חתם סופר/חולין/יז/א

חתם סופר חולין יז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השתא דארחיקו להו טפי. הקשו תוס' במכות גרסינן ר' ישמעאל ס"ל לא קידשה לע"ל. הנה עיי' היטב דברי ר' חיים בתוס' מגלה יו"ד ע"א ד"ה ומ"ט נהי דלא קדשה לע"ל להקריב במקומו אעפ"י שאין בית מ"מ הבמות לא הותרו אחר ירושלים א"כ לק"מ ק' תוס'. וי"ל רבה לטעמי' דרבי' ר' יצחק טעה בזה והי' סבור דמדלא קדשה לע"ל הותרו הבמות. ורבה גמור לי' מיני' ושוב הדר בי' מטעם הנ"ל וא"כ אצטריך מתניתין לאשמעינן לעולם שוחטין לאפוקי טעותו של ר' יצחק הנ"ל ור' יוסף פשיטא לי' דלא טעינן בהכי. הרא"ע פ' אחרי רבים אומרים אסור לאכול בגלות בשר והנה הוא דעת רבינו סעדי' בפי' דניאל בפסוק ולא בא בפי בשר ויין אך כ' בבבל הי' אסורים ולא עתה וטעמו נראה דס"ל קדושה ראשונה שבטלה הותרו הבמות ומקרב להו טפי ואסור בשר תאוה ומ"מ אסור להקריב בח"ל מפני טומאת ארץ העמים או מפני המלכיות ומ"מ נאסרו בבשר תאווה. ואמנם קדושת עזרא דקידשה לע"ל ובזה"ז אסורים הבמות ומרחקי מותרים בבשר ולא ס"ל לרבינו סעדי' תירץ תוס' פ"ק דמגלה יו"ד ע"א ד"ה מ"ט הנ"ל וק"ל. במאי קמיפלגי וכו' אין רחוק לומר דבס"ד אמרינן דקמיפלגי דה"א אפי' בהמות שאינן ראוין להקרבה נמי אסור בשר תאוה והותר נחירה. אבל למסקנא דמשני חי' דלא חזי להקרבה לא אסר רחמנא לא פליג וכק' תוס' מר אמר חדא ומר אמר חדא באינה ראוי להקרבה הי' נוחרים ובראוי להקרבה נאסר לגמרי בחוץ:

ודעת הרמב"ם פ"ד משחיטה דאפי' הראוי להקרבה הי' מותר בחוץ ולא הקפידה תורה רק על השחיטה בחוץ. וסברתו נ"ל משום דעיקר טעמא דקרא ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיינו דרך זביחה כדרך שאומות העולם עושין לשעירים שגם הם אינם נוחרים קרבנותיהם הן לגבוה הן לע"ז שלהם ע"כ הקפידה תורה על זביחה ע"פ השדה אבל על נחירה לא הקפידה תורה. ונ"ל היינו לבתר דמסיק קדשים שאני אבל להס"ד דפריך מושחט בן הבקר הוה ס"ד כל שחיטה אסור אפי' בקדשים א"כ א"א לומר כנ"ל ע"כ אמר ש"ס דפליגי אבל למסקנא י"ל כרמב"ם. ויש לזה ראי' מדהקשה ש"ס הצאן ובקר ישחט להם ינחר להם מיבעי' לי' וה"ל לתרץ אטו בשחיטה לא יאכלו ואי הוה מרע"ה ינחר להם היית מקשה ישחט להם מיבעי לי' אע"כ לא רצה לתרץ זה משום דס"ל כהרמב"ם דלר"ע נמי שחיטת חוץ אסור להם אלא בנחירה דוקא:

היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם. הגאון רמ"ע מפאנו רגיל לתרץ התמיהות הכפילות כגון הצאן ובקר ישחט ואם את כל דגי הים יאסף להם שהשניות קיימות וה"נ י"ל אם את כל דגי הים יאסף זה ודאי ימצא להם דאין יד ה' קצרה אך הם רוצים בבשר אך הצאן ובקר ישחט להם וצריך להביאם לאוהל מועד ולהקטיר חלב ולזרוק דם ומאין להם כהנים להספיק חדש ימים והשתא הוה ס"ד אפי' צבי ואיל דלא חזי להקרבה נמי הוה אסר להו ע"כ הצאן ובקר ישחט ומצא להם ובזה לא שייך היד ה' תקצר:

בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה וכו' כ' הרא"ש דנפקא מיני' לדינא לענין נשבע או תקנת ב"ד והקשה יש"ש הא בנדרים הלך אחר לשון ב"א ותי' ש"ך י"ד סי' רי"ח אה"נ ונפקא מיני' לפי המקום והזמן שלא יתברר לשון ב"א ע"ש ובזה יתיישב מה שהקשה בסוף ס' יערות דבש חלק ב' מה לו לשאול במה שאינו נוהג ה"ל למיקבע איבעיתי' במי שנשבע או נדר והא"ש דקיי"ל היכי שאין לשון ב"א מבורר הולכין אחר לשון תורה והוה סבור ר' ירמי' שיופשט איבעיתי' משום ראי' מן התורה וממילא יהי' נפקא מיני' לנשבע ונודר:

והנה בתה"ד שם תמה על גאון א' שפסק בתקנת הקהל בזה להקל והרי בסמ"ג כ' מי שנשבע שלא לכנס לתקנת הקהל הוה נשבע לבטל מצוה דאורייתא וא"כ ה"ל למיפסק איבעי' להחמיר כמו בנשבע ויש לתמוה על תמיהתו. דודאי מן התורה מחוייב לכנס תקנת הקהל וכן ומכ"ש שמחוייב מן התורה לכנס ולקבל כל מצות דרבנן ומ"מ כך הדין דספיקא להקל וה"נ כן. ואולי היינו ספק שנולד אחר התקנה אבל הכא תחלת כניסת התחלת איסור התקנה תלי' בספיקו של ר' ירמי' וזה נראה לתה"ד דהוה דאורייתא:

אלא לאחר מכאן. פירש"י דלא שרי רחמנא אלא בשעת שלל ולהכי כתיב ואכלת שלל אויביך ויל"ד א"כ תפשוט מהכא דאיברי שלל אויביך נאסר בשעה שחלקו וה"ה איברי בשר נחירה. ויש לחלק. מיהו לרמב"ם בהלכות מלכים דלא לגמרי הותר בתים מלאים כל טוב אלא ברעבון וצמאון וכ' כ"מ מסברא מה"ת למשביק התירא ולאכול איסורא. והקשו בטורי אבן פ"ק דר"ה י"ג ע"א וכן בס' פרשת דרכים א"כ מאי פריך ש"ס השתא כתלי דחזירי וכו' הא התם לא הותר אלא ברעבון ואיהו קמיבעי' לי' באיברי ב"נ בלא רעבון ולהנ"ל י"ל בהס"ד לא אסיק אדעתי' הך סברא. אך כדדחי דבשבע שכבשו כתלי דחזירי הותר ולא אחר מכאן א"כ היא גופי' קמיבעי' לי' אי בתים מלאים כל טוב אפי' בלא רעבון הותר לגמרי ואפ"ה לא הותר מה שנשאר אחר שבע שכבשו וממילא ה"ה לאיברי ב"נ שלא הותר אחר כניסתם לא"י או דלמא בשעת רעבון הא דהותר אבל מה שמותר לגמרי כגון בשר נחירה מותר גם לאחר כניסתם לא"י:

והרמב"ן הקשה על רמב"ם ממ"נ אי איכא בהאי רעבון פקוח נפש א"כ אפי' שלא בשעת מלחמה מותר וי"ל שלא בשעת מלחמה מאכילין הקל הקל תחלה. אבל הכא הותרו כתלי דחזירי דידהו טפי מאיסור קל של ישראל. ולפ"ז היינו בתר דאסיק כי אשתרי שלל גוים אבל שלל דידהו לא אשתרי אז איכא מקום לסברת רמב"ם אבל להס"ד לא הי' מקום לחלק בין שעת רעבון לכן פריך השתא כתלי דחזירי וכו':

והמעיין בפנים ברמב"ם יעמוד על כוונתו שכ' וכן הותר להם יפת תואר ע"ש בפנים משמע דס"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כמו יפ"ת שלא יבוא לבעול באיסור התירה לו תורה לשבור תאותו בבעילה א' במלחמה ושוב נאסרה עד אחר כל המעשים. ה"נ דברה תורה נגד יצה"ר לשבור רעבון ולאכול כתלי דחזירי שלא יאכלם באיסור. אך מודה רמב"ם למ"ד דיפ"ת גופי' לא התירה תורה לבעול אפי' בעילה אחת אלא אחר כל המעשים רק שיהי' לו פת בסלו וא"כ אי ס"ד לא הותרו בתים מלאים כל טוב בהיתר גמור משום יצה"ר לא התירה תורה איסורא משום רעבונו של זה א"כ להך מ"ד יודה רמב"ם לרמב"ן דהיתר גמור הוא. ובטורי אבן הקשה אי ס"ד כתלי דחזירי הותרו מ"ט נאסר חדש בכניסתן לארץ. וכן חלה בבאכם וכן ונטעתם בערלה ולרמב"ם ניחא דמיירי בלא רעבון אבל לאינך קשי' ותו דבבואכם ותגלגלו עיסה וישאר ממנו אחר ירושה וישיבה ע"ש ובזה ניחא מה שכ' רש"י דרוש וקבל שכר והקשה הרא"ש הא לא הוה למיסברא קרא ולהנ"ל א"ש דלמיסברא קרא דחלה וחדש וא"כ מוכח מזה דר' ירמי' אזל למ"ד יפ"ת לא הותרה אלא אחר כל המעשים והותר כתלי דחזירי לגמרי משו"ה פריך השתא קדלי וכו':

ועיי' פסוקי שמואל העם חוטאים לה' אוכלים על הדם ויאמר שאול גלו לי אבן גדולה ושחטתם בזה ואכלתם ואמרינן סוף זבחים שבנה במה והקריב קדשים ביום וחולין שחטו להם בלילה. נראה אז הותרו הבמות אחר חורבן שילה והוה מקרבי טפי ונאסר להם בשר תאוה בעיר ובבתיהם הי' להם במות ועכשיו בשלל מלחמה סברו שהותר להם לאכול בהמת שלל ברעבון בלי במה והיינו אכלו על הדם דכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ולא תאכלו על הדם דרשו חז"ל לאוכל קדשים קודם זריקה ע"כ אמרו שחטאו באכלם על הדם ע"כ בנה להם במה וביום שאפשר להקריב אין כאן רעבון נאסר להם לשחוט חוץ לבמה ובלילה שא"א להקריב בבמה הותר להם משום רעבון:

בכל שוחטין. בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. קמ"ל צור אע"ג דיש במינו מחובר וזכוכית ולא ניחוש לפגימה וקנה מחובר משתי החששות יש במינו במחובר ויש חשש קיסמי כנ"ל י"ו ע"ב:

חוץ ממגל קציר והמגירה. כ' תי"ט זו ואצ"ל זו קתני דהשתא מגל קציר כש"כ מגירה ע"ש. ולפע"ד ז"א דודאי מגל קציר דרך הבאתה שפוגע בפגימה והיא פגימה גדולה וידוע שיעורה של פגימת מגל קציר ראוי יותר לאסור מפגימת מגירה שלפעמים הוא קטנה מאוד כמו מגירת הרופאים שאפשר שפגימותה פחות מחגירת צפורן ושל צורפים ועושי כלי שעות כי אעפ"י שתכונת פגימתה משני צדדים משא"כ מגל קציר אבל שיעור פגימת מגל קציר גדולה יותר ולא הוה מתניתין זו ואצ"ל זו:

ונ"ל אבוה דשמואל נמי דפגם ושדר לא הי' מסופק בשיעור פגימה דא"כ מאי שדרו לי' כמגירה שנינן. אלא ע"כ לא הי' מסופק אלא בתכונת הפגימה אי דוקא במגל קציר שכפופה מאוד הא דמכשרי' ברישא דסכינא והוליך ולא הביא או אפי' זקופה קצת וכדפליגי רש"י ורי"ף בזה ושדרו לי' דוקא כמגירה שנינו אבל כל שאינה כמגירה ממש משני צדדים הרי הוא כמגל קציר וזהו דלא כשיטת רשב"א במשמרת הבית ע"ש:

סכין שיש בה פגימת הרבה תידון כמגירה. עב"י סי' י"ח בשם העיטור ובט"ז שם דמפרש דמיירי שיש בסכין ארוך איזה פגימות כולן אוגרת אעפ"י שיכול לשחוט במשך הסכין שאין בה פגימות ונהי דאיכא למגזר ה"א דה"ל כמגל קציר בדרך הליכתה דלב"ה לא הוה אלא טרפה ולא נבלה קמ"ל דתידון אפי' כמגירה ושחיטה פסולה ממש. ואפשר שזה דעת הרי"ף דמסוכסכת הרבה הוה כמגל קציר ממש ומשמע בהר"ן דהוה רק טרפה ולא נבלה עיי' מהרש"א וק' הא תידון כמגירה תנן ולהנ"ל לא קאי אמסוכסכת אלא אסכין ארוך שיש בה כמה אוגרת וכנ"ל:

עולה ויורד שוחט בסכין לכתחלה. לפמ"ש ש"ך אפי' כמה וכמה עולה ויורד שוחט לכתחלה א"כ משמע מסוכסכת נמי אפי' הרבה ולהרי"ף וסייעתו ניחא דמסוכסכת דינו כמגל קציר ממש ונקיט כשרה לישנא דב"ה במתניתין לקמן וכאשר יתפרש כשרה דב"ה כך יתפרש כשרה דרבא אבל לפירש"י דמסוכסכת הרבה הוה נבלה והכא בא' מיירי א"כ משמע עולה ויורד נמי א' דוקא ודלא כש"ך והא לא ק' לרש"י ליחשב נמי מגל קציר די"ל ג' מדות בסכין קאמר במגל קציר לא קמיירי:

משום כבודו של חכם. כ' ש"ך ברמב"ם משמע שחיישינן שישחוט בסכין פגום ולזה לא מהני אם ימחול חכם על כבודו, אך בש"ס לא משמע כן ע"ש בש"ך ולפע"ד דהכא לרב חסדא אזלינן דס"ל שיעור פגימה כחגירת ציפורן והרגש כזה יש אפי' לעם הארץ כי היכי דאית לי' טביעת עין עיי' לקמן צ"ו ע"א ובתוס' שם וא"כ הא דמראין סכין לחכם הוא רק מפני כבודו של חכם אבל למאי דס"ל לרמב"ם כהני אמוראי דפגימה כ"ש אפי' כחוט השערה וזה אין מרגיש אלא ת"ח או הבקי ורגיל מאוד ע"כ אפי' בלי כבודו של חכם נמי צריך להראות סכינו לחכם. ובזה י"ל מ"ש הרא"ש עכשיו ממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם. והאגודה כ' טעם אחר שאין דין ת"ח בזה"ז שצריכין לחוש לכבודו כמ"ש ש"ך כל זה ונ"ל אלו ואלו דא"ח דבזמנים קדומים אפי' הי' רוצים למנות אנשים ידועים המורגלים להרגיש אפי' דקה מן הדקה מ"מ תלי' ברצון החכם אי ירצה למחול על כבודו. ואחר שהורע כחנו בעו"ה ואין ת"ח מ"מ אין ע"ה מרגיש בטוב ע"כ מינו אנשים ידועים על השחיטה המרגישים בטוב ושוב ליכא משום כבוד ת"ח כיון דליכא ת"ח בזה"ז בעו"ה עד ישקיף ה' וירא ויפתח לבנו בתורתו:

אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. כ' תוס' אטופרא משום קנה ופי' הריטב"א דיש פגימות הנרגשת ע"י דבר קשה יותר מע"י דבר רך ולפ"ז י"ל לעולם אפי' פגימה בחוט השערה פוסלת אלא שלפעמים אינה נרגשת אלא ע"י דבר קשה כציפורן והוא נגד טבעות של קנה ואבשרא משום ושט וה"ה לקרום שבין טבעת לטבעת בקנה עצמו. אמנם פי' אחר בריטב"א אבשרא להרגיש ושוב בודק בציפורן אי אוגרת הציפורן שיהי' שיעורו כחגירת ציפורן ע"ש ולא משמע כן לקמן דאמר בדוק אטופרא ואבשרא מדהקדים טופרא לבשרא ש"מ דלא כפי' ב' של הריטב"א הנ"ל. וכ' בת"ח מלשון אבשרא ואטופרא ולא אמר בבישרא ובטופרא מזה למד הרמב"ם שהי' מוליכין הסכין על הציפורן ולא הציפורן על הסכין כמו שאנו עושין. דכשם שהבהמה והסימנים מונחים ומוליכין הסכין עלי' כן צריך שהציפורן עומד ומוליכין הסכין עליו ע"ש ואני אומר אי ס"ד איכא קפידא בהא א"כ לא לשתמיט לאשמעינן בנעץ סכין בכותל ומוליך הבהמה על הסכין שצריך לשנויי בבדיקת הסכין אע"כ אין בזה קפידא ורבותא קמ"ל אפי' שמוליך כובד הסכין על האצבע מועיל מכ"ש בהיפך כמו שאנו עושין וטוב ונכון הוא:

פגימת אוזן בכור וכו' כ' תוס' דבכור נאכל במומו בלא פדיון משא"כ קדשים אם הוממו פודין אותן ואז הוא חולין גמורים ואין חדוש כל כך:

ואידך בחולין לא קמיירי. פי' ריטב"א בדבר הנוהג גם בחולין לא קמיירי דאטו פגימת סכין לא נהיג בקדשים ע"ש ואולי י"ל בודאי משום ושט פוסל פגימה כ"ש ולא בעי חגירת ציפורן אלא בשוחט עוף בקנה לבדו וזה לא שייך בקדשים דעוף במליקה וא"ש בחולין לא קמיירי:

וכמה פגימת מזבח כדי שתחגור בה ציפורן. הקשו תוס' אי ס"ד דע"י שמיר נעשה חלוקים אמאי לא החליקו חשמונאים ע"י שמיר וי"ל ע"פ מ"ש רמב"ן פ' תצוה במילואותם פי' שיהי' כך בתולדותם אבנים חלוקות ולא יחסר מהם כל שהוא רק כאשר נמצאו ולא תגע בהם יד וע"כ א"א אפי' ע"י שמיר להחליק פגימותם דא"כ יחסר מהם כל שהוא להחליק ואינם בתולדותם וכי היכי דמפרשים במילואותם ה"ה אבנים שלימות כך פירושו וכ"כ מהריעב"ץ בס' לח"ש בהלכ' בית הבחירה פ"ב והא דכתיב אבנים שלימות מסע נבנה גבי בהמ"ק התם שלימות מסע כתיב שאחר שהסיע אותן מההר ע"י סיתות אז מכאן ואילך יהי' שלימות בלי פגם אבל לא יהי' שלימות בתולדותם אבנים חלוקות מהנחל אדרבא מסע מההר וא"כ יועיל שמיר להחליקן משא"כ אבני אפוד ואבני מזבח דבעינן שלימות מתחלתן וגבי חשמונאים אה"נ הומ"ל שלימות בעינן אלא קרא קמא נקיט לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא:

רבינא אמר היכי דלא נמצא סכינו יפה וכו' פי' מהרש"ל דהוה ס"ל דפליגא ולרבא תרוויהו עבדינן משמתי' ומעברין לי' אפי' נמצא סכינו יפה. נ"ל הטעם לפמ"ש בש"ע סס"י א' דקהל שעשו תקנה שלא ישחוט אלא פלוני ושחט אחר פסול לשחיטה וכ' ש"ך הטעם דהוה חשוד לאותו דבר וס"ל אפי' בפ"א נעשה חשוד וה"נ ס"ל לרבינא כיון שפגע בכבוד החכם בדבר הנוגע לשחיטה ה"ל כחשוד לאותו דבר ומעברין לי' ומ"מ לא קיי"ל הכי אלא כרב אשי דאכשרי':

השוחט מתוך הטבעת פירש"י שהיא הגרמה שנאמרה למשה מסיני וכו' עכ"ל הנה למשה מסיני נאמר מקום השחיטה ועניני שחיטה ואי שחיט במקום אחר אפי' בכל עניני שחיטה היינו סכין בדוק וכח גברא וכדומה פסול מפני ששינה מקומה. וכן אי עביד במקום שחיטה אך שלא כעניני שחיטה נמי פסול. והגרמה היא ששחט במקומו ובעניני שחיטה אך שמטה ידו לצד אחר. ועיקור מ"ש רש"י הל"מ רומז לדעתו לקמן למ"ד ע"ב דאע"ג שכבר שחט רובא כדינא ואי הלך לו הי' כשר מ"מ אי מטה ידו חוץ למקום שחיטה פסול לזה צריך הל"מ מיוחדת וזה אינו לפום סוגיא דשמעתין דס"ל לרבנן לית להו רוב אפי' בלא הגרמה בשחיטה כלל ולריבר"י ברובא סגי אפי' איגרם אח"כ וא"כ אין כאן הל"מ מחודשת להגרמה. ולפ"ז יש כאן ד' שיטות לרבנן דריבר"י לפום שמעתין לית להו רוב כלל אלא כל שוחט צריך לשחוט ב' הסימנים. ולר"פ לקמן למ"ד ע"ב הנ"ל סגי לרבנן נמי בשוחט רוב אך מ"מ לענין הגרמא במיעוט בתרא לא מהני רוב ששחט אע"ג אי פסק שפיר דמי מ"מ כיון שהגרים אח"כ פסול ולרב ושמואל דשמעתין גם להך מהני רוב אך לא לשווי' מקום שחיטה היינו בשארי טבעות ולריבר"י מהני רובא לשווי' אפי' מקום שחיטה:

והנה שיטת תוס' דלרב ושמואל אזלינן בתר רוב חללה ולריבר"י בתר רוב עובי' ועיי' לקמן מ"ד ע"א לא תציתו להלי כללי וכו' מבואר שם דלר"י בר יחזקאל לא תלי טריפות ושחיטה בהדדי משא"כ לרב יהודה וא"כ שמעתין דלרב יהודה אזלי דרב יוסף אמר מר יהודה גמירנא וכיון דלרב ושמואל שיעור שחיטה ברוב חללה ה"ה לשיעור טריפות דהא בהא תלי' וא"כ קשי' לקמן מ"ד ע"ב יתיב רב ובדיק ברוב עובי' וצ"ל ספוקי מספקא לי' לרב אי ברוב עובי' אי ברוב חללה וזה היא לפי שיטת ר"י בתוס' ב"ק צ"ט ע"ב:

אלא שצ"ע קצת אחר שריבר"י פשיטא לי' נהי לרב ושמואל מספקא להו איך אפשר לומר לא אמר כלום שאין דבריו נראים ומשו"ה נאיד רש"י מפי' זה:

אך שם בב"ק פירש"י כשיטת י"מ דדחי הכא ולכאורה יש לעיין לר"מ בר יחזקאל אליבא דרב הנ"ל דתורבץ הושט במשהו ואפ"ה אינו מקום שחיטה ושייך הגרמה גם בושט ק' אמתני' כיון דלא אתי' אלא לאשמעינן פלוגתת רבנן וריבר"י אי אזלינן בתר רובא או לא מ"ש טבעת דנקט נימא סתם לרבנן בעי' כלו במקום שחיטה ולריבר"י ברובא סגי בשלמא בתוספתא דמיירי נמי ר"ח בן אנטיגנוס י"ל משום פלוגתיהו עם ר"ח ב"א נקט טבעת לאפוקי מדרחב"א משא"כ במתני' שלא הזכיר זה א"כ איכא למיטעי דוקא בקנה שייך הגרמה ולא בושט כיון דתורבץ נמי במשהו וכדמ"ד דרב יהודה אליבא דרב א"כ ה"ל למנקט סתם מוגרמת לריבר"י ברובא ולרבנן כלו במקום שחיטה ומדנקט טבעת משמע כפי' י"מ ובשארי טבעות דוקא איירי ובהא פליגי ביצא מטבעת לעור שבין טבעת לטבעת וכפי הי"מ. אלא כבר כתבתי דשמעתין ר' יוסף דגמיר מרב יהודה ולרב יהודה אליבא דרב ליכא הגרמה בושט כלל דתורבץ מקום שחיטה הוא ולמעלה ממנו לא שייך הגרמה בלחי וחיך ולשמואל נמי דשייך הגרמה מ"מ אין כאן שום רבותא ונקט מתני' בקנה לאשמעינן אגב אורחא מקום שחיטה בקנה דלא כרחב"א ולעולם מתני' ותוספתא לא פליגי וא"כ יתפרשו דברי רב ושמואל כפירש"י דלא כי"מ וע"ז פריך שפיר ש"ס מברייתא דאעפ"י שאין מקיפין כל הקנה מקיפין רובו של הקנה. ומסיק ס"ל כוותי' בחדא וכו'. אבל התם בב"ק למסקנא קאי דרמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי וכו' וא"כ מוכח ממשנתינו כפי' י"מ דלא כמוכח מתוספתא ומשבשתא היא דלא מיתני' בי' ר"ח ור"א וא"כ לא ק"מ ארב ושמואל מברייתא דמקיפין רובא של קנה דברייתא לאו בהגרמה מיירי. ואינהו מיירי מהגרמה מטבעת לטבעת ואמרו אין הלכה בזה כריבר"י אלא ספיקא הוה ומשו"ה פטרוהו מתשלומין בב"ק הקצרתי והבן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף