חתם סופר/חולין/פז/א

חתם סופר חולין פז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלא יהא מצות בזיות עליו. ז"ל הרמב"ם בחתימת ח"ב סוף ה' שחיטה וכשמכסה לא יכסה ברגלו וכו' שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שציוה בהן ברוך הוא והיצלנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבת היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי עכ"ל. במתק לשונו נתעוררתי טעם דקמ"ל קרא הכא שלא יהי' מצות בזיות עד שאמרו בפ' במה מדליקין אבוהן דכולהן דם דמיני' ילפינן לכל המצות ומ"ש דרמזו קרא הכא י"ל עפ"י מ"ש רמב"ן בתורה טעם לכיסוי הדם מפני שהיו המצריים והכשדיים רגילים לשפוך דם ע"פ השדה ולאסוף ולאכול שם ואומרים שהרוחות והשדים מתקבצים על רוח חמימות דם בעל החי ומגיד להם עתידות ע"כ ציוה הקב"ה בחי' ועוף שרוב פעמים נשפך דמם בשדה לכסותם בעפר. ובחי' תורה אמרתי רמז במה שצריך ב' פעמים עפר למטה ולמעלה כי ב' פעמים עפר עם פ"א דם גמטרי' ש"ד מ"ת לרמז על רוחות המתים והשדים. וא"כ לכאורה יהי' משמע אדרבה יכסה ברגל לנהוג בזיון במה שנהגו הם כבוד ואם נכסה ביד נראה כנותן כבוד להדם לכן כ' רמב"ם שלא להמצוה אנו נותנים כבוד אלא למי שציוה אותנו זה להאיר מתוך חשכת סכלותם של או"ה ההמה:

וחייבו ר"ג עשרה זהובים. לכאורה נראה לא שכר שיווי המצוה או הברכה חלילה מי יכול לשער אורח חיים פן תפלס וכל חפצים לא ישוו בה ותו מה צריך לשלם לו הפסדו הלא חשב לעשות מלוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא זה שחטף ממנו מצותו לאו מידי חסרי' אך הפרש יש בין העושה מצוה ומקבל שכר או נאנס ולא עשאו ומקבל שכר כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד ה' ומקבל שכר שמים על צערו נמצא אעפ"י שלענין שכר שמים אין הפרש מ"מ דצערא בגופא איכא הפרש והענישו ר"ג עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא:

וביש"ש פ' החובל סו"ס כ' ששיעור יוד זהובים הי' מקובל עפ"י סוד הגנוז ע"ש וקצת ע"ד דרוש יש להסביר הקנס היותר חמור הוא שור ושה וטבחו ומכרו משלם ה' בקר תחת השור ה"נ יש לו לשלם פעמיים ה' פעמים שיווי המצוה היינו עשרה פעמים כדאמרינן בעלמא ק"ו לשכינה י"ד יום. ובאלעזר כתיב שני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלה פירש"י נגד ב' לוחות שבהם יוד דברות נמצא שיעור כל דיבר בזהב א' וזה הגונב ישלם עשרה זהב עפ"י הנ"ל:

והנה רש"י בפ' משפטים מייתי מכילתא פלוגתא דתנאי ר"מ ורחב"ג לחד מ"ד עיקר תשלומי ה' ורק בצאן היקל הקב"ה משום שנתבזה הגנב לישאו על כתפו וא"ש הנ"ל והכא ס"ל לרשב"ג שקנסו עשרה זהב אך למ"ד דהעיקר ד' תחת הצאן ושור שביטלו ממלאכה צריך לשלם א' יותר משום ביטול מלאכה א"כ הוי סגי הכא בשמנה זהב וק' על הבת קול שאמר ברהמ"ז שוה ארבעים זהב והלא אינו שוה אלא ל"ב זהובים. וגם הש"ך סי' שפ"ב בח"מ הקשה אהתוס' שתירצו דאתי' כמ"ד לא מברכין אכסא דברכתא וק' לאידך מ"ד מהב"ק ה"ל למימר חמשים זהב. ר"ל ק' מתורצת בחברתה דבת קול יוצאה ואמרה בהמ"ז שוה מ' זהב ולא ידעינן אי ברכת בפה"ג בכלל דמברכין אכסא דברכתא וה"ל ה' ברכות אלא ס"ל כמ"ד תשלומי ד' עיקר וכל ברכה איננה שוה אלא ח' זהובים וה' פעמים הוא ארבעים או לא מברכין אכסא דברכתא והוה רק ד' ברכות אלא הלכה כמ"ד תשלומי ה' עיקר ומגיע עבור כל ברכה עשרה זהב דה"ל מ' ומיושב הכל בעזה"י:

עשרה זהב העלה ש"ך עפ"י הפוסקים דוקא כשלא ענה אמן כגון שבירך בלחש ומ"ו בהפלאה על התורה כ' בחטף בחזקה ה"ל בוצע וברך ואין עונין אחריו אמן דאין זה מברך אלא מנאץ ע"ש. אבל אם ענה אמן אפי' למ"ד סוף נזיר ממהרים למברך תחלה ואין העונה אמן גדול מן המברך מ"מ שוים הם וכשם שברכה אפי' בלא מצוה שוה עשרה זהב ה"ה אמן שוה כך נמצא אין לנו לגבות מהחוטף עשרה זהב שהרי כבר החזיר לו מה שחטף ממנו בעניות אמן. וצ"ע א"כ מ"ט אמר למאי נפקא מיני' לבה"מ לימא נפקא מיני' כשענה אמן אי שכר מצוה דוקא צריך לשלם ואי שכר ברכה הרי העונה כמברך וכשהחזיר לו מה שחטף ממנו סגי בשלמא לולי הש"ך ה"א כיון דתלי' בפלוגתא אי עונה אמן עדיף או מברך עדיף הוה בעי למימר נפקא מיני' אליבא דכ"ע אבל להש"ך דלכ"ע עונה אמן שוה לכל הפחות כמו המברך א"כ ק' וצ"ע:

וכ' ש"ך מדכ' רא"ש לחלק בין חוטף מן האב עצמו או שחטף ממי שכיבדו האב למול וכ' ש"ך מזה מוכח שאין לעשות שליח למול. והסביר קצה"ח סי' שפ"ב דאי ס"ד שליחו כמותו במילה א"כ מי שחטף משליחו הפסיד האב שאלו מל שליחו הוה כאלו הוא מל בעצמו וזה האחר מל שלא בשליחותו והרבה מקפידים על זה שיהיו דוקא מוהל שלו אע"כ אין שליחו כמותו. ואמנם בטעם הדבר מ"ש מילה מכל התורה ומשחיטת פסח ע"ש שלא העלה דבר ברור והנלע"ד לפי דברי תוס' רי"ד דמייתי קצה"ח בעצמו ומבוארים הדברים יותר בכפות תמרים גבי עובדא דר"ג דנתן אתרוג במתנה ע"מ להחזיר ע"ש והעיקר דאעפ"י דשליחו כמותו מ"מ אין איבריו כאיברי המשלח והנה הקב"ה רצה שיהי' תפילין מונחים על ראש וזרוע וא"א לומר שיהי' ראשו וזרועו של זה במקום ראשו וזרועו של זה. אבל הקשירה יכול להיות ע"י שליח כיון עיקר הכוונה שיהיו התפילין מונחים על הזרוע שוב אין קפידא אם יהיו הקשירה ע"י שליחו הוה כמותו לענין זה. והנה שחיטת קדשים אנו משערין תכלית הכוונה שיהיו הקדשים שחוטים ומצוה על הבעלים לשחוט אבל אין תכלית הכוונה שתהיו השחיטה על ידו של הבעלים דא"כ לא הי' אפשר לעשות שליח דאין ידו של זה כידו של בעלים אך כיון דתכלית הכוונה שיהי' נשחטים ושוב המצוה על הבעלים יכולים לעשות שליח כמותו ואה"נ במילה אי לא כתיב אלא וימל אברהם את יצחק בנו דמיני' ילפינן מ"ע על האב ה"א כמו ושחט את הבקר דעיקר כוונה שיהי' הבנים נימולים ומה שהמצוה מוטל יותר על האב לזה יכול לעשות שליח כמותו. אך הרי כתובי קראי אחריני על כל ישראל שמחוייבים למול הערלים כמבואר בקידושין כ"ח והחיוב על השליח כמו על המשלח. נמצא מה שפרט על האב הוא מ"ע אחרת שמצוה בידו של אב דוקא כמו זרוע של הנחת תפילין ולזה לא יכול לעשות שליח שיהי' מעשה ידו כמעשה ידו. ובכלבו כ' לענין כיסוי נמי אינו יכול לעשות שליח והיינו כנ"ל כיון דכתיב ואל בני ישראל לומר שמוטל על כל ישראל א"כ מה דפרט על השוחט שיכסה הוא קפידא בפ"ע כמו גבי מילה וכן יש ליישב דעת השואל בריב"ש שפסקו רמ"א בי"ד סי' ש"ה ובש"ך סקי"א כיון דמצוה על הבן לפדות א"ע א"כ מה שהטיל החוב על האב הוא קפידא וכנ"ל:

למאי נפ"מ לברהמ"ז צל"ע נהי למסקנא מצוה בין שאין בה ברכה ובין שיש בה ברכה שכרה קבוע וכן ברכה בלי מצוה הכל חד מ"מ ברהמ"ז ג' ברכותי' מ"ע א' היא והמברך א' מהם ופוסק לא יי"ח ברהמ"ז וברך ברכה לבטלה ואינו נוטל עליו שכר ועוד נענש שלא ברך ברהמ"ז וא"כ איך ישוה כל ברכה עשרה זהב באשר כל א' בפ"ע אינה כלום. ואם נאמר מ"מ מקבל שכרו על ברכה ואינו דומה לברכת המצוה שהיא רק טפלה שמברך על שצונו לעשות המצוה ההיא משא"כ ג' ברהמ"ז המה כל א' שבח בפ"ע וכל א' שווי' שכרה א"כ י"ל בפשיטות מ' זהב על ג' ברכות שלשים ועל המ"ע בעצמה יוד אבל על הטוב והמטיב דרבנן וכן ברכת הנהנין על היין לא קחשיב כלל עיין ש"ך ומיושב ק' תוס':

והנה מ"ש למבשר כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהב אתה נוטל. נ"ל דקדוק הלשון כוס של ברכה ולא אמר אם רוצה לענות אמן אחר ברהמ"ז שיברך רבי ועוד מאי שאלה היא זו כיון שסעד ע"כ יזמן ויברך דהצדוקים מודים בבההמ"ז דאורייתא ונ"ל הטוב והמטיב אין חיובו ברור כל כך שהרי אין הפועלים מברכין אותו אך ברכת היין כיון דקיי"ל בהמ"ז בג' טעונה כוס המפקפק על זה אין בהמ"ז שלו עולה לו לשכר כיון שמפקפק בהכשר המצוה. והנה רבי שיער תשלומי שכר המבשר במ' זהובים ואמר שיסעוד אצלו ויתחייב בבהמ"ז ורבי יברך והוא יענה אמן הרי לו מ' זהב. אך אם הצדוקים מודים בכוס שבהמ"ז טעונה כוס אז ברכותיו כהוגן ומקבל שכרו משלם על ד' אמנים מ' זהובים אך אם אינו מודה בברכת הכוס הרי אין בהמ"ז בשלימות צריך רבי ליתן לו מ' זהובים ממש שכר בשירותו והיינו דדקדק כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל וק"ל:

מי שברא רוח לא יצר הרים. במעשי בראשית דכתיב בריאה ועשי' ויצירה לא הוה ק' לי' מידי דלאו מטעם שינוי הפועלים כ"א משינוי הפעולות דביש מאין א"נ בריאים נפלאים כגון תנינים הגדולים או אדם יוצדק בריאה ועל החומר עשי' ועל צורת החומר יצירה. אך הכא כתיב יוצר הרים ובורא רוח והרוח גם הוא מד' יסודות גשמיות כמו ההרים ולא ה"ל לשנות לומר בורא רוח לולי מטעם שינוי הפועלים לא מטעם שינוי הפעולות. וי"ל הצדוקי לא נעלם ממנו סיפא דקרא דכתיב ה' צבאות שמו לשון יחיד. אך יען השתי רשויות שחשב הרשע הזה רוחניות הם ובדברים רוחניים לא שייך פירוד אלא בכחותיהם לא בעצמותם ע"כ שייך לשון יחיד שמו על היוצר ועל הבורא. זה הי' דעת הצדוקי אמנם שקר נחל דהרי בהאי קרא כתיב יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו ודרשו חז"ל אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו ביום הדין נמצא מיירי קרא מיום הדין ומבואר ר"פ חלק שאז מחזיר הקב"ה הנשמות לגופים ודונם זע"ז ומייתי מקרא יקרא אל השמים מעל היינו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. והא"ש קרא דהכא יוצר הרים היינו הגופות מכונים בשם הרים ובורא רוח היינו הנשמה ועל הנשמה חלק אלוה ממעל יוצדק לשון בריאה ומחזירים זה לזה ואז מגיד לאדם מה שיחו ליום הדין ובטלו דברי הצדוקי. אלא שהי' לו לטעון אי קאי על נשמות רבות שמחזירים לתוך גופים הרבה היל"ל בורא רוחות לשון רבים כמו יוצר הרים לשון רבים על זה השיב לו רבי שפיל לסיפי' ה' צבאות שמו לשון יחיד. וע"כ תאמר ברוחניות שייך לשון יחיד ה"נ בכל נשמת ישראל המתאחדים בשרשם שייך לשון יחיד כל הנפש הבאה לבית יעקב ונלע"ד משו"ה הי' שכר המבשר בהוציאו י"ח בבהמ"ז משום הא דיכול להוציא חברו י"ח הוא מטעם כל ישראל נפש א' וערבים זה בזה ושייך שכר זה לבשורה זו וק"ל:

יצאה ב"ק בהמ"ז שוה מ' זהובים מכאן משמע דדבר קבוע וידוע הוא וצ"ע על הסוברים סי' שפ"ב דקונסים לפי ראות עיני הדיינים וזה דעת הרמב"ם והי"מ דמייתי ריף פ' החובל ובפסק דהיזק שאינו ניכר הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

השב אפי' מאה פעמים עיין פי' משנה לרמב"ם לקמן פ' שלוח הקן גבי שלח אפי' מאה פעמים מדכתיב שלח מקור משמע אפי' מאה פעמים וכ"כ פ"ב דב"מ גבי השב אפי' מאה פעמים והקשה תי"ט א"כ לא פריך בשמעתין מידי דהא הכא לא כסה מקור. ואולי י"ל דהא דמקור משמע אפי' מאה פעמים היינו טעמא משום שאינינו ציוי להשב אלא שיהי' מושב לבעליו והאם תהי' משולח א"כ מחוייב אפי' מאה פעמים. א"כ ה"נ כיון דכתיב לכל ישראל כל הרואה הדם יכסנו הי' משמע שאין המצוה על השופך אלא שיהי' הדם מכוסה א"כ ממילא אפי' מאה פעמים ומשני שאני הכא דגלי קרא וכסהו א' ולא פעמיים:

דם שנתערב במים רואים וכו' הנה כל דבר שנתערב בחברו ובטל ברוב מקרא אחרי רבים להטות רק באינו מינו איכא מ"ד כל זמן שטעמו נרגש הוה כאלו הוא בעין ופלוגתא בילפותא דקרא ועיין לקמן צ"ח ע"ב לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל וכו' ע"ש וא"כ צ"ע מנ"ל כל כך בפשיטות בדבר דלא שייך למיזל בתר טעמא כגון כיסוי וזריקה דניזל בתר חזותא אפי' לקולא לכפרה ולברך על הכיסוי ודוחק לומר כיון שניכר לא נתבטל א"כ מה חילוק יש בין דיהה מראיהו לבין ממשו ניכר אע"כ כיון שא"א להפרידם זה מזה ע"כ ניזל בתר רובא ובטל א"כ גם כשמראה ממשות ניכר מנ"ל דלא בטל אפי' להקל לזורקו על המזבח להכשיר הקרבן ולברך על הכיסוי וצ"ע לכאורה. ועיין סוטה ט"ו ע"ב בפסוק וטבל בדם ציפור השחיטה ובמים החיים דלר' ישמעאל דקיי"ל כוותי' מוקי קרא ברביעית מים שדם ציפור כל דהו ניכר בהם לאפוקי רבנן דמפרשי קרא קודם שנתערב קורא לזה דם ציפור ולזה מים חיים אבל משנתערב תו לא קרי' דם ציפור שאין צריך שיהי' ניכר ע"ש והקשו תוס' לר' ישמעאל כיון שאעפ"י שנתערב כבר נקרא דם ציפור מפני שניכר בהם א"כ מנ"ל למילף מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא בטיל כמו שהקשו בשמעתין ותירצו כמו שתי' בשמעתין דבדם הפר אין ממשות מראה ניכר משא"כ דם הציפור ברביעית מים ע"ש וא"כ למי דקיי"ל כר' ישמעאל א"ש דמוכח מקרא דאזלינן בתר חזותא אחר התערובות קורא לו דם הציפור. ומ"מ מוכח ג"כ דאזלינן בתר רובא דהרי קורא לו ג"כ מים החיים אעפ"י שנתהפך מראי' למראית דם ש"מ חזותא ורובא שניהם שוים שמראהו דם ורובו מים לא זה בטל בזה ולא זה בזה ועדיין צ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף