חתם סופר/חולין/פה/א

חתם סופר חולין פה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומסיק הש"ס דמה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש וקשה הא במקדש זריזין וליכא שמא יעבירנו ואין כאן דחיית שבת. וצ"ל דהכי קאמר מאותו טעם שספיקו דוחה י"ט היינו שדוחה איסור חכמה ואינו מלאכה אותו ודאי דוחה שבת במקדש ולא אסרו שם משום חכמה ואינו מלאכה:

שנוהגת בלילי י"ט ומסקינן בלילות כבימים. וצע"ג האי חומרא הוא מתוך חומרתו של מילה קבע לה זמן דוקא ביום ולא בלילה ומתוך קילתו של כיסוי יכול לכסות בין ביום ובין בלילה ולא דמי לסוכה ולולב דסוכה מחוייב בה בין ביום בין בלילה משא"כ לולב שאינו מחוייבים אלא ביום אבל הכא חומרא דמילה היא. וי"ל בדוחק וליישב ג"כ לשון הברייתא שנוהג בלילי י"ט פי' בשלמא מילה אינו נוהג בלילה נמצא כשנכנס י"ט אין כאן חיוב מילה כל הלילה ושוב כשנכנס היום כבר אתחזק י"ט ושוב לא אתי ספק מילה לדחות ודאי י"ט דאתחזק כבר משא"כ ספק כיסוי נוהג גם בלילה ומיד שנכנס י"ט נכנס הוא וספיקו עמו שבכל רגע ממנו שישחוט כוי יהיו ספק דאורייתא אם צריך כיסוי יש לומר שספיקו ידחה י"ט במלאכת דרבנן ואם האמת כן הוא מיושב ק' תוס' נשים הפירכא בתוך הק"ו דליתא כיון שהפירכא הוא מעין הק"ו לא נשים אותו בתוך הק"ו כמ"ש תוס' ועדיין צ"ע ק' הנ"ל:

השוחט ונמצא טרפה וכו' חי' ועוף הנסקלין פירש"י כגון שנרבעו וכו' ולא פי' כפשוטו שהרגו הנפש היינו משום דבס"פ הפרה משמע דלא ילפינן משבת אלא שור לחסימה וחמור לפריקה ובהמה לכלאים וכ' שם תי"ט דמשמע אבל שור דנגיחה לא ילפינן משבת ודוקא שור ולא בעל חי אחר והוא דלא כמתניתין דעדיות דהעיד ר"י בן בבא על תרנגלת שנסקלת בירושלים שהרגה את הנפש ובחידושי שם ביארתי דפלוגתא דתנאי אי כללא קמא דיקא או כללא בתרא דוקא ודהכי ס"ל לרש"י ושם בארה. ע"כ לא רצה לפרש בחי' ועוף שהרגו הנפש אלא בנרבעו וס"ל לרש"י דהא דאמרינן התם בהמה בהמה משבת לענין כלאים דרביעה וה"ה דחרישה משום דשם כלאים א' הוא כמבואר שם ובתי"ט שם ס"ל מכ"ש דשם הרבעה דכלאי בהמה והרבעה דאדם א' הוא אע"ג דאמרינן אדם אינו בכלל דלהנחה הקשתיו ולא לדבר אחר פי' אדם אינו בכלל שור וחמור לבהמה. אבל גבי הרבעה דכתיב אדם להדיא איש ואשה כתיבו יתן שכבתו בבהמה לרבעה ומקשינן בהמה לשבת דאפי' חי' ועוף הנרבעים מאיש ואשה נסקלים. וכיון דנסקלים שוב נאסרו בהנאה מחיים כמ"ש תוס' בכריתות כ"ד ע"א בשם התוספתא דלא כרבינו אפרים שם וע"ש. ואמנם צ"ל כיון דאיסורי הנאה לא אתי' אלא משור הנוגח א"כ נימא נהי אמת הוא דחי' ועוף הנרבעים נסקלים מ"מ לענין איסור הנאה משנגמר דינם לא נאסר אלא שור דומיא דנוגח וצ"ל דן מינה ואוקי באתרה עיין לקמן ק"כ ע"ב פלוגתא דר"א ור' יהושע מ"ט דר"מ באו"ב פי' משום דשחיטה לא שייך אלא בישראל דבב"נ במיתה תלי' מילתא וא"כ מסברא חצונה לומר דוקא שחיטה הראוי לישראל. אבל אם אינו ראוי לישראל לא שמה שחיטה ע"כ פריך מ"ט דר"מ:

ושוב כדמייתי משחוטי חוץ שוב פריך מ"ט דר"ש. אך יש לעיין הא בב"ב ק"כ ע"ב אמרינן זה הדבר דשחוטי חוץ לומר דיש שאלה בהקדש ופרשב"ם וז"ל שאם שחט בחוץ ונתחייב כרת והלך אצל החכם להתיר לו הקדישו וכו' איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש למפרע ופטור מכרת וכו' עכ"ל ועיין בט"ז י"ד סי' שכ"ג. וא"כ קשה כיון דס"ל לר"ש בעלמא כל העומד לפדות כפדוי וכדומה ועיין לעיל פ' ע"ב תוס' ד"ה דכמה וכו'. א"כ מה צורך למילף מטביחה וגם מקודם סיני. תיפוק לי' דשחיטה חוץ גופי' שחיטה ראוי הוא דכל העומד לשאול עליו ה"ל כשאול. נהי דודאי חייבי' רחמנא בשחוטי חוץ אפי' במקום דלא שייך לשאול עליו כגון קרבנות ציבור א"נ דמתו בעליו. מ"מ הלא אגוף הדין בלא"ה לק"מ דבהכי חייבי' רחמנא מגז"ה אעפ"י שאינו ראוי' וכפירש"י לעיל פ' ע"ב ד"ה קמא מקטיל קטלי' ותוס' שם ד"ה שחיטה וכו' ע"ש רק עיקר הילפותא הוא מדקרי לי' רחמנא איש איש כי ישחט מזה הוכיח ר"מ דאעפ"י שאינו ראוי' קרי' רחמנא שחיטה ולר"ש לק"מ דכיון דקרא מיירי נמי במי שיכול לשאול על נדרו דלהכי כתיב זה הדבר א"כ יוצדק שפיר לשון שחיטה דכל העומד לשאול כשאול דמי:

ולכאורה הו"מ למימר דאפשר הא דפשיטא לי' לר"ש בכל התורה דכל העומד ליעשות כעשוי דמי מהכא נפקא לי'. דלבתר דגלי קרא טבוח טבח דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. ק' למה קרי רחמנא שחיטה גבי שחיטה חוץ וע"כ משום דמיירי נמי בעומד לשאול וכשאול דמי ומהכא מפיק לי' ר"ש. וא"כ אי לא הוה כתיב וטבוח טבח והכן לא הוה ידעינן דכשאול דמי והא דאמרינן לר"ש חולין מקדשים לא ילפינן ולא אמר בקיצור כיון דכתיב וטבוח טבח מוכח דכל העומד לשאול כשאול וממילא ה"ל שחוטי חוץ גופי' שחיטה ראוי'. לזה י"ל דע"כ לא ה"ל למילף שחיטה מטביחה אלא שחיטה משחיטה דדמי לי' ולא יהי' שום קרא דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואין כאן הכרח כלל לומר כל העומד לשאול. ומשו"ה הוצרך לומר חולין מקדשים לא ילפינן ושוב ע"כ גז"ש המקובלת הוא חולין מחולין ולא מקדשים וממילא הדרן להנ"ל כן הי' אפשר לומר. אלא שצ"ע הא קיי"ל כר"מ באו"ב וקיי"ל כר"ש כל העומד ליעשות כעשוי דמי כמ"ש תוס' בשבועות מ"ג ע"א ור"מ גופי' ס"ל הכי וא"כ ליתא להנ"ל והדק"ל ואולי י"ל דהש"ס רצה לומר אפי' אי ס"ל כמ"ד בשר תאוה נאסר להם ופ' שחוטי חוץ קאי גם אבשר תאוה וכן דעת רמב"ן פ' אחרי ע"ש שהתורה חייבה כרת על שחיטת בשר תאוה ובהא לא שייך לשאול על נדרו ומיושב קו' הנ"ל אלא דלפ"ז צ"ע שאמר חולין מקדשים לא ילפינן וק' הא בשר תאוה חולין הוא ודוחק דבמדבר הוה כל הבהמות כמו קדשים וכעין שכ' תוס' לעיל ב' ע"ב ד"ה אבל אמר וכו' ע"ש וצ"ע. ונ"ל דלק"מ דבמיעוט קמא עדיין ליכא מצוה לאיתשולי והוה אינו ראוי ואנן בעינן שחיטה ראוי' מתחלה ועד סוף עיין לעיל כ"ט ע"ב ועיין לעיל פ' ע"ב בתוס' ד"ה דכמה וכו' דבעינן עומד לפדות מחיים והכא אינו עומד ליתשל מחיים:

מה התם שחיטה שאינה ראוי'. הא דפשיטא דשחוטי חוץ אינה ראוי אי מיירי קרא בבשר תאוה פשוט הוא שהבשר אסור באכילה שהרי בשר תאוה נאסר להם לאכול מקרא כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ועיין לעיל י"ו ע"ב אלא אם איירי רק בקדשים בחוץ נמי אסור באכילה כמו שהוכיחו תוס' ב"ק ע"ו ע"א משום שא"א לפדותו אחר שחיטה ע"ש. ומ"ש תוס' קידושין נ"ז ע"ב דמהר"מ ס"ל דהשחיטה מתרת משום אמה"ח ומותר באכילה ר"ל אי הי' נשאל עליו אבל השתא בודאי אסור באכילה בלי פדיון. והא דלא מפרש מהר"מ שלי משלך אסור משום שאינו נפדה. דאז אהא לא שייך לומר אף שלך בשלי וכי נילוף חולין מקדשים לענין פדיון זה קדושתו גרמה לו בשלמא פירש"י התם דמשום שמחוסר זריקה א"ש דשחיטתו גרמה לו איסורו וא"א לזרוק והוה כמו שא"א לגמור שחיטתו כמ"ש תוס' לעיל פ' ע"ב ד"ה דכמה וכי דזריקה נמי שחיטה הוא ומישך שייכי אהדדי וקאמר כי היכי דשלי בשלך אין השחיטה גורמת היתירא ה"נ שלך בשלי. אבל למהר"מ דמשום פדיון הוא זה לא שייך למילף חולין מקדשים. אבל לעולם יודה שקדשים בחוץ אסורים באכילה ועיין מ"ש מ"ו בספר המקנה בקידושין שם שדבריו תמוהים גם מ"ש בנימוקי חומש שלו פ' אחרי דבריו תמוהים בכל האמור לעיל:

טבוח טבח והכן. הומ"ל מושחט את הבקר לקמן שפיכה משפיכה הו"מ לאתויי מעל הארץ תשפכנו כמים עיין לעיל פ"ד ע"א יליף מזה מים לא בעי כיסוי וכו' מ"מ מיירי משחיטה הראוי לאכילה ובצבי ואיל ע"ש וגם במהר"מ שיף הקשה דה"ל לאתויי מוזבחת מבקרך וס"ל להגאון זצ"ל דזביחה ושחיטה הכל חד. ונלע"ד דליכא למילף מכל הני קראי כלום וכי מפני דמצינו שחיטה ראוי' נילף דאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומאי ראי' היא זו דוקא מטבוח טבח דמיתורא דכי אתי יאכלו ילפינן כדמשמע מלשון רש"י דשמעתין. ובס' הישר לר"ת במס' חולין סי' תשס"ח מבואר יותר דמדכתיב והכן לומר דגם כל הכינותיו של אחר שחיטה צריכין שיהי' בהכשר אפי' מחוסר זריקה לא הוה שחיטה ראוי' וכעין שאמרו בפגול כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ע"ש בפנים וא"ש. ולפ"ז מאן דפליג וס"ל שמה שחיטה מדייק והכן לדרשא אחריתי דדרשינן לקמן טול ג"ה בפניהם או לכדדרשינן במדרש והכן מיום לחברו דערב שבת הי' ע"ש ועכ"פ משארי קראי לא מוכח מידי:

ועכ"פ ק' לי מ"ט לא נילף מולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דהוה תקרובות ע"ז דאסור באכילה מן התורה כמו שהוכיחו תוס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה דאי וכו'. ועכ"פ פסח על החמץ דכתיב נמי לא תזבח על חמץ נילף זביחה זביחה מהתם וי"ל פנים מחוץ לא ילפינן וחולין בעזרה ילפינן מקדשים בחוץ היינו משום ששניהם נשחטו חוץ למקומם וצ"ע:

טרפה נמי לאו בר אכילה היא וצ"ל ר"מ ס"ל מין בר אכילה בעינן היינו טמאה משא"כ טרפה יש במינו בר אכילה. והיינו סברת ר"מ לעיל במתניתין ע"ב ע"ב שיש במינה שחיטה ע"ש. ולפ"ז ר"ש דלא ס"ל לחלק בין במינו לשאין במינו מנ"ל דטרפה מטהרת שחיטתה מידי נבלה וצ"ל מקרא מן הבהמה דמייתי לעיל ע"ד ע"א ע"ש ולפ"ז מיושב היטב קו' תוס' לקמן בשמעתין ע"ב ד"ה פשיטא וכו'. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה וכו' והא"ש דלר"ש לא מצי להקשות פשיטא מהך מתניתין דהא ר"ש לית לי' הך סברא דבמינו שחיטה וכנ"ל ע"כ הוצרך לאתויי מברייתא מן בהמה מקצת בהמה מטמאה וכו' ואיזו טרפה ששחטה ועיין בסמוך מ"ש שם בזה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף