חתם סופר/כתובות/יא/א

חתם סופר כתובות יא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעזה"י מה שחנני הי"ת בכתובות י"א ע"א סוגי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ליום של שבועו' תקע"ג לפ"ק:

אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו'. עיי' יבמות פ' החולץ מ"ב ע"ב ולכאורה צ"ע לשיטת רש"י מבואר במקרא מלא דעכו"ם מל בנו קטן בע"כ כדכת' וכי יגור אתכם גר וגו' המול לו כל זכר וגו' וא"כ נהי דנימא ר"ה הכי מיירי בשאין אביו רוצה למולו מ"מ לקמן דקאמר בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במה דעביד אבוהן משמע מהאי טעמא הוא ומשו"ה יכולי' למחות כשיגדלו וקשה תיפוק לי' דמדאוריי' הוא ואינם יכולי' למחות כלל וצ"ע לכאורה:

והנלע"ד עפ"י מה שהקשו שם תוס' על פירש"י ל"ל קרא דבן שהוא איש אי אתה מל בע"כ ת"ל מיפ"ת דאסורה עד אחר כל המעשים ואינו טובלה בע"כ:

ונלע"ד דאין ענין מילה דומה לטבילה דמילה אינה צריכה דעת הנימול רק שיהי' כוונת המל לשם יהדות לאפוקי לשם ערבי' וגבעוני'. אלא כל שמלו להכניסו בברית ישראל. ונהי כשהנימול מעכב ואינו רוצה לכנוס לדת הרי דעתו מעכבת ומשו"ה אין אדם מל בן שהוא איש בע"כ מפני שדעתו מעכבת. אבל מ"מ בן קטן שאין לו דעה לעכב. אעפ"י שגם אין לו דעת לקבל עול מצות. מ"מ המילה מועלת להתיר אביו לאכול בפסחי' ולכשירצה להתיהד מרצונו יהי' המילה למפרע מילה מעלייתא ואינו צריך לחזור להטיף דם ברית. וכ"ז במילה משא"כ טבילה שעיקרה קבלת עול מצות דאפי' אי נאמר שאין ההוצעה מעכב וגם אין ב"ד של שלשה מעכב בדיעבד. מ"מ בעי טבילה שתהי' לשם מצוה שעל ידו יכנס תחת כנפי השכינה ובעי דעת הנטבל ג"כ והשתא מיפ"ת לא מוכח אלא שלא לטבול ע"כ אבל לא מוכח שלא ימול ע"כ הוצרך להשמיענו דבן איש אי אתה מל בע"כ משום שדעתו מעכבת במילה. והשתא דאשמעינן דבן איש אי אתה מל בע"כ משום שדעתו המעכבת במילה מגרע כחו. א"כ מדכתי' עבד איש אתה מל בע"כ ש"מ לא איכפת לן בדעתו של עבד כלל. א"כ ממילא ה"ה שטובלין אותו בע"כ לרשב"א כנ"ל ליישב קו' תוס'. ומיושב קו' הנ"ל דבקטן אעפ"י שאביו יכול למולו בע"כ מ"מ אינו יכול להטבילו לולי דניחא לי' במאי דעביד אבוהן ואם הגדיל יכול למחות:

והא"ש דקאמר ר"ה מטבילין אותו ולא הוזכר מילה וכבר כ' בשיטה מקובצת דאפשר דצערא דמילה חוב הוא אין הב"ד יכולי' למולו אלא דא"כ ק' מי מהיל לי' ומה יועיל טבילת ב"ד בלא מילה והא"ש שאבותיו מלוהו בע"כ מדין תורה ועכשיו אין אביו בא עמו וקמ"ל שהב"ד מטבילי' אותו על דעתם:

ואין רחוק בעיני לומר דכולי שמעתת' אזלא לרב ששת התם פ' החולץ דס"ל דאע"ג דשייכי במצות אפ"ה אין טובלי' לשחרר בע"כ לחייבו במצות יתירות. א"כ מכ"ש קטן אע"ג שכבר נכנס במצות מילה עדיין צריך דעתו להטבילו לשאר מצות. ואי לאו דזכות הוא לו וב"ד זכין שלא בפניו לא היו יכולי' בידם להטבילו. והשתא נמי כשהטבילוהו כשהגדיל יכול למחות. וכ"ז לרב ששת אבל למסקנת דר"פ התם דמשחררי' עבד בע"כ כיון שכבר נכנס למצות בשעת עבדות אע"ג דגם זה הי' בע"כ כמ"ש הרא"ש שם לדעת רש"י דטבילת עבדות היא בע"כ וממילא כיון שנכנס לקצת מצות מטבילי' אח"כ לשחרר בע"כ. א"כ אפשר כיון דגלי רחמנא דמל בן קטן בע"כ ונכנס למצות מילה מיהת שוב טובלי' אותו בע"כ לקבל גם כל שארי מצות ודלא כסברא הנ"ל דלא פליג רחמנא בין מצוה למצוה וכיון שנכנס למקצת יכנס לכולו. וא"כ שמה"ד יכולי' לטובלו תו לא צריכא לטעמא דזכות הוא לו וממילא כשהגדיל אינו יכול למחות ודלא כר' יוסף. ומיושב פסק הרי"ף דמייתי הא דר"ה ולא מייתי הא דר' יוסף ותמהו עליו עיי' רא"ש דשמעתי' ובר"ן בשם רמב"ן ולפי הנ"ל ניחא. ואע"ג דכ' הרא"ש בפ' החולץ דלרי"ף אין מלין עבד בע"כ לשם עבדות. וא"כ נ"ל דוקא שתחילת קבלת המצות הי' ברצונו שוב משחררי' אותו בע"כ כיון שכבר הסכים במקצת. משא"כ קטן שמילתו הי' בע"כ מאן לימא להטבילו ג"כ בע"כ ומה דגלי גלי. מ"מ כבר כ' יש"ש שם ביבמות סי' נון שיגע ולא מצא איהו רמז בהרי"ף דס"ל כן ושא"א לקיים זה הפסק כלל. אלא טבילת עבדות היא בע"כ ואח"כ טובלי' אותו לחירות בע"כ כיון שכבר שייך במצות. וא"כ ה"נ הכא. ויבואר עוד בסמוך אי"ה:

ע"ד ב"ד תמהו בתוס' הא אין זכי' לקטן ורבי' תמהו לתמיהתם הא מבואר ר"פ האיש מקדש מנשיא א' למטה דעכ"פ ע"י ב"ד שמעמיד להם אפטרופוס. ובנה"כ סי' ש"ה הרעיש העולם בזה ואני תמה על תמיהתם התם ב"ד של ישראל על קטני ישראל כי הם אבי' דיתמי דידהו. ואפשר שכן נוהג מה"ת בכל האומו' שהרי ב"נ נצטוו על הדיני'. ואולי בי דינא וערכא נכרי' הוה אבוה' דקטני' אומותם. אבל ב"ד של ישראל מי שם לשר ושופט על קטני או"ה בני נכרי'. וא"כ אפי' יש שליחות לקטן מ"מ אין שליחות לעכו"ם וקו' תוס' עצומה. עד שאני תמה על תוס' דפ' בן סורר ומורה דמייתו ראי' ממתן תורה ומאי ראי' מתמן התם ב"ד של ישראל דקודם מ"ת הכניסו קטני אומותם לברית מ"ת עמם ואין זה ראי' לב"ד של ישראל שיכניסו בני נכרי' לדתינו:

ואפי' לזה שתי' התוס' דטבילתו וזכותו בא כאחד זה התי' אינו מועיל אלא לזכיות של עצמו או מדרבנן דאית לי' לקטן זכי' מדרבנן או לאידך תי' התוס' אפי' מה"ת אבל אי אין לו לקטן זכי' לעצמו כלל רק משום ב"ד לא שייך לומר דטבילתו ויהודתו וזכיותו ע"י ב"ד בא כאחד דז"א דמי הכניס הב"ד לכך להיות אפוטרופוס לבן נכרי להביא תחת רשותם ע"י טבילתם אותו והבן ס' זו:

ובלאה"נ דברי תוס' דסנהדרי' צ"ע מה הרוויחו במה שחדשו דמעשה בגופו יש לו זכי' מה"ת והוה מילה וטבילה מה"ת הרי עכ"פ צריכי' ליישב א"כ אמאי יכול למחות. והוצרכו לומר דעכ"פ קבלת הגירות בלב א"א עד שיגדל ויקבל עול מלכות שמים. והיינו שלא ימחה כמ"ש תוס' שם בביאור. וא"כ לדברי תוס' ע"כ מיום הטבילה עד שיגדיל קבלו הב"ד בעבורו ובשליחותו מדרבנן והרי הוא גר מדרבנן עד שיגדיל ונעשה גר דאורייתא. ובקטנותו עכ"פ צריכי' לומר יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה כשבא על אשה לא פסלה מן הכהונה ואם שחט ואחרי' רואי' אותו אוכלי' משחיטתו וכמ"ש הראשונים בכ"ז וא"כ מה הרוויחו תוס' התם בסברתם. ויש לדחוק כיון דעכ"פ מזמן גדלות ואילך הוא גר מה"ת. לא חשו למה שיעשו בקטנותו. דבלאה"נ נשמרי' ממנו שהרי יראים שמא ימחה לכשיגדל ויהי' שחיטתו נבילה למפרע וכדומה כל כיוצא בזה וצ"ע:

והנה מסקנת תוס' דשמעתי' כגי' דקטן אי' לי' זכי' מה"ת והיינו בדבר שהוא זכות גמור אבל אם יש בו קצת חוב לא ומשמע דבזה גרע כח ומזה שפט הט"ז בי"ד סי' ש"ה דאין לב"ד זכות לפדות בכור יתום משום דאית בי' קצת חוב דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו כשיגדיל דזה הוא איבעי' בתורם משלו על של חבירו אי מצי למימר מצוה דילי' הוא. ונהי התם קי"ל תרומתו תרומה ולא חיישי' למצוה. התם בגדול ומשום דרובו זכות ומיעוטו חוב אבל בקטן בעי' שיהי' כולו זכות אלו דבריו ז"ל:

ובנה"כ שם הקשה א"כ איך מטבילין גר קטן נימא בעינא למיעבד מצוה בעצמו לגייר עצמו בגדלותי' אע"כ למאי דקי"ל דתרומתו תרומה בתורם משלו על של חבירו. אך הך סברא דבעי' למיעבד מצוה אינו סברא כלל ואפי' חוב קצת לא הוי. ולדברי הנה"כ האלו צריכין לומר אע"ג דלא איפשט האיבעי' בדוכתי'. מ"מ איפשט' הכא מדברי ר"ה. וצ"ע א"כ מאי פריך מקמ"ל הא טובא קמ"ל דלא נימא דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו. אע"כ הכא בגר לא שייך זה. לא מיבעי' למסקנא דנכרי דטעם טעם איסורא בהפקירא ניחא לי' א"כ הוא עצמו יחוש אם יגדיל בגיות ויטעם טעם אי' תו לא ירצה להתגייר. אלא אפי' להס"ד דלא אסיק הך סברא מ"מ לא שייך לומר דהוה בעי למיעבד המצוה בעצמו דימחה שעה א' ויחזור ויגייר עצמו בגדלותו נמצא לא הפסידוהו כלום ממצותו ולק"מ קו' נקודת הכ' הנ"ל ואי משום מילה הא ר"ה לא הזכיר כלום ממילה ומכ"ש לפמ"ש לעיל שאבותיו מלוהו ע"כ מדין תורה ולא מיירי ר"ה אלא מטבילה וקבלת מצות ומזה לא הפסידוהו כלום:

ובדברי' אלו נ"ל דיקדוק דמייתי ש"ס סיפא דמתני' דאין חבין לאדם אלא בפניו והוא שפת יתר ועיי' שנדחק בש"מ. ונ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם פ"ד מזכי' ומתנה הלכה ב' המזכה לחברו במתנה וכו' המקבל ידו על העליונה אם רצה וכו' שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבי' לאדם אלא בפניו וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה אבל אם לא ירצה אין נותני' לו מתנה בע"כ עכ"ל מבואר מדבריו שיכול למחות במתנה שזכה זה בעבורו הוא מטעם אין חבין שאם הרשות ביד המקבל ה"ל זכי' אבל אם הוא מוכרח ה"ל חוב. והא"ש דבעי' להקשות מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו והו"מ לשנוי' דקמ"ל דלא לימא בעי למיעבד מצוה בעצמו בגדלותו. לכן מייתי סיפא ואין חבי' לאדם אלא בפניו. נמצא מוכרח מזה שהי' הרשות בידו למחות אם ירצה א"כ ממילא עדיין הדבר בידו לעשות המצוה בעצמו ולא הפסידוהו כלום וזכות גמור הוא לו ומאי קמ"ל:

ובזה י"ל מה שהקשיתי לעיל מה הרוויחו תוס' בסנהדרין דהא עכ"פ עדיין צ"ל דעקרו דבר מן התורה בקטנותו עד שיגדיל ולא ימחה דאז הא דנעשה גר מה"ת. ולפמ"ש ניחא דלשני תי' תוס' לעולם ק' כנ"ל הא הוי חוב לו לתי' א' הפסידוהו שלעולם ולדורי דורות יהי' הוא ובניו גרים מדרבנן בעקירת דבר מה"ת. ואלו הניחוהו לגייר עצמו בגדלותו הי' גר מה"ת. ולתי' ב' נמי דיש לו זכי' מה"ת מ"מ הפסידוהו דלא עביד מצוה בעצמו כקו' הנה"כ. וצריכי' לדחוק כמ"ש דהרי לא הפסידוהו שיכול למחות. וזה לא ניחא לתוס' דהתם עיין לשון רמב"ן דמייתי ה"ה פ"ד מזכי' הלכה ב' ויבואר לקמן אי"ה. אבל לשיטתם דהתם א"ש דלכשיגדיל ולא ימחה נעשה גר דאורייתא ממילא והוא עצמו עושה מצות הגירות במה שאינו מוחה שהוא כמו קבלת מצות ועול מלכות שמים ע"ש וק"ל:

נכרי בהפקירא ניחא לי' וכו' מה שמקשי מה הפסידוהו הא אם יהי' ניחא לי' בהפקירא לימחה וליזל לכשיגדיל לק"מ למעיין ומבין בדברי רמב"ן שבה"ה פ"ד מזכי' הלכה ב' הנ"ל וק"ל. אך הא קשיא לי לר"פ דפ' החולץ מ"ב הנ"ל דעבד נמכר בע"כ לע"כ ושוב טובלי' אותו שנית לבן בע"כ. וא"כ מה הפסידוהו. הרי יכולי' אבותיו למוכרו לעבד והקונה ישחררנו והכל בע"כ. וכיון דלא הפסידוהו לא שייך לומר חוב הוא לו כמ"ש תוס' גיטין א' ע"ב ד"ה בגיטי נשים בשם הירושלמי ע"ש. ולפמ"ש לעיל דלר"פ כשם שיכול למול בנו בע"כ ה"נ יכולי' הב"ד להטבילו בע"כ אח"כ כיון דשייך כבר במצות מילה מיהת א"כ אתי' ש"ס הכא לרב ששת התם ולק"מ דאפי' אם ימכרנו לעבד אינו יכול לשחרר בע"כ והוה ס"ד אמינא דנכרי בהפקירא ניחא לי':

ומיושב היטב דברי הש"ס דהא ודאי עבדא בהפקירא ניחא לי'. וכ' שיטה מקובצת דש"ס משני דר"ה קמ"ל לר"מ דלרבנן לית להו עבדא בהפקירא נ"ל ולהתוס' גם רבנן מודו הכא ומ"מ שפת יתר הוא. ולהנ"ל ניחא דאכתי ק' מה הפסידוהו הא יכול למכרו לעבד ונהי שאינו יכול לשחררו בע"כ. מ"מ אח"כ יהי' לו השיחרור לטובה ולזכות להפטר מעבדות. ע"כ מסיים הש"ס דלר"מ מיהת עבדא בהפקירא נ"ל ונ"ל יותר להיות עבד מלקבל עליו עול מצות והוי חוב קמ"ל דבקטן לא שייך זה:

הגדילו יכולי' למחות צל"ע כיון דהגירות מיתלי תלי וקאי במחאתו של זה וה"ל ממש כתנאי ע"מ שירצה אבא דקיי"ל שלא ימחה הוא. ואמרי' בגיטין כ"ו ע"א דלמ"ד תולה בדעת אחרים אין ברירה לא יכול להתנות כן וא"כ הכא דתלי בהמחאתו של הקטן כשיגדיל. וא"כ אפי' כשלא ימחה אינו גר ע"י טבילת ב"ד דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. ואפי' אם נאמר דר' יוסף ס"ל יש ברירה בתולה בדעת אחרי' ולר"ה אה"נ אינו יכול למחות ז"א דהא כתבתי לעיל כל שאינו יכול למחות איננו זכות אלא חובה כמ"ש רמב"ם פ"ד מזכי' ומתנה הנ"ל. ולפי הנ"ל א"ש דלהלכתא קיי"ל כרב פפא דפ' החולץ דב"ד מטבילי' אותו מדאורייתא ולא משום זכי' כלל ואיננו יכול למחות באמת וזה ראי' ברורה להרי"ף:

וכעין זה נ"ל קו' הפלאה זצ"ל לס"ד דקיי"ל עובר לאו ירך אמו והמזכה לעובר לא קנה איך משכחת גר קטן מה"ת ולהנ"ל י"ל תוס' לא הוצרכו לדחוק ולומר דמיירי במעוברת וכמ"ד ירך אמו אלא לסוגי' דשמעתי' דאתי' כרב ששת. אבל למאי דקיי"ל כר"פ משכחת שפיר גר קטן מה"ת:

בהלכות מילה והנה בטור י"ד סי' רס"ח מייתי דברי כה"ג דחשו"ק אין מגיירי' אותם מפני שאין להם דעת להתנות עמהם. אבל קטן נמול ע"ד אבותיו. ותמה הטור מ"ט פסק דלא כר"ה וב"י נדחק. ונוראות נפלאתי שהרב כה"ג מייתי הא דרב הונא בסוף בעובדא דיוסף בן פרנך ממזר אנסיב לי' עצה לישא שפחה בגיותה ולמול הולדות ואח"כ ישחררם בטבילה בפני ב"ד דאר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ואין צריך להתנות עליו דעבד משתחרר בע"כ כיון שכבר הי' מחויב במצות בעבדותו. א"כ הרי קמן דמייתי הא דר"ה ופסקו. אבל האמת יורה דרכו בשנדקדק דכה"ג מתחיל בלשון גירות חשו"ק אין מגיירין ומסיים בלשון מילה נמול ע"ד אבותיו אבל הענין דס"ל האב מל בנו בע"כ אבל לא להכניסו לטבילה בע"כ ואע"ג דהטבילה כיון שהוא מעשה בגופו יכול לזכות בעצמו כדעת דר"פ בן סורר ומורה. מ"מ התנאי בקבלת מצות א"א לקבל בלי דעתו ומה תועלת בגירות. ע"כ דקדק וקאמר חשו"ק אין מגיירי' היינו להתנות עליו ולהטבילו. אבל נימול דייקא ע"ד אבותיו דוקא. ואי תקשי הא דרב הונא נימא ר"ה ס"ל דב"ד זוכי' בעבורו בענין תנאי קבלת מצות. וכל שהוא משום זכי' יכול למחות וס"ל לר"ה יש ברירה. אבל אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וא"א לנו לקבל חשו"ק. נהי דלהטבילו היינו יכולי' מ"מ כיון שא"א להתנות עליו מה יועיל הטבילה. אמנם בעובדא דיוסף בן פרנך שייך כבר במצות כשהי' עבד ואינו צריך להתנות עליו. וא"כ מטבילין אותו ע"ד ב"ד כדר"ה דהטבילה שהיא מעשה בגופו הוי זכי' לעצמו ואינו יכול למחות ולא תלי' בברירה. ותנאי הקבלה אינו צריך כלל וא"ש דברי כה"ג ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף