקף העיגול שלו הוא נמי רק כהבל שאין בו ממש של כלום ומפאת אותה הכרה שמכיר האדם דלית ליה מגרמיה שום כח נמשך באמת להאדם כל קיום הוייתו כי מאחר שכל המכוון מבריאת עולם היה רק לזה הקוטב שיהיה הכרה באותו ית' אף במקום הרחוק ונסתר בלבושים הנמוכים. א"כ מי שיש לו ביותר זאת ההכרה יש לו נמי תקיפות וקיום הויה ביותר. והוא בעצמו נחשב לקומה שלימה גבי הרצון ית' ואז בימי שלמה המלך היה זאת ההכרה בתכלית השלימות ועל זה איתא שם דקיימא סהרא באשלמותא. ולזה קורין קהלת בשבת שבתוך החג כי אז הוא חילוף הזמנים שמנהיר מקדושת שבת שהוא שמשא עלאה למועדים שנקראו סהרא דישראל מקדשי להו בפעולת עבודתם כענין דאיתא בזוה"ק (חקת קפו) וקם לאנהרא לסהרא כי כל המועדים נכללים בקדושת שבת דקביע וקיימא מצדו ית' ושבת הוא בחינת זכור והמועדים הם בחינת שמור ואנן מותבינן מזכור שמור. ושמור היינו כל עבודת אדם וכפי שישראל מכירין ביגיעת עבודתם את אורו ית' גם בלבושים הרחוקים והנמוכים כך מחזק השי"ת כל קיום הוייתם ועל זה אמר קהלת וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם היינו שבמקום הנראה לאדם שהוא נעלם לגמרי מאור ח"ו שרואה שבא השמש והולכת למערב ידע ברור שכל ההעלם וההסתר הוא רק מצד האדם אבל מצד השי"ת אינו נעלם האור ח"ו מעולם בשום פעם וכל התעלמות אור הוא רק למען שיגיע האדם לאור ע"י עבודת יגיע כפו כי דוקא במקום ההסתרה יכולין לחפור ולמצוא אור נעלה היקר ביותר ועל זה אמר ואל מקומו שואף זורח הוא שם:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יז דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וגו'. איתא במדרש (קהלת רבה) על זה הפסוק מי נברא בשביל מי הדור בשביל הארץ או הארץ בשביל הדור הוי אומר הארץ בשביל הדור. והארץ לעולם עומדת וכו' ומחשב שם במדרש להארץ כל הקומה מהצורת אדם. אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש וכו' ומסיק שם במדרש ארץ אלו ישראל שנקראו ארץ שנאמר תהיו אתם לי ארץ חפץ וכו' וכן הוא בזוה"ק שהארץ הוא מדת המלכות ומרמז על כנסת ישראל. וביאור הענין כי כל המדות בעת שנעלם מהם לפעמים האור נאמר עליהם ונהר יחרב ויבש כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון כב) על מדת יסוד שנקרא צדיק ואם יסתלק מצדיק ואשתאר איהו חרב ויבש וכו' אבל מדת המלכות יען דלית לה מגרמיה כלום וכל פעולתה הוא רק באור חוזר להעמיד בחזרה כל המדות פב"פ נוכח השי"ת לזה אשתאר תמיד רשומי דחותמא דמלכא ביה כדאיתא בתקוני זוה"ק (שם) על הפסוק שימני כחותם על לבך כההוא רשימא דחותמא דילך. דאע"ג דחותמא דילך בידיה. אשתאר רשימו דיליה וכו' היינו שזאת המדה מראה תמיד שהנהר אינו חרב ויבש ח"ו וזה הכח יש בה משום דלית לה מגרמיה כלום ומכרת היטב שכל הוייתה הוא רק מזה שהשי"ת מנהיר לה הויה בכל רגע וכדאי' (שם) על הפסוק ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. היינו שבזאת המדה הנקראת ארץ המכונה מלכות מנהיר אור חכמה עלאה שהוא באין סוף ובלי גבול ולכן אין סוף וגבול לזאת המדה הנקרא ארץ ולעולם עומדת ועד היכן אף כשיפתח השי"ת את אורו הגדול לעתיד כמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אז יהיה ג"כ מקום לקבלת מלכות שמים שישראל מקבלים עליהם בעוה"ז וכמו שבאר אאמו"ר הג' הק' זלה"ה מאמר הגמ' (סוכה ז) מגו דהוו דופן לענין סוכה הוו דופי לענין שבת וכו' ומסיק שם השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וכו' היינו כי דופן לענין סוכה הוא מה שישראל מגדירים א"ע בגדרים וסייגים. ועל זה רומז מצות סכה שהסכך לא יהיה עב כ"כ אלא שהכוכבים נראין מתוכה וזהו כל עבודת האדם בעוה"ז רק להסיר מאתו המסך המסתיר בפניו אורו ית'. והגם מה נחשב כל עבודת האדם הלא מצער הוא נגד גודל אורו ית' שנקרא שבת שהוא קדושה דקביע וקיימא מצדו ית' עכ"ז לעתיד כשיפתח השי"ת את גודל אורו ואז יהיה כדכתיב ונשגב ה' לבדו וגו' מ"מ הדפנות מהסוכה היינו הגדרים והסייגים שהיו מגדירים ישראל א"ע בזה העולם לא יתבטלו גם אז וזה הוא מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת כי מקילתא לחמירתא אמרינן נמי שהוא דופן וזה הוא והארץ לעולם עומדת:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יח כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'. כל הנחלים היינו כל המדות ומדות הם כלים לקבלת אור. אמנם כל כלי אינה יכולה להחזיק בתוכה יותר מכפי מדתה ולזה אין בכחה לקבל את האור רק כפי מדתה. ולכך נקראו הספירות מדות להורות שיש לכל ספירה מדה וגבול לקבלת אורה ויותר ממדת הכלי אין בכחה לקבל. אבל ים רומז על מלכות דלית לה מגרמיה כלום שאפילו כלי אינה מעמדת לקבלת אור וכל הוייתה הוא רק היניקה מאור רצונו ית' בלי שום מדה וכלי כלל לזה כמו שאור רצונו ית' הוא בלי גבול ואין סוף כך הוא מדת המלכות בלי גבול ואין סוף כי יען שכל קבלת אור הוא רק אותה ההכרה דלית לה מגרמיה כלום לכן כל מה שמאיר בה יותר אור רצונו ית' יש לה יותר השגה דלית לה מגרמיה כלום מאחר שמצד עצמה אין לה שום רצון אחר רק רצונו ית' וזאת ההכרה שהיא משגת דלית לה מגרמיה כלום הוא האור שלה לזה הוא כלי לקבל אור בלי גבול ובלי תכלית עד אין סוף ואיננו נתמלא לעולם וזהו כוונת המדרש (שם) שמביא על זה הפסוק כל הנחלים וגו' את הפסוק והנפש לא תמלא כי נפש רומז ג"כ על מדת המלכות ואיתא שם על זה משל לעירני שנשא בת מלך אפילו נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה למה מפני שהיא בת מלך כך הנפש לא תמלא למה מפני שהיא מן העליונים היינו מפני ששואפת תמיד מרצון עליון לזה הוא תמיד מעליונים ואיננו מלא:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/יט כל הדברים יגעים וגו'. מבואר (שם) במדרש כל הדברים יגעים וגו' דברי בטלה מיגעין את האדם וכו' קורא היום כבוש שמה וכו'. הענין הוא כי כל עיקר הנייחא מהתפשטות הפרטים הוא רק כשחוזרים ונכללים בהכלל וזהו כלל ופרט וכלל. אבל כשנשאר זאת ההתפשטות בהפרט זאת נקרא דברי בטלה שמיגעין את האדם משום שאין נייחא משום דבר שבעולם רק כשחוזר להכלל. וזהו פירוש המדרש קורא היום כבוש שמה. כי יום רומז על בהירות היינו שמכירין היטב כמו דכתיב והיה ה' לאור יומם וגו' שיש להשי"ת חיבור עם כל הדברים וממילא מי שמכיר באותו החיבור הוא בעצמו מחובר להשי"ת וזה הוא שהפרט חוזר ונכלל בהכלל ויש להפרט הכח מהכלל. אבל כאשר נותנים חיבור להיום בפני עצמו ואינו מחבר אותו להשי"ת. זהו קורא היום כבוש שמה היינו שאומר שהיום יש לו חיבור בפני עצמו בהפרטים ואינו חוזר להכלל לחבר אותו עם השי"ת על זה איתא שם דברי בטלה מיגעין את האדם וע"ז הכונה מחשב שם במדרש כל הדברים יגעים. אבל על דברי תורה מסיק שם במדרש שמא תאמר מאחר שאדם מוציא תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו ת"ל שם הם שבים ללכת. היינו כי בהגמר מכל ההשפעות מוכרח שיהיה להמשפיע מעט שכחה. וזה השכחה הוא הגמר שנתהווה ממנה הולדה כי בכל הולדה מוכרח להיות מקודם שכחה ואח"כ יתכן שיהיה מזה הולדה וככה הוא בהשפעת דברי תורה בהגמר היינו כשיוצאת מכח המחשבה אל הדבור אז א"א שיהיה להאדם תמיד חשבון מבורר בבהירות שהוא אינו רק צינור. וזהו יען ששוכח אז שהוא רק צינור לזה נעשה נוגע בדבר וחפץ להחזיק דיבורו כמאמרם ז"ל בגמרא אדם עשוי להחזיק דיבורו לזה איתא כאן במדרש מאחר שאדם מוציא תלמודו לאחר ואז א"א שלא ישכח מעט בגמר ההשפעה שהוא רק צינור שמא תאמר שוב אינה חוזרת עליו היינו שנאבדו אותן הדברי תורה ח"ו מאתו ונשארת בהפרט לזה נאמר שם הם שבים ללכת היינו מאחר שא"א שלא יהיה להאדם בהגמר מעט שכחה לכן הם חוזרים עליו ולא יהיו נשארים ח"ו בהפרט אלא שם הם שבים ללכת:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כ אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ) איתא בירושלמי (יבמות פ' ט"ו הלכה ה) סכותה לראשי ביום נשק ביום שהקיץ נושק את החורף דבר אחר ביום נשק זה נשקו של גוג דבר אחר ביום ששני עולמות נושקין זה את זה העוה"ז יוצא ועוה"ב נכנס וכו': באור הענין כי בזה העולם הציב השם יתברך התחלפות הזמנים למען שיהיה הכרה להבריאה לקבל עול מלכות שמים והוא כענין שמצינו בזוה"ק (במדבר קכ.) ר' אלעזר שאיל לר"ש אבוי א"ל סימנא לזווגא דיחודא מנין א"ל ברי אף על גב דאוקימנא מלין לכל סטר וכו' סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה וכל הגוון מתמונת הקרן נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים כגון דרומית מזרחית וכדומה וזהו והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא היינו שהתחברות שני קצוות נגדיים רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכן כשמגיע האדם לחילוף הזמנים ורואה נגדו חיבור משני קצוות שהם מהיפך להיפך כגון יום ולילה. קיץ וחורף. מזה יכול האדם להכיר באחדות השי"ת שמאחד כל ההפכים וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. ועל זה התחלפות הזמנים התפלל דוד המלך סכותה לראשי ביום נשק היינו שינהיג השי"ת את האדם דרך חילוף הזמנים בגודל הדרגא למען שיהיה בכח האדם לפסוע ולילך אחריו כי אז צריכין לילך מאד בהדרגה לבל ילאה האדם ח"ו ויכול מסבת התחלפות להתבטל בינתים ח"ו. והעצה לזאת הוא מצות סוכה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שלא יהיה האדם משוקע בשום מדה מן המדות להיות נכנע תחתיו בקביעות. כי מה יעשה זה האדם בעת חילוף הזמן למדה ההיפך ממנה אזי יכול להגיע לו ח"ו מסבת זה התבטלות כי ענין זאת ההתחלפות שהציב השי"ת הוא כדאיתא בזוה"ק (וירא קט:) ר"א אומר והוא מסבות מתהפך הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו' היינו כשנדמה לו להאדם שכבר יש לו זאת הנהגה בקביעות גמור אזי מגביה השי"ת את אור רצונו מהלבוש של אותה הנהגה ולא נשאר ביד אדם כלום לכן צריכין לישב בסוכה בדירת ארעי ולצאת מדירת קבע למען שירגיל אדם א"ע לבלתי יהיה משוקע בקביעות בשום דבר שבעולם למען שיהיה לו בנקל להתמשך אחר רצונו ית' כפי מה שיהיה מנהיג עמו בכל התחלפות הזמנים ובכל ההפכים: והנה בזמן החורף אז מחזק השי"ת השרשים והיסודות גבי האדם. לזה בסוף החורף כאשר מתחלף מחורף לקיץ צריך האדם לאכול מצה שנקרא מיכלא דמהימנותא מיכלא דאסוותא. היינו שמרגיל את האדם לבלתי יקבל רק מה שמבורר מאד וממילא יהיה אחר כך בקיץ שהוא זמן הצמיחה כל הענפים שיצמחו נמי מבוררים היטב: ובסוף הקיץ כשנחלף לחורף שהוא זמן חיזוק היסודות של הבריאה אז נותן השי"ת עצה להאדם שיהיו נשמרים אצלו גם הענפים שצמחו כבר בקיץ שילך עמהם לסוכה היינו שיכיר האדם היטב שלא קיבל אותם עדיין אל ביתו ורשותו לגמרי אלא שמונחים עדיין ברשותו ית' ובזאת הכרה תהיה שמורה בחורף הבא גם להענפים שהיה לו מהקיץ וכן הציב השי"ת בכל חילוף הזמנים וכן בכל עת שנתחלף משער לשער ומצורה לצורה שיהיה אז מצוה מיוחדת כגון בשעת זריעה יש מצוה לא תזרע וגו' ובשעת המרוח יש מצות תרומות ומעשרות ומשנתגלגל העיסה יש מצות חלה וזה הכל הם עצות כי המצוה משמר את האדם ונותן לו כח להתמשך אחר רצונו ית' בכל מיני התחלפות כענין דאיתא בזוה"ק (בראשית מח.) ובעינא לזמנא לההיא סוכה דאתפרסת עלנא ולמשרא עמנא ולמהוי מגינא עלנא כאמא דשריא על בנין וכו' וכמו שאנו מתפללין בכל שבת הפורס סוכת שלום עלינו וגו' ועל זה נאמר סכותה לראשי ביום נשק:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כא אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק. להיות שבכל התחלפות הזמנים מקיץ לחורף או מחורף לקיץ אז צריכין לשמירה יתירה כי כאשר נתחלף מזמן לזמן אזי נשתנה הלבוש מהנהגה ממדה למדה ונכנס מגבול לגבול וזאת הרגע המתחלפת הוא כענין מאמרם ז"ל בגמרא על הרגע של בין השמשות זה יוצא וזה נכנס ואין אדם עומד עליו כי זאת הרגע המתחלפת הוא למעלה מהגבול של תפיסת אדם לזה נראה בזה העולם כמו חלל ועל זה נאמר באשר חללים שם הוא ומלת הוא רומז על עלמא עלאה למעלה מתפיסת זה העולם לפיכך נראה בזה העולם כמו חלל ואז הרגע שנראה כחלל צריכין לגודל שמירה. וזהו טעם הירושלמי (יבמות פ' טו שם) דאיתא שם אנו אין לנו אלא הבא מן הקציר בלבד וכו' היינו כי זמן הקציר הוא בעת המתחלפת מזמן לזמן לזה צריכין אז לשמירה מאוד כי האדם עומד אז במקום שהוא למעלה מתפיסת עולם. אמנם עיקר השמירה של האדם הוא אז שיקבע בלבו היטב אמונה יתירה בהשגחתו ית' כענין דאיתא בזוה"ק (וירא קג:) על הפסוק נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא ברוחא דחכמתא ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה ובגיני כך נודע בשערים באינון שערים וכו' היינו שהשגחתו יתברך על האדם הוא לכל חד וחד כפי מה שמשער בלביה אם האדם קובע בלביה אמונה יתירה בהשגחתו ית' שמשגיח עליו תמיד גם למעלה מהבנת תפיסתו מנהיג באמת השי"ת עמו ג"כ כך לשמרו גם בזאת הרגע המתחלפת הנראה כחלל מאחר שמצד זה האדם המאמין כל כך בהשגחתו אין באמת שום חילוק בין אמצע הזמן להתחלפות הזמן כיון שאף באמצע הזמן שהוא בהבנת תפיסתו נמשך ג"כ בגודל אמונתו אחר השגחתו ית' שהוא למעלה מהבנת תפיסתו. אבל אדם כזה שנקטן ח"ו בלבבו האמונה יתירה בהנהגת השגחתו יתברך למעלה מהבנת תפיסתו והולך תמיד רק בהבנת תפיסתו של זה העולם אזי מה יעשה זה האדם באותו רגע המתחלפת מזמן לזמן שאז מוכרח זה האדם גם כן להודות בע"כ שיש הנהגה שהוא למעלה הרבה מההבנה שבתפיסתו. כי זאת הרגע מהשתנות הגבולים אין אדם עומד עליה וא"כ מהיכן יהיה אז שמירתו. ועל זה מרמז הכתוב בזה שנאמר כאן אלהים ה' שמורה על שם אלהים בנקוד הויה כידוע מה שלא מצינו כן בכל הכתובים כי בכל מקום נאמר מקודם שם הויה ואחר כך שם אלהים וזה מורה על שם מלא כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ה' אלהים שם מלא ורומז על התלבשות אורו יתברך בתוך הגבולים מתפיסת הבריאה. וכאן נאמר אלהים ה' לרמז אשר בעת התחלפות הזמנים צריכין להמשיך הגנה ושמירה יתירה מהמקום היותר עליון שהוא למעלה הרבה מהתפיסה לזה נאמר כאן אלהים שמורה על לבושים קודם שם הויה להורות שצריך האדם לקבוע אמונה יתירה בהשגחתו ית' בתוך כל הלבושים שיהיו נמשכין תמיד אחר רצונו ית' שהוא למעלה מהבנת תפיסתו ועל ידי זה ימשיך אצלו הגנה ושמירה על כל הלבושים שלו מזה המקום העליון שהוא למעלה מתפיסתו גם בעת שנשקו חילוף הזמנים אהדדי וע"ז נאמר אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כב אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק. ומבואר בירושלמי (מובא לעיל) ביום נשק ביום שנושקין עולמות זו בזו קיץ יוצא וחורף נכנס וכו' היינו כי בהתחלפות הזמנים אז נראה כמו חלל שאין בתפיסת אדם בזה שום הכרה כמבואר לעיל לכן צריכין לקבל אז שמירה ממקום הנעלה ביותר וזהו שנאמר על זה שם הויה בניקוד שם אלהים ואח"כ השם אדני מה שלא מצינו כן בכתוב. והוא כי בכל מקום הוא הסדר מתתא לעילא בתחלה השם אדני ואח"כ שם הויה כמבואר בזוה"ק (וארא כג:) מעלמין דאתגליין יכולין להגיע לעלמין דסתימין וכאן הוא הסדר מקודם עלמין דסתימין וזה הוא שם הויה בנקוד אלהים ואח"כ שם אדני בנקוד הויה שמורה על עלמין דאתגליין להורות אשר בהתחלפות הזמנים צריך האדם מתחלה לקשר עצמו בעלמין דסתימין היינו שיקבע בלבו הכרה דלית אתר פנוי מניה ועל זה רומז שם הויה בניקוד אלהים ואחר כך השם אדני בניקוד הויה להורות שיכיר האדם היטב שגם זאת התפיסה הנראה אצלו כמו חלל הציב ג"כ השי"ת א"כ מוכח מזה שבמכוון הציב השי"ת תפיסה קטנה כזו למען שיגיע האדם על ידה בהדרגה להכרה היותר נעלה אשר בלעדי זה ההעלם לא היה יתכן כלל להאדם שיגיע להכרה עליונה כזאת:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כג ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו' כתיב תנו עוז לאלהים וגו'. היינו כי השם יתברך הציב רצון עליון הנקרא עתיקא קדישא שנעתק מכל פעולה וגוון. והציב נמי רצון הנקרא זעיר אנפין היינו שצמצם השי"ת גודל אור קדושתו בהתלבשות המדות למען שיהיה מקום לפעולת אדם שעל ידם יגיע לאור רצונו ית'. וכיון שהציב השי"ת רצון כזה רצונו זה כבודו וזהו תנו עוז לאלהים. שצריכין לכבד אותו. אמנם מפאת זה הרצון הנקרא זעיר אנפין נסתעף נמי בעולם הזה כל שורש חטאם של דור אנוש ודור המבול שאמרו מאחר שהציב השי"ת רצון שהברואים יכבדו אותו הוא מוכרח ח"ו להבריאה. וזאת הדעה הוא ע"ז ממש שהוא השורש מכל החטאים שעליה אמרו ז"ל כיון דאביקו ביה טובא כמינות דמיא. אולם דור המדבר היו עומדים לפני השי"ת מבוררים מאוד בבהירות עצום שאין שום הכרח ח"ו שהם היו דור דעה לכן אחר שנתעלם מהם הבהירות מסבת החטא ביקש משה רבינו ראה אתה אומר אלי וגו' כי הראיה מהאדם הוא חוש הכולל שיכול לראות כמה דברים בבת אחת. מה שאין כן החוש השמיעה הוא חוש פרטי כמו שמצינו בגמרא (ר"ה כז) תרי קלי לא משתמעי וכו' הרי שהראיה הוא גם באדם חוש הכולל ומרמזת כמבואר בזוה"ק (אדרא נשא קכט:) למאי הוא רמיזו א"ל לנוני ימא דלית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא ולא ניימין ולא בעיין נטורא על עינא כש"כ עתיקא דעתיקא דלא בעי נטורא וכש"כ דאיהו משגח לכלא הה"ד הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וכו' ולזה ביקש מ"ר ראה אתה וגו' היינו שינהיר השי"ת מעתיקא את רצון העליון הכוללת שהוא בחינת ראיה לזה העולם אזי יכירו היטב שאין בעתיקא שום מקום לגוון הפעולות וממילא לא יוכל שום אדם לטעות שיש הכרח ח"ו. וכשינהיר השי"ת זה הרצון העליון. יתעלו ממילא כל פעולות חטאם של ישראל שכל חפצם היה בזה להראות שאף בהפעולות הרחוקים ביותר יכולין נמי להכיר כבודו ית'. וזה הוא שביקש וראה כי עמך הגוי הזה ועמך הוא מלשון הכתוב ארזים לא עממוהו היינו שמפאת גודל אהבת ישראל להשי"ת היה ברצונם להראות התפשטות כבודו ית' אף במקומות הרחוקים מאוד איך שהשי"ת שוכן גם שם. וזהו שאמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו' כי אחר שראה מ"ר שהרצון ית' הוא שישראל יכנסו עצמם ללבושים כי ביאת הארץ מרמז על התלבשות האור וע"י זה ההתלבשות יכולין ח"ו להתרחק כל כך בלבושים עד שלא יהיה ניכר עוד השורש ח"ו ועל זה אמר מ"ר ואתה לא הודעתני כלומר שאין בנו דעת עד היכן לכנוס בהתפשטות הלבושים. ע"כ התפלל שיאיר לנו השי"ת מהרצון עליון שנקרא עתיקא שהוא בחינת ראיה איך שיש לכל פעולות ישראל שם מקום. וזאת בעצמו היה מתפלל נמי שלמה המלך שינהיר לנו השי"ת הבהירות הנמצא בכל הפעולות. כי באמת גנז השי"ת בכל הלבושים עומק היקר מאוד אלא שנתעלם בהלבושים לזה התפלל שלמה המלך ישקני מנשיקות פיהו שיגלה השי"ת את עומק היקר הגנוז וצפון בהם שיהיה ניכר לעיני כל איך שיש לכל הלבושים חיבור עם אור רצונו ית' כי חלקו של שלמה המלך היה בפעולות וחלקו של משה רע"ה הוא בהירות לכן התפלל שינהיר לו השי"ת איך שיש לו חיבור עם פעולת הגשמיות. וכן התפלל מרע"ה הראני נא את כבודך. היינו שינהיר לו השי"ת איך נמצא כבודו באלו הלבושים והשיב לו השי"ת הנה מקום אתי כלומר שהמקום דנשקי שמיא וארעא אהדדי המקום מזה החיבור הוא אתי כי אף שאורו ית' הוא מטי ולא מטי אכן באורח גניזאה הוא מטי תדיר אולם להראות זאת מפורש אי אפשר רק לאחר המעשה כי אם יתראה זאת גם בההוה היה בחפצו של אדם להגביה כל הפעולות אף אותן שאין עדיין רצונו ית' בהם כי לא היה עוד מקום לעבודה:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כד ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו'. הנה מקודם בפ' משפטים מצינו כשאמר השי"ת למ"ר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' לא התפלל אז מ"ר כלום ואח"כ בפ' תשא כשאמר השי"ת ושלחתי לפניך מלאך התפלל מ"ר שהשי"ת ילך עמו ולא מלאך ובאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה כאן קודם החטא וכאן לאחר החטא היינו כי שם בפ' משפטים מיירי קודם החטא ואז היה מ"ר בנייחא מכל הנהגות שהיה מראה לו השי"ת. אבל בפ' תשא מיירי לאחר החטא לזה לא היה עוד מ"ר בנייחא משום הנהגה שהוא בלבוש לכן היה מתפלל שינהיג השי"ת בהנהגה המופשטת מכל הלבושים. ובאור הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קח) על הפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו ומבאר שם שכל זמן שקליפה קודמת לפרי אז כמה אלהים יסלקון אודנין. אבל לעתיד שיהיה פרי קודמת לקליפה אז יהיו מזבחים לשם אלהים כי בזמן ההסתר אם יהיה אדם זובח ללבושים משום שנמצא בהם רצונו יתברך אז כמה אלהים יסלקון אודנין כי יכול להיות טענה לכל הלבושים הרחוקים נמי כי גם אותם ברא השי"ת. אבל לעתיד כשיהיה פרי קודמת לקליפה אז יהיה ניכר מפורש איך שהרצון ית' שוכן שם אז יהיו מזבחים לשם אלהים ג"כ כי יהיה ניכר אז מפורש רצונו ית' גם בהלבושים בלי שום הסתרה. וזהו נמי שקודם החטא היה מ"ר בנייחא מהנהגה שע"י לבושים ג"כ מאחר שהיה רצונו ית' שישראל יכנסו לארץ והאור יתלבש בלבושים ובפעולות בחרישה ובזריעה ובפירות הארץ שיהיו מודים ומשבחים ומברכין עליהם ואורו ית' יהיה ניכר מתוך כל הלבושים. אכן לאחר החטא כאשר ראה מ"ר שיכולין להסתבך כ"כ בלבושים זרים ורחוקים עד שלא יהיה ניכר בהם אור רצונו יתברך רק ע"י גודל עבודה יכולין להעלות אותן הלבושים והפעולות ולתקן אותם אבל להבין בשעת מעשה איך שנמצא באלו הלבושים והפעולות אור רצונו ית' זאת נעלם מאתם לגמרי. לזה התפלל מ"ר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו' היינו שהשי"ת בעצמו כביכול בלי שום לבוש יעלה את העם וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל החילוק בין דור המדבר שהיה בבחינת ראיה ובין באי הארץ שהיה בבחינת שמיעה. ראיה הוא בחכמה ושמיעה בבינה. ובינה הוא מבין דבר מתוך דבר היינו כשיש נגד האדם המבין איזה לבוש יכול להבין עומק הפנימי מאותו הלבוש ולכן כשראה מ"ר שיכולין להתרחק כ"כ בלבושים עד שלא יהיה באפשרי עוד להבין עומק הפנימי הנמצא בהם התפלל שלא ינהיג השי"ת עמהם בלבושים שלא יסתבכו ח"ו כל כך בלבושים עד שיאבדו את הדרך לחזור לאור. ובאמת כפי הסדר שהציב השי"ת בהבריאה הוא לפי מערכת הבריאה אם נכשל האדם ח"ו באיזה חטא אובד בזה כל החיים כי באורייתא ברא קב"ה עלמא וכאשר עובר האדם לילך חוץ מהסדר שנסדר באורייתא נאבד ממנו כל החיים ואם ינהיג השי"ת ע"י לבושים אם יכשל אדם ח"ו באיזה לבוש אזי יתבטל ממנו ח"ו כל החיים. לכן התפלל מ"ר ראה אתה אומר אלי וגו' היינו שינהיר השי"ת מהראיה שרומז על אור החכמה ונקרא עתיקא שנעתק מכל גוון הלבושים. וכאשר ינהיר מאור עתיקא אזי יאירו ממילא כל הפעולות והזדונות נעשו כזכיות כי מעתיקא מנהיר אור ישר בלי שום התלבשות ואין שום מקום לחטא ועון כלל. והשיב לו השי"ת ואדעך בשם וכמו שביארו ז"ל בגמרא (ר"ה יז:) שהראה השי"ת למ"ר סדר התפלה שיהיו יכולין להגיע על ידה לאור ישר וכמאמרם ז"ל (שם) ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם כי השלש עשרה מדות הם החיבור והאחדות מעתיקא וזעיר אנפין כי השי"ת מנהיג בשתי הנהגות הנהגה הנקרא עתיקא קדישא ובהנהגה הנקרא זעיר אנפין וכל ברורי אדם ועבודתו הוא בהנהגת זעיר אנפין וכפי מה שמברר אדם א"ע בזעיר אנפין כך מנהיר לו השי"ת מעתיקא ומראה לו שעתיקא וזעיר אנפין כלא חד. ועל זה האור רומזין השלש עשרה מדות כי ההיקף של עוה"ז שיש בכח האדם לברר א"ע הוא עד שבעה כי כשהאדם מברר את עצמו מתתא לעילא בששה מדות זורח לו השי"ת מעילא לתתא ששה. ובמדה השביעית שם נזדווגו עבודת אדם עם אור רצונו יתברך ביחד כי מדה השביעית הוא מלכות ולאחר גמר הבירור מהששה מדות מנהיר השי"ת להאדם מראשית העבודה שהתחיל האדם לעבוד ולברר שהוא מדת מלכות. וכאשר מאיר להאדם אור עתיקא אז רואה האדם מפורש שזעיר אנפין ועתיקא כלא חד. וכל כמה שעובד אדם ומשתוקק שיהיה אצלו ואדעך כך מראה לו השי"ת כנגדו ואדעך בשם. ובשם מורה על שורש הרצון יתברך כלומר כך מראה לו השי"ת איך שהוא מקישר בשורש רצון העליון ית' הנקרא עתיקא שישראל עלו שם במחשבה וממילא מכיר האדם למפרע שמעולם לא היה אצלו שום חטא והסתרה כלל:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו'. וביארו ז"ל במדרש אשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זה הודעה שאין אני חפץ בה וכו' ובזוה"ק (משפטים קכה) באתר דא לא אמר משה מידי ולא אתיב מלה לקבליה מאי טעמא משום דהכא לא אשתכח פרישותא מניה וכו' אימתי אתיב משה בזמנא דאמר ושלחתי לפניך מלאך וגו': והענין בזה ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה כי שם קודם החטא היה ניכר בהמלאך כל הארת פנים ממנו ית' וכאן לאחר החטא נתעלם האור בלבושים עד שהיה נראה שכל קבלת אור הוא רק ע"י האמצעי והגם שנאמר שם בפ' משפטים כי שמי בקרבו וגו' וזה נמי מורה על התלבשות אורו ית' בקרב לבושים וכמו שהיה באמת אח"כ בארץ ישראל שנתלבש אורו יתברך בקרב המצות מעשיות וכל הפעולות. אכן החילוק הוא כי שם נאמר ג"כ כי ילך מלאכי לפניך וגו' וזה מורה שיהיה ניכר דרך כל הלבושים עוצם הארת פניו יתברך כדאיתא בזוה"ק (חיי קלא:) מלאכי דא מלאך הברית וברית הוא כמבואר שם כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא היינו שניכר מפורש אור רצונו ית' בתוך כל הלבושים כי ענין מלאך מבואר בתקוני זוה"ק (הקדמה ג) דהכי סליק מלאך כחושבן תרין שמהן כחדא ובג"ד אתקרי מלאך שר הפנים הן הן מעשה מרכבה וכו' ופניהם וכנפיהם פרודות לפימו לקבל אלין אזכרות דאינון וכו' וליחדא לון כחדא ביחודא וכו' היינו שהמה רוצים לשמוע היחוד מהני תרין שמהן שם הויה ושם אדני שישראל מיחדין. כי האחד מאלו השני שמות רומז על הכרת אורו ית' בכל הלבושים וזה האחד נקרא מעשה מרכבה כמבואר בזוה"ק (פקודי רס.) וכד אשתלים דא בדא ואיהו כלא חד עובדא זינא בזיניה דנפק מהאי שלימו ההוא אקרי מעשה מרכבה. ורזא דא וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא. ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא וכו'. היינו שהאדם בהיחוד מקבלת עומ"ש שלו מעמיד בחזרה כל הלבושים פב"פ נוכח השי"ת עד שמכירין בהם מפורש את אורו ית' השוכן בתוכם ועל זה רומז מלאכי דא מלאך הברית דאחיד בשמיא ובארעא ונקרא שר הפנים כי מראה אור פניו ית' בכל הלבושים ואיתא נמי בזוה"ק (פנחס רכח:) על זה המלאך ?דהיה כל ספיראן מתלבשין וכו' היינו כי כל ספירה הוא כלי פעולה להשי"ת באותו המקום שמכרת בבהירות עצים דלית לה מגרמיה כלום בלעדי השי"ת שם נעשית כלי פעולה להשי"ת כמבואר שם (דף רנז) אדני קא סהיד עליה וכו' וכל הוויין דיליה סהדין על מארי עלמא וכו' שם אל סהיד על מארי עלמא וכו' אלהים סהיד וכו' היינו בזה המקום שמכרת בעוצם בהירות שלימותו ית' שם נעשית זאת הספירה והדרגא כינוי ולבוש לאורו ית' ומלאך הברית מכיר בכל המקומות כי יש בו הכרה כללית לזה כל שמהן וכל ספירין מתלבשין ביה ולזה נקרא זה המלאך נער מהלשון וינערו הרשעים ממנה היינו שמנוער ומופשט מהסתרת לבושים כי ע"י התלבשות זה המלאך מנהיר אורו יתברך בהכרה מפורשת לכן מזה המלאך היה מ"ר שפיר בנייחא. אמנם לאחר החטא שוב נתעלם האור ונסתר בלבושים עד שהנהגתו ית' ע"י מלאך היה נראה כמו שמקבלים ח"ו ע"י אמצעי לכך התפלל מ"ר ואתה אמרת ידעתיך בשם ואם תנהיג אותנו ע"י מלאך אין זו הודעה כי ידעתיך מורה על זווג וחיבור כדכתיב והאדם ידע את חוה וגו' ועל זווג איתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) והאדם ידע את חוה אשתו דלית זווג אלא בדעת וכו' וכאשר כל החיבור והזווג עם אורו ית' יהיה על ידי אמצעי א"כ אין זה הודעה. והשיב לו השי"ת פני ילכו והנחותי לך וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה עד שיעבור הפנים של זעם כמו אליהו בשעתו היינו כמו דאיתא במכילתא (פ' בא) אליהו תבע כבוד אב ויונה בן אמיתי תבע כבוד הבן והקב"ה לא הוסכם לשניהם וכו' היינו הגם שהרצון יתברך הוא שיעשה לו האדם בתפלתו סדר בהנהגה כמבואר בזוה"ק (תזריע מו) על הפסוק ויפח באפיו נשמת חיים ומתרגמינן והוות לאדם לרוח ממללא דיכול למלל קדם מלכא היינו שיכול לומר דעה בהנהגתו ית' על ידי תפלתו ובקשתו. אולם רק באופן שיהיה תובע שניהם ביחד כבוד האב וגם כבוד הבן כדאיתא במכילתא שם על ירמיה הנביא שהסכים עמו השי"ת משום שהיה תובע שניהם ביחד כבוד האב וגם כבוד הבן וזהו פני ילכו כגון אליהו בשעתו שתבע רק כבוד אב. והנחותי לך היינו שפעמים מראה השם יתברך פנים מאירות בהבריאה שיכירו שהוא חפץ בזה שיהיו תובעין רק כבוד הבן וזה הפנים מראה השי"ת במועדים טובים שנקראו פני ה' וכדאיתא בירושלמי שיונה בן אמיתי השיג רוח נבואתו בשמחת בית השואבה היינו כי שמחת בית השואבה הוא בזמן החג שנקרא פני ה' שאז עומד השי"ת כביכול בגודל הארת פנים אז ישר בעיני השי"ת לתבוע גם כבוד הבן בלבד ולא כבוד אב לכן בחר אז גם יונה לנביא כי באותו הזמן אומר השי"ת שזה שתבע כבוד הבן בלבד הוא יען שבוער בלבו כ"כ אהבת השי"ת עד שכבוד הבן נחשב נמי אצלו כבוד אב:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כו ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו'. להבין מה שאמר משה רבינו ראה וגו' הלא השי"ת רואה ומשגיח תמיד. אמנם הענין הוא להיות שהציב השי"ת שיהיה מהשפעת אורו עד תפיסת הבריאה ד' מסכים והם כדכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה אח"כ ויאמר לאדם והם ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה והם נגד ד' אותיות שם הויה וה' האחרון רומז על תפיסת אדם ומזה הפסוק ילפי חכמינו ז"ל שהקורא בתורה יסדר מקודם ד' פעמים בינו לבין עצמו ואח"כ יקרא בצבור כי השי"ת מסדר ג"כ מתחלה ארבעה פעמים בינו לבין עצמו ואח"כ ויאמר לאדם. והנה המסך הראשון נקרא ראה יען שהוא עדיין אור כללי כי בראיה יכולין להסתכל על כמה וכמה דברים בסקירה אחת משא"כ בשמיעה שהוא רק אור פרטי כמו שמצינו בגמ' (ר"ה כז) תרי קלי לא משתמעי לזה הוא המסך השני רק בבחינת שמיעה ונקרא ויספרה להורות שכבר ירד האור כללי במספר התחלקות הפרטים להיות אור פרטי ואח"כ הכינה היינו שמכין סדר הדרגות והמסך הד' הוא וגם חקרה מלשון החקר אלוה תמצא היינו שצריך האדם להעמיק ולצמצם את דעתו כדי שישיג את האור בתפיסת דעתו ואח"כ ויאמר לאדם כי להשיג את האור כללי באותו הבהירות כמו שהוא אצלו ית' בבחינת ראיה אינו כלל בכח הבריאה לסבול. אמנם כשמנהיר השי"ת להבריאה הארת פנים אז יכולין להכיר אפילו דרך כמה וכמה מסכים את עומק הרצון מאור עצמותו ית' כי גם בקרב הבריאה ניכר נמי אז גודל הנדיבות ואהבה העצומה כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין. ולזה קודם החטא אז היה ניכר הארת פנים ית' דרך כל הלבושים והמסכים כמו שנאמר בפ' משפטים כי ילך מלאכי לפניך וגו' וביאר אאמו"ר הג' הק' זצלה"ה שענין מלאכי הוא לבוש הניכר מתוכו כל הארת פנים כדאי' בזוה"ק (חיי קלא:) והוא ישלח מלאכי ודאי דא מלאך הברית וכו' ומלאך הברית הוא דאחיד בשמיא ובארעא היינו שניכר בו גם בהלבוש אור עצמותו ית' ולזה היה מ"ר בנייחא בעת שאמר לו השי"ת אז הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'. אבל לאחר החטא אזי נעלם הבהירות מהארת פניו ית' לזה בפ' תשא שמיירי לאחר החטא נאמר ושלחתי לפניך מלאך וגו' וכמבואר בזוה"ק (משפטים קכה) אימתי אתיב משה בזמנא דאמר ושלחתי לפניך מלאך היינו שלא נאמר מלאכי כי אם מלאך וזה מורה על העלמת אור בלבוש בלי הכרת אור פניו ית'. הגם שבפ' תשא נאמר נמי הנה מלאכי ילך לפניך וגו' אכן החילוק הוא כי שם בפ' משפטים נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך ונסמך הנה אצל מלאך להורות שתהיה ניכרת השמחה גם על הלבוש כי מלת הנה רומז על שמחה כדאיתא בספרי (פ' קרח פסקא קיז) וכאשר נסמך הנה אצל מלאך רומז שתהיה השמחה ניכרת גם על הלבוש וכאן בפ' תשא נסמך הנה אצל מלאכי לרמז שרק במעמקי הלב תהיה השמחה אבל על הלבוש לא יהיה ניכר האור ולכן ביקש מרע"ה אל תעלנו מזה כי המלאך הוא מהכת שאינם חוטאים ומצדו יכול להתבטל ח"ו כל הויות החוטא שלא יהיה לו ח"ו שום תיקון. לכן אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כי מצד אור עצמותו ית' שנקרא ראיה שהוא בחינת אצילות איתא בזוה"ק (קדושים פג) מסטרא דאצילות לית תמן לא חטא ולא עון וכו' כי אין מצד זה האור דבר שלא יהיה בה תיקון לכן אמר מרע"ה ראה אתה אומר וגו' ואתה לא הודעתני וגו' היינו שאינו כלל בתפיסת דעתי להשיג זאת הנדיבות מבהירות הכללי הנקרא רא"ה א"כ אין שום תיקון ח"ו להחטאים של ישראל. והשיב לו השי"ת פני ילכו והנחותי לך היינו אם תבקש להכיר בהירות הנדיבות מאור עצמותו ית' שהוא כמו שנאמר והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' וכמבואר בזוה"ק (ויחי רלב) הנה אנכי שולח מלאך וגו' דא הוא מלאך דאיהו פרוקא דעלמא נטירו דבני נשא והאי איהי דאזמין ברכאן לכל עלמא וכו' אזי פני ילכו והנחותי לך היינו שישמרו ישראל את המועדים טובים וכמו שנאמר שם את חג המצות תשמור כי המועדים טובים נקראים פני ה' שאז מראה השי"ת הארת פנים לישראל עד שניכר מפורש בהירות הנדיבות בתפיסת הבריאה לזה האדם הפונה א"ע לדברי תורה שמנהיר אז בתפיסתו הארה מאור עצמותו יתברך הנקרא ראה:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כז ויאמר פני ילכו והנחותי לך. ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שהשיב לו השי"ת פני ילכו היינו כאשר ילכו מאתו ית' הלבושים הנראים בעולם על הגוון כפנים של זעם כי יש לבושים הנראים כפנים של זעם ובעת שמנהיג השי"ת בלבוש כזה אז גם הצדיק שהוא עמוד הדור נמי על הגוון בלבוש כזה כגון פנחס בדורו ואליהו בדורו כי הצדיק הדור הוא לבוש בזה העולם לאור הנהגתו ית' ובעת שמתלבש הצדיק בזאת המדה נראה על הגוון כמו מקטרג ח"ו על ישראל כמו שמצינו באליהו הנביא שאמר כי עזבו בריתך בני ישראל. אבל באמת כל זאת הוא רק על גוון הלבוש אבל בעומק לבבם הקדושה מלמדים המה תמיד בגודל אהבתם לישראל רק זכות עליהם והא ראיה לאחר שעלה אליהו למעלה מעוה"ז אומר תמיד אליהו הנביא בני ישראל אני כפרתן בכל מקום שהם כמו שמצינו זה הלשון בתנא דבי אליהו כמה וכמה פעמים הרי שאין עוד נפש בעולם כמותו שיהיה מלמד כ"כ זכות על ישראל כמו אליהו. וזהו פני ילכו היינו אם לא תסתכלו בפני הגוון מאותן הלבושים היקרים הנראים כמקטריגים ח"ו אלא שתביטו אל עומק הפנימי שבהם אזי תמצא בהם בעצמם כל מיני לימוד זכות שהם מלמדים תמיד על ישראל:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כח ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שקודם החטא כאשר אמר השי"ת למ"ר כי ילך מלאכי לפניך וגו' לא ביקש מ"ר כלום כי מלאכי איתא בזוה"ק (חיי קלא) שרומז על מלאך הברית שהוא מלאך מט"ט והוא כענין מאמרם ז"ל (ירושלמי ר"ה פא) שמות המלאכים עלו מבבל וכו' היינו כי אחר מקדש ראשון התחיל בבבל האור להתלבש בתורה שבע"פ ומפאת זאת ההתלבשות נתהווה לכל מלאך שם בפני עצמו. כי באמת מצד עצמות האור אין שום פירוד כלל בין המלאכים כי אם אור אחד אור כללי וכפי המדה שהשתמש השי"ת בזה האור כך נקרא שמו כאשר השתמש באור החסד נקרא מיכאל ובמדת הגבורה נקרא זה האור בעצמו גבריאל. וזהו נמי דאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון נ"ז צא) על מלאך מט"ט שנקרא מלאך הברית האי מלאך אתקרי בששים רבוא שמהן דמלאכיא וכו' היינו כי מלאך הברית מורה על אור כללי בלי שום לבוש לכך נקרא בכל ששים רבוא שמהן כי כפי השימוש שלו בכל פעם כך הוא השם שלו כי כל שם מורה על כלי פעולה מיוחדת ועיקר כח הפעולה מכל שם ומלאך וספירה הוא רק במקום שמכירים בבהירות עצום דלית לה מגרמיה שום כח לפעול זולת מה שפעל בה השי"ת באותו המקום הוא כל הכח מהשם והספירה והמלאך כדאי' בזוה"ק (פנחס רנז:) שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא כש"כ לשאר בריין פחות מניה הה"ד (דניאל ד) כלא חשיבין וכו', היינו שעל ידי שמכיר היטב שכל הכחות כלא חשיבין רק השי"ת לבדו הוא הפועל הכל מפאת זאת ההכרה יש בזה השם כח ותקיפות לפעול כל החסדים. כי לא בהיפך אתוון אל. לישנא דתקיפא כדאי' בגמ' (יבמות כא) וכן איתא שם בזוה"ק על שם אדני בהיפך אתוון דינא וכו' וזה המלאך הברית שנקרא כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא כמבואר שם בתקוני זוה"ק וזה מורה שיש בו הכרה כללית מכל הבריאה דלית להו מגרמיה שום כח לפעול רק מה שמקבלת מהשי"ת. ממילא נקרא זה המלאך בכל ששים רבוא שמהן. ולזה היה מרע"ה שפיר בנייחא מהנהגת זה המלאך כי בהנהגתו אין שום לבוש שיהיה מסתיר את אורו ית'. משא"כ אחר החטא אזי התחיל האור לבוא כ"כ בהתלבשות עד שנאמר שם השמר מפניו אל תמר בו כי שמי בקרבו. ומזה הלשון כי שמי בקרבו משמע שכמוס וצפון האור בקרב לבושים כ"כ עד שאינו ניכר שוב כי אם גוון לבוש החיצון לכן ביקש מרע"ה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני וגו' כלומר שאינני יכול להיות בנייחא משליחות כזאת שעצם האור נעלם וכמוס בקרב הלבושים וכמו שביארו ז"ל במדרש אם למלאך את מוסרנו הלא הוא מן הכת שאינם חוטאים היינו כי מצד המלאך אי אפשר כלל שיהיה נשאר גבי האדם שום חיים כאשר נכשל ח"ו באיזה חטא כי המלאכים אינם יודעין אלא מה דאתמסר לון למנדע כדאיתא בזוה"ק (וירא קא:) ולזה איתא בזוהר חדש גבי נפילת אפים שזה החיים שמחזיר השי"ת להאדם אחר המסירת נפש של נפילת אפים לא ידע שום מלאך בר קב"ה בלחודוי לזה ביקש מ"ר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו' והשיב לו השי"ת פני ילכו והניחותי לך וכמו שבאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה (בס' מי השלוח הק') כשיעבור פנים של זעם כי בעת שהקדושה היא בפנים של זעם אז יש לעומת הקדושה גם בההפך פנים של זעם המסתיר את האור וכשנתעלה מהקדושה הפנים של זעם נתבטל ממילא גם מההיפך הפנים של זעם. אזי יהיה והניחותי לך היינו שתהיה בנייחא כלומר שתכיר אז מפורש למפרע את החיבור מהשי"ת שהיה לישראל גם בעת ההוה של ההסתר: ויאמר הראני נא את כבודך וגו' ומדייק בירושלמי וכי שייך כבוד גבי השי"ת וכי נצרך ח"ו לכבוד מבריותיו. אמנם ענין כבוד גבי השי"ת הוא זה הרצון שהציב שישראל יהיה כבוד מלכותו ועל זה איתא בתקוני זוה"ק (הקדמה דף ה.) ואית כבוד נברא ואית כבוד נאצל וכו' ועל זה ביקש מ"ר הראני נא את כבודך היינו שביקש לידע תכלית העומק מזה הכבוד כלומר עד היכן מגיע זה החיבור שיש לכביכול ית' עם פעולת ישראל. והשיב לו השי"ת כי לא יראני האדם וחי היינו שא"א לשום נברא שידע בבירור עומק החיבור שיש לו עם השי"ת איך ששופע בו השי"ת חיים בכל רגע ורגע כי אם היה רואה זאת מפורש היה נתבטל כל קיום הוייתו כי כל קיום הויית אדם הוא רק מפאת זה שצמצם השי"ת את אורו ואם יתגלה זה האור מפורש גם לעיני אדם לא היה יתכן הויית אדם רק וראית את אחורי ופני לא יראו היינו כי וראית את אחורי מתרגמינן ותחזי ית בתרי כלומר ברגע שאחריה תוכל שפיר להכיר את החיבור שהיה אצלך מלפנים ברגע הקודמת אבל פני היינו בשעת ההוה אי אפשר לראות. כי לא יראני האדם וחי. ויאמר ה' הנה מקום אתי היינו כמאמרם ז"ל למה מכניס שמו של הקב"ה מקום מפני שהוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו וזה הוא הנה מקום אתי היינו לא שהחיבור נמשך מפאת הפירוד שמקודם אלא שהמקום אתי כלומר שהפירוד שמקודם וגם החיבור שמכיר האדם אח"כ הכל הוא בידו ית'. ושמתיך בנקרת הצור וצור מורה על המקור והשורש. כענין הכתוב הביטו אל צור חוצבתם ועל זה נאמר ושמתיך וגו' היינו שזאת הוא רק בידו ית' להעמידך אצל שורש המקור:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/כט ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו'. אמר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר בכל הזמנים עומד כך מרע"ה בעת חילוף הזמנים ומתפלל רבש"ע ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי היינו שאינני יודע איך יעברו ישראל דרך זאת הנהגה מחלוף הזמן הבא לקראתנו: והענין הוא כי משה רבינו הוא תמיד הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים. וכמו שמצינו בעת שאמרו ישראל ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע ואמר להם מ"ר אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' כי אורו ית' הוא כמאמרם ז"ל (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני אבוקה. ואור אבוקה איתא התם דבעית ומיקטף אקטופי. וכל עסקו של מרע"ה הוא להופיע אורו ית' לישראל בהדרגה שיהיה בכחם לקבל ועל אור המנהיר בהדרגה רומז שבת שהוא חלקו של מ"ר כמאמר ישמח משה במתנת חלקו כי אורו של שבת הוא ג"כ כל ענינו בהדרגה כמבואר בהקדמת זוה"ק שיש שבת דמעלי שבתא. ושבת דיומא הנקרא שבת תתאה ויש נמי שבת עלאה וכך הוא חלקו של מ"ר לעמוד בכל דור ודור בין ישראל לאביהם שבשמים כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) אשרי העם ש'כ'כ'ה' לו בגמטריא משה וכו' דעליה אתמר דור הולך ודור בא ולית דור פחות מששים רבוא וכו' ואתפשטותא הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא וכו' היינו שכל עסקו בכל דרא ודרא להיות אמצעי שיופיע להם השי"ת את האור בהדרגה למען שיהיה בכחם לקבל על דרך שמצינו בזוה"ק (תרומה קסב) אנן מותבינן מזכור שמור מתושב"כ תורה שבע"פ וכו' היינו כי אי אפשר להגיע לעוצם הבהירות מתורה שבכתב שהוא בחינת זכור כי אם ע"י הדרגה מתורה שבע"פ שהוא בחינת שמור וכן מחמת הדרגות מעלי שבתא יתכן נמי לקבל קדושת יו"ט מהקדושה של שבת כי מזה שנמצא בשבת קדושת מעלי שבתא דזמין ליה מבעוד יום מפאת זאת הדרגה יתכן התפשטות הקדושה גם בזמנים דישראל מקדשי להו שנקרא מקראי קודש דזמינין מקודש ולזה נמי מתיצב מרע"ה בכל התחלפות הזמנים ומתפלל להשי"ת שזאת ההנהגה שיהיה מנהיג השי"ת עם ישראל בזמן הבא יהיה בסדר הדרגה למען שיהיה בכחם לילך אחר רצונו ית' בכל פסיעה ופסיעה. והשי"ת משיב לו תמיד שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גורש מפניך וגו' היינו שישמרו ישראל א"ע לילך בהסדר של י"ב פקודין הנאמרים בזאת הפרשה אזי ילכו לבטח דרכיהם בכל הזמנים הבא לקראתם בלי שום מכשול ח"ו כלל וזה המועד של סכות נקרא שם בזאת הפרשה חג האסיף תקופת השנה לרמז שאחר ההיקף מהשנה שכבר נגמרו כל הצמיחות ומאספם אל הבית כי אין אדם עומד על התבואה לא בשעה שנזרע אלא בשעה שנעשה כרי כדאי' במדרש וזה הגמר נקרא תקופת השנה ואז מלמד השי"ת עצה להאדם אשר גם בזמן האסיפה לבית לא יקבל שום דבר בלתי אהבת הנותן: והנה כאן כשאמר השי"ת למ"ר ושלחתי לפניך מלאך וגו' התפלל מ"ר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו' כי לישא את עון למעלה מהתפיסה אינו כלל בכח המלאך. ואף ששם בפ' משפטים כשאמר לו השי"ת הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' לא השיב מ"ר כלום. משמע מזה שהיה אז בנייחא משליחות המלאך. אמנם אז היה עדיין קודם החטא ואורו ית' היה מנהיר בהתגלות מפורש לכל נפש מישראל באופן שכל אחד ואחד היה מכיר היטב איך שהשי"ת שוכן אצלו. לכן היה מ"ר אז בנייחא גם משליחות המלאך כי זה היה יודע מ"ר שאי אפשר לקבל אור ית' כי אם ע"י לבוש האמצעי הנקרא מלאך אכן זה המלאך נקרא מלאך הברית דאחיד בשמיא ובארעא היינו שניכר בו כל האור מהשי"ת ועל דרך הכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור היינו כשמנהיר המקור אזי ניכר האור בכל הפרטים אפילו דרך כמה לבושים כי להכיר אור עצמותו ית' בלי לבוש כלל זאת לא יתכן כלל כמו שמצינו שעיקר המחיה את האדם הוא המוצא פי ה' כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ובכל זאת מוכרח זה המוצא פי ה' לבוא בהתלבשות הלחם ובלתי לבוש מהלחם אין בכח אדם להשיג המוצא פי ה' ודוקא ע"י הלבוש מהלחם יש בכח האדם להכיר גם המוצא פי ה' שהוא עיקר המחיה אותו ולכן היה מ"ר אז שפיר בנייחא מהמלאך כיון שהיה ניכר בו המקור ית' ואף שהולך האור דרך כמה לבושים מ"מ כל זמן שעדיין ניכר בהלבושים את האור נקרא זאת אורו ית' ממש ושפיר היה נקרא זאת ההנהגה גבי מרע"ה הודעתני את אשר תשלח עמי כי היה ניכר דרך כל הלבושים שהמקור ית' שוכן עמו וכענין דאיתא בספרא רשאי אדם להתפלל בכל השמות ובכגון לאל שדי וכגון מן המצר קראתי י"ה ולא יקרא אדם לא למיכאל ולא לגבריאל. כי שמות המלאכים אף שכל אורם הוא נמי רק מה ששופע בהם השי"ת בכל רגע ורגע. אכן אינו ניכר עוד בהם הארת המקור ית' ויכול לדמות ח"ו שמלאך בעצמו יש בו כח לפעול ח"ו. ולכן אחר החטא שנתעלם מהם האור מהמקור ואם היה שולח השי"ת עמהם מלאך לא היה ניכר בו ח"ו מי הוא ששולח לאותו המלאך לזה אמר מ"ר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי היינו ששליחות כזאת אינו נקרא עמי:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/ל ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. הענין שלא השיב משה רבינו כלום בעת שאמר לו השי"ת הנה אנכי שולח מלאך (בפ' משפטים) אמר א"א מ"ר הגה"ק זצלה"ה כי שם נאמר ג"כ כי ילך מלאכי לפניך וכמבואר לעיל שהיה שם קודם החטא. משא"כ כאן אחר החטא לא היה מ"ר בנייחא ממלאך כי על מלאך איתא בזוה"ק (וירא קא:) לא ידעו בהאי עלמא אלא מה דאתמסר לון למנדע היינו שאינם יודעים מצד עצמם כלום כי אם כשמראה להם השי"ת את אור רצונו מפורש אכן אחר החטא נסתר ונעלם אור רצונו ית' לבלתי ינהיר כך מפורש כדאי' ואנכי הסתר אסתיר. וזה החיבור שיש תמיד לאור רצינו ית' עם ישראל הוא רק באורח גניזה ולא אתמסר לון למנדע כי הם מהכת שאינם חוטאים ואי אפשר להם להכיר איך שנמצא השי"ת גם בתוך ההסתר לזה אמר כאן מ"ר ראה אתה אומר אלי וגו' ולזה קרינן זאת הפ' בכל שבת מהתחלפות הזמנים כי בכל ההתחלפות בעת שהזמנים נושקין זה בזה אז צריכין לשמרה ביותר כי זאת הרגע המתחלף מזמן לזמן נראה בזה העולם כמו חלל והפסק כדאי' בירושלמי (מובא לעיל) על ארבע תקופות השנה שנראה כמו הפסק ביניהם ועליהם נאמר סכותה לראשי ביום נשק שנושקין הזמנים זה בזה וכו' ושם מראה מרע"ה שאין באמת שום הפסק וחלל: והשיב לו השי"ת פני ילכו והנחותי לך היינו שאז תהי' בנייחא כי אית פנים ואית פנים כדאי' בזוה"ק (יתרו פו:) כמה פנים אית ליה לקב"ה פנים דנהרין פנים דלא נהרין וכו' ופנים דלא נהרין היינו פנים של זעם. ובאמת בזה הפעם של זעם בעצמו יכולין להכיר כל האהבה העצומה וגודל הרחמנות שיש להשי"ת על ישראל ובזה הפעם בעצמו הנקרא פני ה' בעושה רעה יכול כל מי שפונה עצמו לדברי תורה להכיר כל עומק רצונו ית'. אכן בההוה אי אפשר להכיר זאת. וזהו פני ילכו היינו בהרגע שאחריה תוכל שפיר להכיר כל החסד שיש בזה להשי"ת: ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וגו', היינו כי צור מורה על רצון הפשוט הקדום ית' שהתחיל השי"ת לפנות מקום להבריאה אכן זה הרצון הקדום הוא נעלם לגמרי מתפיסת הבריאה וזה נקרא צור אכן בזה המקום שנתהפך הצור כדאיתא בזוה"ק (בשלח סד:) דאתהפך צור למעבד פעלו דתמים וכו' היינו שהתחיל השי"ת לפתוח האור שיהיה מנהיר גם בתפיסת הבריאה וזאת הפתיחה נקרא נקרת הצור ושם בזה הפתיחה הוא מקומו של מ"ר על זה כתיב ושמתיך בנקרת הצור:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לא ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו'. באר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר בכל התחלפות הזמנים עומד משה רבינו ומתפלל להשי"ת ואומר רבש"ע מה יעשו ישראל בזה הזמן החדש הבא לקראתם. והשי"ת משיב לו אשר אם ישמרו ישראל את הסדר מזאת הפ' שמר לך וגו' אזי יקנו את הגבולים שבין זמן לזמן וילכו לבטח דרכיהם. והענין הוא כי כל הכרת אדם הוא רק מפאת הגבולים שהם כדכתיב לך ה' הגדולה היינו שרואה חסדו ית' שהוא בגודל התפשטות. ואח"כ כשרואה האדם גם לך ה' הגבורה שהוא ההיפך ממדת החסד מכיר מזה שהשי"ת הוא משולל מכל גוון ומנושא מכל המדות. וממילא מכיר האדם לבלתי יאחז בשום מדה להיות משוקע בה בקביעות כי אם יאחז באיזה מדה בקביעות אזי מה יעשה כשינהג השי"ת אח"כ במדה זולתה אזי יתבטל כל אחיזתו כדאיתא בזוה"ק (וירא קט) והוא מסבות מתהפך. קב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו' נמצא שכל הכרת אדם באורו ית' הוא ע"י הגבולים כי מסבתם מכיר שהשי"ת הוא משולל מהם. אכן בהחלל וההפסק שבין גבול לגבול שם נכלה כל הבנת התפיסה ואין שם להאדם שום השגה איך יתאחד מדה אחת במדה זולתה ההפוכה הימנה ומקום כזה שתפיסת אדם הוא משולל השגה נראה להאדם כמו חלל והפסק. ובאמת מצד השי"ת שורה במקום כזה הנראה להפסק וחלל אור בהיר העליון ביותר הנקרא. הוא. שרומז על עלמא עלאה כדאיתא בזוה"ק (אדרא זוטא) ועל זה נאמר באשר חללים שם הוא היינו בזה המקום הנראה לאדם כמו חלל שם מנהיג השי"ת בבחינת. הוא. שרומז על למעלה הרבה מהתפיסה כי באמת אין בעולם שום מקום פנוי שלא ינהיג שם השי"ת כדאיתא בזוה"ק (בהר קט:) ואנת בכל ספירה ובין כל ספירה וספירה ובעובי דכל ספירה וספירה וכו' אכן יען שנראה מצד תפיסת אדם כחלל והפסק משום שאינו מכיר שם הנהגתו ית' ונראה כמו הפקר לזה צריכין אז לגודל שמירה כדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצה:) בד' תקופין דשתא קלא אתער בד' סטרין דעלמא בההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה וכו' וההוא אתערותא דסטרא אחרא עאל בין קלא לקלא ואתחשב נהורא בקלא דלתתא וכו' היינו כי בכל תקופה נתחלף גבול הזמן. ובזאת הרגע מהתחלפות הזמן נראה כמו חלל והפסק כי אינו מכיר בו האדם הנהגתו ית' ונדמה זאת הרגע כמו הפקר ח"ו ומפאת זה הדמיון בעצמו יש אז כח לסטרא אחרא ח"ו לשלוט. וזהו דאיתא שם בההוא קלא אתערותא דס"א אתער ביה וכו' והוא כענין שמצינו (פסחים) לא ישתה מים מנהרות לא בלילי רביעית ולא בלילי שבתות וכו' היינו כי מי נהרות נראה בזה העולם כדבר הפקר. ולילי רביעיות ולילי שבתות נראה נמי מצד תפיסת אדם כמו הפקר כמבואר במקומו לזה צריכין אז לגודל שמירה וככה הוא בכל התחלפות הזמנים. לזה בכל עת שמתחלף מזמן לזמן עומד משה רבינו ומתפלל שלא יגיע לישראל מסבת ההתחלפות שום היזק ח"ו. ובאמת נמשך מצד אורו של מ"ר בזה התחלפות הזמנים כל השמירה כי אורו של מ"ר הוא כדכתיב ואין עוד מלבדו וכמבואר על זה הפסוק במדרש רבה משה המליך את השי"ת אף בחללי דעלמא שנאמר אין עוד מלבדו היינו אף במקום הנראה לחלל ונדמה שיש בחירה חפשית גם שם הראה מ"ר השגחתו ית' שאין בעולם שום כח בלעדי הנהגת רצונו ית'. ועל זה מצינו גבי מ"ר שאמר הנה אנכי עומד בין ה' וביניכם היינו שעומד בין גבול לגבול בהמקום שנכלה שם תפיסת אדם ונראה כחלל שם מראה מ"ר. ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד אפילו בחללא דעלמא. ולכן היה חלקו שבת כי על שבת נאמר מחלליה מות יומת וכמבואר בזוה"ק (בהקדמה ו) מאן מחלליה מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא וכו' ומ"ר הוא חלקו שבת להורות שמצד אורו של מ"ר אין שום חלל כלל בעולם לכך בכל אלו המקומות הנראה מצד תפיסה הנמוכה לחלל והפקר ח"ו שם עומד מ"ר ומתפלל שלא יגיע ח"ו לישראל מסבת ההעלם שום הפסד. והשי"ת משיב לו שמר לך וגו' היינו שישמרו ישראל זה הסדר מזאת הפ' אזי יקנה כל הגבולים ומפאת זה יהיו נשמרים מכל הצדדים. ועל זה הענין מצינו נמי בירושלמי (יבמות פ' ט"ו ה"ה) שעל התחלפות גבולי הזמנים נאמר אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק מאי ביום נשק ביום שנושקין הזמנים זו בזו קיץ יוצא וחורף נכנס ואז הוא עלול לסכנה ח"ו וכמו שרמזו ז"ל נמי בגמ' (שלהי יבמות) לא שמענו אלא בבא מן הקציר וכו' ולזה נאמר על אותו הזמן אלהים ה' וגו' היינו שם הויה בניקוד שם אלהים להורות שעיקר השמירה הוא באותו הזמן רק להסתכל בכל הלבושים להרצון משם הויה ית' המלובש בהם כי השם אלהים רומז על לבושים כדאיתא בזוה"ק (משפטים קח) כמה אלהים יסלקון אודנין וכו' והויה בניקוד שם אלהים רומז שיהיה ניכר השם הויה גם בהלבוש האחרון וזהו מדת יעקב אבינו שהוא מדת זעיר אנפין שמכיר מפורש החיבור מכל פרט לבוש עד השורש העליון ית' כי כל השמות כגון שם אל במדת החסד או צבאות בנצח והוד והפנימיות מהם השם הויה. אכן במדת זעיר אנפין הוא גם הלבוש שלו נמי שם הויה כמבואר בתקוני זוה"ק לכן בעת התחלפות הזמנים כאשר נושקין אהדדי הוא השמירה שם הויה בניקוד שם אלהים ולזה בכל עת שנתחלף מקיץ לחורף או מחורף לקיץ הציב השי"ת מצוה מיוחדת כי קיץ נגד חורף הוא כמו יום נגד לילה כי יום מורה על בהירות התפיסה שיש לו להאדם כח לפעול כדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב וכן מצמיח השי"ת בקיץ כל הצמיחות לכן הציב אז השי"ת מצוה מאור פנימי שהוא אכילת מצה ופסח ומרור שמכניס אותם האדם בקרבו למען שיתחזק אצלו השרשים שיכיר היטב האור פנימי מכל הלבושים. ובעת המתחלף מקיץ לחורף אז נקרא ירח בול שנופלים בו כל הלבושים ואינו נשאר רק השורש בארץ אז הציב השי"ת מצות סוכה שהוא אור המקיף ובחינת צילא דמהימנותא למען שיכיר האדם אשר מאוד בהעלם יש להלבושים נמי מקום בהשורש:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לב ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני וגו'. באר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר בכל עת המתחלף מזמן לזמן אז באותה הרגע המתחלפת עומד תמיד מ"ר ומתפלל בעד ישראל ואומר רבש"ע מה יעשו ישראל בזמן החדש הבא לקראתם והשי"ת משיב לו שמר לך וגו' היינו שיראו ישראל לברר א"ע ולשמור הסדר של שנים עשר פקודין הנאמרים בזאת הפרשה אזי יהיה להם שמירה בכל הענינים ולא יגיע להם מזה התחלפות הזמנים שום הפסד חס ושלום וילכו לבטח דרכיהם: ובאר הענין כי כאשר נגמר העסק והלבוש מהנהגת זמן שעבר. ומתחיל עסק הנהגתו ית' להתחלף בלבוש מזמן חדש. אז בזה הגבול צריך האדם לגודל שמירה. כי כל עוד שהיה מוקף האדם בהנהגת הלבוש מהזמן שעבר. היה לו שמירה והגנה מפאת המוקף. אבל אחר שנגמר זה ההיקף טרם שנכנס לזמן ההיקף חדש. אזי בזאת הרגע שבין זמן לזמן נשאר האדם משולל מוקף ונראה מצד אדם הרגע מזה הגבול כמו חלל. ומהיכן יתכן לו לאדם שיהיה לו בזאת הרגע איזה אחיזה. אמנם על זה נאמר (איוב) באשר חללים שם הוא וזה הפסוק נאמר בגמר כל השערים ממ"ט שערי בינה (כפי שמסדר אותם הראב"ד ז"ל בפירושו על ספר יצירה שם בהקדמה) היינו כי מצד תפיסת אדם נראה הגבול שבין שער לשער כמו חלל. ובאמת שוכן בזה הגבול הנראה כחלל רצון העליון ביותר הנקרא הוא. וזהו באשר חללים שם. הוא. והוא מורה על עלמא עלאה כדאיתא (אדרא זוטא) היינו למעלה מכל הגבולים. ובאמת הוא עיקר העצה בזמן התחלפות הזמנים שהאדם יקבל עליו אז ביותר תוקף עוז עול מלכות שמים ודוקא מסבת התחלפות הזמנים יכול האדם להכיר ביותר שלמות את המלכות שמים כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ) כלא הא אמינא לך דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי כל הויות קרן זויות הוא רק מפאת שני צדדים ההפכים. אבל בלתי החיבור מהצדדים ההפכים כגון מזרחית דרומית וכדומה לא היה קרן כלל וזה הקרן רומז שיש אחד המאחד כל ההפכים וזהו דאיתא שם והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. וכן ניכר מהתחלפות הזמנים מקיץ לחורף או להיפך שהם שני הפכים. שיש אחד המנהיג כל אלו הזמנים שאצלו מתאחדים כל ההפכים. ויען שחלקו של מ"ר הוא שבת כמאמר ישמח משה במתנת חלקו והאור של שבת הוא משולל לבוש ולמעלה מכל גבולי הזמנים. לכך עומד מ"ר בין גבולי הזמנים כי שם הוא נמי למעלה מהגבולים של זה העולם כענין שאמר מ"ר לישראל אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' היינו שמ"ר עומד שם תמיד ללמד זכות על ישראל לבל יארע להם שום הפסד ח"ו מסבת ההתחלפות ומראה להם דרך איך שיעברו מזמן לזמן בתוך גבולי עוה"ז בטח בלי מכשול כלל. ועל זה הענין איתא בירושלמי (יבמות פ' ט"ו ה"ה) על הפסוק אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק בעת שנושקים הזמנים זה בזה קיץ יוצא וחורף נכנס וכו' היינו כי השי"ת הציב שיהיה בכל פעם התחלפות בהיקף הזמנים כי אם היה הנהגה תמידית בלי התחלפות הזמנים היה נדמה להבריאה שכבר יש לה זאת ההנהגה בקביעות גמור אכן יען שזה העת המתחלף אינו כלל בתפיסת אדם לזה צריכין אז לגודל שמירה כדאיתא בזוה"ק (ויקרא טו:) בארבע תקופין דשתא קלא אתפסק ודינין מתערין וכו' היינו יען שנראה זה העת כמו חלל וכדאיתא נמי בזוה"ק (ויקהל קצה) בד' תקופין דשתא קלא אתער בד' סטרין דעלמא בההוא קלא אתערותא דסטרא אתרא אתער ביה וכו' היינו כי זה הדמיון בעצמו שנראה בתפיסת הבריאה כחלל נקרא אתערותא דס"א לזה צריכין אז לגודל שמירה ולכן בד' תקופין דשתא קלא אתער היינו בד' תקופות השנה שהם קור וחום קיץ וחורף אתער קלא היינו קלא פנימאה שהוא המוצא פי ה' והפנימיות מכל הלבושים המחיה אותם כדאיתא בזוה"ק (צו לא:) שהשבעה קולות שאמר דוד על המים הוא המוצא פי ה' הפנימיות מכל הלבושים המחיה ומהוה אותם ומהתעוררות הקלא פנימאה נמשך לישראל כל השמירה כי עיקר אחיזת ישראל הוא רק בהקלא פנימאה ועל זה נאמר אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק היינו שיש לישראל הגנה גם בעת התחלפות הזמנים כי יש להם אחיזה בקלא פנימאה המחיה והמהוה כל הלבושים ועל זה הקלא פנימאה רומז מה שנאמר כאן השם הויה בניקוד אלהים כי באמת מצד שם הויה המקיף את כל הבריאה אין שום גבול שלא יכלו ישראל עבור בתוכו כמו שנאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך אך מצד שם אלהים שרומז על התלבשות הרצון ית' בגבולי עוה"ז ומפאת אלו הגבולים נצרך שמירה בעת התחלפותם לכך נקוד השם הויה בנקודת אלהים וצריכין לומר אלהים ה' וגו' להורות בזה שכל לבושי ישראל נמשכו מעצמות שם הויה כי אחיזת ישראל הוא בפנימיות הרצון הכמוס בהלבושים שהוא שורש המקור מכל הלבושים ולמעלה מכל הגבולים. והנה בעת המתחלף מחורף וקיץ שאז הוא זמן הצמיחה מכל השפעות ממשיכים ישראל הגנה מפאת הצמצום באכילת מצה כי כאשר מצמצם אדם עצמו לברר מיד בשעת קבלת השפע ממילא יהיה מבורר אח"כ כל מה שישפיע כי אם לא יברר מיד בעת הקבלה אז הוא אח"כ כמאמרם ז"ל (נדרים לב) בעדנא דיצה"ר לית מאן דמדכר יצר טוב ועל זה אמרו ז"ל במדרש רחמנא ישזבך משרבא היינו שינצל מתקיפות יתירה לבלתי יתפשטו השפעותיו בלי חשבון. וזאת התקיפות נקרא שרבא וע"י הצמצום מאכילת מצה ינצל משרבא. ובזמן המתחלף מקיץ לחורף אז הוא זמן זריעה. אזי צריך האדם שמירה לבלתי יהיה לו קרירות והתרשלות מעבודה ועל זה איתא שם (במדרש רבה מצורע פ' טז) רחמנא ישזבך מצינתא והשיב לו יתיר חד כסוי וצינתא אזלא היינו שיקיף עצמו ביותר לבושים מתורה ומצות. וצינתא אזלא וזהו נמי העצה ממצות סוכה שמקיפין ישראל א"ע באור המקיף ית' וע"י זה לא יגיע להם בזמן חורף הבא שום קרירות והתרשלות ח"ו ועל זה נאמר סכותה לראשי ביום נשק ביום שנשקו הזמנים אהדדי וכו':

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לג והנה קודם החטא מצינו נמי שאמר השי"ת למ"ר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' ולא השיב שם מ"ר כלום ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה יען שנאמר שם נמי כי ילך מלאכי לפניך ומזה היה מ"ר בנייחא כי מלאכי רומז על מלאך הברית כדאיתא בזוה"ק (חיי קלא) ועל זה המלאך איתא בתקוני זוה"ק (תיקון נז צא) דאקרי בששים רבוא שמהן היינו כי השם מכל מלאך הוא כפי ענין הכרתו באורו יתברך כמבואר בזוה"ק (פנחס רנז) ומלאך הברית כולל כל מיני הכחות לכך נקרא בכל שמהן כאשר נשלח לפעול חסד נקרא בשם מיכאל וכשנשלח לפעמים לפעול מדת הגבורה נקרא בשם גבריאל וכפי שהרצון יתברך מנהיר אצלו כך מנהיר באותו הבהירות ממש להבריאה ולזה נקרא מלאך הברית ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא להורות שמנהיר את האור עליון אף בהלבוש אחרון והלבוש שלו אינו מסתיר כלל את אור העליון כענין שמצינו בכתוב מיכאל שרכם. ובאמת אינם ישראל תחת שום שר רק תחת השי"ת. אלא הפירוש ממיכאל שרכם הוא שמלמד תמיד בינה לישראל שיכירו מי כאל כלומר שמופיע תמיד אור לישראל שיכירו שאין שום כח אחר בעולם בלעדי כחו ית'. ולזה נאמר על מלאך הברית כי שמי בקרבו (פ' משפטים) להורות שניכר על ידי האור בכל הלבושים והגם שבפ' תשא נאמר נמי הנה מלאכי ילך לפניך כבר ביארנו שפיר החילוק (לעיל אות כ"ז יעו"ש) ולזה היה מ"ר בנייחא ממנו. אכן אחר החטא אזי צריכין להנהיר כמאמרם ז"ל (ר"ה יז:) ה' ה' אני הוא קודם שיחטא אדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. הגם דאיתא בזוה"ק (אדרא רבה קלח.) ה' ה' קדמאה שלים בתראה שלים בכלהו וכו' היינו כי ה' בתראה רומז על אחר שחטא אדם ועשה תשובה מנהיר לו השי"ת ממקום היותר נעלה וזה הוא שלים בכלהו. אכן לברר החיבור מזאת הרגע שהיה בשעת החטא אין כלל בכח שום מלאך רק ביד השי"ת לבדו. אבל מצד המלאך נאבד באמת מן האדם בשעת החטא כל החיים שלו. כי באמת אינו נשאר גבי אדם אחר החטא שום חיים. בלעדי זאת החיים השופע תמיד מזאת הנקודה דמטי תדיר מצד השי"ת שעל ידי אותה הנקודה נשאר עדיין בכח האדם לחזור ולשוב ולתקן כל החטא בתשובה שלימה. אבל זאת הנקודה דמטי תדיר הוא מאוד באורח גניזא כי זה החיבור הנשאר עדיין מפאת זאת הנקודה הוא נעלם אף מצבא מעלה. לכן לא יהיה מ"ר בנייחא אחר החטא מהנהגת המלאך כי אין זאת בכח המלאך להכיר איך שלא נפסק מהאדם החיים מצדו ית' אף בשעת החטא והוא כענין דאיתא בזוהר חדש (פ' ויצא) שאחר שמוסר האדם בנפילת אפים כל החיים שלו מחזיר לו השי"ת החיים ע"י שביל דקיק שנעלם אף מהצבא מעלה כך אחר שחטא אדם ועשה תשובה יכול רק השי"ת לבדו להראות התיקון איך שמעולם לא נפסק מזה האדם החיבור אף בשעת החטא וכמאמרם ז"ל בגמרא (שם) אני ה' אחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אבל מצד המלאך נפסק בשעת החטא כל החיבור ואין מצדו שום תיקון ח"ו לזה לא היה מ"ר בנייחא אחר החטא מהנהגת המלאך והתפלל ראה אתה אומר אלי וגו': ויאמר הראני נא את כבודך היינו שביקש שיראה לו השי"ת בהתגלות מפורש זה החיבור שיש מצדו ית' עם נפש הישראלי גם בשעת ההסתר. והשיב לו השי"ת לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי היינו שאין אותה הכרה בגדר סוג הנבראים כלל כי יש ד' חושים כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון שבעין) דארבע תיקונין אינון ראיה שמיעה ריחא דיבור וכו' ומבאר שם שהם הכל דרגין בהכרת אורו ית'. אכן לראות את האור ית' בתגלות מפורש בבחינת ראיה ממש על זה נאמר כי לא יראני האדם וחי כי לידע מציאותו יתברך בבחינת ראיה אי אפשר לשום נברא כי אם השי"ת לבדו יודע מציאותו. משא"כ מי שהוא במדרגת נברא אף הצבא מעלה שואלין נמי איה מקום כבודו וכמו דאיתא במדרש תנחומא (פ' קדושים) משל על זה שאמר לו הקב"ה לאיוב משל למצורע וכו' כך אם אתה יודע כמוני תתרפה עצמך וכו' כי באמת הוא עיקר הויה רק הידיעה אכן לידע מציאותו ית' כמו שהשי"ת יודע ידיעה כזו אינו כלל בגדר הויות הנבראים:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לד ויאמר הראני נא את כבודך וגו'. היינו כי בזה העולם הציב השי"ת כמאמרם ז"ל (אבות) הכל צפוי והרשות נתונה וכו' לזה ביקש מ"ר שיראה לו השי"ת החיבור מאלו השנים ביחד כי איך יתכן לתפיסת הבחירה עם שורש העליון שהוא למעלה מכח הבחירה שיהיה נתאחד בזה העולם ביחד, הכל צפוי ובכל זאת והרשות נתונה. והשיב לו השי"ת הנה מקום אתי היינו כמאמרם ז"ל מפני מה מכנין שמו של הקב"ה מקום שהוא מקומו של עולם וזה הוא הנה מקום אתי כלומר זה החיבור שיהיה להאדם כח הבחירה ובכל זאת אני מקומו של עולם הוא רק אתי כי אם יראה השי"ת זה החיבור בהתגלות זה העולם אזי יתבטל כל עבודת אדם רק יהיה בעבור כבודו היינו אחר כל עבודת אדם. ושמתיך בנקרת הצור היינו אז יראה לו השי"ת החיבור אף מההוה אל שורש העליון הנקרא צור כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם. אבל בזה העולם אי אפשר לראות מפורש זה החיבור ורק אני אעביר כל טובי היינו שהראה לו השלש עשרה מדות של רחמים שנקראו כל טוב. וכדאיתא בגמרא (ר"ה יז:) ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם היינו שכל כמה שמצמצם אדם א"ע בעד כבוד שמים כך יורד השי"ת נגדו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא עד שמתאחד ביחד הרצון ית' עם התפיסה של אדם:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גורש מפניך וגו'. הענין שקוראין תמיד זאת הפרשה בשבת חוה"מ ביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי זאת הפ' הוא תפלת מ"ר שמתפלל תמיד בעד ישראל בעת התחלפות הזמנים כשנשתנה מגבול לגבול מקיץ לחורף או מחורף לקיץ אז עומד מ"ר להמליץ יושר על ישראל ואומר רבש"ע מה יעשו בניך באותו הזמן הבא לקראתם והשי"ת השיב לו באותה העת זאת הפרשה שמר לך וגו' היינו שהשיב לו אם ישמרו ישראל אלו השנים עשר פקודין הנאמרים בזאת הפרשה אזי ילכו לבטח דרכיהם וישיגו כל טוב. והפקודה הראשונה היא לא תשתחוה לאל אחר היינו שלא יכניסו א"ע ללבושים רחוקים המסתירים את האור. ואח"כ מצות אכילת מצה שמורה שיהיו מבוררים בכל קבלתם ואח"כ קדושת בכור שמורה שיהיו מבוררים היטב בכל השפעתם. ונאמר אח"כ שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני וגו' ושלש רגלים הם כנגד שלשה אבות הקדושים לרמז שיכולין ישראל לעורר בכח עבודתם אותו הרצון בעצמו שהתחיל להתעורר גבי האבות הקדושים ואח"כ נאמר לא תבשל גדי בחלב אמו וזהו כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון יד) לא תבשל גדי בחלב אמו וגו' אמר ר"ש אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכי' וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש אבל חלב איהו מסטרא דדכי' ובשרא מסטרא דדכי' וכו' ומבאר שם ותוצא הארץ נפש חיה למינה דאע"ג דאינון מסטרא דדכי' מ"מ למינהו וכו' היינו כי כן הציב הרצון ית' שכל דבר יהיה בגוון הלבוש שלו. וכאשר תתערב ביחד שני גוונים אף שכל אחד לבדו הוא היתר מ"מ ע"י תערובתם נתעלם מהם השורש וזהו כל ענין כלאים שאסרן הכתוב כדי שהאדם יכיר תמיד היטב את השורש מכל דבר ולזה נצטוה לא תבשל גדי בחלב אמו וזה הוא עצה לישראל שיכירו תמיד בכל דבר את מקור שרשו:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו'. הנה אהל ומשכן הם טרם הקביעות של קדושת הבית כמו שנאמר (שמואל ב' ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן וגו' כי אוהל ומשכן רומזין על אותן הברורין שיש לישראל טרם שמגיעין לקביעות הקדושה הנקרא בית. וזה הפסוק מה טובו וגו' אמר בלעם כאשר ראה אצל ישראל כדכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו וגו' וכמבואר בזוה"ק (בלק רב) מהו שוכן לשבטיו אלא שבטא דיוסף הוה תמן ושבטא דבנימין וכו' רחל הות תמן חמאת דההוא רשע משננא לאבאשא, מה עבדית נפקת ופרישת גדפאה עלייהו וחפאת על ברהא הה"ד וישא בלעם את עיניו וגו' בקדמיתא ברא חפא על אימיה והשתא אימא חפאת על ברא וכו'. היינו כי מצד אור אבא היינו מצד אור היקפו ית' שמקיף את כל הבריאה אין באמת שום טובה בעולם שלא ינחיל אותה השי"ת לישראל ולא היה מקום כלל לשום צמצום גבי ישראל. וכל ענין הצמצום נמשכו לישראל רק מצד אור אימא הנקראת תורת אמך כדאיתא בזוה"ק (שם קצז) דהא מגו מהימני סגיא דילה דלא אשכחן בה מומא יהבו לה בלא עכובא כלל היינו בלי שום צמצום כלל. ואיהי כד מטא לגבה כל מאן דכנישת עצר ומעצר ומעכבת וכו' היינו מסגיאות חביבותא כלומר מחמת גודל אהבה היא מלמדת תמיד עצות לישראל לבל יקבלו שום טובה בזרם התפשטות אלא שיצמצמו א"ע תמיד בקבלת השפע לקבלה דרך צמצומים בגודל הדרגה למען שירגישו ויכירו קדושתו ית' בכל מה שיקבלו שיהיה אצלם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם וזה הוא דאיתא שם בקדמיתא ברא חפא על אימא היינו כי ברא רומז על יוסף הצדיק שמלמד באור מדתו תמיד עצה לישראל לצמצם א"ע תמיד ולברר קבלת השפע כל היכא דאיכא לברורי. ומפאת זאת נמשך אח"כ באמת כל מיני התרבות טובות כמו שרומז הכתוב אני אל שדי פרה ורבה. וזה הוא ברא חפא על אימא כי יוסף הוא צדיק יסוד יסוד עולם הנקרא שמים המבדיל בין מים למים כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז) מאן שמים וכו' דא יוסף הצדיק דאיהי יהיב שבעה לכל עלמא. ועלמא מניה אתזן וכו' ומבאר שם עוד כונן שמים בתבונה מאי כונן אלא כונן כל יומא ויומא ולא פסיק ולא אתתקן בזמנא חדא אלא בכל יומא ויומא אתקין ליה וכו' בגין לאנהרא לון תדיר וכו' היינו כי מצד השי"ת אין באמת שום הבדל בין מים עליונים למים תחתונים וכמו שמצינו (חגיגה טו) גבי בן זומא שאמר שיש הבדל שלש אצבעות אמרו עליו עדיין בן זומא מבחוץ כי באמת המה בשרשם לאחדים וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה הטעם שלא מחשב בהקפיטל הללו את ה' מן השמים וגו' גם את המים אשר מתחת לארץ משום דמיירי שם בהללו ובעת שאדם מהלל ומשבח השם יתברך אז אין כלל מצדו מים תחתונים והכל הוא מצדו מים עליונים נמצא שעל ידי אור מדתו של יוסף הצדיק נחשב הכל מים עליונים ואפילו המים אשר מתחת לארץ המה נמי עליונים כי כל ההבדל ממים עליונים למים תחתונים הוא רק מפאת ההסתר הנמצא בתפיסת אדם ולעומת זה ההסתר מנהיר תמיד מדת יוסף הצדיק הנקרא שמים. וזהו דאיתא שם כונן כל יומא ויומא ולא פסיק וכו' בגין לאנהרא לון תדיר היינו שמנהיר תמיד עצה לישראל לזכך בעבודתם את ההסתר המבדיל בגבול תפיסתם עד שיבינו גם בתפיסתם הנמוכה שהכל הוא רק מים עליונים וזהו בקדמיתא ברא חפא על אימיה לברר בכל מיני עבודות וצמצומים למען שיהיה בכח אדם לקבל השפעתו ית'. ולזה אחר שראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו וכמבואר שם מהו שוכן לשבטיו אלא שבטא דיוסף הוה תמן ושבטא דבנימין וכו'. ואלו שני השבטים רומזין על כל הברורין של עבודת ישראל אמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. שאלו שתי הבחנות אוהל ומשכן רומזין על הקדושה שיש בישראל גם טרם שמגיעין להקדושה בקביעות הנקרא בית ואז הוא ברא חפא על אימיה לברר בכל מיני צמצומים למען שיהיה בכחם לקבל השפעתו ית'. והשתא אימא חפא על ברא היינו כי אחר כל הבירורין ממדת יוסף הצדיק אזי מנהיר השי"ת לישראל שהקדושה היא אצלם בקביעות בבחינת בית שאין עוד שום הבדל אצלם בין מים למים שגם התשוקה והחשק מהלבוש אחרון של ישראל הנקרא מים תחתונים הוא נמי מלא קדושה נמצא שגבי ישראל הוא הכל עליונים וממילא אין עוד שום השפעה שיהיה נמנע מכח ישראל מלקבלה. וזהו והשתא אימא חפאת על ברא כי מאחר שלא יהיה שום הסתר בתפיסת אדם שוב לא יהיה נצרך לישראל שום צמצום כלל. ועל אותה הארה מאימא חפאת על ברא רומז חג הסכות כי סכות הוא כמו שאנו מתפללים ופרוס עלינו סוכת וגו' הפורס סוכת שלום וגו' ומבואר בזוה"ק (בראשית מח) מאן סוכת שלום דא שבתא וכו' היינו כי ע"י שאנו נמשכים אחר רצונו ית' בכל מיני צמצומים מנהיר לנו השי"ת אח"כ ומברך יומין עלאין וכמבואר (שם) וכדין דא סוכת שלום וכו' וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד וכו' היינו שיהיה בכח כל נפש מישראל לקבל כל מיני התפשטות טובות שבעולם:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לז שלש סעודות שחוה"מ סוכות ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר בכל עת התחלפות הזמנים מתיצב מ"ר ומתפלל להשי"ת ואומר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני וגו' היינו שאינני יודע איך יעברו ישראל אותו הזמן החדש הבא נגדם. וזה הוא כענין דאיתא במדרש תנחומא (פ' תשא) אמר משה רבש"ע משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו' והוא כי מ"ר הוא תמיד החיבור של ישראל עם אורו ית' כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' כי גבי מ"ר לא היה מעולם שום התבטלות אפילו בעת שקיבל את הנבואה מצינו בכל הנביאים שנתבטלו בשעת הטפת נבואתם מי לנו גדול משמואל הנביא מ"מ נאמר אצלו וישלח את ירבעל ואת שמואל וגו' ולא אמר ושלח אותי אלא מסבת גודל התבטלות בשעת שפע הנבואה שכח באמת בהויות עצמו משא"כ גבי מ"ר לא היה מעולם שום התבטלות כמאמרם ז"ל (מדרש תנחומא פ' חיי סימן ו) שהיה רואה את הדמות מיד לזה הוא מחבר תמיד את ישראל לאביהם שבשמים לכן בהתחלפות שעל זה איתא בירושלמי שנאמר על זה סכותה לראשי ביום נשק ביום שנשקו הזמנים זו בזו הקיץ נכנס והחורף יוצא וכו' היינו כי עת התחלפות הזמנים שזה נכנס וזה יוצא שהם באמת שני הפכים בע"כ מוכרח להיות ביניהם רגע אחד שמפסיק בין זמן לזמן והוא כענין בין השמשות שלא הכריעו בה חכמים וכו' כי זאת הרגע המפסקת הוא למעלה מן התפיסה ונראה כחלל לזה צריכין אז לגודל שמירה כי נראה כחלל בלי חיבור ח"ו ושם בזה החלל עומד מ"ר ומתפלל תמיד על ישראל ועל זה החלל אמר השי"ת למ"ר הנה מקום אתי היינו שזאת הרגע המתחלפת הוא באמת רק אתי ואינו כלל בתפיסת הבריאה וזה החלל נקרא נקרת הצור ועל זה אמר לו ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך וגו' היינו שאנכי מגין על ישראל באור המקיף כענין הכתוב סכותה לראשי ביום נשק וגו' ומסיים הכתוב אני אעביר כל טובי וגו' וטובו הוא כמבואר במדרש (קהלת רבה) כמד"א בהיטיבו את הנרות היינו שאראה לך החיבור איך שמתאחד ביחד הגוף של ישראל עם אור המקיף של השי"ת אף שהם לפי הנראה שני הפכים כי הגוף הגשמי הוא לגמרי בחושך ואינו כלל זה החיבור בהשגת תפיסת אדם ועל זה הבטיח לו השי"ת אני אעביר כל טובי וביארו ז"ל בגמרא (ר"ה יז) כל טובי אלו י"ג מדות שאינן חוזרות ריקם היינו כשילכו ישראל בברורי עבודתם דרך אלו שלש עשרה מדות אזי יכירו שפיר גם בהבנת תפיסתם אותו החיבור:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לח ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך וגו' ויאמר פני ילכו והנחותי לך וגו' וביארו ז"ל במדרש עד שיעבור פנים של זעם וכו'. היינו כי למ"ר הראה השי"ת הבהירות העמוק מכל הלבושים. אכן הבהירות הנמצא בעומק ההוה של ההסתר אף שבאמת נמצא כבוד שמים גם בפעולת ההסתר הנראה שהוא לגמרי ההיפוך מכבוד שמים כי לית אתר פנוי מניה ורצונו ית' מנהיג באמת גם שם אלא שזה הכבוד שמים נעלם מתפיסת אדם לכן ביקש מ"ר הודעני נא את דרכך שינהיר לו השי"ת הכרה גם בזה הכבוד שמים הנמצא בתפיסת ההוה של ההסתר. ולזה לא היה מ"ר בנייחא מהנהגה שעל ידי מלאך וכדאיתא שם במדרש ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין אני חפץ בה שהוא מן הכת שאינם חוטאים וכו' היינו שאי אפשר להמלאך להכיר הכבוד שמים שיכול להיות מצד השי"ת אף בפעולת ההסתר. ועל זה השיב לו השי"ת פני ילכו והנחותי לך היינו שכל זמן שיש עוד פנים של זעם בעולם אי אפשר להראות לך רק כאשר פני ילכו היינו כאשר יגיע הזמן שיעבור מן העולם הפנים של זעם אזי יגלה ויראה מפורש עוצם החיבור שהיה להשם יתברך תמיד בישראל אף בההוה של ההסתר. וזה הוא שאמר לו הנה מקום אתי היינו שבאמת יש מקום גם לזאת אלא לעת עתה הוא זה המקום רק אתי היינו בשורש העליון כמאמרם ז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. רק ונצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וגו' היינו כשתגיע לשורש העליון וזה נקרא נקרת הצור שם תכיר מפורש גם בהבנת תפיסת דעתך זה החיבור. אכן איך להגיע לזה השירש העליון הציב השי"ת עצה פ' מועדים הנקראים פני ה' כי במועדים עומד השי"ת בהארת פנים נוכח ישראל ולזה מסיים בזאת הפרשה לא תבשל גדי בחלב אמו וכמבואר בתקוני זוהר הקדוש (תיקון יד) אמר ר"ש אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו וכו' היינו מדוע נאסר בשר בחלב הלא כל אחד לבדו הוא היתר. אמר לו ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודע בקרא דא (בראשית א) ותוצא הארץ נפש חיה למינה וכו' היינו כי למינה רומז על הסדר שהציב השי"ת בכל הנבראים שכל אחד יכיר ע"י זה הסדר את שרשו כמאמרם ז"ל במדרש אין עשב מלמטה שלא יהיה לו מזל מלמעלה וכו' לכן אם יעמוד כל מין פרטי בזה הסדר הנקרא למינהו שפיר יכולין להכיר את שרשו אבל כאשר יתערב מין עם שאינו מינו אף ששניהם היתר מ"מ מפאת זה התערובות נשתנה הסדר המסודר לכל מין בפרט. ושוב אי אפשר מסבת הסתרת התערובות להכיר את שרשו. ולזה נאמר לא תבשל גדי בחלב אמו כדי שלא יסתיר מלהכיר את השורש. והראה זאת השי"ת למ"ר אשר על ידי שילכו ישראל בזה הסדר של המועדים אזי יכירו היטב את השורש מכל הנבראים והחיבור שיש בהם תמיד עם השורש ית' ויהיה מקוים בהם כמו שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך היינו שישיגו ישראל בהבנת תפיסתם כל מיני נייחא:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/לט והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל וגו'. איתא בגמרא (מגילה לא.) א"ר הונא אמר רב שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בפסח ובין בסוכת מקרא קרינן ראה אתה וגו' אפטורי בפסח בעצמות היבשות ובסוכות ביום בוא גוג וגו' ואיתא במדרש (מובא שם בתוס') גמירי שמפלתו של גוג יהיה בסכות. והנה האר"י הק' ז"ל מבאר זה שאמרו ז"ל בגמרא (שם) רבותינו התירו לכתוב יונית משום שאין שום אומה קרובה כ"כ אל הקדושה כמו זאת הקליפה ונקראת קליפת נוגה כדכתיב ונוגה לו סביב וזה הוא קליפת גוג שכל הבירור כנגדה הוא רק בידו ית'. וסכות מרמז על גמר הבירור נגד זאת הקליפה ואז יהיה מפלתו של גוג וזהו כדאיתא בגמרא (ע"ז ג) אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו' אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו' והא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה וכו' נהי דפטור בעוטי מי מבעטי מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן וכו' היינו כי מצות סוכה הוא הגמר מהבירור האחרון שישראל המה מקושרים תמיד בהשורש ית' והעכו"ם נפרדים הם מן השרש לגמרי. כי הרי ישראל מקבלים עליהם הצווי של השי"ת בלי שום פניה רק בתכלית הפשיטות שחפצם להיות נמשך אחר רצונו יתברך משא"כ העכו"ם אף שמקבלים נמי לפעמים עליהם הצווי מהשי"ת אולם כל חפצם הוא בזה כדי שיהיו מושלים על זה הצווי שיהיה בכחם מפאת זאת הצווי לנטות הנהגתו ית' כפי הישר בעיניהם ולכן כשמראה להם השי"ת אח"כ שהוא מנהיג אותם שלא מדעתם למעלה מתפיסתם ואין לאל ידם לנטות הנהגתו ית' כפי חפץ לבבם ודעתם אזי בעוטי קמבעטי. אמנם לא כן חלק יעקב כי ראשית עבודת ישראל הוא להכיר שהשי"ת חפץ חסד וכל רצונו יתברך הוא רק להיטיב לבריותיו ולכך כשרואים לפעמים הנהגה שאין בכח תפיסת דעתם להשיגה אזי מבטלים ישראל א"ע בכל נפשם נגד זאת ההנהגה ועושים ממנה אור מקיף ומתפללים ופרוס עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום ועל זה מרמז מצות סוכה שישראל נמשכין תמיד אחר רצונו ית' והם בנייחא גם מהנהגה שאינה לפי דעתם אף שהיא רחוקה מתפיסתם ועושים מזה סוכה להיות עליהם אור מקיף לסכך עליהם מלמעלה וממילא נתברר חוזק התקשרותם בהשורש. אבל עכו"ם כשמראה להם השי"ת רצונו שהוא רחוק מתפיסתם ואינם מבינים אותו בדעתם אזי בעוטי מבעטי וממילא שמע מיניה אחר הוא היינו שהם נפרדין מן השורש לגמרי ואחר שיגמור השי"ת זה הבירור בשלימות הגמור אז יהיה מפלתו של גוג. ויען שקליפת נוגה הוא מעורב טוב ורע לזה אחר מפלתו של גוג יהיה נכלל כל הטוב שבנוגה בקרב ישראל ועל זה מרמז שם הכתוב והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל וגו' וענין קבורה מבואר בהאר"י הק' ז"ל שמרמז על תיקון היינו כשזה הטוב שבנוגה יתחלף בלבוש אחר אזי יהיה מתוקן לגמרי ויתכלל בתוך הקדושה ומה יהיה השארה לישראל מהרע שבנוגה ע"ז מרמז (שם) ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וצנה בקשת ובחצים ובמקל יד וברומח ובערו בהם אש שבע שנים להורות שמזה הרע שבקליפה שהוחשך כ"כ בעד ישראל והסתיר מהם את האור בכל ההיקף של עוה"ז יהיה נשאר ממנו תמיד נצוח לישראל שיתעורר תמיד נגדם איך שהיה בהגלות חזק ועוצם התגברות כח עבודתם עד שהיו יכולין לבקוע בזה ההיקף שבעה כ"כ הסתרות חזקות וזה הוא ובערו בהם אש שבע שנים ואש מורה על גודל אהבה. היינו שיתעורר תמיד אותה אהבה שהיה גבי ישראל בתוך חשכת ההיקף מעוה"ז. והיקרות הטוב הנמצא בזה הנצוח יהיה נשאר בישראל לעולמי עד:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/מ איתא בגמ' (מגלה לא.) אפטורי מאי מפטרינן בפסח עצמות היבשות ובסכות ביום בא גוג וגו'. הענין הוא כמו שמנהיג השי"ת בעולם שבפסח אז הם אתוון כסדרן ישמחו השמים ותגל הארץ שכל מדרגה משפיע לזולתה כענין הכתוב וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין ועל זה כתיב אני אענה את השמים והשמים יענה את הארץ והם יענו את יזרעאל וגו' היינו שיהיו מכירין ישראל מפורש בכל הסבלנות שהיה להם מלפנים שהכל היה רק בדרך זריעה ולא נתאבד מהם ח"ו שום דבר וכדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים) אפילו הבלא דפומא ואפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאבד וזאת הארה רומז על תחית המתים לכך מפטירין אז בתחית המתים: ובזמן של סכות מתחיל ליפול העלין מן האילנות ולא נשאר רק השורש וזה מרמז כדאי' במדרש (ש"ט ג) המן אמר שוטה היה פרעה וכו' וגוג יאמר שוטים היו כל הקודמים לו שלא היו יודעים שיש לישראל פטרון בשמים אני אזדקק לפטרון שלהם וכו' היינו שגוג יאמר שהם היו שוטים כי מאחר שהשאירו עדיין לישראל איזה מקום בעולם אם כן יכולין ישראל לברר א"ע באותו המקום שהם המה בעולם עיקר הכוון מכבוד שמים וזהו שהם לא ידעו שיש להם פטרון בשמים היינו שלא ידעו שיש בכח ישראל להראות ע"י ברורי עבודתם שהם המה עיקר הכבוד שמים בעולם. אני אזדקק לפטרון שלהם היינו שהוא יאמר אשר יש בכחו ג"כ להראות איך שהוא עיקר הכבוד שמים בעולם כי ילך ממש באותו הגוון מהברורין של ישראל עד שמסבה זו יהיה השי"ת מוכרח להסכים עמדי כי אומר מאחר שברא אותי השי"ת בטח נמצא בי כבוד שמים אלא שנעלם זה הכבוד שמים מהבנת תפיסתם. אבל כשאשתדל בעבודות ובברורים כמו ישראל ממילא יתגלה בהבנת תפיסתי נמי הכבוד שמים הנמצא בי ומפאת זה יהיה מוכרח השי"ת במשפט ובשורת הדין לגלות ההעלם ולהראות מפורש לעיני כל הכבוד שמים הנמצא בי וע"י זה יהיה אני נמי עיקר המכיון מהכ"ש שהציב השי"ת בעולם. וזה יהיה כל טענתו של גוג שיאמר אני אזדקק לפטרון שלהם. ובאמת יכניס מזאת הטענה מיחוש ראש לישראל וזה המיחוש ראש נקרא בגמרא חבלי משיח ולמה באמת בונה השי"ת כ"כ גודל סבלנות גבי ישראל טרם הישועה זה הוא יען שכל חפצו ית' בהישועה שיהיה לעתיד שיהיה כדכתיב אלה יעמדו לחיי עולם ואלה יעמדו לחרפה ולדראון עולם. ואם כל פעולתם של עכו"ם לא יהיה רק להיפך מהרצון ית' מפורש לעיני כל אם כן לא יהיה בזה שום רבותא שיעמדו לחרפה ולדראון עולם ע"כ משגיא לגוים שיהיה נדמה על הגוון שהמה חפצים ג"כ בעבודות וברורים כמו ישראל ובכל זאת יעמדו לחרפה ולדראון עולם ויהיה זאת רבותא ועל זה נאמר ביום בא גוג על אדמת ישראל וגו' תעלה חמתי באפי וגו' ומפרש התם בפסוק הטעם וקראתי עליו לכל הרי חרב וגו' היינו אף שמראים עצמם על הגוון שחפצים נמי בעבודות וברורין כמו ישראל אכן כל ברורי עבודתם הוא רק חוצפא כלפי שמיא. וחרב רומז על חוצפא ועל זאת החוצפא נאמר וכתתו חרבותם וגו' אף שמצינו גבי ישראל נמי הלשון חרב כדכתיב בחרבי ובקשתי אכן אצל ישראל הפירוש הוא בחרבי ובקשתי כדמתרגמינן בצלותין ובבעותין משא"כ אצל העכו"ם הוא הכל בחוצפא כי כל מי שאינו מכניס עצמו מתחלה טרם עבודתו להשער של אאע"ה אזי נחשבים כל ברורי עבודתו רק חוצפא כלפי שמיא. ואף שמצינו בגמרא חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. אכן לא מהניא אלא בדעתו ובהיקף תפיסתו הנמוכה כדאיתא בזוה"ק (בא לג.) ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני וכו' אבל מעט אף מהיקף תפיסתו מכירין מפורש שאינו מהניא כלום ומפאת זה שיתברר אז שכל עסק עבודתם הוא רק חוצפא בלי שום סדר כלל יתבטל ממילא כל תפיסתם. והכבוד שמים הנמצא בהם בזה שהשי"ת ברא אותם. על זה הכ"ש מסיק שם הכתוב והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל וגו' היינו כי באמת מאחר שברא אותם השי"ת בטח נמצא בהם כבוד שמים כי לא ברא הקב"ה דבר לבטלה וכדכתיב כל מה שבראתי לכבודי בראתיו וגו' אכן יהיה נשאר זה הכ"ש בקרב ישראל כענין הכבוד שמים הנשאר מכל אותן שהיו מעיקין לישראל כגון פרטה בשעתו והמן בשעתו וסנחריב דאיתא עליהם בגמרא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק וכן מבני בניו של סיסרא למדו תורה וכו' וכן מבני בניו של סנחריב למדו תורה וכו' אבל הם בעצמם בתפיסתם נאבדו ונתבטלו לגמרי. אבל על ישראל מה נאמר כה אמר ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם וגו' היינו שיכירו את עצמם בתפיסתם הקודמת והוא יען שאפילו חטאתם נמי לא היה אלא שאכלו פגה לזה אחר שיסבלו קצת יראה להם השי"ת את התיקון גם מלמפרע ולא עוד אלא מי שחפץ לברר עצמו ביותר למען שיכיר את התיקון שלו עוד בחיים חייתו אזי מראה לו השי"ת את התיקון שלו מלמפרע גם בחיים חייתו כענין שמצינו בגמרא (סוכה נג) שהיו אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנתנו ומדוע היו אומרים זאת דוקא בשמחת בית השואבה ולא בכל השנה משמע מזה שרק אחר שברור עצמם במצות סוכה שהוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי שלא יהיו משוקעים תחת שום דבר עוה"ז בקביעות כי אם להתמשך תמיד אחר רצונו ית' אזי נתקיים בהם סכותה לראשי ביום נשק והראה להם השי"ת התיקון שלהם למפרע מפורש גם בחיים חיתם עד שהיו מכירים שפיר בהבנת תפיסתם איך שנתרפה אצלם הקודם עד שהיה בכחם לומר בשמחת בית השואבה אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/מא איתא בגמרא (שם) אפטורי מאי מפטרינן בפסח העצמות היבשות ובסכות ביום בוא גוג וגו'. הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (אמור קב:) בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד וכו': היינו שכן העריך הרצון ית' שיהיה התחלפות הזמנים קיץ וחורף. יום ולילה. קיץ נגד יום כי בקיץ מתעורר גבי האדם כל הפעולות לחרוש ולזרוע ולקצור. ויום הוא נמי זמן פעולת אדם כדכתיב תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. הרי שעיקר פעולת אדם הוא ביום אכן בערב שאין עוד זמן לפעול כי הוא זמן שינה ששובתים גבי האדם כל הכחות מלפעול אזי נקבעים אצלו כל הפעולות שמלפנים ונתחזקו גבי האדם היסודות למען שיהיה בכחו לפעול גם להבא. וכענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא כה) שע"י שמוסר האדם נפשו קודם השינה ואומר בידך אפקיד רוחי מחזק השי"ת אצלו היסודות על להבא ביתר שאת. וכן הוא בזמן החורף יען ששובתים אז הפעולות גבי האדם נתחזק אצלו כל היסודות ולכך בשבת חוה"מ סוכות יען שאז הוא זמן אסיפה לבית כדכתיב באספך מגרנך וגו' היינו שמאסף האדם אצלו לביתו כל הצמיחות מהקיץ ומנקה ומברר אותם כמאמרם ז"ל במדרש אימתי בעל הבית עומד על תבואתו בשעה שנעשה כרי ואז צריך לקבוע בהם הכרה גמורה כדכתיב וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ועל זאת ההכרה מורה ההפטרה ביום בוא גוג וגו' כי זאת יהיה נמי אחר שיגמרו כל הברורין והשי"ת יהיה מנקה אז מהעולם כל הפסולת כדכתיב לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה ועל ידי שהאדם מנקה ומברר א"ע וקובע בלבו זאת ההכרה בזמן האסיפה לבית זוכה אח"כ לתחיית המתים כי ע"י שמוסר הכל להשי"ת מחזיר לו השי"ת להאדם שיהיה כל מה שנשאר אצלו מבורר בשלימות הגמור וזאת נקרא תחיית המתים כי באמת אינו מתבטל מן האדם רק מה שנדמה לו שיש לו בזה איזה כח וכסא הוות. אבל הנקודה המבוררת הנמצא גבי האדם בלי שום כסא הוות. זאת הנקודה אינה נעדרת ואינה מתבטלת ולא מת באמת כי אם שחי וקיים לעד ולעולמי עולמים. לכן אחר ההפטרה שבזמן האסיפה שהוא ביום בא גוג וגו' שמרמז על כל הברורין של ישראל ע"י זה בימי החורף שאחר כך מחזיק השם יתברך אצלם היסודות עד שמחזיר להם השם יתברך בפסח תחיית המתים. לכך מפטירין בפסח העצמות היבשות לרמז שלא יתבטל מישראל אפילו כחוט השערה. ואדרבה שיתחזקו אצלם כל הכחות על להבא בימי הקיץ הבאים ביתר שאת. וזהו ג"כ שבשבת שבתוך החג היו בו כ"כ תקיעות וכמו שבאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה מאמרם ז"ל (חולין כו:) כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכו' היינו כי הבדלה מורה על זה שמבררין ומבדילין ומפרידין את הפסולת. והתקיעות רומזין שקובעים מה שעבר שילמד בהם השי"ת זכות לכך בכל יום היו במקדש רק עשרים ואחת תקיעות כדאיתא בגמרא (סוכה נג:) אין פוחתין מכ"א תקיעות וכו' וזה הוא נגד שם אהיה דאנא זמין לאולדא כלומר שיהיה נקבע בפעולת ישראל כל מיני לימוד זכות מהרצון ית'. ובערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה תקיעות לרמז כדכתיב כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים היינו שיתחזק הלימוד זכות מהרצון ית' ביתר שאת. כי בשבת שבתוך החג היו צריכים הרבה למודים ללמד הרבה זכותים כדאיתא בגמ' (שם ז) מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת. היינו אף שלענין שבת צריכין מחיצה עבה וכבדה ביותר ממה שצריכין לענין סוכה כי מחיצת סוכה די במחיצה קלה כי אין קדושת סוכה קביע וקיימא כ"כ כמו קדושת שבת. שקבוע וקיימא מצדו ית'. בכל זאת מאחר שהכניס הישראל את עצמו תחת ההגנה מזאת המחיצה קלה של סוכה. הגם שקדושתה היא רק שישראל מקדשי ליה מ"מ מלמד עליו השי"ת זכות שיקלוט לו זאת המחיצה הקלה גם תחת ההגנה משבת שקדושתה קביע וקיימא מצדו ית'. ולהרבה למודים מגודל זכות כזה צריכין מ"ח תקיעות:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/מב הענין שבפסח מפטירין בתחית המתים ובסכות מפטירין ביום בא גוג כדאיתא בגמרא (שם לא) באר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה יען שבזמן הפסח מתחילין כל הצמיחות בעולם. וזה מרמז על תחית המתים כדאיתא במדרש שבזמן התחיה יעלו מן הקרקע כעשב הארץ שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ ועל זה אמרו ז"ל בגמרא (סנהדרין צא) מה דלא הוי הוה מה דהוי לא כש"כ היינו כי מחמת שהיו הנפשות בזה העולם בהסתר הגוף מפאת זה בעצמו המה רוצים לחזור לזה העולם כדי לתקן ולברר את הגוף הגשמי שהיה מקודם בחושך ובהסתר כדאי' בזוה' ק (בשלח נד:) ואי. תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בענוגא עלאה אמאי יחית לון קב"ה לארעא. פוק ואוליף מזמנא קדמאה דכל אינון רוחין ונשמתין דהוו בדרגא עלאה דלעילא וקב"ה אחית להו לארעא לתתא. כל שכן השתא דבעי קב"ה לישרא לעקימא כדאיתא כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכו' ומזה התחיה שיהיה לעתיד נתעוררו גם עכשו בזמן הפסח כל הצמיחות הן בתבואה הן בפרנסה. כי כל הצמיחות שבעולם הם הכל הארה מלמסקי תהומא היינו מהישועה של תחית המתים. ובסכות שהוא זמן אסיפה לבית שהאדם מברר אז האכל מתוך הפסולת וזה רומז כדכתיב לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. לזה מפטירין ביום בא גוג שרומז על גמר כל הברורין. והבירור יהיה מצות סוכה ועל זה הבירור האחרון נאמר סכותה לראשי ביום נשק וכמבואר בירושלמי ביום שישיקו הזמנים זה את זה קיץ יוצא וחורף נכנס וכו' ביום נשקו של גוג וכו' והוא כדאי' במדרש פרעה ביקש לקצץ את הענפים והמן את השרשים וגוג אומר שיזדקק לפטרון של ישראל היינו שאומר כיון שבאמת הוא כל עבודת ישראל רק כדכתיב תכין לבם תקשיב אזנך א"כ הוא נמי השי"ת כל יכול לבחור גם באומה אחרת ולהכין את לבבם ג"כ. ועל זאת הטענה נאמר פורה דרכתי לבדי וגו' וכל מלבושי אגאלתי וגו' היינו שהשי"ת אומר שלהראות בהתגלות מפורש זה ההבדל שיש בין ישראל לעכו"ם צריכין מקודם להסיר מזה העולם כל הלבושים לגמרי אזי יהיה יתכן בזה הכרה מפורשת. אבל כל עוד שקיימים הלבושים מזה העולם לא יתכן להראות זה ההבדל מפורש כי להראות זאת מפורש בזה העולם הוא גבי כביכול ית' כל מלבושי אגאלתי כי באמת זה הבירור הוא דק מאוד ועל זה הבירור מורה מצות סוכה ולזה יהיה מצות סוכה הבירור האחרון כדאיתא בגמ' (ע"ז ג') וזאת המצוה מסוכה מורה אשר מי שמקיים בזה העולם מצות סוכה יהיה לו הגנה גם בזמן הבירור האחרון:

הזנה אוטומטית שבת חול המועד סוכות/מג איתא בגמרא (פסחים קיז) עשרה מיני שבחים אמר דוד בספר תהלים וגדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת וכו' ענין הללו הוא אור מלשון הכתוב ועטישותיו תהל אור וי"ה הוא כדכתיב בי"ה ה' צור עולמים היינו שכביכול ית' הציב רצון שכל השלימות ממלכות שמים יהיה ע"י עבודת ישראל וע"י עבודתם יהיה אור לכל הבריאה וזהו שכולל שם ושבח בבת אחת. שם. רומז על הרצון ית'. ושבח רומז על עבודה שבתפיסת אדם. ונקרא שבח מלשון הכתוב בשוא גליו אתה תשבחם היינו שמעמיק אותם. כך כמה שמעמיק האדם בעבודתו למצוא בכל הדברים כבוד שמים כך ממשיך את האור לכל הלבושים. וזהו שכולל שם ושבח בבת אחת היינו שנתאחדו ביחד הרצון ית' עם התפיסה של אדם. ואיתא שם הללו בריש פרקא והללו בסוף פרקא. הללו בריש פרקא מרמז על אור עתיקא שפתח השי"ת ביציאת מצרים. שטרם כל עבודות עלו ישראל במחשבה. והללויה בסוף פרקא רומז על האור שמנהיר השי"ת להאדם אחר כל ברורי עבודתו וכענין דאיתא בזוה"ק (פקודי רנח) וכדין כד יסתיים גלותא במשוכא דרגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא וגו' עד דמאטין רגלין ברגלין וכו' ולזה איתא בגמ' (שם) פלוגתא רב חסדא אמר הללויה סוף פרקא רבה בר ר"ה אמר הללויה ריש פרקא. אמר ר"ח חזינא להו לתילי דבי רב חנין דכתיב בהו הללויה באמצע פרקא אלמא מספקא ליה ור"ח סבר משום זה שהוא סוף פרקא. אבל בהללויה דבתריה ראשית חכמה יראת ה' אין שם שום פלוגתא כלל והכל מודים שהוא ריש פרקא כי כיון שפותח השי"ת מראשית חכמה זה האור אינו צריך לשום ברורין מהאדם כי הוא מעתיקא. וזהו שנאמר בפ' ראה וגו' ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וגו' ולהבין איך שייך פנים הלא על המלאכים נושאי הכסא ונושאי המרכבה נאמר ולא יסבו בלכתן וארבעה פנים לאחת. ואיך שייך אצל כביכול ית' פניו. אמנם זה הוא כמו שמצינו בזוה"ק האי בזעיר אפין אתמר היינו מצד האדם הציב השי"ת תפיסה שיש גילוי פנים וממילא מוכרח שפעמים אינו כ"כ בגילוי פנים. וזהו רק מצד האדם אבל בעתיקא שם הוא תמיד אור בהיר בלי שום הסתרה. ולזה כאשר האדם מברר עצמו בזעיר אנפין היינו כשחוזר האדם בתשובה שלימה ומכיר היטב שכל ההסתרה שהיה אצלו מקודם זה היה משום שלא היה בו אז דעה מיושבת ולא היה לבו עליו על דרך שמצינו בגמ' (נדרים) ששאל לו לבך עליך והשיב לו לאו ושרי ליה רבא את הנדר וכן הוא בכל הדברים אם מכיר האדם שכל ההסתרה שהיה אצלו מקודם משום שלא היה אז לבו עליו ואם היה אז לבו עליו כמו עכשיו בשעת התשובה שעומד בדעה מיושבת בודאי לא היה מכניס עצמו להסתר כזה. וזהו תשוב ה' לגבי וא"ו (זוה"ק נשא קכב) אז מנהיר לו השי"ת מעתיקא וזהו ויעבור ה' על פניו כלומר שעבר השי"ת על התפיסה שהציב בזעיר אנפין שיש גילוי פנים ויש הסתר פנים. ומנהיר מעתיקא שאין שם מקום כלל להסתר פנים רק הכל הארת פנים ויקרא ה' ה' וכמבואר בזוה"ק (נשא קלח) ה' ה' חד בעתיקא וחד בזעיר אנפין ובאר האר"י הק' ז"ל שכאן השם הנאמר בתחלה הוא בזעיר אנפין והשם הנאמר אח"כ הוא בעתיקא כי אחר שמברר האדם א"ע בזעיר אנפין מנהיר לו השי"ת מעתיקא שכל ההסתר שהיה אצלו מקודם היה רק כדאיתא בזוה"ק (בא לד) אית למנדע טב ואית למנדע רע והדר להדרי לטב וזה ההסתר שהיה אצלו מלפנים היה רק משום שחפץ השי"ת להראות אותו את המכוון מהרצון ית' הנמצא בעומק זאת ההסתרה ג"כ וכל אותו ההסתר שהיה אצלו מקודם היה על דרך סלקא דעתו שעל ידו יצא המסקנא יותר בריוח ובלעדי זה הסלקא דעתך לא היה יתכן כלל שיגיע לזאת המסקנא כ"כ בריוח כענין שמצינו בגמ' (ב"מ פד) דאקשי ליה כ"ד קושיות ועל ידי זה ממילא רווחא שמעתתא וכל הקושיות שהיה מקודם היה רק בדרך סלקא דעתך למען שאחר כל התרוצים יהיה המסקנא יותר בריוח ככה מנהיר השי"ת להאדם אחר התשובה שכל ההסתרה שהיה גבי האדם מקודם זה היה משום שהשי"ת היה חפץ להראות לו מסקנת הקא משמע לן יותר בריוח לזה היה מוכרח שיהיה מקודם כ"כ בחושך והרבה קשיות ועי"ז יהיו תרוצים ג"כ ביותר וממילא רווחא שמעתתא: