חתם סופר/חולין/ט/ב

חתם סופר חולין ט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי קמדמית איסורא לסכנתא. החילוק קל להבין באיסורא אפי' יזדמן לו ממיעוט טריפות אין לו עון אשר חטא דכתורה עשה לסמוך על הרוב ומי שהזהיר על הטריפה הוא התיר לסמוך על רובא משא"כ בסכנת נפשות אם יזדמן לו מהמיעוט ויסתכן א"א להשיב נפש ופשוט:

הלכתא גמירי לה מסוטה מבואר אצלינו במקומות אחרים בעזה"י:

מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה וכו' צ"ע לבתר שכבר הקשה מטומאה בר"ה שטיהרו חכמים אעפ"י דמיירי נמי באדם שיש לו טהרה במקוה ויש לומר האיכא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילי ואפ"ה טהור משום דהלכתא גמירי מסוטה כמבואר במס' ע"ז פ' אין מעמידין ל"ז ע"ב א"כ מאי פריך בתר הכי מככר של תרומה וכי לא ידע דאין בו דעת לשאול הלכתא גמירי מסוטה וכבר עמד בזה הרשב"א ז"ל. והנה הראב"ד פט"ו מאבות הטומאה הלכה ז' ח' ס"ל דאין הטעם משום אין בו דעת לשאול אלא משום שאין לטומאה מקום וכ' עליו בכ"מ דשמעתין משמע משום אין דעת לשאול אתינן עלה וליישב נ"ל עפ"י מה שכ' רשב"א דרבא הוה ס"ד דס' טומאה בר"ה ילפינן מסוטה וחומרה דרה"י הוא כדינא. ולמסקנא אינו כן אלא חומרא דרה"י מסוטה וטהרה דר"ה הוא כדינא דאוקמא אחזקה. והנה בנזיר ס"ד ע"א יליף משרץ השורץ על הארץ דטומאה נחה ספיקו טמא ושאין לה מקום ספיקו טהור. ובקרא אינו מבואר אי בר"ה או ברה"י אך מדקיי"ל ס' טומאה בר"ה טהור מדינא וחומרת רה"י חידוש הוא יש לנו לומר דגלי קרא הכא בס' טומאה שאינה נחה טהור ברה"י. אך אי ס"ד כרבא דטהרה בר"ה חידוש הוא הי' לנו לומר איפכא דקרא אתא לאיגלוי דס' טומאה נחה אפי' בר"ה טמא ולא מטהרים בר"ה אלא ס' טומאה שאין לה מקום וזה שהקשה רב שימי לרבא ממשנתינו חולדה שהלכה ע"ג ככר ומיירי ברה"י כמבואר שם ולרבא מנ"ל לטהר ותי' אטו טומאה שאין לה מקום מטהרים אלא משום שאין בו דעת לשאול ולעולם כרבא. והנה דחוי בעלמא הוא ולמסקנא דחמירי סכנתא הדרינן לטעמא משום שאין לטומאה מקום וכראב"ד:

צלוחית שהניחה מגולה וכו' עמג"א סי' תל"ד סק"ה שכ' בחמץ סגי בכופה עליו כלי ולא חישינן שמא יבוא אדם ויגלה ושוב יגרר שרץ דדרכו של אדם לכסות כדכ' ר"ש רפי"א דפרה ובחק יעקב שם הקשה דא"כ תלי' בפלוגתת רש"י ור"ש כמ"ש מהרש"א בשמעתין וההוא דכופה עליו כלי כל הפוסקים שוים בזה. ולא תי' כלום. ולפע"ד להסביר דלכאורה עינינו רואות כי דרכן של בני אדם לגלות כלים מכוסים ולבם תאב לגלות מצפון ולהציץ מה בתוכן. אך במקום שיש חששא דרכן לחזור ולכסות מה שגילו. ונראה דהאי שדרכן של ב"א לגלות ולהציץ מה שבתוכו כיון שתאות בני אדם ולבו מעוררו להביט מה שבתוך הכלי צפון הוי רוב גמור דלא תלי במעשה כיון שתאותו מביאו לזה כמ"ש תוס' בבכורות כ' ע"א ד"ה רבינא וכו'. ואחר שכבר גילה. מה דאמרינן דרכו לחזור ולכסות מפני חששא דשרצים או ד"א זה הוא רוב גרוע ותלי' במעשה וכולי האי ואולי. והשתא ס"ל דהכא ליכא למימר דלא נחיש לאדם טמא משום שדרכו לכסות דז"א כיון דאדם טמא הוא ואחר שגילה והביט מה בתוכו וראה שהוא מי חטאת וידע שכבר נפסלו על ידי נגיעתו שהוא טמא לחטאת. א"כ לא יכסה כלל וכלל היכי דליכא חשש סכנת נחש רק חולדא דלמאי יחוש הרי בלאה"נ כבר נפסלו ממי חטאת וא"כ שפיר הי' לנו לחוש לטמאות שמא אדם טמא גילה ולא כיסה לכן פירש"י דאזלינן בתר רוב מגלים טהורים הם. דשרצים הם טהורים ואיכא נמי בני אדם טהורים דמיעוטיהו אינם חוזרין ומכסים מה שגילו וכשיצטרף מיעוטא לפלגא שרצים ה"ל טהורים רובא. אבל לעולם גבי חמץ יודו כולי עלמא שרובא דרובא חוזרים ומכסים הכלי על החמץ שלא תבוא חולדה ותגרור בבית. וכעין מ"ש תוס' כשמעתין ד"ה שאני אומר וכו' ע"ש:

<מהדורה תנינא> דבר שיש בו דעת לשאול ע' רמב"ם פ"טו מאבות הטומאה הלכה ז' ח' כ' תטעם משום שאין בו דעת לשאול, והראבד כ' שהוא שבוש אע"פי שיש בו דעת לשאול, וכוונתו משום שאין לטומאה מקום. וכן פי' הרע"ב משנה ב' פ"ד דטהרות, עיי' נזיר ס"ד ע"א יליף לי' מקרא השרץ השורץ על הארץ להתיר ספק טומאה שאין לה מקום. וה"כמ כ' דמשמעתין משמע דהטעם משום שאין בו דעת לשאול, ולפע"ד ליישב דעת הראב"ד בזה ע"פי מה שהקשה הרשבא בשמעתן מה עלה על דעת רב שימי להקשות וכי לא ידע שהטעם משום שאין בו דעת לשאול, והנלע"ד דהנה בק' דלעיל א"ל אביי ולא שאני בין ס' איסורא וכו' כבר פירשו דבהכי פליגי דאביי ס"ל דספק ר"הי להחמיר הלכתא גמירי מסוטה אבל ס' לטהר בה"ר לאו מסוטה גמרי' אלא דינא הכי לאוקמי אחזקה, ורבא ס"ל בהיפוך דלהחמיר ברה"י דינא הוא דלא אזלי' בתר חזקה בשום מקום ולטהר בר"הר הלכתא גמירי לה. והשתא בא רב שימי להוכיח דלא כרבא מדאמרי' חולדה מהלכת וכו' ספיקו טהור והיינו מקרא דהשרץ השורץ על הארץ כנ"ל, ובקרא לא מפורש אי בא להוסיף חומרא, דבר"הר לא יהי' ספיקו טהור אלא באין לטומאה מקום. או להיפך להקל ברה"י שלא ניטמא אלא ביש לה מקום והנה משנתנו דמס' טהרות ב"הי מיירי כמבואר והשתא אי אמרת בשלמא ס' טומאה ברה"ר טהור דינא הכי בכל התורה, ור"הי לטמא גזירת הכתוב הוא מסוטה א"ש דמוקמי' קרא דעל הארץ, לטהר בר"הי באין לטומאה מקום. ולא להחמיר בר"הר ביש לה מקום. אבל אי ס"ד כדרבא א"כ איפכא ה"ל למימר בר"הי טמא לעולם אפי' אין לטומאה מקום. וקרא כי אתא לר"הר שלא יהי' ספיקו טהור אלא ביש לה מקום. וע"ז תי' רבא אה"נ דבר"הר אינו טהור אלא באין לה מקום. ובר"הי טמא לעולם אך התם מיירי באין בו דעת לשאול דגמרי' בסוטה דאפי' בר' היחיד טהור, כן צריכי' לפרש, וא"כ למסקנא דקיי"ל ס' איסורא להקל היכי דאיכא חזקת היתר קמו סברת רב שימי וכהראב"ד, אמנם הרמב"ם לטעמי' דס"ל דילפותא מסוטה אסמכתא היא מדרבנן, ומן התורה ס' להקל ע"ש וליתא לכל הנ"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף