חתם סופר/חולין/קמב/א

חתם סופר חולין קמב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דליגבינהו ולקנינהו. נראה דרב יהודה הקיש אקן שיגביהו האם ולא תהיו כנפי' נוגעת בקן באופן אלו בא עתה לוי בר סוסי ומצא האם מעופפת ואין כנפי' נוגעת הי' פטור מלשלח ע"כ קנה הביצים ע"י חצרו. אבל לוי בר סוסי בעצמו אלו בא ומצא אם רובצת ממש לא סגי לי' להקיש על הקן ע"ד שתהי' מעופפת כיון שהוא רוצה לזכות בהבנים צריך ושלח ממש עד שתצא מתחת ידו. אבל רב' יהודה דלא רצה ליקח הבנים עתה רק עשה להגביה האם ואם ימצא לו האם מוגבה אז מותר ליטלה וממילא קני' חצרו הבנים ומוקני' לר' יהודה בסודר ועמ"ש בזה הש"ך סי' רצ"ב:

בתוס' ורא"ש ב"מ ט' ע"א מוכיח משמעתין מהס"ד אי למקנה לקנינהו בסודר ש"מ הגבהי קונה ע"י כחו אפי' אינו תופסו בידו פ' אע"ג דמסקנא דשמעתין לא מיירי בהגבה' האפרוחים לקנות אלא בהגבה' האם מ"מ מוכח כן מהס"ד ופשוט ודברי יש"ש בשמעתין נפלאו ממני:

מתניתין לא יטול אדם אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע כ' יש"ש היינו אפי' לשלחה במקום משולחת נמי לא. דמה שמשהה אותה מלשלחה עד אחר כל המעשים הללו היינו שחוטת השחיטה וטבילת החי' בדם ציפור השחוטה וההזי' עם עץ ארז ואזוב אעפ"י שסופו לשלח מ"מ השיהוי הוא איסור וכבר כתבתי לעיל כי כן משמע מתוספתא שנתן טעם משום שנעבדה בו עבירה ולא משום דהוה עשה ול"ת אע"כ אשלוחה קאי אעפ"י שסופו לשלח מ"מ כבר נעבדה בו עבירה ודלא כשאגת ארי' סי' ל"ג. גם דבריו שם מאוד תמוהים מש"ש כאשר יבואר לפנינו אי"ה: ונ"ל ראי' ברורה ליש"ש הנ"ל מדקאמר אם מצוה קלה שהיא כאיסור וכו' וק' דלמא משום דמיירי קרא בלעשות שלום בין איש לאשתו שהוא חשוב יותר מכמה איסורים ע"כ שכרו מרובה ומנ"ל לשארי מצות שבתורה וצ"ע לכאורה:

וצ"ל הא כ' רש"י לעיל קמ"א ע"א ד"ה אסור בתשמיש המטה כמ"ד במ"ק ז' ימי ספירו כש"כ ימי חלוטו עכ"ל נמצא למאי דקיי"ל ימי ספירו ולא ימי חלוטו אין כאן עשיית שלום. ואע"ג דכ' שאגת ארי' הנ"ל דמשכחת לי' בנולד לו נגע אחרת בימי ספרו שאז א"א לטהר מספירה זו עד שיטהר בציפרים מהחלטה שני' כיון שא"א לגלח בימי חלוטו במ"כ טעה ולא ראה ס' שיטה מקובצת ב"מ ל"א ע"א בשם הרא"ש דהיתר תשמיש המיטה לא תלי' בקרבנותיו ומכיון שהערב שמשו של יום ז' לספירתו אעפ"י שלא הביא קרבנותיו ביום ח' ולא גילח מ"מ מותר בתרומה וגם בתשמיש וא"כ היתר תשמיש אין לו שום תלי' בתגלחת. ויפה כ' רש"י דלמ"ד ימי ספירו ולא ימי חליטו. אין כאן עשיית שלום בין איש לאשתו. והא דלא קאמר הניחא למ"ד ימי ספיר' כש"כ ימי חלוטו. אבל למ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו מאי איכא למימר. כבר כ' שיטה מקובצת שם דלא בעי למימר הכי משום דהו"מ למימר גם לאותו מ"ד איכא עשיית שלום קצת דלא ניחא לאשה להזדקק לו בימי חלוטו ע"ש וצ"ל רש"י לא פי' כן משום דלשון ש"ס דמייתי קרא וישב מחוץ לאהלו משמע דאתי כהך מ"ד דימי ספירו כש"כ ימי חלוטו אך לא הומ"ל הניחא משום דהומ"ל ולמידחי כנ"ל אבל האמת אינו כן דלמאי דקיי"ל כמ"ד ימי ספירו ולא ימי חלוטו לא צריך קרא תשלח למצורע כלל דאין כאן עשיית שלום אלא למידרש מיני' שצריך לשלחו ביד ממש ולא סגי בהקשת הקן שתפרח האם אלא צריך ליטלה בידו ולשלחה כמו שהארכתי לעיל וכדאמרינן קמ"א ע"ב במה משלחה וכו' וכפי' ראשון של רש"י וכפסק הרמב"ם עיין לעיל. נחזור לענינו דמשנתינו אתי' כהלכתא דאין כאן עשיית שלום ויליף שפיר ק"ו לכל מצות שבתורה. וממילא לפ"ז קשי' רישא מ"ש מצורע דנקט ה"ל למימר לא יטול האם אפי' לדבר מצוה קיני זבים וזבות ויולדת ומ"ש מצורע ומאי אולמי אע"כ למשולחת קאמר אעפ"י שסופו לשלחה מ"מ אסור משום שנעבדה בה עבירה בשיהוי שעה א' וכיש"ש הנ"ל:

ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסור וכו' מכאן יש להוכיח דלא כחו"י סי' סי' ס"ז שאפי' אינו רוצה ליקח הבנים כלל מחוייב לשלח האם בכל קן שרואה. וא"כ צריך להתעכב מדרכו כדי לקיים מצות שלוח הקן ואדהכי בטיל משווקי' ואיכא הפסד טפי טובא וכדאמרינן במס' ב"מ גבי טעינה ופריקה וכמ"ש מג"א סי' תרע"א סוף סקי"ב ע"ש. ובתשובתי סי' ת"ץ אסרתי למי שרוצה לקיים מצוה הנ"ל בשבת. משום דאם אינו מקיים המצוה כמצותה לא מיבעי' דלא עביד מצוה אלא מצער בע"ח נמי לשלח האם מעל בני' שלא לצורך נטילת הבנים לעצמו. ולא לצורך מצוה וא"כ איכא בשבת ס"ס להחמיר א' שמא אין הלכה כחו"י הנ"ל שאם אינו רוצה בבנים אין מצוה בשלוח כלל ואת"ל מ"מ מצוה לשלח ספק דלמא הלכה כהרמב"ם שצריך לשלח ביד שיאחזו האם בידו בכנפי' וישלחנה ובשבת הוה מוקצה והעמידו דבריהם בשב ואל תעשו ואפי' במצות שופר שלא לחתכו בדבר שיש בו משום מוקצה וא"א לקיים שילוח אלא ע"י הקשת הקן להפריח האם. ולרמב"ם לא קיים בזה מצוה ואכזריות איכא ומצוה ליכא שב וא"ת עדיף כך העליתי שם:

ק"ו למצות חמירות שבתורה. יש לחקור איזה הם קלות ואיזה חמירות אם כריתות ומיתת ב"ד כבסוף פ"ק דשבועות לזה לא צריך ראי' וק"ו כיון שענשם מפורש כרת ואבידת נפש א"כ שכרם אריכות ימים ודביקת הנפש במקור חיים ואם חמירות שהוצאתם מרובה לא מצינו זה שלא העמיס הקב"ה עלינו מצוה שעומס עולה מרובה וקרא צווח לא קנית לי בכסף קנה ואחז"ל סממני קטורת היו גדלים בארץ ישראל שהעזים אוכלים ממנו ומשו"ה בפ' לולב הגזול כשרצה לומר פרי עץ הדר הוא פלפול מייתי אין א"י חסרה כלום שאלו היתה חסרה פלפול כבר היו לנו ראי' שאין עץ הדר פלפול שלא הטריח הקב"ה דרכי' דרכי נועם. ואין אדם צריך לבזבז על קיום מ"ע הון רב כמ"ש בש"ע בהלכות לולב בי"ד סי' קנ"ו וא"כ לא יתכן לתאר זה מצוה חמירה. ע"כ נלע"ד וגם מסידורו של רבינו הקדוש שסידר משנה זו בסוף מס' חולין. שיש לה המשך לדיני מס' זו והוא עפ"י מדרש דמייתי רבינו יונה מביאו רשב"א בחי' לעיל פ"ק מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר מצוה א' נצטוה ולא מצי למיקם בה. ואלו ישראל אדם מטריח אחר בהמה מתאוה ומשתוקק לאכול בשר כדכתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר והוא טורח בבדיקת סכין ושוחט מומחה. ולבסוף מוצא סירכא בריאה כ"ש. הרי זורקה לכלב כי בא"י לא שכיחי גוים למכור כ"א בזול גדול כמ"ש תוס' לעיל קט"ו ע"ב הרי איבד ממונו וטרחתו וכלתה נפשו לאכול והרי ריקם מכל וכל ואין פוצה פה ומצפצף ומהרהר ח"ו ואומר ברוך שנתן תורה. וכן חתן מתאוה ליום חופתו ושמחת לבו ובשעה שרוצה לזווג אומרת כשושנה אדומה ראיתי כחרדל ופורש הוה סוגה בשושנים ע"ש. זהו נ"ל מצוה חמורה דאתי' מק"ו משלוח הקן אשר לא עמל ולא טרח בה. ובשלהי מס' נדה לא סידר רבי זה משום דהתם לא הוציא ממון על זה ועוד שמותרת לו אחר זמן עכ"פ ומשא"כ הכא משליכה לכלב ובשלהי מס' זבחים לא סידר זה משום דלא התאוה לאכול ממנו למלאות תאותו כי קדשי ה' המה. משא"כ בשחיטת חולין דנצטרפו כל אותן הדברים שאיוה נפשו לאכול בשר והוציא גם ממונו וטרח כל הטורח ושוב משליך לכלב זהו יותר ויותר מכל הנ"ל ואתי' בק"ו משלוח הקן:

ולנעוץ סופה בתחלתה של מסכת. ראה והבט קדושתן של ישראל בכל זאת הכל שוחטין אפי' אינו מבורר לנו שהוא מומחה משום חזקה רוב מצויין או אפי' כל מצויין מומחין הם כמ"ש הראשונים דהאי רוב כמו כל ולאו דוקא אצל שחיטה אלא בדיקה וניקור כמ"ש ר"ן בשם ראב"ד בסוגיא דמכריזין דחזקה על ישראל כל המצויין אצל מצות מומחין ומהימן ע"א על שחיטה ובדיקות טריפות אפי' שוחט ובודק לעצמו וצריך להשליך לכלב ולהפסיד כל טרחו וממונו ותאות לבו ומ"מ כולם נאמנים על זה ולא הוציא אלא חרש שוטה וקטן זולת זה כל ישראל נאמנים. ואלו הי' שכר מצוה בהאי עלמא עדיין לא היו חידוש כל כך כי מצפה לתשלום שכר. אך ע"י מעשה דר' יעקב דשכיחי בעו"ה דמגיע לצדיקים כמעשה הרשעים בעה"ז וצריך לומר שכרו טמון לעולם התחי' ואפ"ה הכל שוחטין זו הוא מנפלאות קדושת ישראל. ואולי הואיל וכתיב כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים דברים רכים שלא להגיד להם אלא שכר מצות ותגיד לבני ישראל אלו הזכרים שאומרים להם דברים קשים כגידים. א"כ באמת אין להאמין לנשים על השחיטה כמ"ש הלכות א"י בתוס' לעיל ריש מסכתא. ולא תיקשי ממשניות דריש מכילתין ובפ' דזבחים דמשמע נשים נאמנים על השחיטה התם קודם דחזא ר' יעקב עובדא כדמוקמי' מתניתין דמס' קידושין ל"ט ע"ב ומתניתין ריש פאה דלא כר' יעקב אבל לר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אנשים נאמנים ולא נשים וק"ל:

והנה יש לדקדק התם בקידושין דמשני רבא הא מני ר' יעקב היא משמע משנתינו דלא כר' יעקב וק' הא מעשה חזי והול"ל כאן קודם מעשה כאן אחר מעשה. וע"ש מ' ע"א רמי רבא וכו' ועיקר קושייתנו מ"ט לא חשיב שלוח הקן בדברים שאוכל פירותיהם בעה"ז ומשני מצוה שיש לה פירות וכו' והקשה מהרש"א חי' אגדות הא ע"כ מתניתין דפיאה דלא כר' יעקב דהא לר' יעקב גם שכר כיבוד אב ואם אינינו בעה"ז כדחזי מעשה. וא"כ תיקשי מתניתין דקידושין דקתני כל העושה מצוה א' וכו' וצ"ל כתי' ש"ס מצוה א' יתירה משא"כ כיבוד או"א אם היתה שקולה מכרעת וא"כ מאי קשי' לי' לרבא. פי' כוונת קושיתו דהא דתנן כל העושה מצוה א' מטיבין לו הא אתי' לי' לתנא במאי דתנן במשנתינו מק"ו דשלוח הקן ומוקמי' התם מצוה א' יתירה על זכיותיו משא"כ כיבוד או"א אם היו שקולה מכרעת ומאי קושי' לי' לרבא. ונ"ל ה"ה ק"ו נמי אהש"ס דקידושין דתי' אם היתה שקולה מכרעת ולא תי' כמו שתי' ש"ס ארומיא דרבא בשלוח הקן ושארי מצות דאתי' מק"ו דילי' אוכל מהקרן בעה"ז וכיבוד או"א אוכל פירותי' בעה"ז. ונ"ל לישב בעזה"י דס"פ החולץ פליגי רבנן ור"ע רבנן ס"ל אם זכה מוסיפין ור"ע ס"ל משלימין ולא מוסיפין דכתיב את מספר ימיך אמלא ולדבריו צ"ל למען יאריכון ימיך רוצה שיאריכו כפי קצבתם ולא יתקצרו בעוונותם ע"ש. וצ"ל ר' יעקב דחזי מעשה ס"ל מוסיפין לו ולמען יאריכון ימיך שיוסיפו לו משו"ה הוה קשי' היכן אריכות ימיו אבל למען דס"ל משלימין ולא מוסיפין ולמען יאריכון ימיך היינו שלא יתקצרו מקצבתם א"כ לק"מ ממעשה דר' יעקב דלמא כבר הגיע לקצו ואין עוזר לו והיינו דקאמר רבא הא מני ר' יעקב היא פי' לעולם משנתינו נמי אחר מעשה נישנית אלא ס"ל משלימין ולא מוסיפין ולא קשי' להו מעובדא דר' יעקב וברייתא כר' יעקב דס"ל מוסיפין לו והוה קשי' לי' ע"כ מוקי לי' ליום שכלו ארוך וא"ש:

והא דלא משני ש"ס דמתניתין דעושה מצוה א' מטיבין לו היינו שמאכילין אותו מן הקרן ובכיבוד או"א מטיבין לו מפירותיו והקרן קיים. י"ל דהיה קשי' לי' אי הטבת עה"ז ינוכה מקרנו א"כ דיו במה שהוא חי ימי קצבתו בטובה אבל שאוכל קרנו מ"מ מסתיין שיחיו חייו הקצובין לו בטוב ובנעימות. אבל למה הוא לו שיאריכו עוד ימיו יתר על קצבתו כדי לכלות קרנו לגמרי ולא ישאר לו לעה"ב מאומה ואיך תנן מטיבין לו ומאריכין ימיו הלא האי אריכות ימיו ריעותא הוא אע"כ מטיבין לו מפירותיו והקרן כלו קיים ע"כ פריך ממשנת כיבוד או"א והוצרך לתרץ אם היא שקולה מכרעת:

ולפ"ז רבא דאמר הא מני' ר' יעקב היא וכתבנו לעיל כוונתו. דמשנתינו אתי' כמ"ד משלימין ולא מוסיפין א"כ למסקנא זו לק"מ ק' ש"ס ולא צריך לומר אם היו שקולה מכרעת אלא הא בקרן והא בפירות וכמו שתי' רבא ארומי' דלי'. ולרבא לית לי' כלל הך שינויי דאי היתה שקולה מכרעת ומיושב ק' מהרש"א הנ"ל וק"ל ועיין מ"ש בסמוך אי"ה:

תניא אר"י אין לך כל מצוה שבתורה שאין ת"ה תלוי' בה עיין קידושין ל"ט ע"ב דמוקי אביי דעבדי' לי' יום טב היינו הכנה בעה"ז להטיבו בעה"ב. והקשה תוס' היינו לר' יעקב דוקא ועדיין לא אסיק הא דר' יעקב. ולפע"ד לק"מ דוודאי אשיג ואשיג דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא בעולם הנשמות אחרי הפרד נשמה מהגוף וגופא בלע בעפרא ונשמה שוכנת באור עליון בגן עדן העליון. אך קשי' לר' יעקב הני קראי דכתיב בכיבוד או"א למען יאריכין ימיך על האדמה ומשמע על האדמה בעה"ז ובשלוח נמי אע"ג דלא כתיב על האדמה משמעות הקרא והארכת ימים משמע בעה"ז ע"כ קשי' לי' ומוקי לי' במילתא אחריתא בתחית המתים דוקא שהוא חיבור נשמה עם הגוף וחיים בעה"ז בא"י ובג"ע התחתון שבעה"ז כמבואר כל זה ברמב"ן בשער הגמול ולק"מ קו' תוס' אפירש"י:

והנה הלח"מ פ"ז מהל' דיעות הקשה אהרמב"ם ואהראב"ד שם הא ר' יעקב אמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואיך כ' שניהם צדיקים נכתבים לאלתר לחיים. והנה אם קושיתו מטעם מעשה דר' יעקב וא"א להכחיש המעשה אם מכח זה קשי' לי' לק"מ כמ"ש לעיל דלמ"ד משלימין ולא מוסיפין אין הכרח לדר' יעקב. אך מה אעשה שהרמב"ם פ"ט מהל' תשובה כ' היא עצמו למען יאריכון ולמען ייטב בעולם שכלו ארוך וטוב וכל שכר העה"ז והיעודים שבתורה רוצה לומר שיתנו לו משמים הכנה שיכול לעבוד ה' ולקנות לו חיי עד וההפך ברשע עיין שם. וק"ש מנ"ל לרמב"ם זה אי לא ממעשה דר' יעקב וי"ל דהנה מדקדקים התם קאמר מצוה א' יותר על זכיותיו דומה כמי שקיים כל התורה והוא שפת יתר שלא הי' צריך אלא לומר כאן במצוה יתירה וכאן שקולה מכרעת ומה לו לומר שדומה כאלו קיים כל התורה. והנה יש כאן ב' דרכים ושניהם לא יכונו:

הדרך א' הזכיר מהרי"ט בחי' קידושין דהעושה מצוה א' יתירה על זכיותיו הרי עלו זה כנגד זה החובות נגד הזכיות ושוב נשאר לו מצוה א' היתירה אשר על ידי אותה המצוה הנשארת מטיבין לו ומאריכין לו. וזה לא דא"כ בכיבוד או"א אם שקולה מכרעת כיון שעלו כל זכיותיו והוצג ערום כיום הולדו איך יתכן בשביל הכרעה קטנה הלז הנשארת מטיבין לו כמו שאפי' מצוה א' אין בידו. ועוד קיי"ל אין מצוה מכבה עבירה ולא עבירה מכבה מצוה אלא בעל הגמול ית"ש פורע על כל א' בפ"ע וא"כ ליתא להנ"ל. הדרך השני שהמצות והעבירות כולם נרשמים והאחת המגרעת היא המטיבה לו ומארכת ימיו. ובכיבוד או"א אין צורך למצוה יתירה אלא אפי' אם רק שקולה מכרעת בצירוף מחצה זכיותיו. אלא לפ"ז ק' ומחצה עונותיו מה יעשה בהם הלא אין הקב"ה וותרן ואם יהיו שמורים לעונשים עה"ב א"כ יקבל שכר מצותיו בעה"ז יעונש עונותיו בעה"ב והאי הטבה הרעה היא וצ"ע. ועכצ"ל כך הוא המדה שלעולם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא נהי דלא אסיק אדעתי' דר' יעקב שיהי' זה בעולם התחי' אבל הוה ס"ל שהוא בעולם הנשמות. ודכתיב למען יאריכון ימיך על האדמה ודחוק נמי במתניתין מטיבין ומאריכין בעה"ז היינו שיהי' לו הכנה לעבוד הי"ת וההפך בהרשע מונעים ממנו מנוחת העה"ז שלא יוכל לקנות חיי עולם הבא. והשתא מי ששקול מחצה עונות ומחצה זכיות אין מטיבין ומאריכין לו להיות לו הכנה לתיקון נפשו כי מי יאמר שיכין לטוב לו דלמא יהיו שמור לבעליו לרעתו שהרי שקול הוא אך אם רק מצוה א' יותר על עונותיו הקב"ה דן אותו כאלו קיים כל התורה לענין זה שמאמינים בו שיבלה יתר ימיו בתשובה ומע"ט ומטיבין לו בעה"ז להיות לו הכנה להטיב לנפשו. ובכיבוד או"א אפי' אם רק שקולה מכרעת שעתיד להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ומטיבין לו הכנה ושפיר הוצרך לומר כאלו קיים כל התורה רוצה שמאמינים בו שיתקן דרכיו למעלליו ודינו של הרמב"ם מוכרח לכאורה אפי' אי לא קיי"ל כר' יעקב:

היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו. זהו לשון קרא דכתיב גבי כיבוד אב ואם למען יאריכון ימיך ימיך למען ייטב לך. אמנם בקידושין הגירסא בהיפוך היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו והוא לשון הקרא בשלוח הקן למען ייטב לך והארכת ימים. וטעמא בעי לשינוי הלז. ונלע"ד לישב בעזה"י הנה כל המפרשים תמהים הא עדיין לא קיים כיבוד אב להביא גוזלת ורובם אומרים אה"נ כיבוד או"א בכדי נקטי' ועיקור הוכחה של ר' יעקב משלוח הקן ועיין בס' מעשה רוקח על המשניות מהמקובל הגאון מה' אלעזר שהי' אב"ד באמשטרדם ח"י מתוקים על זה האופן ע"ש ולפ"ז במצות כיבוד וחבריו שיש להם פירות מודה ר' יעקב שאוכל פירותיהם בעה"ז ומתניתין דפאה א"ש כר' יעקב. אך זהו דוחק דכיבוד או"א בכדי נקטי'. ובתוס' רי"ד בקידושין נדחק שכבר קיים גם כיבוד או"א שכבר השליך הגחלת מהבירה לקרקע ולפ"ז הראי' גם מכיבוד או"א ואפי' במצוה שיש לה פירות ס"ל לר' יעקב שתלוי בתחית המתים אך זה דוחק גדול:

ולפע"ד י"ל כפשוטו דאמרינן לעיל קמ"א ע"ב והשתא דאר"י אמר רב אסור לזכות וכו' כל היכי דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכי' לי' וכו' ע"ש היטב. והנה ע"כ בעובדא דר' יעקב מיירי בבירה של האב דאי בבירא של אחר הא יש בו גזל משום דרכי שלום ואיך יאמר לו הביא לי גוזלת ואי בבירה של בן הא קיי"ל כיבוד משל אב ולא משל בן אע"כ בירה של אב הי'. וכל זמן שהאם רובצת על הבנים אין הבנים קנויים להאב ויכול קטן ליטלם כנ"ל אך מיד שבא הבן הזה וקיים מצות שלוח והפריח האם מעל הבנים בזו רגע נקנו הבנים להאב ע"י חצרו נמצא קיים כיבוד אב נהי שהאב צוה לו הביא לי גוזלת ועדיין לא גמר מצות האב להביאם לידו ממש מ"מ כבדו במה שהקנה לו הגוזלת ע"י חצרו ושפיר קיים שלוח וכיבוד ושפיר הוה הוכחת ר' יעקב משניהם ומשו"ה הכא בשמעתין מייתי היכן אריכות ימיו והיכן טובתו שהוא קרא דכיבוד לומר אפי' כיבוד שהיא מצוה שיש לה פירות נמי תחיית המתים תלוי בה. אך התם בקידושין רבא הוא דאמר הא מני ר' יעקב היא ורבא הא משני לעיל קמ"א ע"ב ביצה עם יציאת רובא היא איחייב' בשלוח ע"ש בגליון ש"ס שהגירסא היא אמר רבא:

ושוב אמרינן והשתא דאמר ר"י אמר רב אסור לזכות וכו' משמע רבא לא הוה ס"ל או לא שמיעא לי' הא דר' יהודה אמר רב ולפי סברת רבא ליתי' לתירוצו הנ"ל ולרבא לא קיים כיבוד אב ואין הוכחת ר' יעקב אלא משלוח ולא מכיבוד ע"כ מייתי היכן טובתו והיכן אריכת ימיו שהוא קרא דשלוח דמכיבוד לא מוכח מידי די"ל בכיבוד מודה ר' יעקב דיש לה פירות בעה"ז ולפ"ז אין הכרח למ"ש מהרש"א ח"א הנ"ל דמתניתין דפאה ע"כ דלא כר' יעקב ולהנ"ל לרבא לשיטתו שפיר אתי' כר' יעקב:

דלמא מהרהר בע"ז הוה. הרא"ש פ"ק דר"ה כ' הא דאמרינן ה' קודם שיחטא האדם היינו במהרהר בע"ז אפ"ה אין הקב"ה מענישו עד שיעשה מעשה ג"כ ואז מצרף גם המחשבה ומקשים א"כ מאי פריך. ש"ס בשמעתין הא לא בא לכלל מעשה ובקרבן נתנאל שם תי' כיון דנאנס ומת ומשו"ה לא אתי לכלל מעשה ה"ל כאלו עשה מעשה ע"ש ודברי' צע"ג עכ"פ טרם שנפל ומת ועדיין לא נאנס לא הי' לו ליפול ולימות וליאנס:

אבל הנלע"ד בזה דס"ל המהרהר בע"ז כל כוונת מחשבתו לעשות המצוה ההיא לשם צווי של בעל ואשרה ונהי על מחשבת ע"ז לא נענש משום דעדיין לא בא לידי מעשה מ"מ גם מן מצות כיבוד ושלוח לא יקבל שכר שהרי לא עשאן לשם ה' כ"א לשם ע"ז שלו. וזה מרומז בלשון רש"י בקידושין שם וז"ל ודלמא אותה שעה מהרהר בעבירה הוה ולא היו לבו לשמים עכ"ל היינו כנ"ל. ומזה הטעם קיי"ל מומר לע"ז אסור לאכול אעפ"י שאין סתם מחשבתו לתקרובת ע"ז אלא משום שאינו בר זביחה אעפ"י שמקיים כל התורה אך הוא מקיימה עפ"י ציווי בעל ואשרה ואפי' רב ענן דפליג לעיל וס"ל מותר לאכול משחיטתו ויליף לי' מיהושפט ואחאב מ"מ היינו דר"ל אין סתם מחשבתו כנ"ל אבל אם בהדיא הרהר כך שהוא שלוח הקן הזה עפ"י ציוות ע"ז שלו בוודאי שלא יועיל לו ושפיר פריך ולק"מ אהרא"ש:

תיהני לי' ותגן עלי' דע כי גם בלא מעשה דר' יעקב נמי קשי' לאלקינו איך כ' בתורה ואיש כי יקח אחותו חסד עשה ערות אחותו גילה ונכרתו לעיני בני עמם פי' רמב"ן שימותו בנוער לעיני בני עמם בני דורם ואין זה כשאר כריתות שאפשר שיהיו בעה"ב שהוא נכרת מדביקת העליון אלא ימיתו לעיני בני עמם. והנה כתיב בכיבוד או"א יאריכון ימיך על האדמה שמשמעתו ג"כ בעה"ז וא"כ בלא מעשה דר' יעקב מי שבא על אחותו וגם כיבד אביו ואמו ושלוח קן הרי עשה תורתו פלסתר אם יחי' ואם ימות יהי' איך שיהי' נשארה ק' לאלקינו וא"כ מה צורך למעשה דר' יעקב. וי"ל דבלא מעשה ה"א מי שבא על אחותו ונתחייב להכרת לעיני בני עמו שוב אין מספיקין בידו לכבד אב ולא לשלח קן וכי מי ששלח קן וכיבד אביו ונשכר למען יאריכון ימיך שוב אין חטא כרת בא על ידו. אך ר' יעקב מעשה חזא ואי ס"ד כבר הרהר בע"ז טרם שעלה לבירה לא היו לו להספיק בידו לעלות לבירה ואם כבר עלה לבירה ושוב הרהר הי' לו עלי' לבירה להגן שלא יזדמן הרהור ע"ז אע"כ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

לישנא דר' חוצפית המתורגמן ראה. ולא הסתכל בעשרה הרוגי מלכות והרוגי ביתר שהיו בימיו כי ידע כי לימוד תורה אעפ"י דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך מ"מ כיון שאינינה אלא עבודה צפונה גם שכרה צפון טמיר ונעלם מעין כל. אפי' העוסק בתורה ברמ"ח אבריו בפה ולשון מ"מ כל אלו האיברים אינם אלא שלוחי המצפון לשם ה' לכוון ההלכה אל אמתת כוונה ראשונה של נותן התורה ית"ש וע"ד שפירשתי הפסוק כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה פי' לא יהי' חפץ העוסקים לחדש חדשים לבנות בית חדש על שמו אני קרתי ושתיתי מים זרים כי כל נגד שמא אבד שמי' אך תחלת חפצו וכוונתו תורת ה' חפצו להשיג דברים ישנים נאמרים מפיו של הקב"ה למשה בסיני וזהו חפצו בתורת ה' ולא בשל עצמו. ואמנם ע"כ עי"ז ובתורתו של עצמו יהגה יומם ולילה כי חושב מחשבות אולי כך כוונת הקרא או המשנה או ההלכה אלא לפ"ז תקשה כך וחוזר וחושב מחשבה אחרת אולי כך עד שלבסוף משיג האמת מה שהי' חפץ ה' וכדכתיב אם תחפשנו ככסף וכמטמונים. אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. ע"כ אם בתורת ה' חפצו וכל מגמתו. ועי"ז בתורתו יהגה יומם ולילה. והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר לא ימוש מעשות פרי ה"נ יגעתי ולא מצאתי אל תאמן כי א"א לבהמ"ד בלא חידוש. אשר פריו יתן בעתו דייקא כי לפעמים אינו משיג האמת עד אחר מחשבות רבות ועיונים עמוקים כי מן ה' עת לכל חפץ מתי יוציא חידוש זה וימצא ס' זו וכדכתיב יצפין לישרים תושי' שהקב"ה צופן וטומן התשוי' עד זמנה והיינו פריו יתן בעת"ו, ומ"מ ועליהו לא יבול כל הסברו' והס"ד והה"א שעלה בדעתו בתחלה לא ישיבו ריקם לגמרי כי יש בהם אור ה' וכל אשר יעשה יצליח אם אומר ב' או ג' אופנים הכל אמת כי כל אשר יעשה יצליח כי כמו האילן שעושה כמה פירות וכולם טוב למאכל ונחמד למראה ה"נ כל אשר יעשה יצליח:

נחזור לענינינו אפי' עוסק בפיו ולשונו לומד ומלמד מ"מ עבודה צפונה היא בלבו של אדם ושכרה צפון ע"כ לא קשי' לי' מהרוגי מלכות וכדומה אך המתורגמן היא היפך מהנ"ל אפי' יש בו דעת ותבונה מ"מ אין לו רשאי להוסיף אפי' כל שהוא ממה שאמר לו ולחש לו הדרשן והוא יסביר ויתרגם הדברים ויסבירם אל השומעים וכעובדא דרב ורב שילא ביומא גבי קריאת הגבר ע"ש. וזה אין עבודתו אלא בלשונו לא במצפונו וע"כ תמה לשון שהפיק מרגלית תלחך עפר כי ראוי על עבודת אבר גשמי לשלם שכר גשמי ולכל הפחות שלא תלחך עפר והוא לא ידע שגם זה לעולם שכלו ארוך בתחיית המתים יומתק לשונו בחכו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו וכ' האר"י ז"ל שזה רמז בקרא איש לשון בל יכון בארץ איש חמס רע יצודנו למדחפות, איש לשון הוא ר' חוצפית המתורגמן לא יכון בארץ בעה"ז כי שכרו שמור לטוב הגנוז אך "איש" חמס "רע ר"ת "אחר" איתן יצודנו למדחפות שיכשל בזה:

למען ייטב לך בעולם שכלו טוב. צ"ע בפ' אין דורשין אמרינן אחר ראה מט"ט יושב וכ' זכיותיהן של ישראל אמר למעלה ליכא ישיבה ולא קפיצה ולא עיפות ולא שינה א"כ ח"ו ב' רשויות יש ולא ידע כי זמן א' ניתן למט"ט רשות לישב לכתוב זכיותיהן של ישראל א"כ משמע הא גרמה לי'. נקדים תחלה ליישב שינוי בכיבוד או"א כתוב למען יאריכון ימיך ואח"כ למען ייטב לך ובשלוח הקן כתוב תחלה למען ייטב לך והדר והארכת ימים. גם ליישב מה לשון עולם שכלו ארוך מה לשון שכלו ארוך. וי"ל כי העה"ז נהי שאין בו טוב מוחלט מ"מ יפה לצדיק שעה א' בתורה ומע"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב והוא עלה מעלה מעלה יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. אמנם בעה"ב היפך מהנ"ל יש לו תענוג שאין אחריו תענוג וכליו טוב אך כאשר תחלת השגתו ותענוגיו כה יהי' לעולם ונקרא עומד ע"כ הזמן מאריך לו והוא היפך ממאי דכתיב והי' בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה הי' נחשבים ז' שנים כימים אחדים. וזה הוא ההיפוך נראה בעיניו ארוכים כי הכל הולך על תמונה א' לא יוסיף ולא יגרע ולא ישתנה ע"כ נקרא עולם שכלו ארוך אע"ג שכלו טוב מ"מ כלו ארוך מבלי שינוי כנ"ל:

ונבוא אל המכוון בעזה"י כי מה שאין למעלה לא ישיבה ועיפות וקפיצה הכל הוא מטעם שאין שינוי חילוף ותמורה באותו העולם אבל אי הי' שם בנמצא חילוף ותמורה הי' שם עיפות וישיבה כמובן לכל יודע קצת בחקירות חכמה. והנה הזוכים בעה"ז להנות מפירות מצותו כמו בעלי גמילות חסד וכיבוד או"א זוכים ונהנים בעה"ז מעין עה"ב לכן בעה"ב אין הטובה להם חידוש כל כך כי כבר טעמו בעה"ז מעין עה"ב אך אריכות ימים הוא נתחדש להם כי מיד בבואם לעה"ב הם עומדים על עמדם מבלי עולים למדרגה אחרת ע"כ בכיבוד אב ואם קדם למען יאריכון ימיך קודם הטבה. אך בשלוח הקן ובכל המצות דאתי' מיני' בק"ו שאין להם פירות בעה"ז ולא טעמו בעה"ז מעין עה"ב. כשבאים לעה"ב קדמה להם הנאת טובת תענוג העה"ב קודם שירגישו אורך ימים ע"כ כתיב למען ייטב לך והארכת ימים וכל זה הבין אלישע אחר בתחלה אך כל זה או נניח שלמעלה באותו עולם אין שינוי וחילוף שייך אורך ימים יום שכלו ארוך ועל דרך שכתבתי. אמנם כשראה אחר מט"ט יושב א"כ א' משתים או שיש חילוף ועיפות למעלה א"כ הדר תיקשי קרא למען יאריכון ימיך דא"א לפרש עולם שכלו ארוך שהרי גם שם יש שינוי או נאמר אין שינוי אך ב' רשויות חלילה ומט"ט יושב כעין ראיתי ה' יושב על כסא ח"ו ע"כ פקר והוא לא ידע כי המלאך משתנה לפי שליחותו וכשהוא מט"ט נשתלח לכתוב זכיותיהן של ישראל להטעימן בעה"ז מעין עה"ב ובעה"ז יש חילוף ותמורה ולאותו שכר ג"כ יש חילוף ותמורה בעה"ז וכשמט"ט עוסק נשתנה גם הוא לפום שליחותו ויושב ולעולם למען יאריכון ימיך ליום שכלו ארוך:

אודה לה' חסדו ורב טובו אשר עזרינו לסיים מס' חולין. ולצד עילאה חידושי תורה מלין ע"ג מילין, כתובים על השיטה גוילין. הלכות רוחות תילי תילין, יהיו לרצון וריח ניחוח ע"ג מזבח עולין. גם עד זקנה ושיבה. אל יעזבינו עד אגיד זרועך לדור לכל יבא גבורתך. סיימנו בלימוד הישיבה פה"ק פ"ב יום א' א"ח דשבועות תקצ"ד לפ"ק הוא יזכינו להתחיל ספרים אחרים ולסיימם לכבוד שמו הגדול אמן:

אמר המו"ל קורא נכבד פה נדרי לך אשלם אשר הבטחתיך בהקדמת מלין אשר ערכתי לספר זה הבט ימין וראה שם ואף כי אם אך למלאות הנייר אשר נשאר הי' די איזה ענין מעט הכמות מ"מ לא חסתי על ממוני והנני נותן לפניך קונטרס ארוך המכיל דרוש במאמר רמי בר תמרי ועליך לעיין בס' הזה בהחדושים לדף ק"י בהמסכתא במאמר זה ותבין שרבינו הגדול המחבר זצ"ל ישב ז' נקיים על כל טיפה דיו שבספרו הגדול הזה ומזה תדין על כל הס' כלו שהוא מיעוט המחזיק את המרובה ע"ד תן לחכם ויחכם עוד:

מס' חולין דף ק"י רמי בר תמרי פתיחה לדרוש ש"ש תק"ע פה"ק פ"ב בסוגיא דנעילה פוטרת של ערבית שלהי מס' יומא.

פתיחה יל"ד טובא מה לו להאריך רמי בר תמרי דהוא רמי בר דקולי ולא הוה סגי לי' לקרותו בשם א' לבד. ב' וכי לא הי' לו מה לאכול במעלי יומא דכפורי כ"א ללקט כחלי נשלכים ולטרוח לאוכלם חוץ לתחום הלא טוב הי' ללקט כבדא וכוליתא כדלעיל בחולין צ"ה ע"ב ר"נ מנהרדעא וכו' דמההוא עובדא למדו הראשונים להשליך בעיה"כ בני מעים על הגגות. ג' מ"ט לא שאיל לו מיד על התפילין בבואו לפניו. ועוד יותר מוקדם הי' לו לשאל על הציצית דתפילין אינו אלא שב ואל תעשה משא"כ טלית בלא ציצית ה"ל בטול מ"ע בקום ועשה. ד' חזיני דחריפת טובא איזה חריפות ראה בו. עד מה לו ולחריפות שלו וכי מקנא הוא לו. ותשובתו קשה יותר שבא להתפאר באתרי' דר"י אחוינא לך חורפאי ואין זה דרכם של ת"ח דמשני במסכתא:

ריש מלין אומר ליישב מ"ש לית לך חומרי שיצא משם וחומרי שהלך לשם. והנה ידוע מן הראשונים דהך מתניתין מיירי באין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אין צריך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם. ורק בסיפא דהך מתניתין תנן ואל ישנה מפני המחלוקת דמיירי אפי' בדעתו לחזור שאין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מ"מ בפרהסיא אל ישנה אלא בצנעה או חוץ לתחום וא"כ ה"ל לאתויי הך סיפא ולא הך דנותנין עליו חומרי וכו':

הנה הט"ז ביו"ד סי' קכ"ג סק"ח הקשה מהכא לשיטת ר"ת דלא שרי' בדפורצני עד שתמדן במים וגם שיהוי יב"ח. א"כ מה הועיל הכא באומרו אחר יב"ח הוה אכתי דלמא לא תמדן במים. ושמעתי מתרצים ומטו בי' משמי' דהגאון מ"ה זרח ז"ל דאדרבא מהכא מוכח כשיטת ר"ת דאל"ה מאי קושי' דלמא מיי"נ הוה, הא שרי' מטעם ס"ס דלמא לא הוה מיי"נ ואת"ל מיי"נ דלמא כבר עבר עליהו יב"ח. אע"כ אפי' עבר יב"ח אכתי איכא ספיקא להחמיר שמא לא נתמדו במים ומשו"ה לא מועיל ס"ס הנ"ל ודפח"ח:

ולולי דבריהם הייתי אומר למעיין שם בתוס' דע"ז מ"ש ר"ת גבי דורדי' שכל זמן שלא נתמדו יקראו שמרים ואח"כ נקראו דורדי' ומשו"ה אמר סתם דורדי' אחר יב"ח שרי'. א"כ ה"נ נימא בדפורצני דכל זמן שלא נתמדו נקראו חרצנים בלשון חכמים ולאחר שנתמדו יקראו פורצני אע"ג שהאמת הוא שתרגום חרצנים פורצני מ"מ בלשון חכמים אינם משתמשים בלשון פורצני אלא כשנתמדו ומשו"ה קאמר הש"ס סתמא פורצני אחר יב"ח שרי' משום שידוע הי' להם דפורצני היינו כשנתמדו. ולק"מ קו' ט"ז דכיון שאמר דטוינהי בפורצני הרי כבר הזכיר לו שנתמדו במים ולא הוצרך להוסיף אלא שהי' לאחר יב"ח. ומיושב נמי קו' ת"ח שם בע"ז דלאיזה צורך אמר דפורצני אחר יב"ח שרי' הא מתניתין היא החרצנים יבשים מותרים ומסתמא הלכה כרבנן. ולפי הנ"ל נ"ל דמתניתין מיירי מחרצנים שהי' נסך בלחותן דלהכי נקראו חרצנים של גוים. ובש"ע מיירי שלא הי' נסך כלל רק שהגוי תמדן במים והואיל והתמד יש לו דין יין לברך בפה"ג ה"ה שנעשה נסך עתה במגע גוי לכן אמר פירצני דארמאי ר"ל אעפ"י שבהיותו חרצן לא הי' דארמאי כי לא נתנסך מ"מ עתה שנעשה דארמאי בהיותו פורצני שתמדן במים צריך להמתין מיום התמד יב"ח לייבש אותו הלחלוחית. ובזה י"ל מה שקשה לכאורה הרי במדינתם הי' הבציר בתשרי כדאמר להו רבא לרבנן ביומי תשרי לא תתחזי קמאי. וכיון דבמעלי יומא דכפורי בשל על פורצני יבשים. כי על לחים לא יכול לצלות בשר וע"כ ביבשים והם ע"כ משל אשתקד ימי תשרי והו"ל יב"ח ומאי הרעיש ר"ח את העולם. אע"כ כנ"ל דמיום שנתמדו במים מונין להם יב"ח ופורצני היינו שנתמד וא"כ שפיר אמר דלמא דיי"נ הוה שנכרי תמדן והשיבו שהכיר בהם שהי' אחר יב"ח:

אלא דלפ"ז ק' כיון שהי' בודאי אחר שתמדן ולא חסר רק זמן יב"ח א"כ הא ה"ל ס"ס וכקו' הגאון הנ"ל:

וליישב זה נ"ל משום דאמר רב יהודא אמר שמואל בזבחים ע"ד ע"א דבע"ז אפי' ס"ס אסור והאי רמי בר דקולי הא תלה עצמו למיכל כחלי משום שהוא מאתרי' דר' יהודא דאכל כחלי וא"כ ממ"נ גם בחומרו ינהג אחריו והיינו דמייתי לי' מרישא דמתניתין דחומרא מקום שיצא וחומרי מקום שהלך דבודאי ר"ח ידע ושמע מהאנשים שהביאו לפניו שמצאוהו אוכל כחל חוץ לתחום ושנצלה בדפורצני, והי' כוונת ר"ח מיד לשאול לו איך לא חשש לספק יי"נ אלא משום שהי' יכול לומר לו סמכתי להתיר מכח ס"ס ע"כ שאל לו תחלה על אכילת הכחל והוציא האמתלא מפיו משום שהוא מאתרא דר' יהודא דאכל כחלא א"כ קשה מיי"נ דלר' יהודא ס"ס אסיר בע"ז וא"כ ק' עליך ממ"נ אי דעתך לחזור אסור לך ס"ס כחומרא מקום שיצא משם. ואי אין דעתך לחזור א"כ נותנים עליך חומרא מקום שהלך לשם ואפי' חוץ לתחום נמי אסור:

ועיין צמח צדק סי' פ"ט דמסיק דהמוציא מציאה בסרטי' ופלטי' כופין להחזיר משום לפנים משורת הדין אלא שמחלק שם בין עני שאין כופין ובין עשיר שכופין ומייתי לי' מדר' יהודה אזיל בתרי' דמר שמואל וכו' בב"מ כ"ד ע"ב ובאחרונים כ' דלאדם חשוב כופין אפי' בעני מההוא דב"ק למען תלך בדרך טובים. ואקדים עוד מ"ש הטא"ח ססי' ל"ח בשם שמושא רבא שאין להניח תפילין מי שלא למד כך וכך תורה ומשנה וש"ס ע"ש והטור הקשה על זה וכ' שאביו הרא"ש ז"ל דחה זה מהלכתא והרב"י והב"ח קיימו ואמרו דודאי בשעת תפלה מחוייב כל אדם להניח תפילין אך להניח כל היום מחזי כיוהרא אי לא מוחזק ומפורסם לאדם חשוב. והנה נראה דר"ח רצה להקשות לו מיד מ"ט לא מנחת תפילין אלא משום שאפשר שאינו רוצה להחזיק עצמו באדם חשוב משום יוהרא לכן שאל לו תחלה דלמא דגזל הוה והי' יכול להשיב לו בסרטי' ופלטי' ובאמצע הדרך הרי הם של מוצאו דמסתמא לא נכנס לתוך הכרם ליקח פורצני ואפ"ה לא השיב כן אלא דקדחי בי' חילפי ור"ל השליכם הבעלים והפקירם ומ"ט לא תי' לו פשוט אע"כ משום דעכ"פ הי' ראוי להזהר מחמת חשיבותו והוא מחזיק עצמו לאדם חשוב א"כ מ"ט לא מנחת תפילין:

והנה שם רסי' ל"ת מייתי מג"א קושי' ב"י מ"ש חולי מעיים דפטור מתפילין הלא כל מצטער פטור מתפילין ועפ"י דברת מג"א יש לתרץ שכ' לחלק דמצטער יכול להחמיר על עצמו משא"כ חולי מעיים ומוכיח לי' מרמי בר דקולי שהי' חולי מעיים ולא החמיר על עצמו. ונ"ל זה התי' יוצדק למאן דלית לי' כהירושלמי דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולדידי' אסור למצטער לישב בסוכה וה"ה להניח תפילין וא"כ אין בין מצטער לחולי מעיים ולא כלום:

והנה נ"ל דודאי מיד הי' לו לשאול על הציצית כמ"ש לעיל שהוא ביטול מ"ע בקום ועשה אלא משום שהי' יכול לומר שהוא כסות המיוחד ללילה שפטור אפי' ביום, ואי משום שאדם חשוב ראוי להחמיר מפני מראית העין ז"א דהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. אך עתה שאל לו על התפילין והשיב חולי מעיים היא וק' קו' מג"א דהל"ל סתם מצטער הוא וע"כ משום שא"כ הי' לו להחמיר על עצמו, א"כ ש"מ דס"ל דיכול להחמיר על עצמו ולא נקרא הדיוט א"כ מ"ט לא רמית חוטא, והשיב לו טלית שאולה היא ואר"י טלית שאולה פטורה והכא לא שייך להחמיר על עצמו משום דכשמחזיר הטלית לבעליו אסור להתיר הציצית ונמצא מפסיד ממון ובכי האי גוני ל"א שיחמיר על עצמו היכי דאיכא פסידא כמ"ש מג"א לענין ניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממוני':

מ"מ מזה הבין רמי בר דקולי דר"ח שלא שאל מתחלה על הציצית ס"ל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ע"כ כד אתיוה להאי גברא דלא הוה מוקרי אבי' א"ל שבקוהו דאין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ולכאורה משמע אין הב"ד מוזהרין אבל אם ירצה הב"ד לכופו זכור לטוב. וכמ"ש תוס' ב"ב ח' ע"ב ד"ה אכפי' וכו' לדעת הריצב"א ע"ש:

אבל לר"ח לשיטתו דס"ל הפטור מהדבר ועושיהו נקרא הדיוט אסור לו לכופו וע"ז יפה אמר ר"ח חריפות טובא כי ניכר איך הבין דבר מתוך דבר. ואמנם רצה בזה במ"ש חריפות טובא הוא ע"פ מה שמקובלני ממורי הגאון זצ"ל שאין התלמיד זוכה לתכלית השגתו האחרונ' כל זמן שהוא חוסה תחת כנפי רבותיו עד שיפרד ממנו לגמרי ויש לזה ראיות דלא מצינו שום מעלה ליצחק ולא גילוי שכינה עד אחר מיתת אאע"ה וכן ליעקב עד שיצא מבאר שבע ואז חלם לו והיינו ר"ח הרגיש בעוצם חריפותו של זה והי' סבור שזה הוא ע"כ השגתו האחרונה. וא"כ ע"כ אין דעתו לחזור אצל רבו ר' יהודה. וא"כ כיון שאין דעתו לחזור הדרי קו' לדוכתה איך אכל כחלי. והשיב לו טעית כי אתה סובר שאין חריף גדול מזה עד שאתה חושב שזה הוא קצה האחרון מהשגתי. לא כן אדרבא באתרא דרבי יהודה שם אחוי לך חורפאי טפי טובא. והשגתי האחרונה תהי' עוד יותר מזה הרבה. וליישב יתר הדקדוקים אקדים לפרש פסוק בפ' השבוע כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ארץ זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלקים אחרים ועבדום וניאצוני והפר בריתי וגו' וענתה השירה הזאת בכם לעד כי לא תשכח מפי זרעו פירש"י כאן הובטחו שלא תשתכח תורה מישראל. וצ"ע מה ענין להבטחה בכאן ואין כאן אלא מקום עונם על עזבם ה' ולא להבטיחם בטוב, גם יל"ד אריכות הקרא ארץ זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן, גם איך יארע ע"י שאכל ושבע ודשן שיפנה אל אלקים אחרים וכי למגן נתן לנו ארץ חמדה טובה אלא שנאכל ונשבע מטובה וקרא כתיב אביך הלא אכל ושתה וטוב לן והכי הו"לל ורם לבבך ושכחת אלקים. ועוד מה לשון ופנה אל אלקים אחרים ועבדום הול"ל בקיצור ויעבדו אל נכר ומה לומר ופנה אל אלקים אחרים:

אבל י"ל בהקדים משאחז"ל ודוד הוא הקטון הוא בקטנותו מתחלתו ועד סופו כשם שבקטנותו הקטין אצל מי שגדול ממנו בחכמה ה"נ בגדלותו ושאל למפיבושת רבו יפה דנתי יפה זכיתי ע"ש וקשה מ"ש גבי שארי צדיקים הוא אברהם הוא אהרן ומשה דרשינן הוא בצדקו מתחלתו ועד סופו ובדוד לא אמרינן אלא בקטנותו ולא בצדקתו והלא קיי"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וי"ל דודאי בחטא דבת שבע מבואר שלא חטא מראי' ברורה דמייתי ש"ס פ' במה בהמה אפשר מי שכ' בו וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום יחטא, אך חטא אחר יש והיינו במה שנשא יפת תואר ועי"ז הוליד אבשלום כמ"ש חז"ל שכל הנושא יפת תואר סופו להוליד בן סורר ומורה, ואדרבא הואיל וכתיב וה' עמו זה מגדיל החטא עליו כאשר יבואר ולא הי' ח"ו בצדקו מתחלתו ועד סופו לולי שהכתוב מעיד עליו שהקטין עצמו מתחלתו ועד סופו ועי"ז חוזר לתמותו וצדקתו כמאז, והוא דודאי קשה מאוד לאמור שהתורה התירה יפת תואר ואמר שלח לתקלה שסופו יוליד בן סורר ומורה. אבל הענין הוא כל מה שאסר רחמנא שרא לן כוותי' משום לא תחסום שור בדישו ליתן מקום ליניקת הקליפה עכ"פ כי א"א הורישו מכל וכל כי אז יתגבר על האדם ביתר שאת ויגרשנו מן הארץ ורגיל אני לפרש פי' נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים כי ידוע שהקליפות נקראים רעבים לינוק מהקדושה והקב"ה נותן יניקה לאלו הרעבים ע"י שמתיר דברים האסורים. והנה יפ"ת הוא מהדברים ההמה ולא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר, והעושה כן כדי להנצל מהיצ"ה וממה שהוא יותר רע מזה קדוש יאמר לו וה' חפץ בזה, אך מי שהוא צדיק ולבו חלל בקרבו ואין לו לירא מהם ומהמונם ויש לו ראי' ברורה ע"ז וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום לזה ודאי רע ומר לאכול או ליהנות מאלו האיסורים והוא מגרה הקליפה בעצמו וזה הוא שסופו להוליד בן סורר ומורה נמצא ממאי דכתיב גבי דוד וה' עמו מעורר עליו חטא במה שנשא יפ"ת אמנם להצילו גם מזה החטא הוא כי אמנם האמת כן הוא שהלכה כמותו בכ"מ. מ"מ הוא לא האמין בנפשו לרוב ענותנותו שהקטין עצמו ושאל לרבו מפיבושת יפה דנתי ומשו"ה חשב בנפשו שצריך הוא ליקח יפ"ת נמצא במה שאמרינן הוא הקטן שהקטין עצמו מתחלתו ועד סופו עי"ז היא בצדקו מתחלתו ועד סופו:

והנה שבח א"י זבת חלב ודבש, אם שהוא כפשוטו בלי ספק מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה' כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא דבש וחלב תחת לשונך כמו הדבש המוציאין מקליפת התמרה והחלב מוצא מקליפת הנחל שעלי' כן פירות א"י ולרמז לדבר זבת חלב ודבש ס"ת אותיות "שבת" כי בכל מאכלי' קדושה כמו סעודת שבת ע"ד שאמרו על הלל כל ימיו אכל לכבוד שבת. ואמנם ואכל ושבע ודשן מורה על מאכלים שהם מסטרא דקליפה אעפ"י שאין בהם איסור כי התורה התירה נגד יצ"ה לתת מקום לקליפה מ"מ הם נגד המשחיתים ורמז לדבר ס"ת של ואכל ושבע ודשן אותיות נע"ל כמו ר"ת "נחש "עפר "לחמו, ונבוא אל המכוון בהקדים כי אלקים אחרים יאמר כמה פעמים על הס"ם וכת דילי' והנה אמר הקב"ה כי אביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש והי' יכולים ליהנות מהמותר הגמור שאין בו סיג, והם יניחו זה ואכל ושבע ודשן ליקח יפ"ת ולאכול מאכלים כאלו בשר תמותות שחוטות. ואם שואלים להם מ"ט ככה עשיתם מה הדוחק המביא אתכם לזה. ופנה אל אלקים אחרים רוצה לומר פונה בפיו לאמור תירץ שעושה כן משום אלקים אחרים להנצל מהקליפות ויצ"ה. ובאמת אדרבה עי"ז יגרה היצ"ה עד שלבסוף ועבדום וניאצינו והפר בריתי כי מי שעושה כן בלא צורך נכשל בו, אך אם יאמר נא ישראל מי מפיס שהוא ללא צורך על זה אמר וענתה השירה הזאת לפניו לעד היינו התורה בכלל נקרא שירה כמ"ש רמב"ם על ואתם כתבו לכם השירה תהי' התורה על זה לעד שהי' ללא צורך שהרי חזינן דלא תשכח מפי זרעו, ואלו הי' ח"ו שוכן ביניהם הטומאה לא הי' התורה מצלחת כמו דמייתי הש"ס ראי' מוה' עמו דגבי דהע"ה וא"כ הם עשו ללא דוחק ע"כ נכשלו בזה:

והנה בחולין אמרה ילתא לר"נ מכדי כל מה דאסר רחמנא שרא לן כוותי' וכו' בעינא למיכל בשרא בחלבא אר"נ לשמעי' זוויקי לה כחלא. ולהבין מ"ט אמרה בעינא למיכל בשרא בחלבא ולא הי' לה אלא לאמר בב"ח מאי שרא לן כוותי'. ועוד צע"ג הא שרא לן בשר עוף ובשר בהמה נמי בכבוש, אבל לפי הנ"ל יובן כי היא אמרה כך הלא חזינן כוונתו של הקב"ה להתיר מעין האסורים נגד היצ"ה וכן עשה בב"ח להתיר בשר עוף לכבוש ואתו רבנן ואסרו בשר עוף ואסרו כבוש ועתה בעינא למיכל בשרא בחלבא ובמה אמצא לרוות רעבוני, נמצא אתם רבנן קלקלתם תקנתו של נותן התורה ית"ש והשיב לה עדיין לא אסרנו הכל שהרי השארנו כחל:

וע"כ חושב אני כלפי שכ' השל"ה שמצות אכילה בעיה"כ הוא כעין שעיר המשתלח לסתום פי ס"ם שלא יערב שמחתינו בתענית יה"כ ע"כ זה השלם רמי בר תמרי רצה לסתום פיהם במעלי דיה"כ בכחל דוקא שהוא ממש מזה הענין ומצא מין את מינו וניעור ומשו"ה לא לקח כבדא וכוליתא ודוקא כחל והוצרך להטריח חוץ לתחום ולטווינהי שם בפורצני כי כל כוונתו הי' לשם שמים כנ"ל. ושלא יהי' זה ח"ו חסרון בחק השלם ההוא שיהי' צריך לזה ע"כ רמז לנו הש"ס כי קרה לו מה שקרה לדהע"ה כי באמת הי' הוא שלם בתכלית ולא הוצרך לכל זה ע"כ נקרא בר תמרי כי הדבש המנוקה מסיג נקרא בר תמרי שהוא בנו של התומר והיוצא ממנו כמו שנקרא שמן זית בנו של הזית סוף מס' הוריות ע"ש וכן הי' זה כולו דבש מזוקק. אמנם הוא קורא שמו בר דקולא בנו של הדקל דהיינו התומר שעדיין לא הוסר הקליפה ממנו הוא בנו ופרי' של הדקל והוא חשב כן בעצמו שהוא רמי בר דקולי ע"כ אכל כחלי אבל באמת הי' בר תמרי:

והנה לפמ"ש לעיל צריך להבין בסורא דלא אכלי כחלי א"כ תיהדר לדוכתה קו' ילתא בעינא למיכל בשרא בחלבא ובמה ינוצח היצ"ה אם נאסור בב"ח מכל וכל וי"ל דודאי בכל האסורים מותר שלא כדרך אכילתן והנאתן ודי בזה. אך בפומבדיתא ס"ל בב"ח דלא כתיב אכילה בגופי' אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ובאמת תלי' זה בפלוגתא עמ"ש מהרש"א בפסחים נ"ו ע"א בתוס' ד"ה שאני היכל. ומשו"ה הוצרכו להתיר כחל. לזה נ"ל טענת ר"ח עם רמי בר תמרי שראה שטרח עצמו לילך חוץ לתחום ולאכול כחל בעיה"כ וע"כ מטעם הנ"ל ולא רצה למיכל בב"ח שלא כדרך הנאתן אלא כחל וע"כ משום שאסור כיון דלא כתיב אכילה בגופי' א"כ קשה דלמא מיי"נ הוה ולא הו"מ למימר דלצלות על גחלי הפורצני הוה שלא כדרך הנאתן דגם בתקריבות לא כתיב אכילה בגופי' ממש עמ"ש תוס' בע"ז י"ב ע"ב ד"ה אלא וכו':

ובמסקנא א"ל חזינא דחריפת טובא ר"ל א"כ נתקיים בך וה' עמו ולא תשכח מפי זרעו ומה לך למיכל כחלי והשיב לו לא כן כי אני מרגיש בנפשי ששכחתי כי אלו הות באתרא דרב יהודה אחוינא לך חורפאי ועתה בבואי לכאן שכחתי ע"כ אכילנא כחלי:

קצת דבר אגדה

פ"ק דחגיגה ג' ע"א שבת של מי היתה של ראב"ע ובמה הותר האגדה היום בפ' הקהל וכו' אם אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע טף למה באו ליתן שכר למביאהם וא"ל אין הדור יתום שראב"ע שרוי בתוכו. והקו' מפורסמת שהרי בקרא מבואר ובניהם אשר לא ידעו וגו' גם מה ליתן שכר למביאהם וכי אין להם שכר טוב בעמלם בקיום מ"ע של הקהל ומ"ש הך מ"ע מכל מ"ע דעלמא ולזה י"ל כך דלע"ל בעולם התיקון שיהי' בב"א כתיב כי כלם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם כי יערה רוח ה' על עמו באופן שאפי' עוברים שבמעי אמם יאמרו שירה כמו שהי' כבר קצת דוגמא לזה בעברם ים סוף. והנה אם נשער משאחז"ל בשעה שהחכם יושב ודורש והעם שומעים הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. ואם זה בחכם מחכמי הדור שופט שבימיו וקבוץ מעט עם. ואנשים כמוני אשר בכל השנה איש לדרכו פנינו. אם נערוך לעומת זה הקבוץ הנבחר כל ישראל בכללם השרוים בארץ והי' זה מקצה שנת השמטה כל השנה שבת לה' קדושים וטהורים ובסוף עשו ימי תשובה ויה"כ ואח"כ נקבצו ובאו במקום קדשו בית המקדש והדורש הוא המלך היושב על כסא ה' והעם עומדים ואזנם אל ס"ת אין ספק שמהראוי שיערה רוח ה' עד שלא ישאר טף שלא ידע את ה' כאשר יהי' לע"ל וזה הי' תמיהת ראב"ע אם אנשים באים ללמוד נשים לשמוע א"כ טף למה באו לא הי' להם להיות בבחינת טף כלל. אלא כולם ידעו את ה' ובא כמתרץ ליתן שכר למביאהם והוא עפ"י מה שאמר מרע"ה ליתרו אל נא תעזוב אותנו וגו' והי' מן הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך ופירשנו כונתו כך כי עיקר טובתו של אדם להטיב לאחריני וללמד דעת לאחרים ולע"ל אשר לא יאמר עוד איש לרעהו וגו' כי כולם ידעו את ה' יהי' עיקר טובתינו ללמוד עם או"ה אשר יבואו ויאמרו לכו ונלכה באור ה' ויורנו מדרכיו. והנה מרע"ה חשב אז שיעבר את הירדן ואי הי' נכנס לא"י הי' אז עולם התיקון והי' כולם יודעים את ה' ע"כ ביקש מיתרו שילך עמהם כדי שיהא להם גר צדק שיוכלו להטיב עמו ללמדו אורחת ה' לזה שאמר והי' מן הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו ר"ל אחד המיוחד מהטובות הגדולות שייטיב ה' עמנו. הוא שנזכה להטיב לך כי זולת זה אין חפץ בכל הטובות והנה גם בזמן ההקהל הי' מהראוי שיערה רוחו על הקטנים אלא שעדיין לא הגיע זמן עולם התיקון שיאמרו או"ה לכו ונלכה וגו' ע"כ הניח הטף כמו שהם שיזכו האבות על ידיהם לחיי העה"ב ללמדם דעת והיינו ליתן שכר למביאיהם:

אמנם יל"ד עוד מ"ט שאל דוקא מה אגדה הי' היום ולא שאל על דבר הלכה ותו מה אמר ראב"ע אם אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע. בקרא משמע בהיפוך למען ישמעו קאי אאנשים ולמען ילמדו דבתרי' קאי אהנשים דכתיב בתר אנשים. גם מה לשון אין הדור יתום:

ונ"ל בודאי עיקר הקפידא שהאנשים ישמעו ר"ל יאזינו ויקבלו עול התורה והמצות בלבותם במעמד הנבחר ההוא. אמנם הנשים אין קפידא בקבלתם בלב רק שילמדו שלא תאמר לא ידעתי ולא שמעתי מצוה זו מעולם. אבל אין קפידא בקבלתה כי החיוב על הבעל לכוף את כל בני ביתו לעבודתו והקב"ה רצה בזה שלא תהי' התורה תלוי בנשים שדעתן קלות. ואח"כ יתפנה גם היא אחרי עצת אשתו. ע"כ תלה השמיעה והקבלה באנשים והלמוד בעלמא תלה בהנשים ואז יבואו הטף לראות הפלא הזה איך אבותיהם נכנעים לה' ותורתו ויגדלו גם הם ביראת ה'.

אמנם באם האנשים אינם מקבלים בלבם רק נכנסים לדרשת החכם ללמוד כי נחת ינחתו בו אבל לא עלה על לבם לעשות ולקיים לבסוף נשים מושלים בו כאשר בעו"ה אנו רואים בעינינו שזה כל פרי חטאתם באמרם מה לי לעשות וא"א לי לכוף אשתי ובני ביתי וא"כ לקבוץ כזה למה יבואו הטף ולמה יראו אלו הקטנים יגיעי החכם לריק ולמה יתרגל בעבודה זו וראוי הי' לאסור באיסור גמור מבלי הביא הטף לבה"כ בעת הדרשה והיינו דקאמר ראב"ע אם אנשים באים ללמוד ר"ל אם הגיע הזמן בעו"ה שאנשים אינם באים כ"א ללמוד א"כ ממילא נשים באים לשמוע ר"ל שהן בבחינת אנשים והן המושלות בעם ולא שישמעו ויקבלו באמת אלא להם ניתן משפט השמיעה והבחירה וממילא יתנו כתף סוררת א"כ טף למה להביא והי' לנו לאסור ביאת הטף אך היות הקבוץ הזה לעונש ולא לשכר ע"כ אניח הטף פה כדי שיהי' להם קצת שכר במה שמביאים טפיהם לבה"כ הבל שאין בו חטא ע"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צוררך להשבית אויב ומתנקם:

והנה ידוע משאחז"ל פרתו של ראב"ע הי' יוצאת ברצועה שבין קרני' שלא ברצון חכמים ומסיק הש"ס לא שלו היתה אלא של שכנתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו והנה מהמאמר הזה ע"פ מה שפרשתיו נראה שבאמת מיחה הרבה אלא שאנשי דורו לא קבלו תוכחה וטעו העולם וסברו שלא מיחה וקראו הפרה על שמו אבל האמת אינו כן כי מיחה כפי יכלתו. והנה דור נקרא דור יתום ומצינו נמי שנקרא דור סורר ומורה כדכתיב בקרא. והענין כשחכמי הדור אינם משגיחים על דורם א"כ הדור יתום הוא אינו אביהם והם אינם בניו. אמנם כשהוא עושה את שלו והמה אינם משגיחים על דבר אין הדור יתום אלא דור סורר ומורה. והיינו מתחלה סבר ר' יהושע כי ראב"ע אינו מוכיח על לב שהרי פרתו יוכיח וע"כ שאל מה אגדה הי' היום כי תמה זה האיש שאינו מוכיח מה אגדה יכול לומר ברבים כיון שאינו רוצה להוכיח אך כששמע את דבריו אמר טעיתי כי סברתי שהדור יתום אבל אינו כן כ"א דור סורר ומורה ואין הדור יתום שראב"ע שרוי בתוכו:

וע"ד הרמז אמרתי עפ"י מה דכתיב ואיבה אשית בינך ובין האשה וכ' בזוהר כי "איבה ר"ת "איכה "ישבה "בדד "העיר ואומר אני מסתמא כי היכי דמרומז הנחש על האשה ובני' בתיבת "איבה ה"נ צריך שיהי' בו רמז התגברות האשה עלי' וזה נ"ל ר"ת "אז "יאמרו "בגוים "הגדיל. ונ"ל דוקא באותיות אלו כי הם תמצית ושרש הכל כי ביה ה' צור שני עולמים נמצא י"ה הוא עה"ז והבא ובאות ב' יתחיל בראשית ובאות א' מתחיל הדברות אנכי נמצא תיבה איב"ה כולל הכל. והיות מה שהוא איב"ה אצל הנחש היא ביאה וזיווג קב"ה ושכינתי' עם כנסת ישראל וזה התיקון אינו אלא ע"י גדול בנים לת"ת ע"כ כתיב "בני "ישראל "אות "היא ר"ת "ביאה ואמנם בשעת חורבן כתיב יתומים היינו ואין אב ר"ל אותיות י"ה שהם ב' עולמים מזה יתומים היינו ר"ת י"ה וגם אין א"ב היינו אלף בית של תורה כי הי' שרי' בגוים אין תורה ע"כ ארב"ע שלכן יביאו הטף ליתן שכר למביאהם דייקא שיהי' ביא"ה ע"י למוד הטף וע"ז אמר ר' יהושע הואיל וראב"ע מזהיר העם כל כך על למוד תשב"ר ממילא לא יקויים בדורנו יתומים היינו ואין הדור יתום שראב"ע שרוי בתוכו כי אדרבא יגרום הזווג האמתי הקב"ה עם כנסת ישראל שיהי' במהרה בימינו אמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף