חתם סופר/חולין/מ/א

חתם סופר חולין מ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סוגיא דרבוצה

פ"ק פ"ב יום ב' ל"ח למב"י תקצ"ד לפ"ק:

אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז וכו':

עיין ס"פ הערל דאמרו בי רב דמסיק שם דהיינו ר"ה אמר אין הלכה כר' יוסי ור"ש דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש אלא כר"מ התם דאדם אוסר. והתם מיירי בלי מעשה דסיכך גפנו לא הוה מעשה בשל חברו כ"כ הר"ש בכלאים בשם הירושלמי ע"ש וכן משמע דר"י ור"ש לא פליגי אלא בלא עביד מעשה ע"ש אבל בעושה בו מעשה אפשר דמודו דאדם אוסר כדמשמע במ"ש רש"י בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא ע"ז וכו' והתם קאמר ש"ס מאן חכמים ר"ש. ש"מ ר"י ור"ש מודים דע"י מעשה אוסר שאינו שלו ולא פליגי אלא בכלאים דהוה בלי מעשה. ומה"ט נמי בשמעתין לא אשכח תנאי דפליגי באדם אוסר ע"י מעשה אלא תנאי דנכרי שניסך יינו וכו' שהוא בברייתא ולא מייתי תנאי דמתניתין דכלאים משום דהתם בלי מעשה הוא ואפשר ע"י מעשה כ"ע מודים ע"כ מייתי תרי ר' יהודה דפליגי אפי' במעשה ניסוך ואמרו לאו כל כמינך. והדברים פשוטים וברורים. והשתא לפ"ז כיון דר"ה ס"ל התם גבי כלאים אין הלכה כר' יוסי אלא כר"מ דאפי' בלי מעשה אוסר כש"כ ע"י מעשה א"כ מה הי' צריך לומר היתה בהמת חברו וכו' כיון ששחט בה סי' א' אוסרו וס"ל כעולא הלא אפי' בלי מעשה כלל אוסר וצע"ג לכאורה. והאמת בר"ש מייתי ירושלמי דבקראי פליגי בכלאים וא"כ י"ל שאני כלאים דגלי קרא. אבל הרואה יראה שאין זה עיקר כמבואר לכל ומובן מתוס' שלהי פ' הערל. ויבואר לקמן אי"ה פי' הירושלמי ועוד דקרא היינו דבכלאים אינו אוסר שאינו שלו. אבל שיאסר שאינו שלו לזה ליכא קרא ואי לאו דס"ל לר"מ בעלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוה אוסר בכלאים. ומ"ש שם בירושלמי דר"מ קנסא קניס היינו מה שחייב לשלם מדינא דגרמי ס"ל דלאו מדינא אלא מקנסא אבל גוף איסור הפירות מן הדין הוא לר"מ ור"ה פסק כוותי'. א"כ קשי' למה לי' שחיטת סי' א' כלל:

והנלע"ד דהנה התוס' שם החליטו הטעם דכל התלוי במחשבה אין יכול לאסור של חברו. והר"ש פקפק ממכניס פרה לרבקה כדי שתינק ותידוש. ועל כן העלה הוא דאין אדם מקריב תקרובת שאינו שלו כמו שאין אדם מקדיש לגבוה מה שאינו שלו ע"ש. והנה טעמו יספיק לתקרובת ומוקצה לע"ז אבל לנעבד לא שייך זה דאפי' למיכאל שר הגדול משתחוים ואינו צריך להיות של עצמו. וכן בכלאים. מי הגיד שצריך להיות שלו. וע"כ כטעם התוס' וקו' הר"ש מפרה על מנת שתינק ותידוש יש ליישב התם עיקור קפידא היא שלא יעלה על הפרה והעגלה עול בשר ודם וכל שהפרה עושית לרצונה אין כאן עול בשר ודם. וכל שהאדם רוצה במלאכתה הוה עול בשר ודם מה לי בעליו או אדם אחר ואין זה דבר התלוי במחשבה שנאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא שאינו נקרא עול אא"כ משועבדת הפרה לאדם. והבן זה וסברת תוס' נכונה עכ"פ בכלאים ובנעבד. ואמנם בתקרובות ומוקצה איכא נמי סברת הר"ן דאיך יקריב מה שאינו שלו. והשתא לפ"ז י"ל הא דאר"ה אין הלכה כר' יוסי אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו היינו בכלאים וה"ה בנעבד ובכיוצא בו דלית לי' סברת תוס' דיבמות דדבר התלוי במחשבה נמי יכול לאסור שאינו שלו אבל בתקרובות ומוקצה מודה שאינו יכול לאסור שאינו שלו דאין אדם מקריב מה שאינו שלו ואהא קאמר בשמעתין דע"י מעשה מיהו אוסר. והשתא לפ"ז ר"ה ועולא אע"ג דאהדדי איתמרו מ"מ איכא פלוגתא בינייהו. עולא אר"י ס"ל הלכה כר"י ור"ש ור"ע דאפי' בכלאים וה"ה בנעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ נקיט מילתי' במשתחוה לבהמת חברו היינו נעבד. וא"כ לר"ה משתחוה לבהמת חברו אסרה לגבוה אפי' בלי שום מעשה. ואי אינו בעל חי אוסר אפי' להדיוט בלי מעשה. ע"כ נקיט מילתי' בתקרובות שחט סי' א'. ומ"מ אמר ר"נ כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך דבעיקר הדין לא פליגי דלכל מר כדאית לי' סבירא לי' דע"י מעשה נידון שאינו שלו כשלו:

ועיין מס' ע"ז נ"ב ע"ב אר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה וכו' והא אין אדם אוסר וכו' ע"ש וצ"ל דרב יהודה אמר רב ס"ל כרב אדא אמר רב ס"פ הערל דהלכה כר"י דאין אדם אוסר בלי מעשה דאלו לר"ה אמר רב המשתחוה אוסר בלי מעשה. ועמ"ש ר"ן בשם רמב"ן במס' ע"ז דף נ"ד ע"א ע"ש בריטב"א. ואמנם שם מ"ו סוף ע"א הגירסא ר"י אמר שמואל ושמואל ס"ל הלכה כר"י ור"ש ע"ש ס"פ הערל:

ועיין לשון רמב"ם פ"ה מכלאים ה' ח' המסכך גפנו וכו' קדש גפנו ולא קדש תבואתו ע"ש. וצל"ע איך אפשר זה כיון שגפנו נאסר שוב תיאסר התבואה מיניקת גפן האסור ע"י תערובות דהשתא הוה כמטיל חלב לקדירת חברו ולא תלי תו במחשבה. ונ"ל שזהו כוונת הרא"ה בבד"ה בית א' סוף שער א' שכ' בסוף דבריו וז"ל ואפ"ה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרוויהו כשותפים ואפ"ה איכא דפליג בההוא ואמר א"א אוסר דשא"ש משום דכלאים לא מיתסרי לעולם אלא בדניחא לי' וסבר האי תנא דניחא לכולי בעלים בעי' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים הא איהו סובר לעיל מיני' דאין אדם אוסר כלל אפי' בלא טעמא דלצעורי ועוד בכלאים לא שייך האי סברא לצעורי דכיון דניחא לי' ביניקת תבואה מגפן אוסר יהי' ניחותא מטעם לצעורי' אלא כיון דניחא לי' נאסר. רק דס"ל לרא"ה להלכה אין אדם אוסר וא"כ מה יועיל שותפות הוא הדבר חלוק ועומד שגפנו יאסר ותבואת חברו שרי'. אך נ"ל טעמו כנ"ל מכיון שנאסר גפנו מטעם כלאים שוב נאסר תבואתו של זה משום תערובות כלאים מיניקתם מאיסור. ועל זה כ' שוב דבהא פליגי תנאי וס"ל לרא"ה דר"מ ור"ש ור' יוסי כולהו סברי אין אדם אוסר שאינו שלו. א"כ ר"מ סבר הכא נאסר הכל מטעם יניקת איסור וכנ"ל ור"י ור"ש ס"ל מקרא דמייתי ירושלמי כרמך דייקא כל שאין שניהם רוצים לא נאסר אפי' של א' מהם. וצריכים לדחוק קצת מאי דמייתי ר' יוסי א' שזרע כרמו בשביעית עיין וק"ל. מ"מ לא הבנתי לרמב"ם איך אפשר לאסור א' ולהתיר האחר. ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם בכי האי גווני קמא קמא בטיל ואינו חוזר וניעור עיין תוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה אר"י וכו' וכבר כתבתי בזה במקום אחר בקונטרס גידולן שלי. או י"ל דלהרמב"ם אמר לא נתקדשה התבואה מדין קדוש כלאים. אבל אה"נ אסור מטעם תערובת כלאים:

ובירושלמי דכלאים מייתי הנך ברייתות דמס' ע"ז נ"ד ע"א תני חדא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר ותני אידך בין שלו בין של חברו אסור והיינו ברייתא א' באונס וא' ברצון דאניס בהמת חברו ורמי אהדדי. ובעי לאוקמי כתנאי דמשנת כלאים הנ"ל. ודחי ע"כ לא פליגי ר"מ ור"י ור"ש אלא להדיוט אבל לגבוה י"ל כשם שבע"ח נאסרים לגבוה בלי מעשה ה"ה של חברו וא"כ אין כאן תנאי וברייתא סותרים ולא תי' מדי שם ע"ש:

ולא הו"מ למימר דברייתות נמי מיירי להדיוט דא"כ איך נעבד שלו אסור הא אין בע"ח אסור להדיוט. ולא הו"מ למימר נמי דתרי ברייתות מיירי ע"י מעשה ולהדיוט וכתנאי דז"א דתנא דמשנת כלאים לא מיירי ע"י מעשה ואיכא למימר ע"י מעשה כ"ע מודים דאסור. אמנם הו"מ למימר דאיירי ע"י מעשה ולהדיוט ובפלוגתא דתנאי דנכרי שניסך יינו ת"ק ותרי ר' יהודה. ואפשר דירושלמי לא ידע הך ברייתא דש"ס דילן:

היוצא מזה דהירושלמי ס"ל דנעבד לגבוה נאסר של חברו בלא מעשה והוא בתוספתא רפ"ד דתמורה ופסקו הרמב"ם פ"ד מאי' מזבח ה' ה' וי"ו אלא שתוספתא ורמב"ם מחלקים בין מוקצה לנעבד דמוקצה לא נאסר אפי' לגבוה בלא מעשה ונעבד נאסר. ולכאורה לפי הירושלמי דיליף אינו שלו מבעל חי שנאסר לגבוה בלי מעשה א"כ קשה מוקצה נמי נילף. ולפי הנ"ל ניחא בשלמא שאינו אוסר שאינו שלו סברא בעלמא דאין דבר הנאסר ע"י מחשבתו אוסר בשל חברו יליף שפיר מבעל חי אבל מוקצה ותקרובות הדעת נותן איך יקריב מה שאינו שלו וזה לא שייך למילף מבעל חי וא"ש:

וע"ש בלח"מ דמקשה ארמב"ם מש"ס ע"ז נ"ד ע"א דנעבד נמי בעי מעשה ולפי הנ"ל נ"ל דאדרבא ס"ל לרמב"ם דש"ס דע"ז דרמי ברייתות אהדדי וקשה אטו תנאי שקלת מעלמא במשנת המסכך גפנו. וברייתא דנכרי שניסך. אע"כ להס"ד דלא מיירי בעשה בה מעשה שניסך לה יין בין קרני' א"כ ע"כ לא מיירי להדיוט דא"כ אמאי שלו אסר הא אין בע"ח נאסר להדיוט בלי מעשה. אע"כ לגבוה ואין כאן תנאי דע"כ לא פליגי אלא להדיוט אבל לגבוה לכ"ע נאסר בלא מעשה כתוספתא וא"כ סתרי הברייתות וכקו' ירושלמי דכלאים הנ"ל ומסיק דניסך לה יין בין קרני' פי' ב' הברייתות תרוויהו מיירי במעשה ולהדיוט דלגבוה לא צריך מעשה. א"כ להדיוט מיירי וחדא ברייתא ס"ל כתרי ר' יהודה לאו כל כמינך שתיאסר לאונסי ע"י מעשה שלך ע"כ שלו אסור ע"י מעשה ולא של חברו. ואידך ברייתא ס"ל כת"ק דאוסר של חברו להדיוט ע"י מעשה וא"ש נמי דמייתי מעשה דניסך יין בין קרני' דהוה גמר מעשה ומעשה זוטא בלי שינוי בגוף כעין ברייתא דנכרי שניסך דהוה כהאי גוני ולעולם הכל להדיוט. אבל לגבוה לא בעי מעשה וכרמב"ם ולק"מ:

וכן נ"ל דעת ר"ח דמייתי ריטב"א שם האי בימתי בעלמא הוא אפי' שלו מותר בביטל ופגימה בעלמא. ואיך תני שלו אסור. והקשה ריטב"א נהי דס"ל לר"ח דתשמישים אפי' של ישראל יש להם ביטול מ"מ לגבוה מיהו נאסר משום דמאיס אפי' אחר ביטול. ועוד הקשה מה בכך דבביטול סגי מ"מ שייך לומר שלו אסור עד שיבטל כדרך כל תשמישי ע"ז. ולהנ"ל י"ל ר"ח נמי מוקי לשמעתין ע"י מעשה להדיוט וכרמב"ם וא"כ שפיר יש לו היתר ע"י ביטול. וס"ל כיון דנעבד לית בי' אלא סברא לאו כל כמינך לאסור שלי במחשבתך א"כ תינח אם נאסר בלי תקנה אך הכא דבפגימה בעלמא יכול להחזירו להיתר להדיוט ומה שנאסר לגבוה משום מאיס לא אכפת לי' דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי כמ"ש תוס' ב"ק צ"ח ע"א ד"ה הצורם וכו' וא"כ בכה"ג בנעבד יכול לאסור שאינו שלו. ולא דמי למוקצה ותערובות דהטעם שאין יכול לכבד לע"ז במה שאינו שלו אבל נעבד דהטעם לאו כל כמינך לאסור שלי והרי אינו אוסרו ומפסידו:

וע"פ האמור י"ל ליישב דאר"פ אי לאו דאר"ה בהמת חברו וכו' פשיטא סד"א כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי קמ"ל פי' ולא אמרינן כדידי' אלא אדרבא הוה אמרינן נקיט חטאת לאשמעינן דאפי' חטאת לא הוי דידי' כמ"ש מהרש"א עפ"י דברי תוס' ד"ה לא הוי חטאת תיובתי' וכו' ולקמן בדר"נ דהוה מצי לשנויי נקיט חטאת לרבותא לאשמעינן דלאו כדידי' ואמנם משני דהאמת כדידי' דמי וכבר הרגיש בזה המהרש"א ותי' אינו מובן וי"ל דקשה להסביר מה יועיל הך סברא דקני' לכפרה וכדידי' דמי. בשלמא קדשים קלים ממון בעלים י"ל ה"ל כשותף עם גבוה החלב ודם לגבוה והבשר לבעלים ואותו חלקו מקריב לע"ז. אבל הכא כלו לגבוה והוא מתכפר בו יש בו תועלת והנאה אבל עכ"פ מה יש בידו להקריב לע"ז שלו ומאומה בידו. וצ"ל כיון דר"נ פליג אפי' אנעבד והוא תלמיד דשמואל דאפי' בכלאים ס"ל הלכה דאין אדם אוסר והיינו מטעם שכ' תוס' דלאו כל כמינך לאסור במחשבתך את שאינו שלו. א"כ אין לנו להמציא טעם חדש בתקרובות ומוקצה וי"ל נמי מהאי טעמא אין אדם אוסר אבל משום אין אדם מקריב שאינו שלו לא איכפת לי'. ולסברא זו מהני מאי דקני' לכפרה מיהת שוב יכול לאסור במחשבתו. וכל זה לר"נ ודוחק. אבל עכ"פ לר"מ דס"ל להדיא בכלאים ונעבד אדם אוסר ורק בתקרובות משום טעם אין אדם מקריב מה שאינו שלו ולזה לא יועיל הך סברא דקני' לכפרה:

היתה בהמת חברו רבוצה. פירש"י לא מבעי' שלו דמיתסרא בסי' א' משום תקרובות ע"ז דאע"ג דלא נאסרים להדיוט לא משום נעבד ולא משום מוקצה וכו' עכ"ל. הנה התחיל בתקרובות וסיים בנעבד ומוקצה ולא מייתי שום קרא אתקרובות שאינו נאסר מחיים. ואם אמנם הדעת נותן כן כי איך יאסור מחיים משום תקרובות וקרא זבחי מתים כתיב וכעין פנים וכמ"ש תוס' בע"ז כ"ט ע"ב סוף ד"ה יין וכו' ועיין שם בש"ס נ"א ע"א. ומ"מ מה לו לרש"י להביא קרא דמן להוציא המוקצה. והכא בתקרובות לא מימעט להדיוט מהך קרא רק מזבחי מתים. ע"כ נלפע"ד לפי מה דמשמע מבואר מרמב"ם רפ"ח מה' ע"ז דמוקצה לע"ז נאסר גם להדיוט ע"י מעשה בגופה דאע"ג דכל מוקצה לא נאסר אפי' לגבוה בלי מעשה שגזרו בה הכומרים גיזה לשם ע"ז כמ"ש רמב"ם פ"ד מאי' מזבח ומ"מ לא נאסרה להדיוט. היינו במעשה כנ"ל כגון גיזה אבל מעשה ושינוי בגופה ממש נאסרה אפי' להדיוט כך משמע לכל מעיין בלשונו רפ"ח מע"ז. ועיין תוס' תמורה כ"ט ע"א ד"ה מנין וכו' ואפשר ס"ל לרמב"ם חד לגבוה בלי מעשה וחד לגבוה ע"י מעשה. והנה אע"ג דאין מוקצה אלא שמסרה תחלה לכומרים והם עשו בה מעשה לשם ע"ז. יראה לאפוקי הבעלים שאינם בעלי עבודה עצמה אם הם הקצוהו קיי"ל אין הקדש לע"ז כדאיתא במס' ע"ז מ"ז סוף ע"ב. אבל אם הבעלים עצמם זובחים א"כ הם בעצמם הכומרים ובעלי עבודה ומעשה שלהם עושה אותה מוקצה. והשתא ס"ל לרש"י דנהי דאין הבהמה נעשה תקרובות היינו מהתחלת ענין זביחה בסימנים מ"מ מיד שיתחיל לחתוך בה במיעוט קנה או אפי' בעור נעשית לתקרובות ונאסרת משום מוקצה אע"ג דחיוב מיתה שלו אינו מתחיל אלא משיחתוך בה במקום זביחה מ"מ הבהמה נעשית מוקצה להדיוט מתחלת מעשה חיתוך כל דהוא בעלמא ושוב אח"כ נעשית תקרובות ג"כ ודברי רש"י מדוקדקים ונכונים בעזה"י:

ועד"ז יובן לקמן פ"א ע"ב משמע דחיוב מיתה דתקרובות ע"ז וחייב מלקות דאו"ב באים כאחד וקשה הא פשיט דחיוב או"ב לא אתי עד דפגע במקום שחיטה. ואיסורא דבהמה משום תקרובות היא מיד אפי' במעשה כל דהו במיעוט קמא דקנה ואפ"י בחתיכות העור וכמו שהאריך בנה"כ סס"י ב' וא"כ כבר קדם חיוב מיתה דע"ז למלקות דאו"ב ודוחק לומר דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה. וגם לא שייך דחתיכת חצי קנה צורך שחיטה היא כעין הגבהה צורך ניסוך דמי לא משכחת תקרובות בחצי קנה פגום והוסיף כל שהוא וא"כ לאו צורך תקרובות הוא במיעוט קמא דקנה עיין בזה כתובות ל"א ע"א אי בעי גחין ואכיל ליה וה"נ דכוותי' וא"כ קשה לכאורה. ולהנ"ל ניחא נהי דבשמעתין מוכח דמיד במעשה כל דהו נאסרה הבהמה מטעם מוקצה מ"מ חיוב מיתה דגברא לא אתי עד דמגיע למקום שחיטה ועושה מעשה תקרובות ע"ז וחיוב מיתה ומלקות דאו"ב אתי' כאחד וכן מוכח בסנהדרין ס"ב ע"א ע"ש:

ובזה י"ל קצת לפמ"ש תוס' בב"ק ע"א ע"ב ד"ה איסורי הנאה וכו' דלשון עפרא בעלמא דשמעתין נמי לא קאמר אלא משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד ע"ש:

ומ"מ יל"ד כיון דעכ"פ נקיט הכא ש"ס לשון עפרא בעלמא לאלומי קושיתו דלא לבד שאינו ראוי לפתח אוהל מועד גם נאסר כלו בהנאה משום ע"ז ואפ"י להדיוט ולכלבים לא חזי. וא"כ אכתי מ"ט לא נקיט נמי התם האי לישנא לאלומי קושי'. וי"ל דהנה מבואר בשיטת תוס' פ' לולב הגזול דאפי' היכי דמכתת שיעורא ועומד לשרפה כשרוף דמו מ"מ ע"ז שיש לה ביטול כיון שיש לה תקנה בעולם לא מיכתת שיעורא ולא עומד לשרפה אפי' קודם ביטול וכ"כ תוס' בחולין פ"ט ע"א ד"ה והתני' וכו'. והנה דעת הראב"ד פ"ד מאיסורי מזבח דכל מוקצה לע"ז יש לו תקון אי חוזרים ועושים מעשה בהיפוך לבטל ההקצאה והשתא לפ"ז נהי השוחט לע"ז משהגיע למקום שחיטה שוב אין לה תקנה להתירה בהנאה והוה כעפרא בעלמא מ"מ בתחלת שחיטתו בקנה לא נאסרה אלא משום מוקצה ויש תקנה לחזור ולהתירה נמצא לא הוי עפרא. אבל מ"מ אינו ראוי לפתח אהל מועד וגם לאו דמארי' קטבח. והשתא התם בב"ק לאלומי קושי' קאמר לאו דמארי' קטבח כלומר אפי' קודם שהגיע למקום שנעשית כעפרא כבר לא הוה דמארי'. אמנם בשמעתין בהס"ד דלא מיירי ברייתא בחצי קנה פגום וסי' א' דוקא א"כ לאלומי קו' קאמר דהוה עפרא בעלמא דמשהגיע לרוב קנה כבר הוה עפרא בעלמא טרם שיגיע למקום שחיטה:

והנה הט"ז כ' סוף סי' ב' בישוב קו' הב"ח אהרשב"א דכ' בשחטו שנים א' כשר וא' מין אם עשה מעשה טרפה השחיטה פסולה והקשה הב"ח הא סתם מחשבת מין לע"ז. ובשוחט לע"ז אפי' במעשה כל דהו פסולה ע"ש ותי' ט"ז דלעולם מעשה טרפה בעינן ולהכי נקיט ר"ה שחט בה סי' א' לשון שחט דוקא. והקשה בנה"כ שהוא נגד סוגיא דשמעתין ע"ש:

והנה בעיקר הדין נ"ל לפי הנ"ל צדקו דברי הט"ז דודאי לא נעשה תקרובות אלא בעושה מעשה זבחי מתים ולא במיעוט קמא. א"כ נאסר מיד מטעם מוקצה כנ"ל ותינח בשמעתין השוחט בשבת לע"ז דמיירי באומר הרי הוא שוחט לע"ז א"כ הרי מיד הקצהו לע"ז. ואפשר אפי' לא גמר שחיטתו מ"מ כבר הקצהו באמירתו ובמעשהו וה"ה נמי מין השוחט סתם דסתם מחשבתו לע"ז אמרינן איגלאי מילתא למפרע שמתחלת שחיטתו בחצי קנה כבר הקצהו לע"ז. אך אם המין חתך חצי קנה סתם ונפטר והולך לו ובא אחר וגמרו במה תיאסר הלא משום תקרובות לא נאסר שלא עשה מעשה זביחה ומשום מוקצה לא נאסר שהרי לא אמר שמקצה לבהמה זו לתקרובות ע"ז וכיון שלא התחיל כלל בה תחלת ענין זביחה של תקרובות אין לומר סתם מחשבתו לע"ז נמצא דברי ט"ז נכונים לדינא:

ואין רחוק לומר שגם בכוונת ר"ה שאמר דוקא שחט סי' א'. ע"פ מ"ש תוס' דר"ה מיירי ממומר ששוחט סתם בפני ע"ז ממש וס"ל דמומר בפני ע"ז דינו כמו מין שלא בפני ע"ז וסתם מחשבתו של מומר זה לע"ז. וס"ל כמ"ש כ"מ בכוונת רמב"ם פ"ב מה' שחיטה דר"ה מיירי שזה שחט סי' א' ובא כשר וגמרו ע"ש נמצא לפי הנ"ל בעינן דוקא סי' א' היינו קנה או מעשה שחיטה במקצת ושט דאל"ה לא מיתסר משום תקרובות ומוקצה נמי לא הוה כיון דלא פירש הרי הוא שוחט לשם ע"ז. ומ"מ מוכח מר"ה דבמעשה כ"ד סגי. לענין מוקצה בכ"ד של עור או קנה. ולענין תקרובות בכ"ד של מעשה זביחה ופריך מברייתא דשוחט בשבת דמיירי שלא בפני ע"ז ובפירש להדיא וסגי אפי' בתחלת חתיכת קנה ושפיר פריך ש"ס וא"ש הכל בעזה"י:

וקצת יש ליישב בזה דברי רש"י ב"ק ע"א ע"ב ד"ה משום זבחי מתים דקס"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכו'. דמלבד שצ"ע דהא בשחט בה פורתא במיעוט קנה נאסרה וא"כ אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נאסרת כמ"ש תוס' שם ד"ה כיון וכו'. עוד יל"ד מאי קס"ד דכ' רש"י ואיה מסקנא נגד זה ועיין לקמן ע"ב ע"א ב"ה:

והנלע"ד דלעיל בעמוד א' איתא אר"י אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' ירמי' אמר ר"ל וכו' בטובח ע"י אחר ועל זה סובב כל הסוגיא. והנה ר"ל ס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ואין כאן תקרובות אלא בסוף השחיטה. ומשום מוקצה לא נאסר לר"ל אלא אם כן שנתפטם שבע שנים לע"ז כדאיתא בתמורה כ"ח ע"ב ע"ש. וא"כ לר"ל לא קשה קו' ש"ס כיון דשחט בה פורתא ולא ק' אלא להך לישנא דר' יוחנן אמר בטובח ע"י אחר וה"ל למקשה למימר הניחא לר' ירמי' אמר ריש לקיש אבל לר' יעקב אמר ר' יוחנן מא"ל. וצ"ל דאכתי לא אסיק אדעתי' דס"ל לר"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף עד לקמן ע"ב ע"א דמייתי להא דתני ריש לקיש משמי' דלוי סברי אינה לשחיטה אלא לבסוף והוה ס"ד לכ"ע ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף משו"ה לא קאמר הניחא ומיושב לשון רש"י אעפ"י שהוא קצת רחוק בכוונת רש"י לא מנעתי לכותבו כי הדברים בעצמן נכונים לפע"ד אפי' לא נתכוון רש"י לכך:

והנה תוס' שם ד"ה איסורי הנאה וכו' הקשו מה בכך דלאו דמרי' קטבח הא כל טובח נמי לאו דמארי' קטבח. וי"ל דלא חשוב שינוי מעשה לקנות בכך עכ"ל ודבריהם מאוד תמוהים איך אפשר לומר כי שחט רוב הקנה ועשאו נבלה שא"א לחיות עוד לא יחשוב שינוי לקנות וכי יש לך שינוי שאינו חוזר לברייתו יותר מזה וכן אפי' מיעוט ושט ובודאי שינוי שאינו חוזר לברייתו קונה אפי' בלי יאוש בעלים כמ"ש תוס' שם ס"ו ע"ב ד"ה שינוי השם וכו' ועיין מ"ש תוס' שם ס"ח ע"א ד"ה מה טביחה וכו'. וא"כ כיון דקנה לי' עכ"פ משעה שהתחיל לעשות טרפה כבר קנא' בשינוי והוה גמר טביחה בדידי' ואנן וטבחו כלו בעינן ולא מתרצי תוס' מידי:

אמנם גם קושייתם אינו מובן שהקשו הא כל טובח וכו' התם כך דינו משא"כ הכא דבר אחר גרם לו לפסול וכמ"ש תוס' לקמן ע"ב ע"א ד"ה אי ישנה וכו' ע"ש היטב ותבין:

וי"ל אה"נ מכי מתחיל לשחוט במקום זביחה אז אין השינוי גורמת לפוטרו משום דבהכי חייבי רחמנא. א"כ עיקר ק' תוס' כיון דאפי' פורתא קמא אוסרה בהנאה מטעם מוקצה נמצא טרם שהתחיל במקום טביחה כבר נאסרה בהנאה שפיר קשה לאו דמרי' קטבח ועל זה שפיר משני תוס' כיון דאותו השינוי אינו עושה טרפה וה"ל חוזר לברייתו אינו קונה בכך עד שיעשה מעשה טרפה ואז נימא בהכי חייבי' רחמנא וא"ש:

אלא לפ"ז צ"ע במאי שהקשו תוס' בשמעתין דחולין במ"ש רש"י רבוצה רבותא קמ"ל ולא מבעי' עומדת דקנאה בהגבהה ונתקשו תוס' דלא קנאה בהגבהה רק כגזלן וכו':

ולהנ"ל מאי קושיין דהא ר"ה שחט סי' א' קאמר דהוה שינוי חוזר נמצא אי הוה מגביה קנאה כגזלן שוב כששוחט סי' א' קנאה לגמרי בשינוי מעשה דאע"ג דר"ה לאו דוקא סי' קאמר אלא אפי' כל דהו מ"מ לפי הלשון דקאמר סי' א' הוה רבותא טפי ברבוצה ולא הגביה דהשתא ע"י שינוי מעשה לא קנאה דלא הוי אלא כמזיק משא"כ כשהגביה תחלה קנאה אח"כ בשינוי מעשה ויפה כ' רש"י ולא מקשו תוס' מידי:

וי"ל היא גופי' קשי' מה לו להאריך למינקט רבוצה ולמינקט סי' א' לא לכתוב לא ה"י ולא וי"ו לימא סתמא השוחט בבהמת חברו פורתא לע"ז אוסרה ותל"מ ושפיר הקשו תוס' דלא לינקט לא רבוצה ולא סי' א' מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת רשב"א ע"פ ט"ז כיון דאיירי במומר ששוחט סתם בפני ע"ז ממש ולא פירש לשם ע"ז ונגמר השחיטה ע"י כשר ולזה צריך דוקא סי' א' וכיון דהוצרך למינקט סי' א' דוקא שוב הוצרך לומר רבוצה דלא לימא קנאה בהגבהה ושינוי מעשה ולק"מ. מיהו י"ל אי איירי במומר ובסתם בלא פירש א"כ בלאה"נ א"ש דלא נקיט הגביה כמ"ש תוס' סוף ד"ה לפני וק"ל ועיין בסמוך אי"ה:

רבוצה לפני ע"ז. פירש"י לא מבעי' עומדת וכו' ובחי' ר"ן פירש כוונת רש"י דלא למקני קנין גמור נתכוון רש"י דהרי אינו קונה אלא כגזלן אלא אפ"ה לא מבעי' הוא דהא רבותא טפי איכא דה"א כיון שעכ"פ קנאה לענין קבלת אחריות משו"ה תיהני מעשיו לצירוף לאוסרו קמ"ל דאפי' בלא צירוף קנין אחריות נמי:

ויש להסביר דברי ר"ן עפ"י שיטת מג"א סי' תקפ"ו סק"ה דע"ז של גוי שיש לה בעלים והגביה ישראל ע"מ לגזלו אע"ג שאינו קנין גמור מ"מ מקרי של ישראל לענין שאין לה ביטול שוב. ומוכיח זה מחמץ דע"י קבלת אחריות מיקרי שלו ועובר על בל יראה. ושם פירשתי דהכי כוונתו דמדמרבינן מלא ימצא דחמץ דישראל שקבל בשמירתו חמצו של גוי באחריות עבר על לא ימצא ש"מ בעלמא כי האי גווני כגון לענין ביטול ע"ז לכל הפחות ומגביה ע"מ לגוזלו הוה שלו ע"י חיוב אחריות. דאלת"ה מנ"ל לרבות מלא ימצא קבלת אחריות דשומר שהרי מ"מ השומר עצמו משמרו לבעליו הראשונים ואין רצונו להפקיע מהם דלמא זה לא מיקרי מצוי לך אלא אחריות דגזלן מרבה קרא דדעתו להפקיע שם בעלים מיני'. אע"כ האי אפי' בעלמא נמי מיקרי שלו לענין איסורי'. נמצינו למדין דע"י קבלת אחריות דגזלן מיקרי שלו לענין איסור ביטול וה"א היינו דמסייעא אי עביד בו עוד מעשה יכול לאוסרו ג"כ אבל במעשה לחוד לא קמ"ל ר"ה:

ועוד נוכל להטעים זה עפ"י האמור במס' סנהדרין ע"ב ע"א והאלקים אמרה רב אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיהו קיימא ה"נ ברשותי' קיימו ולא היא כי קיומו ברשותי' לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותי' דמרי' קיימא מידי דהוה אשואל ע"ש נמצא לרב הגבהות הגנב הוה כעין קנין ואע"ג דליכא למימר דקנאו ממש ופליג על דרשא מה ביתו ברשותו זה א"א דהא רב בעצמו אמר וגנב מבית איש ולא מבית גנב כדמייתי שם בסנהדרין ד"ה אפי' נטל ש"מ לרב גופי' אין הגבהה קונה לגנב אלא לקבלת אחריות. מ"מ ס"ל אם יצורף לזה עוד חיוב מיתה דמחתרת קנאו לגמרי. וכן עוד לר"ה אמר רב ב"ק ק"ו ע"א מנה לי בידך נשבע פטור מלשלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ואמרינן מסתברא מילתי' דרב במלוה והאלקים אמרה אפי' בפקדון ופירש"י דס"ל פקדון נמי מקרי תשלומין משלו שקנאו ע"י שבועת שקר שלו שנעשה כגנב עליו. נמצא לר"ה ורב ע"י גניבתו מצטרף לחיוב מיתה ושבועת שוא שלו למיקני לגמרי וה"א ה"נ ההגבהה ע"א לגוזלו יועיל שע"י מעשה יהיו כשלו לאסור של חברו אבל זולת הגבהה לא קמ"ל אפי' במעשה שינוי לחוד נמי עם צירוף איסורו נעשה כשלו לאוסרו:

וז"ל רמב"ן שבריטב"א במס' ע"ז מ"ג ע"ב ד"ה מכדי ירושה וכו' באמצע הדבור אבל האוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם ע"ז כההוא דשוחט בהמת חברו לע"ז וגם שיהי' מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו דדמי כמאן דקני' לי' בשינוי דומיא דגזלן עכ"ל לעניננו. ולכאורה דבריו תמוהים חדא דאטו שינוי בלא הגבהה קונה בגזלן אפי' קנין בעלמא הא לא הוי אלא מזיק להתחייב בנזק הלז ולא למיקם ברשותי' להתחייב באחריות מכאן ואילך. ויש לעיין ב"ק י"א ע"א בתוס' ד"ה אין שמין וכו'. ועוד א"כ דבעינן שינוי שאינו חוזר לברייתו א"כ מאי מייתי עלה מנכרי שניסך יינו של ישראל הא התם לא עביד שום שינוי אלא היזק שאינו ניכר ובמה קנאו. ותו אי ע"י שינוי קנאו לאסור שאינו שלו. א"כ מ"ט התנה הרמב"ן אלא בשעושה לשם ע"ז מה לו עושה לשם ע"ז או לשם ענין אחר לעולם שינוי שאינו חוזר לברייתו קונה. אבל האמת יורה דרכו דודאי בעלמא אין הגבהה בלא שינוי קונה לגמרי ומכ"ש שינוי ומזיק בלא הגבהה. אך הכא מצרפין איסורו דעע"ז ואוסרו בהנאה מצרפין לשינוי מעשה שיעשה כשלו ומכ"ש הגבהה דיי"נ אפי' בלא שינוי דהגבהה בלא שינוי ע"מ לגוזלו עדיף משינוי בלא הגבהה ותרוויהו ע"י צירוף מעשה רע שלו קנאו לעשות שאינו שלו כשלו ושפיר מייתי מיי"נ להכא. וממילא יפה כ' חי' ר"ן בכוונת רש"י דה"א דוקא ע"י הגבהה והרבצה מצרפינן כוונת ע"ז שלו להעשות כשלו אבל בשנוי לחוד לא קמ"ל ר"ה והדברים ברורים בעזה"י:

והנה עיקר ילפותא מכלים דאחז. והוא בנוי' אסוגיא דע"ז נ"ב ע"ב דהוה ס"ד דר"י בן שאול הכנו דאטבלינהו והקדשנו שהקדשנום ואמר רבי ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי הכנו שגנזנום. והקדשנו אחרים תחתיהם וצריך להבין איך ובמה החזיר לו אבידתו דהרי אין הכרח לפירושו של רבי דלמא כר"י בן שאול וי"ל דרש"י פירש והקדשנום שנמשחו בשמן המשחה. והקשה מורי רבנא הגאון מ"ה נתן אדלר זצ"ל מש"ס דשבועות דף ט"ו ע"א דלדורות בשירות ולא במשיחה וכן פסק רמב"ם רפ"א מה' כלי מקדש. ועיין מה שנתעורר עלי' משנה למלך ה' י"ב שם ועמ"ש תוס' מנחות נ"ז ע"ב. והעיקר דצריכותא דעביד ש"ס בשבועות ט"ו הוא לרוחא דמילתא אבל האמת דמאותם דרשינן למעט מדת יבש בחוץ ומאשר ישרתו בם ממעטינן משיחה לדורות אבל ליכא שום מ"ד דס"ל דלדורות בעינן משיחה תדע לך דא"כ משנגנז שמן המשחה בימי יאשי' וכל ימי בית שני מאין נתקדשו כלי שרת אע"כ בשירות ולא בשמן המשחה נמצא דברי רש"י תמוהין שפי' והקדשנום בשמן המשחה. ולפע"ד היינו החזרת אבידה דרבי דפשוט הי' בין לר"י בן שאול בין לרבי דהכנום והקדשנום משמע תרי מילי ענינים שונים שנעשו בהם. והי' דוחק בעיני ר"י בן שאול שהקדישו אחרים דא"כ לא נעשה בכלים אלו תרי ענינים הכנה וקדושה אע"כ הכנום הטבלנום ושוב הקדשנום בשמן המשחה ולדורות נמי בעי שמן המשחה וע"ז אמר רבי ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי דהרי לדורות ליכא קדושה במשיחה אע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' הכננו שגנזנום והקדשנום שהקדשנו אחרים תחתיהם. וש"מ אסורים לגבוה. הנה למסקנא הך דכלים דרשא גמורה היא דעכ"פ מוכח מדברי קבלה דע"י מעשה נאסרו כלים לגבוה:

ובמלחמות ה' הקשה רמב"ן מ"ט לא פריך ש"ס אדרבי וליפרקינהו וליפקו לחולין אלא ש"מ הואיל וכלי שרת קדושת הגוף נינהו אינן יוצאין לחולין ע"י פדיון ע"ש ויש לעיין הא כיון דלא חזי לגבוה הו"ל כבעל מום ויש לו פדיון כמבואר גדולה מזה במס' ע"ז י"ג ע"ב וצ"ל כיון דהא דלא חזי' לגבוה אינו אלא מקנסא בעלמא לאו כל כמינהו לאפוקי מקדושתיהו ומשו"ה לא פריך ש"ס דליפרקינהו. ולפ"ז מוכח דמ"ש רש"י לקמן בע"ז נ"ד ע"ב מדלא פרקינהו. היינו דהך סוגיא לא ס"ל כרבי דרק קנסא הוא אלא מדינא אסורים או מהל"מ שהי' מקובל לב"ד של חזקי' או ילפינן ממחובר ובע"ח שנאסרי' ע"י מעשה עכ"פ וכיון דמן התורה אסור לגבוה עכ"פ הו"ל כבעל מום וליפרקינהו ומדלא פרקינהו ש"מ אפי' להדיוט אסור מה"ת דודאי אין לומר דקנסא הי' להדיוט דאין קנס לאסור להדיוט דהרי כהנים דבני דיעה וראוי לקונסם יותר. אפ"ה גם לגבוה לא קנסי' לגמרי אלא שלא יקריבו אבל חולקים בקדשים ואוכלים כבעלי מומין מכ"ש שאין לקנוס להדיוט אע"כ מדלא פרקינהו ש"מ מדינא אסור להדיוט לפום סוגיא דף נ"ד. וכן משמע שם מלשון רש"י ד"ה דבני דיעה נינהו וקנסא הוא עכ"ל מדלא כ' משו"ה קנסינהו משום דבני דיעה נינהו. אבל בהמה וכלים לא דאז הוה משמע למסקנא קנסו לבהמה וכלים. אע"כ מוכח דשמעתא דהתם בעי' למילף דדינא ודחי שאני כהנים דבני דיעה נינהו וקנסא הוא ולא דינא אבל בהמה אין ראוי לקנוס ודינא ליכא ומסיק אלא מכלים ודינא הוא ולא קנסא. ומ"ש רש"י שם ד"ה מאבני מזבח וכו' ואסרינהו רבנן עכ"ל אין ר"ל אסרינהו מדרבנן אלא אסרינהו רבנן ב"ד חשמונאי אסרום מדאוריתא ומ"ש רש"י ד"הא איתסרו להו גזרו עליהם חזקי' וסיעתו איסור עולם וכו' האי גזרו אין לשון גזירה דרבנן הא אטו הא ככל גזירה דעלמא. אלא רצו לומר פסקו עליהם פסק דין איסור עולם מדלא פרקינהו. והדבר ברור לפע"ד דלשיטה זו ע"י מעשה אסור מן התורה אפי' להדיוט דלא כהרבה מן האחרונים שחשבו שהוא רק איסור דרבנן:

נמצינו למדין לשיטה זו ע"י מעשה זוטא נאסר להדיוט דהרי כלי אחז מעשה זוטא נעשה בהם רק שהוא גמר מעשה אבל לעולם לא נעשה שינוי בגופן כלל רק מעשה זוטא ומ"מ נאסר אפי' להדיוט. והיינו מ"ש לעיל דלרמב"ם סוגיא דהתם אפי' להדיוט מיירי ומוקי לי' בניסך לה יין בין קרני' דהוה מעשה זוטא והיינו מדלא פרקינהו ש"מ אפי' ע"י מעשה כזה נאסר להדיוט:

ולפ"ז לרש"י בין ר"ה בין עולא מיירי להדיוט במעשה זוטא אפי' אינינו גמר מעשה וקמ"ל דלא נימא דוקא מעשה זוטא שהוא גמר מעשה בכלים קמ"ל שאין סברא לחלק בין גמר לאינו גמר ובזה א"ש הא דלא פירש"י רבותא דרבוצה כמ"ש תוס' דאע"ג דלא הוה מעשה רבה כ"כ כהגבהה אפ"ה אוסר. ז"א דא"כ הו"ל לאשמעינן מעשה זוטא טפי ניסוך יין בין קרני' דאפי' כחתך בקנה לא הוי אע"כ לא איכפת ר"ה לאשמעינן מעשה גדול או קטן רק אעפ"י שאינו גמר מעשה וזה נשמע גם בהגביה ע"כ הוצרך רש"י לומר דקמ"ל אע"ג דלא קנאו לאחריות בהגבהתו וכמ"ש לעיל:

אמנם תוס' ס"ל שם בע"ז נ"ב ע"ב ובשמעתין חולין ד"ה ת"ש וכו' דסוגיות לא פליגי אהדדי ודכ"ע ס"ל כרבי דכלים מקנסא בעלמא נאסרו לגבוה אלא לולי דמעשה רבה אסור מן התורה לא הוי קנסא דרבנן לגבוה במעשה זוטא נמצינו להתוס' נקרא מעשה כלי אחז מעשה זוטא אע"ג דהוה גמר מעשה מ"מ כיון דלא הוי שינוי מעשה בגופן לא הוי מעשה רבה וחתיכת סי' א' בבהמה אע"ג שאינו גמר מעשה מ"מ מקרי מעשה רבה לענין זה שאסור מן התורה וקמ"ל ר"ה אפי' מעשה כל דהו כל שהשינוי בגוף הוה מעשה רבה נגד כלי אחז ואסור להדיוט. ולפ"ז סוגיא דברייתות דנעבד שלו אסור ושל חברו מותר וכו' ומוקי לי' בניסוך יין בין קרני' ע"כ לגבוה איירי דניסך יין מעשה זוטא הוא אעפ"י שהוא גמר מעשה ואינו אוסר להדיוט. אך ריטב"א מפרש דניסך לה יין שחקק בין קרני' כעין ספל ונסך לה יין והוה שפיר מעשה בגופה ושייך אף להדיוט:

ותוס' לשיטתו שפיר כ' דר"ה דאתי לאשמעינן אפי' מעשה כ"ד מהני אי הוה נקיט הגביה ה"א דוקא מעשה גדול כזה. ולא תיקשו לאשמעינן אפי' מעשה זוטא טפי שניסך ז"א דבאמת לא מהני אלא לגבוה ככלי אחז:

ולפ"ז אפשר עולא מעשה זוטא ממש קאמר בלי שינוי בגופו ולגבוה ומ"מ תלי' ר"ה בדעולא דמדאסר לגבוה מעשה שאינו בגופו ש"מ להדיוט אסור מעשה בגופו ועיין המשך לשון תוס' בע"ז נ"ד ע"א ד"ה היתה וכו' וק"ל:

והנה לר"נ ור"ע ור' יצחק ללישנא קמא דס"ל אין אדם אוסר אפי' ע"י מעשה כלל לא ע"כ ס"ל כלי אחז קנס הי' לגבוה אבל להדיוט כלל לא ולא ס"ל מדלא פרקינהו וכנ"ל דא"א למיפרקינהו כיון דמדאורייתא חזו לגבוה ה"ל קדושת הגוף ואין להם פדיון. ושיטת ר"ח דס"ל במעשה רבה מודו צ"ל דס"ל גמר מעשה כעין כלי אחז אוסר אפי' להדיוט מדלא פרקינהו אבל מה שאינו גמר מעשה אינו אוסר ודלא כר"ה. א"כ מאי פריך מיי"נ דגמר מעשה הוא אע"ג דהוה רק אינו ניכר מה לי ניכר מה לי אינו ניכר אטו כלי אחז ניכר הי' ואי נילוף מדלא פרקינהו דגמר מעשה אוסר להדיוט אפי' מעשה שאינו ניכר נמי אע"כ אינהו ס"ל כלי אחז קנסא לגבוה הוה. אבל להדיוט הכל שרי משו"ה פריך ממנסך:

אמנם לשיטת תוס' דהכי ילפינן מדקנסו לגבוה במעשה זוטא ככלי אחז ש"מ אסור להדיוט מדינא במעשה שינוי בגופו בין שיהי' גמר מעשה בין שאינו גמר מעשה הכי ס"ל לר"ה: י"ל שפיר ר"נ ור"ע ור"י ס"ל נמי מדקנסו לגבוה בגמר מעשה שאינו ניכר ככלים ש"מ אסור מן התורה להדיוט בגמר מעשה הניכר אבל מעשה הניכר ואינו גמר כסי' א' הניכר וה"ה גמר שאינו ניכר כמנסך לא אסור ושפיר פריך ממנסך וזהו כוונת הרא"ש בישוב דברי ר"ח הנ"ל:

והנה הרמב"ן הנ"ל מוכיח דמדאמרינן בע"ז נ"ג ע"ב שליחותיהו עבדי ש"מ האוסר שאינו שלו ע"י מעשה מטעם קנין הוא וגוי האוסר של ישראל. יש לו ביטול בע"ז של גוי דאלת"ה מנ"ל דשליחותי' עבדי דלמא ע"י מעשה אסרום לאשרות אע"כ דא"כ ה"ל ביטול ובביטול בעלמא סגי. והר"ן שם פליג ומוכיח ההיפך מסוגיא דף נ"ד ע"א דהוה בעי למילף מאבני מזבח ושוב יליף מכלים מדלא פרקינהו וע"כ לית להו לאו אורח לאשתמושי בהו הדיוט. א"כ תקשו אבני מזבח מ"ט לא תברינהו ואע"כ אין להם ביטול ואי ס"ד כיון שעשה בהם גוי מעשה נעשה כשלו לתברינהו אע"כ אעפ"י שאסרו ע"י מעשה אין להם ביטול והא דמוכיח שליחותי' עבדי משום דס"ל ע"י מעשה אינו אוסר כר"נ ור"ע ור"י:

הנה דברי הר"ן הללו צריכים עיון גדול לכאורה דהא אבני מזבח עכ"פ יצאו לחולין כיון שבאו בה פריצים כדר"פ והלכתא היא למסקנא כדמוכח מדינרי טורייני שייפא לעיל נ"ב ע"ב ועוד הא מרא דשמעתא הוא עולא אמר ר' יוחנן דיליף מכלים ור' יוחנן גופי' אמר בנדרים ס"ב ע"א ובאו בה פריצים כיון שפרצום נעשו חול ע"ש:

וא"כ אבני מזבח ע"כ יצאו לחולין ושוב קנה מלכות יון בשבי' דגוי קונה בשבי' כמ"ש רז"ה ורמב"ן שם לעיל נ"ב ע"ב וא"כ אפי' אי לא נימא כרמב"ן נמי קשה אי ס"ד דסוגיא לית לה סברת לאו אורח ארעא א"כ אמאי לא תברינהו דע"ז של גוי הוי וליבטלינהו ולישקלינהו אע"כ הסוגיא נמי ס"ל למיפק לחולין ע"י שבי' ובלא פדיון לאו אורח ארעא אבל כלי אחז דלא יצאו מקדושתן שפיר קשה וליפרקינהו דע"י פדיון שפיר אורח ארעא וא"כ לא מקשה ר"ן מידי:

והנלע"ד בזה דדרשא דר' יוחנן דנדרים ס"ב ע"א הנ"ל ודרשא דרב פפא פליגי דלר' יוחנן כיון שפרצום נעשו חול י"ל דוקא שפרצום פי' שהחריבו מקדש והוציאו הכלים ודינרי טורייני שייפא אז נעשה חול משא"כ בימי היונים שלא החריבו מקדש אלא באו לתוך בהמ"ק והניחו הכלים שם ושמה עע"ז לא נתחללו הכלים משא"כ לדרשא דר"פ דלא אמר כיון שפרצום אלא כיון שבאו בה פריצים משמע מיד בביאתם בבהמ"ק נתחלל נמצא גם בימי יונים נתחלל הכל. וש"ס דקאמר אלימא מאבני מזבח ודחי דלמא כר"פ היינו דחי' בעלמא דלמא כר"פ אבל האמת אינו כן אלא כר' יוחנן ולא נתחלל בימי יונים וה"ל שלל שמים ולא קנאו גוי בכיבוש מלחמה כמ"ש הרז"ה שם ואפ"ה אסרוהו ע"י מעשה והשתא קשי' להר"ן אי ס"ד כהרמב"ן דהאוסר ע"י מעשה הו"ל כשלו לענין בטול והא פשיטא להר"ן דנהי דלענין ביטול הוה כשל גוי מ"מ שלו ממש לא הוי ואכתי של גבוה הוא וא"כ קשי' אאבני מזבח כיון דלא יצאו לחולין ע"י ביאת פריצים לפרקינהו ושוב לא שייך לאו אורח ארעא להאי סוגיא ושוב לתברינהו דכיון דגוי אסרום ע"י מעשה יש להם ביטול ולשקלינהו לנפשי' אע"כ דלא כרמב"ן אע"ג שהגוי אסרום ע"י מעשה מ"מ ה"ל ע"ז של ישראל או של גבוה ואין לה ביטול. ואמת בלשון הר"ן ק' קצת שכ' דההוא סוגיא לית לה לאו אורח ארעא ולהנ"ל צריך לדחוק גבי לפרקינהו לית לה אבל אי לא פרקינהו כ"ע מודי דלאו אורח ארעא ומ"מ לפי דברינו צדקו דברי הר"ן:

ולרמב"ן צ"ל כיון דלענין ביטול מוקמי' לי' כאלו קנאו הגוי שוב אינו יכול לפדות דא"א למיתפס החבל בתרין ראשין לפדות כאלו הוא גבוה ולמתברינהו כאלו היא של גוי דהוי תרי קולא דסתרי:

והנה בלשון הברייתא איזה נעבד וכו' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון מה שהקדים שוגג למזיד ואונס לרצון והוה זו ואצ"ל זו לק"מ שכן דרך כל מקום בין ובין כמ"ש סמ"ע סי' ע"ב ס"ק ד' ע"ש ואמנם הא דתני לי' כלל הנה ללישנא קמא דמיירי באנסוהו והשתחוה לבהמתו של עצמו כבר עמדו תוס' בזה ביבמות נ"ג ע"ב ע"ש אך ללישנא בתרא שאנס בהמת חברו והשתחוה לה נראה לפרש בין בשוגג שלא ידע שהיא בהמת חברו וסבר שהיא שלו בין במזיד שידע שהיא של חברו ולא אמרינן לצערי' ואולי מיירי בהתרו בו. בין באונס שאנס בהמת חברו בהזידו בין ברצון חברו פי' שעשה שליחותי' וכעין זקף לבינה דדף נ"ג ע"ב דילפינן מתחלתה של א"י:

ובזה מיושב ק' עצומה אהרא"ה בבד"ה סוף שער ב' הנ"ל דדחיק למצוא אמוראי בתראי דהלכה כר' נחמן דאין אדם אוסר שאינו שלו ובמשמרת הבית דחאו דר"נ לאו בתרא הוא אלא מאביי ורבא ואילך:

ולכאורה צ"ע הא המקשן דרמי ברייתות אהדדי אמר בעצמו מאי לאו דאניס בהמת חברו והשתחוה לה וסוטת הש"ס והפוסקים דאם אפשר להניח סברת המקשה מניחין אותו על סברתו וא"כ רמי בר חמא ור"ז ורבא דנאדו מסברא זו ומוקמי לי' שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמתו דידי' והוא דחוק לדינא וכמ"ש תוס' ד"ה הא בצנעה ואמאי לא הניחו בסברת המקשה שאנס בהמת חברו וניסך לה יין אע"כ ס"ל דאין אדם אוסר שאש"ל ע"י מעשה והמה בתראי וקשה על הפוסקים:

ולהנ"ל י"ל משום דקתני ברצון והיינו שעשה שליחותי' ומשמע דס"ל הך דע"י שעשה שליחותו יש סברא לאסור אפי' בלא מעשה והיינו כדמוכח מתחלתו של א"י וקשה הא מהתם לא מוכח דלמא עשו בהו גוים מעשה כקו' רמב"ן וצ"ל כתי' ר"ן דע"כ האי תנא ס"ל דאין אדם אוסר אפי' ע"י מעשה וכתרי ר' יהודה דנכרי שניסך יינו של ישראל משו"ה לא מתוקמא להו ע"י מעשה ונכנסו בדחוקים באנסוהו נכרים אבל חזקי' דמוקי לי' בניסך לה יין ס"ל לעולם האי תנא ס"ל ע"י מעשה אסרו ומ"מ ס"ל סברא דשליחותי' עבדי מתחלתו של א"י וכסברת רמב"ן כיון שגוי אסרו ע"י מעשה יש לו ביטול וא"כ תקשו אמאי ואשריהם תשרפון בביטול בעלמא סגי נמצא הני אמוראי פליגי בסברת רמב"ן ור"ן אבל כ"ע אפשר ס"ל ע"י מעשה אסרו דבר שאינו שלו:

ודע הא דפריך אילימא מכהנים ק' לשיטת רש"י דהא לא שייך לאוסרם להדיוט ואפי' לגבוה לא נאסרו לגמרי אלא לעבוד עבודה אבל חולקי' בקדשים כבעלי מומין ואוכלי קדשי גבוה וא"כ איך נילוף מינייהו דינו של ר"ה דמיירי להדיוט דהכא לא שייך מדלא פרקינהו אע"כ כהתוס' מדקנסו לגבוה במעשה זוטא שאינו בגופו ככהנים ש"מ להדיוט נאסרה הבהמה במעשה בגופה וכהתוס' ולרש"י צ"ל דהומ"ל ולטעמיך:

ואני מסתפק להמסקנא דכלים ובהמה אסורים מדאורייתא ומדינא עכ"פ אי כהנים נמי אסורים מדינא וכך דינם או רק מקנסא אבל לא נאסר מדינא בן אדם כלל וכלל. ועיין מנחות מ"ה ע"א דאמר רבינא סד"א הואיל ואישתרי מליקה גביהם וכו' וקשה דלמא כי אשתרי בעידן עבודה כדאמרינן בכלאים וכן הקשו תוס' שם. ואמנם אי אמרינן דכהני במות מדינא פסולים לעבודה ורחמנא אקיל לגבייהו לחלק ולאכול בקדשים ואפי' מליקת עוף שפיר הוה סד"א מדאשתרי מליקה גבי' ה"א דאשתרי נבלה. אבל אי אמרינן דמדינא מותרים אפי' לעבוד ולהקריב חטאת עוף וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וגם זה כמוהם אלא דקנסינהו רחמנא ולהא קנסום ולהא לא קנסום ק' שפיר קו' תוס' הנ"ל ואפשר מפני ספק זה אמר ר' יוחנן התם במנחות פ' זו אלי' עתיד לדורשה דאיהו יברר כל הספיקות והאיבעיא שבש"ס כידוע:

לפני ע"ז כ' תוס' י"ל אי לפני לאו דוקא ואי הוא דוקא מיירי במומר וי"ל ר"נ בלישנא בתרא דס"ל בישראל חיישינן לצעורי' הכי קאמר לר"ה לימא כתנאי אמרת לשמעתיך ולימא מר הלכה כת"ק וע"כ צ"ל דס"ל לפני ע"ז דוקא אפי' בשחיטה ובהא לא ס"ל כת"ק דס"ל אפי' יין מנסכים שלא בפני ע"ז משו"ה לא מציתי למימר הלכה כת"ק. וא"כ לפ"ז דבפני דוקא אין רמז ורמיזה בדבריך דאיירי במומר וסתמא אפי' בישראל והא ליתא דלצעורי קמכוון:

והא דכ' תוס' דע"כ לפני לאו דוקא דאל"ה לא פריך מידי מהשוחט חטאת בשבת וכו' אע"ג דבלאה"נ מצי מוקי לה בשוחט להר וכדומה דהשוחט חייב והתקרובות לא נאסר וי"ל התם כיון דלא רמז שום רמיזה בברייתא דמיירי בשוחט להר והשתא כיון דברייתא לא נחית למנינא לאפושי חטאת מדלא נקיט יה"כ א"כ הדינים צריכים להיות מפורשים בברייתא או לאשמעינן אין אדם אוסר כפשטא דברייתא או למסקנא לדיוקא מיני' דוקא חטאת העוף אבל בהמה אדם אוסר שאינו שלו. ולזאת הכונה השמיטה הברייתא יה"כ כדי שנדע ונידוק מיני' דין חדש ולא נאמר הב"ע בשוחט להר או באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכדומה דברים שאין בהם רמיזה בבריתא. וא"א למילף חידוש הדין ההוא אבל אי ס"ד בפני ע"ז דוקא והיכי דתני סתמא משמע שלא בפני ע"ז ותלי' בפלוגתא דת"ק ותרי ר' יהודה דמנסכים יין שלא בפני ע"ז א"כ תלק"מ מברייתא דלעולם השוחט בפני ע"ז אוסר שאינו שלו כר"ה וברייתא דלא קתני בפני ע"ז מיירי בהדיא שלא בפניה ואינו אוסר אפי' שלו וקמ"ל ברייתא דהלכה כתרי ר' יהודה ולאפוקי מת"ק. ומדלא משני הש"ס הכי ש"מ בפני ע"ז דר"ה לאו דוקא. כנ"ל כוונת תוס'. מיהו יש לדחות ולומר לעולם בפני דוקא דגם שחיטה תלי' בפלוגתא דתנאי דלקמן ומ"מ פריך שפיר דעדיין לא אסיק אדעתי' מהני תנאי ולמסקנא י"ל כנ"ל ועמ"ש לעיל בסמוך:

ועפ"ז ישבתי אי הכי ליתני זבח דאי מדלית ר"ה מהכא לק"מ. די"ל דעיקור קו' ש"ס אינה אי תני עולה או חטאת או זבח. ועוד דה"ל למנקט סתם קדשים בשבת בחוץ כלשון הש"ס בכל מקום קדשים בחוץ וכן לשון רמב"ם בה' שגגות רפ"ד השוחט בהמת קדשים בחוץ לעזרה בשבת לע"ז ע"ש. א"כ לכאורה י"ל דברייתא אתי' לאורוי' דחייב בשבת אשחוטי חוץ אעפ"י שאינו ראוי בפנים ואי הוה תני עולה ה"א משום דראוי לעולת תמיד. ואי הוה תני קדשים ה"א באותן קדשים שראוי באותו שבת בפנים כגון בכל סתם שבת עולת תמיד ובשבת שיש בו מוסף י"ט ור"ח אפי' חטאת ראוי' בפנים ועיין סברא זו בפסחים ע"ב ע"א וע"ב משו"ה נקיט חטאת וסתם שבת אינו ראוי' לחטאת ואפ"ה חייב אשחוטי חוץ. וממילא לק"מ ליתני יה"כ דהא משום דיה"כ ראוי' לחטאת בפנים והרי התנא אתי לאשמעינן קרבן שאינו ראוי בפנים וא"ש. ואך אכתי הו"מ למיתני זבח בשבת ויה"כ דהשתא לא מצי למימר דהיינו זבח הראוי' ביה"כ עולה וחטאת דסתם זבח א"א לומר לאפוקי שלמים נהי דכולל נמי כל הזבחים לאפוקי עוף שאינו נזבח. אבל שלמים א"א לאפוקי מיני' בשום אופן וא"כ ליתני יה"כ וזבח והיינו דקאמר ש"ס אי הכי ליתני זבח פי' בשלמא אי אמרינן דקמ"ל דינא דאין אדם אוסר שאינו שלו א"ש דלא תני יה"כ להודיענו דלא לרבוי חטאת קאתי אלא לאשמעינן דינא ולא נימא הב"ע בשוחט להר או באומר בגמר זביחה אלא לאשמעינן דינא אך השתא דאוקמית לי' בהב"ע וכדומה וא"כ לדינא דאוסר שאינו שלו לא אתי. ולדינא דקדשים שאינם ראוים בפנים דחייב בחוץ לזה הוי סגי אי הוה תני זבח ויה"כ השתא דתני חטאת לא מצי למיתני יה"כ דה"א הואיל וראוי' בפנים אבל יה"כ וזבח הו"מ למיתני והיינו דקאמר אי הכי וק"ל:

ובתפארת שמואל הקשה מנ"ל למידק במסקנא כר"ה דלמא קמ"ל עוף אפי' שאינו ראוי' לקרבן שבת בציבור כמ"ש תוס' דאין עוף בציבור כלל וכלל. ובימי חורפי אמרתי דאי ס"ד דאתי לאורי' חידושא בענין אם עלה לא ירד ה"ל למנקט עולת עוף דוקא דהוה רבותא טפי דבחטאת עוף איכא משום שראוים לאכילה ליומי' באומצא זורקי' אפי' לכתחלה עיין היטב זה במנחות מ"ח ע"א ובתוס' שם ד"ה חטא בשבת וכו' ע"ש וטפי הו"ל לאשמעינן עולה דכולה כליל ואינו ראוי בשבת כלל ואין זורקין אלא אם עבר וזרקוהו רצה ואפ"ה חייב בחוץ והיה רבותא טפי ומדלא נקיט אלא חטאת עוף ש"מ דלא אתי תנא לאשמעינן רבותא בשחוטי חוץ אלא בענין אוסר דבר שאש"ל ומיושב ק' תפארת שמואל. ולפ"ז להו"מ למינקט יה"כ דיומא דאסור באכילה הוא ובההוא יומא ליכא חילוק בין חטאת לעולה וה"א כק' תפארת שמואל הנ"ל לכן שביק יה"כ:

ועיין רמב"ם פ"ט ממלכים ה' י"א פסק אמה"ח דעוף אין ב"נ נהרג עליו ומקשים א"כ רפ"ד דשגגות דכ' הי' חטאת עוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בה כ"ש בשבת לע"ז חייב ג' חטאות מאי תיקן מא"ל להוציא מידי אמה"ח לב"נ דהא בלאה"נ אין ב"נ נהרג עליו. מיהו י"ל תיקן להוציא מידי נבלה דתקרובות ע"ז דרבנן הוא דמטמא וכמ"ש תוס' שם בפסחים ע"ג ע"א ועמ"ש תוס' לעיל בחולין י"ג ע"ב ד"ה תקרובות בסוף הדבור ועיין היטב פלוגתת ר"ת ור"י בתוס' ע"ז ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא וכו' מ"מ קשה אש"ס דילן בפסחים הנ"ל למ"ד תקרובות ע"ז מטמא מן התורה מאי תיקן. ובאמת יל"ד התם בפסחים מתקיף לי' רבינא הא דתני השוחט וכו' למ"ד מקלקל בחבורה פטור מאי תיקן מאי אתקפתא היא אטו ליכא למ"ד מקלקל בחבורה חייב ואתי' ברייתא כוותי' בשלמא כל שקלא וטרי' דש"ס התם אסתם משניות לברר הלכה אי סתמא דמתניתין כמ"ד מקלקל בחבורה פטור שפיר. אבל רבינא אתא ואייתי מתניתא ומתקיף לה מאי אתקפתא אי אתי ברייתא כאידך מ"ד. ע"כ נלע"ד למסקנא דפליגי תנאי אי אדם אוסר שאינו שלו תו לא דחקינן לאוקמי ברייתא בחצי קנה פגום ובחטאת עוף אלא בחטאת בהמה ולא פגם חצי קנה. ואתי ברייתא כתרי ר' יהודה דאין אדם אוסר שאינו שלו וקמ"ל אע"ג דקני' לכפרה אפ"ה לאו כדידי' דמי' וכן צ"ל לר"א בר אהבה דס"ל בע"ז נ"ד ע"א כר"ה ע"ש וס"ל רפ"ב דחולין דסי' א' דעוף הוא ושט דוקא א"כ ליכא לאוקמי בחצי קנה פגום. אע"כ מוקי לברייתא כתרי ר' יהודה וקמ"ל דלא אמרינן קניא לכפרה:

והנה הרמב"ם פ"ד משגגות הנ"ל ביאור דברייתא מיירי דחיוב ג' חטאות באים בבת אחת פי' אעפ"י שאינם כאחד דשחוטי חוץ חל על ע"ז משהקדיש נכנס שבת חל איסור שבת בכולל מ"מ ברגע אחד דגמר שחיטה נתחייב בכולן בבת א' ע"ש בלשון רמב"ם ובהא מיירי ברייתא וכה"ג במשנה יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות וכן יש חורש תלם א' וחייב עלי' שמנה לאוין וכל כיוצא בזה:

והשתא אי ס"ד ברייתא אתיא כמ"ד מקלקל בחבורה חייב א"כ מכי שחיט פורתא בתחלה והוציא דם כ"ש חייב משום שבת כמ"ש רמב"ם בפי' המשנה פ"ק דחולין גבי השוחט בשבת וביה"כ וחיוב ע"ז וחולין בעזרה לא אתי אלא בגמר שחיטה ולא אתי בבת אחת אלא ע"כ ס"ל להאי תנא מקלקל בחבורה פטור ולא מחייב משום שבת עד דגמר שחיטה ותיקן כמ"ש חי' ר"ן לעיל פ"ק דחולין שם דקודם גמר שחיטה ה"ל מקלקל נמצא כיון דהך מ"ד ס"ל מקלקל בחבורה פטור א"כ בגמר שחיטה מאי תיקן ולא בעי למימר להוציא מידי נבלה וס"ל תקרובות ע"ז אינה מטמאה מן התורה ז"א דהא ברייתא אתי' כתרי ר' יהודה וחד מינייהו ר' יהודה בן בתירא דס"ל ע"ז מטמאה באהל מן התורה. והומ"ל דר"י בן בבא ס"ל טומאה לאו דאורייתא ואתי' ברייתא כוותי' אבל ניחא לי למימר להוציא מידי אמה"ח לב"נ כיון דהשתא מיירי בבהמה דאמה"ח שלה אסור לב"נ אבל אי הוה מיירי בעוף וחצי קנה פגום בלא"ה לא הי' ק' מידי מתרי טעמא חדא אפשר דברייתא אתי' כמ"ד מקלקל בחבורה חייב והיא גופי' קמ"ל דמקלקל בחבורה חייב. וא"נ אתי' כמ"ד טומאת ע"ז לאו דאורייתא ותיקן להוציא מידי נבלה וא"ש פסק הרמב"ם בלי פקפוק בעזה"י:

עשה בה מעשה אסרה אף להדיוט וטעמא יליף במס' ע"ז מכל הכלים וכו' עכ"ל פירש"י. ותימה דלעיל פירש"י דבעלי חיים ומחובר נאסר ע"י מעשה חפר בה בורות שיחין ומערות ולא פי' לן מהיכי ילפינן לי' דמכלים ליכא למילף דהתם ע"י מעשה נעשה כעין קנין שיהי' כשלו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן אבל לעשות מחובר כתלוש ע"י מעשה ובע"ח כמת מנ"ל הא. ובריטב"א דע"ז נ"ד ע"ב הקשה קו' עצומה מש"ס סנהדרין מ"ז ע"ב וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קבר בני העם לעכו"ם מה עכו"ם במחובר לא מיתסר אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר והקשה ריטב"א הנ"ל הא קבר הוה חפר בה בורות שיחין ומערות דגם בע"ז מיתסר ותי' בדוחק דגמ' גמירי לי הכי:

ולפע"ד י"ל כיון דילפינן ע"ז שם שם מעגלה ערופה בסנהדרין מ"ח ע"א ובמס' ע"ז כ"ט ע"ב ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה בנחל נמצא האי שם קאי אעגלה ואהנחל ונחל איתן מחובר היא ומיתסר לא יעבד ולא יזרע אלא שנעשה בה מעשה או קבורת העגלה בתוכה או אפי' משעת עריפה בתוכה נמצא כי היכי דילפינן מאלהיהם על ההרים דמחובר בלא מעשה לא מיתסר ה"נ ילפינן מנחל איתן דמחובר ע"י מעשה מיתסר וא"ש:

והנה פסק רמ"א בא"ח סי' מ"ב נהי דהזמנה למשמשי מצוה לאו מילתא הוא מ"מ הזמנה לגוף הדבר מילתא היא והיא מש"ס סנהדרין מ"ח ע"א לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה וע"ש בנימוקי יוסף:

ונלפע"ד דנחל איתן גוף קדושה ולא משום דמשמש לעגלה ערופה אלא תרווייהו העגלה והנחל קדושים מעצמותן משא"כ קבר שאינו אלא משמש למת. והשתא י"ל בשלמא המעשה שעושה בנחל איתן הוה הזמנה לגוף הקדושה וכן החופר בור להשתחות לה הוה המעשה הזמנה לגוף ההשתחויה וע"י מעשה מיתסר משא"כ החופר קבר למת הוה המעשה הזמנה לשמש למת והזמנה לאו מילתא מאימת מתחיל האיסור משיכנוס בו המת ואז אין כאן מעשה. ומעשה דחפירה כבר אזיל לי' ולאו מילתא היא ומיושב קו' הריטב"א:

ועיין תוס' סנהדרין שם ד"ה מ"ט וכו' תימא וכו' מיהו פירש הקונטרס דעבדו שם לא מיירי בעכו"ם עכ"ל לכאורה לפי הנ"ל י"ל דהמקומות אשר עבדו שם אלהיהם על ההרים האי שם קאי ג"כ על שניהם על אלהיהם ועל המקומות היינו כלים ומקשה שפיר אאביי אדיליף שם שם מכלים לילף מאלהיהם עצמם ואין לומר א"כ מאי תי' רבא משמשיו ממשמשיו גמור אכתי ליליף משם דנחל איתן שבקרא. י"ל כנ"ל נחל איתן לאו משמש הוא אלא גוף הקדושה ומיושב ק' תוס':

ולפ"ז במס' ע"ז כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אתי' כו' ע"ש לפי הנ"ל צריך לישב קו' תוס' קצת בגוני אחריני וצריך לומר מודה רבא דניחא למילף מת מעגלה ערופה דאורחי' היא ולא מע"ז דלאו אורחי' כיון דתרורהו גוף מגוף נינהו מודה רבא דאורחי' עדיף:

ועטש"ע י"ד סי' שס"ד פלוגתת רא"ש ורבינו ישעי' דהרא"ש ס"ל דעפר שנטלו מהקבר והחזירו עליו מותר בהנאה כמחובר דלא כרבינו ישעי' וכן נ"ל דעת תוס' בע"ז ס"ב ע"ב ד"ה ליקלינהו וכו' שכתב דוישלך עפרה על קבר בני העם היינו קבר בנין ולא משני לי' בעפר שע"ג קבר אע"כ ס"ל כהרא"ש. אבל צלע"ג א"כ בסנהדרין מ"ז ע"ב הנ"ל דלא ס"ד עדיין הך דקבר בנין מה לו להביא עצות מרחוק להקשות מהחוצב קבר לאביו ולא הקשה מהקרא גופי' וישלך עפרה על קבר בני העם כקו' תוס'. אע"כ הוה מוק' לי' בעפר שעל גביו וכרבינו ישעי' וצ"ע לכאורה:

וי"ל ולומר דודאי לפי מאי דקיי"ל כרבא דמשמשי' ממשמשיו גמיר אע"ג דלאו אורחי' וילפינן מכלים שנשתמשו לע"ז שאינם נאסרי' עד שיעבדו ומינה כשם שהם אינם נאסרים במחובר ואולי אפי' ע"י מעשה לא נאסרו משמשיו במחובר דמשמשיו קילי א"כ י"ל אפי' עפר שע"ג קברות ה"ל כמחובר וכהרא"ש:

אבל שמעתתא דלעיל דמקשי מחוצב קבר ולא מקשו מקבר בני העם אפשר דס"ל בהא כאביי דאורחי' מאורחי' גמיר ונהי דאפ"ה הזמנה לאו מילתא היא משום דס"ל להני אמוראי עגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולא ירידתה כמ"ש תוס' ד"ה מאי טעמא מ"מ כיון דמעגלה גמיר י"ל עכ"פ אי עשה מעשה במחובר הי' לן לאסור גם בתשמישי מת והא דלא נאסר קבר ע"י מעשה חפירה היינו מטעם שכתבתי לעיל דההוא מעשה דהזמנה לתשמיש לאו מעשה הוא משא"כ השלכת עפר על המת שכבר מונח בקבר הוה מעשה לצורך גוף המת ואוסר אפי' במחובר ומודה הרא"ש לאותה סברא דעפר שע"ג קבר אסור. אך אנן קיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה וא"א למילף אלא משמשיו ממשמשיו ולכן עפר הקבר מותר. ושמואל וסייעתו ס"ל עריפתה אוסרתה ולכן לא הו"מ להקשות מוישלך עפרה על קבר בני העם לכן פירש"י דאינהו ילפי מעגלה ערופה ולא פי' כהלכתא כרבא ממשמשי' ע"ז אע"כ הוא הדבר אשר דברנו. ועיין בחי' תורה פ' בהר מה שדרשתי השתא הכא דרוש לח"ק בהאי דנטלי עפרא מקברי דבי רב לאשתא צמירתא ואין כאן מקום. אך אמרתי אעלה כאן דרוש זו השייך לשמעתין ובמה דכתיב אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער. ופירש במדרש באפרתה בס' יהושע שבא מאפרים ועפרש"י בתהלים:

אקדים דבמדרש רבה איתא וירא את המקום מרחוק שהי' רק עמק היינו מקום והתפלל אברהם אבינו ע"ה ואמר אין כבודו של מלך הכבוד לשכון בעמק ונעשה הר מאותו יום ואילך והיינו אשר יאמר היו"ם בה"ר ה' יראה ושמעתי מפה מרנא הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל הטעם שלא הי' הר מתחלת בריאתו משום דתנן במתניתין דמס' ע"ז מ"ה ע"א כל מקום שאתה מוצא הר גבוה בידוע שיש שם ע"ז ולמאי דקיי"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה לא הי' אפשר לבנות עליו ביהמ"ק עיין מ"ש תוס' ד"ה כל מקום וכו' ע"כ לא הי' הר ולא עבדו שם ע"ז עד שבא א"א ע"ה וקדשו לביהמ"ק ושוב אין אדם אוסר שאינו שלו ומאז נעשה הר אלו דבריו זצ"ל ודפח"ח:

ובס' יהושע כתיב שבני אפרים לא הספיקו להם נחלתם וצווחו ביהושע קפיטל י"ז. ובמס' ב"ב קי"ח ע"א ע"ש וביארתי במקום אחר ע"פ מ"ש ת"ח דא"א לא זכה מעיקרא באילנות שהי' בהם תפיסת יד אדם ונאסרו כבר משום ע"ז ולפיכך לא זכה בהם א"א ע"ה דהתירא ניחא לי' דליקני' ולא איסורא ע"ש וטעו בני אפרים דחשבו דמחובר נאסר ולא דרשו אלהיה' על ההרים ולא הרים אלהיהם אדרבא נילף מנחל איתן דנאסר במחובר ולא נחתו לחלק בין עשה בה מעשה ללא עשה בה מעשה וא"כ גם כל ההרים לא זכה בהם א"א ע"ה דאיסורא לא ניחא לי' דליקני' ע"כ לא זכה גם הם בהר אפרים וביער ההוא אע"ג דלא הי' בו תפיסת יד אדם כי לא זכו בו א"א ע"ה מעולם. והורה להם יהושע דלא כן הוא דמחובר לא נאסר מעולם:

עוד הקדמה שלישית במס' תענית י"ו ע"א יש פלוגתא ברש"י וגם בתוס' ובתוס' רי"ד שם אי הר המורי' שבתורה הוא אותו הר המורי' שנבנה עליו בהמ"ק כדכתב בדברי הימים או שהר המורי' שבתורה הוא הר סיני שמשם יצאה הוראה לישראל ומביאים ראי' מדכתיב בסבך בקרניו משמע שהי' מקום יער וירושלים הי' עיר גם בימי אברהם מלכי צדק מלך שלם הי' שם ותוס' רי"ד דחה זה שהי' עיר אבל לא הגיע בנין עד ההר והי' אז שם יער וסבך ע"ש ואני אומר ראי' בהיפוך א"א לומר שהי' סיני שהוא נקרא חורב על שם חורב ושממה כמ"ש רמב"ן ואין שם לא יער ולא עץ אלא סנה וע"כ בהר המורי' שבירושלמי הי' העקדה ונביא אל המכוון בעזה"י. דהמע"ה אמר עד אמצא מקום לה' שיהי' רק מקום ולא הר שנעבד בו ע"ז ויהי' ראוי' למשכנות לאביר יעקב ית"ש ואין דרכו של מלך לשכון בעמק והי' בזה ב' ספיקות א' שמא מחובר נאסר ולא זכה א"א ע"ה מעולם בשום הר. ולזה אמר הנה שמענוה באפרתה ביהושע שבא מאפרים שאין נעבד במחובר אבל מ"מ אפשר לגבוה נאסר במחובר ולכאורה זה מדכתיב וירא את המקום והדר נעשה הר אחר שהוקדש ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא שיש להסתפק שמא מעשה דעקדה בהר סיני הי' ולא בהר המורי' הלז שבירושלים שגדל שם מור אלא הר סיני נקרא מורי' שיצאה הוראה לישראל אבל זה ההר הי' הר מעולם ולא מקום ונאמר לגבוה לזה אמר מצאנוה בשדה יער דכתב בסבך בקרניו ואיה יער בהר סיני אע"כ בהר שבירושלים הי' שיבנה בב"א:

איתיבי' ר"נ לר"ה השוחט חטאת וכו' הרא"ה בבד"ה בית א' סוף שער א' אחר שכ' דהלכתא כר"נ קמיתא דא"א אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה וז"ל והיכי דלית לי' שותפות לא מיתסר בהנאה אלא באכילה אסורה דלאו משום דאוסר דבר שאינו שלו אלא משום דגברא לא חזי לשחיטה וה"ל כמומר. ובגמ' נמי אמרינן דבישראל מומר דוקא דאל"ה אמרינן לצעורי לחברי' מכוון אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן. ורשב"א במשמרת הבית תמה עליו א"כ מאי פריך ר"נ מהשוחט חטאת לדידי' נמי תקשי דעכ"פ באכילה אסורה דה"ל כנוחר ומעקר ונוחר פטור בשחוטי חוץ ותו תמה מ"ש דאע"ג דלצעורי מכוון מ"מ אסור באכילה הוא תימה כיון דאין מאמינים לו הדר ה"ל ככל שוחט דעלמא ושרי אפי' באכילה. וגם הר"ן כ"כ דאסורה באכילה דה"ל כמתה מאלי' והקשה הב"ח א"כ מאי פריך משנים ששחטו הא במשנתינו לא קתני אלא שחיטתו פסולה ולא קתני זבחי מתים והלא אפי' אי אינו אוסר מ"מ הוה כמתה מאלי' וע"ז תי' כיון ששנים שחטו א"כ מותר אפי' באכילה מכח הכשר ששחט והקשה נה"כ הא פסול וכשר אוחזין בסכין שחיטתן פסולה כמבואר ססי' ב':

ולפע"ד לק"מ וכל דברי חכמים קיימים בעזה"י. ואקדים הלא הרא"ה בעצמו כתב סוף שער ד' דמומר אינו כנכרי שתהי' שחיטתו נבלה אלא טרפה ומהני לטהר מידי נבלה והוה רק שחיטה שאינה ראוי ומה שהקשה עליו שם במשמרת א"כ אמאי לא מחייב משום שחוטי חוץ הא בשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראוי שמה שחיטה לק"מ. התם במומר ששוחט את שלו לע"ז הוה רק טרפה רק דהוה תקרובות ע"ז אבל שוחט שאינו שלו והי' ראוי' שתהי' תקרובות ע"ז והא דלא נאסר בהנאה משום שאינו אוסר שאינו שלו א"כ אנו מסלקין מעשיו והי' כלא הי' וה"ל כסכין שנפלה ושחטה מאלי' ושחיטה פסולה והיינו דכ' הר"ן דה"ל כמתה מאלי' דא"א לתפוס החבל בתרין ראשין לומר שמעשיו לתקרובות כמאן דליתא ולענין שחיטה כמאן דאיתי' זה לא אמרינן. ומ"מ במה שדקדק הרא"ה וכ' אלא משום דהא גברא לא חזי לשחיטה וא"א לומר משום דמומר לע"ז הוא ולטעמי' דבאותה שחיטה נעשה מומר ז"א דאי נמי הוה מומר מ"מ אינו כנוחר אלא טרפה בעלמא ואינה מטמאה כנ"ל אלא ע"כ כוונתו ג"כ כהר"ן הנ"ל דה"ל כמתה מאלי' וכנפלה סכין ושחטה. אך ס"ל אי לאו דגברא לא חזי ובלאה"נ שחיטתו טרפה לא הוי כנפלה מאליו דעכ"פ הוה אתי מכח גברא דהא לא בעינן כוונה לשחיטה אך כיון דבלא"ה שחיטה קלישתא הוא דגברא לא חזי ומצורף לזה דאנו מסלקים מעשיו דאל"ה יהיו תקרובות ע"ז ע"כ ה"ל כנוחר ומטמא כנבלה נמצא השוחט את שלו לע"ז נעשה תקרובות ע"ז ואסור בהנאה אבל אינה מטמאה מן התורה כנבלה דאע"ג דנעשה מומר בשחיטה זו מ"מ מטהרה מידי נבלה. והשוחט שאינו שלו לע"ז לא נעשה תקרובות דאין אדם אוסר שאינו שלו אך הי' מזיד ונעשה מומר והוה שחיטה קלישתא הוה כמתה מאלי' וכנוחר ומטמא במשא מן התורה:

ומעתה לק"מ קו' ב"ח משנים שאוחזין בסכין ושחטו דיפה תי' ט"ז כיון דתני שחיטתו פסולה ולא רק טרפה א"כ מצד המראתו הי' די שתהי' טרפה ורק מטעם דה"ל כנפלה לזה מהני כח שני המסייעו ושפיר פריך ש"ס אמאי פסולה אע"כ אדם אוסר שאינו שלו ופסולה מטעם תקרובות אלא שאינו זבחי מתים ממש כיון ששחט רק להר:

וגם קו' משמרת הבית לק"מ דשפיר הקשה ר"נ לר"ה דוקא משוחט חטאת וכו' דלדידי' לא תקשי דע"כ לא אמרינן דה"ל כנוחר אלא אם גם הוה מומר וגברא לא חזי ע"י שחיטה זו וה"ל שחיטה קלישתא אבל השוחט ע"ז בשוגג ולא נעשה מומר אע"ג דאינו אוסר שאינו שלו לא הוה כנוחר ולק"מ:

ומ"ש עוד הרא"ה אי כיון לצעור' אסור מיהת באכילה והקשה הרשב"א הא לא מהימנינן לי' ושרי' אפי' באכילה לק"מ לפי הנ"ל דהרי קיי"ל כל ספק בשחיטה פסול עד שיודע לך במה נשחטה דבהמה בחי' בחזקת שאינה זבוחה עומדת אבל שארי ספיקות אוקמא בהמה בחזקת כשרות והשתא זה ששחט לע"ז את שאינו שלו ואנו מסופקים אי כוונתו לצעורי בעלמא ומותרת אפי' באכילה או לע"ז ונהי שאינו אוסר שאינו שלו מ"מ ה"ל כנפלה סכין מאלי' נמצא ה"ל כבהמה שחוטה לפנינו ולא ידענו אם נפל סכין מאליו או הפילו אדם ה"ז אסורה עד שיודע במה נשחטה אמנם אי האי ספק בשחיטה עושה נבלה או טרפה פליגי אמוראי לעיל ט' ע"א. נמצא באכילה אסורה ואפשר אפי' מטמאה כנבלה אבל לענין שיהי' תקרובות ע"ז כגון דאית לי' שותפות בגוה ומספקינן אי לצעורי או לא לענין איסור הנאת תקרובות ע"ז אין לבהמה חזקת איסור ושרי' בהנאה דהרא"ה לא ס"ל כרש"י ורמב"ם דגם בשותפות שייך לצעורי עיין וכל דבריו נכונים בעזה"י:

ונ"ל להוכיח כן מהש"ס דהקשה בפשיטות משנים אוחזין וק' מאי חזית דמיירי בשאינו שלו דלמא בשלו דהא ברישא השוחט לשם הרים ע"כ מיירי בשלו ה"נ סיפא אותו שבהמה שלו שוחט לשם א' מכל אלו. ועוד הק' הב"י להפוסקים בשותפות נמי שייך לצעורי א"כ מאי יענו אמתניתין דלקמן מ"א ע"ב השוחט לשם עולה וכו' שנים אוחזין בסכין וכו' נימא לצעורי והכא לא שייך לשנויי בישראל מומר עכנלע"ד כהנ"ל ומשו"ה אמתניתין דשוחט לשם קדשים לק"מ דמיירי בשל עצמו דוקא אבל משנתינו דרישא השוחט לשם הרים ע"כ מיירי בין בשל אחרים דלא קתני זבחי מתים אלא פסולה וזה אפי' בשל אחרים משום דהוה כנפלה מאלי' ושחטה ואפי' חיישינן לצעורי מ"מ לענין פסול שחיטה לא תלינן בלצעורי כמ"ש לעיל וא"כ מיירי רישא אפי' בשל אחרים וא"כ סיפא נמי מיירי שאוסר של אחרים ואמאי אפי' יהי' כנפלה מאלי' מ"מ הכא איכא כחו של שני כתי' ט"ז ומשני באית לי' שותפות ומחשבתו לשם הרים אוסר חלק חברו ע"י תערובות והוה שפיר דומיא דרישא שאוסר את של אחרים שאינם עובדים:

ובעיקר קו' ב"י ססי' ב' וכ' דלא שייך לצעורי כיון שהוא משום מראית עין א"כ עדיין איכא מראית העין ותמה על הרמב"ם דלא חשש להך סברא וכ' דשייך לצעורי גם בשוחט לשם קדשים בחוץ י"ל הרמב"ם לטעמי' דכ' שוחט לשם הר אינו ענין ע"ז כלל רק לשם רפואה ומשום מראית עין דמחזי כע"ז אסרוהו ואפ"ה מסקינן דלצעורי מכוון ולא חיישינן למראית עין א"כ ה"ה בשוחט לשם קדשים אמרינן לצעורי ולא חיישינן למראית עין:

והנה שיטת רש"י ורמב"ם דבשותפות לא שייך לצעורי ותוס' חולקים וס"ל דאמרינן תמות נפשי עם פלשתים צל"ע מנא פשיטא להו הך מילתא דבכתובות דף כ"ג ע"ב אמרינן מהו דתימא תמות נפשי עם פלשתים עבדה קמ"ל וכן ביבמות קי"ח ע"א אך בדף ק"כ ע"א פליגי ר"א ורבנן והלכה כרבנן והתם היינו טעמא דעושה להפקיע גם שתיהן מבעל זה שהם צרות זו לזו עיין סברא זו בכ"מ רפי"ב מגירושין ע"ש ועוד נ"ל דגוף הסברא צע"ג כיון דקי"ל דברים שבלב אינם דברים א"כ זה ששחט לפנינו ואומר הרי הוא שוחט לע"ז ואפשר הוא עומד לפני ע"ז ממש ושוחט לפני' איך נאמר שבלב הי' לצעורי לחברי' עשה ואפי' אם הוא עצמו אומר כן אין ראוי להאמינו מכ"ש כשעומד בדבורו ניקום ונימא לצעורי מכוון, ונ"ל כיון דהבהמה אינו שלו וא"א לאסור מה שאינו שלו רק ע"י מעשה ניקנית לו ונעשית שלו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן א"כ לא סגי בדיבורו שעושה לשם ע"ז דהא בעינן גם מחשבתו לקנות ואם הי' במחשבתו שלא לקנות כדי שלא תיאסר ורק לצעורי הרי לא קנה וממילא איננו תקרובות א"כ כיון שאין דיבורו ומעשיו מוכיחין לחלוטין לאיסורא אפשר לומר מחשבתו הי' לצעורי ותינח כשאין לו שותפות אבל אם שלו מעורב בו ולשלו לא צריך מחשבת קנין א"כ אפי' יהי' מחשבתו לצעורי דברים שבלב אינם דברים וכרש"י ורמב"ם:

ועיין ש"ך סי' ה' סק"ו נלע"ד ליישב סתירת הש"ע דלכאורה אפי' הוא צווח לא נתכוונתי לצעורי מ"מ אין ע"א נאמן לאסור של חברו מה שהוא בחזקת היתר אך אם יש לו שותפות מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חברו. אך כל זה בכשר לעדות אבל במומר השוחט לע"ז א"כ לדבריך עע"ז אתה ופסול לעדות אינו נאמן אפי' אית לי' שותפות בגווה אך כל זה בשוחט לע"ז דססי' ד' אבל בשוחט לקדשים דאינו נעשה פסול לעדות מהימן על שלו ועל של חברו בשותפות וק"ל. ולפ"ז הומ"ל במנסך דאית לי' שותפות ושגג באיסור ע"ז רק שהזיד וידע שהיא של חברו אבל באיסור שגג אלא דניחא לי' לאוקמי במזיד ממש ובמומר בלי שותפות אבל לדינא שותף ששגג בע"ז מהימן לאסור ומיושב טח"מ סי' שפ"ה דהתם מיירי בשותף ושוגג דהרי מייתי אח"כ מומר והתרה בו א"כ שותף מיירי בלא התרה בו:

ודע דברי סמ"ע שם י"ל דמ"ש סמ"ע דהי' לו לחלקו ולנסך חלקו של חברו אין פשוט כ"כ אם חולק בלא דעת חברו אי מהני ועיין היטב בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף י"ח ועיין ב"מ ס"ט ע"ב עובדא דתרי כותאי וצ"ל חלוקת חביות של יין הוה כמעות טבין ותקילין ונהי דדינא הכי מ"מ לא פשיטא לש"ס כ"כ לכן מוקי במומר ולעולם ה"ה בשותף וכסמ"ע:

ויש לעיין מה רצה רב אשי דאיבעי' לי' אי קבל התראה מאי ולכאורה י"ל משום אשנויי דמומר ק' א"כ בלאה"נ ה"ל שחיטת מומר וצ"ל בפ"א אינו נעשה מומר עד אחר שחיטה שני או שחיטת מומר הוא רק טרפה והכא פסולה. אבל אי מוקמי' בקבל התראה ולא הי' מומר עדיין ובשחיטה זו לא נעשה מומר א"ש ומסיק ש"ס אה"נ ולפ"ז מ"ט אמר ש"ס מומר וי"ל משום דקדשים דבהכי מיתרצה משנה שני' דקדשים ומשכחת שפיר מומר לשחוט קדשים בחוץ ולא תלינן בלצעורי אבל קבל התראה לא שייך בי' עיין בשמ"ח:

בחטאת עוף עסקינן הק' מהרש"א אתי' תוס' לעיל פ"ב כ"ט ע"ב ד"ה אמר ר"ל דסי' א' בעולת עוף בחוץ חייב משום דה"ל מעשה חולין א"כ ליתני עולה ע"ש לעיל במהרש"א וי"ל דקו' ליתני עולה לא קשי' אלא אי איירי בבהמה דשכיח עולת נדבה טפי מחטאת חובה אבל בעוף נדבת עולת עוף לא שכיחי אלא קיני זבים ויולדת והתם חטאת שכיחי כמו עולה ועיקר עיכוב כפרה בחטאת היא לכן לק"מ ליתני עולה:

ועי"ל ע"כ לא קאמרי תוס' כן אלא למאי דקיימ"ל יש שחיטה לעוף חולין מן התורה אבל למ"ד אין שחיטה לעוף חולין מן התורה הא דחייב בשחט עולה בחוץ בסי' א' לא משום הכשרו בחולין אלא משום שכנגדו כשר בחטאת עוף וא"כ נקט ברייתא חטאת אליבא דכ"ע וק"ל:

מ"ש תוס' דאתי כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים ולבסוף הקשו תוס' א"כ מאי מקשה אדר"נ נ"ל דהמ"ל הקשה אהרמב"ם פ"ד דמעילה דין ח' דלענין נזקין פסק כריה"ג והכא לענין שאינו שלו לא פסק כן ונלע"ד ס"ל לפמ"ש תוס' בביצה כ"א ע"א ד"ה אבל לא איתמר דריה"ג אלא לענין נזיקין דאינו רעהו אבל לאסור של גבוה הואיל והזמינו על שלחנו לאו כל כמיני' וה"נ לס"ד אמר ש"ס דלר"נ י"ל כריה"ג אבל באמת אינו כן דמשלחן גבוה קזכה וע"כ ניחא לי' טפי שינויי דחצי קנה פגום ופריך אר"נ:

ובזבחים קי"ד נמי ע"ד פלפול אמר והומ"ל בחטאת דקני' לכפרה וכמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה כיון ומ"מ לדינא לא צריכים התם לכל זה דבלאה"נ הומ"ל התם במוקצה ונעבד שעשה בו מעשה ואוסרו אלא משום מוקצה דמעשה היינו שחתך בצוואר בהתחלת שחיטה א"כ ה"ל מום ובהך מתניתין קתני דאפי' מום עובר אינו ראוי לפנים ע"כ דחוק ומוקי כריה"ג או בחטאת וקניא לכפרה אבל לדינא קיי"ל כר"ע דמום שאינו מחוסר אבר אם עלה לא ירד כיון שראוי בעוף עיין זבחים פ"ד ע"א וכן צ"ל בתוס' לעיל כ"ט ע"ב שהקשה דהו"ל לאוקמא בבהמה וחצי קנה פגום ע"ש אע"ג דהוה בעל מום מ"מ קיי"ל כר"ע אם עלה לא ירד וחייב משום שחוטי חוץ וא"כ אתי לשון מתניתין דזבחים קי"ד שפיר בלא ריה"ג אבל לעולם אפי' קדשים קלים משלחן גבוה קזכו:

אשריך תרביצא נאה שנכנסת ברבוצה לפני ע"ז ויצאת בשלחן גבוה קזכה. עיין סוף מס' כלים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף