חק יעקב/אורח חיים/תמה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שורפו או פוררו וזורה לרוח זה הוא פלוגתא במתני' דריש פ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזור' לרוח או מטיל לים ופסק הרמב"ם שהוא כלשון המחבר כחכמים ואף שהרמב"ם פסק סוף הל' פסולי המוקדשים כחכמים דסוף תמורה כל הנקברים (פי' שזור' לרוח או מטיל לים הוי בכלל נקברים כמ"ש הטור) לא ישרפו צ"ל דוקא בהני דקתני רק נקברים משא"כ בחמץ דחכמים קתני בהדיא דנשרף ונקבר אין זה בכלל סתם נקברי' ולכן לא קחשיב הרמב"ם שם חמץ לא בכלל נקברים ולא בכלל נשרפים וכ"כ בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ה ואין להקשות אכתי כיון דעכ"פ הנקברים אסור לשרוף מטעם כיון דנקברין גחלתן ואפרן אסור ונשרפים אפרן מותר וא"כ אתי לאקולי בגחלתן ואפרן וכה"ג כ' הרמב"ם שם סוף הל' פסולי המוקדשים להדיא וז"ל כל הנקברים לא ישרפו אע"פ שאתה מחמיר בשריפתו אתה מיקל באפרן וא"כ כיון דבחמץ גחלתן ואפרן אסור כנקברין א"כ איך ישרפו י"ל משום חומר' דחמץ יותר משאר איסורי הנאה דקעבר על ב"י וב"י וכמ"ש תוס' ריש פסחים א"כ טפי עדיף להחמיר בשריפתו דשוב לא אתי לידי איסור בל יראה ובל ימצא אף שהיקל באפרן ועי"ל כיון דכ"ע מבערין כדינו קודם שש (כנ"ל סי' תל"ד) אז גחלו ואפרו מותר בהנאה רק אם לא בערו מבערו אח"כ והוא מילתא דלא שכיח לא גזרו חכמים כל זה נ"ל לדעת הרמב"ם אך הר"י והרא"ש אף שיש להם גירסא אחרת בדברי חכמים ולא גרסו אף מפררו רק מפררו וכו' מ"מ ס"ל דמותר לשרפו אף לחכמים וכדאי' להדי' שם בש"ס אליבא דחכמים טעמייהו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו מ"מ והרא"ש פסק להדיא בפרק כל שעה כל הנקברים אם רוצה להחמיר על עצמו ולשורפן רשאי כרבי יהודה דסוף תמורה והטעם צ"ל דכיון דסתמ' דמתני' דפטר חמיר מוקי התם כר' יהודה וזה טעם מנהגינו דנוהגין לשרוף החמץ שיוצאיו אליבא דכ"ע אף לאותן הפוסקים כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה (ע' בבית הילל בי"ד סי' רצד ובאו"ה כלל ך"א דין י"ג) והארכתי בכל זה לפי שראיתי במ"א שפי' סוגיא דש"ס אליבא דהרמב"ם בדרך דחוק ורחוק מאוד גם מ"ש כדעת הרי"ף והרא"ש ג"כ אינו והדברים ברורים כמ"ש:
(ב) החמץ קשה וה"ה אם היו חטין בשק מפזרן מן השק וזורקם לים אבל א"צ לטחנם לפררם וכן משמעות רש"י והפוסקים ובמ"א כתב דמשמעות המ"מ לדעת הרמב"ם דגם החטים עצמן צריך לפרר ואין דבריו מוכרחים כלל גם לא ראיתי נוהגין כן וכתב עוד המ"א דאם משליכו לבית הכסא א"צ פירור ולא גזרינן שמא יבא לאכול ממנו בעל חיים כגון כלב או חזיר או דגים במים כיון שאינו נותן לפניהם כדי לאכול אך אם יש לו מים מכונסין עם דגים אסו' להשליך לתוכו עכ"ל ובאו"ה כלל ך"א דין י"ג כתב וז"ל נוהגין לשפוך התבשיל של בשר וחלב בבית הכס' ויהיה קבורתו או לנהר דהוי כנשרף שאין יכול להנות ממנו שום ברי' ולא לרחוב אף שאין שם כלב עכ"ל:
(ג) וטוב לשורפו ביום. דהיינו קוד' שעה ששית וכתב מהרש"ל בתשובה סי' כ"ו שיש לשרוף בהושענ' וכה"ג כתב מהר"י סי' קנ"ג דיש להסיק התנור בלולב ומהר"י היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצות וע"ל סי' ך"ה:
(ד) הרשות בידו. ובתשובת מהרי"ק סי' ק"ע כתב וז"ל ואפ"ה מקיים מצות דתשביתו בזמנו כיון שבשעת הביעור אין לו חמץ בתוך ביתו אפי' ביערו שלשים יום קודם פסח עכ"ל: ואם נתנו לעכו"ם כו' (כתב הב"ח בתשובה סי' קמ"ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסור הנאה עכ"ל):
(ה) מותר להנות בפחמין שלו. בטור משמע דאפ"ה ישרפו בפני עצמו ולא יהנו ממנו בשעת ביעורן וזה שמדקדק דמותר ליהנות בפחמי'. אבל לא בשעת שריפה וכ"כ מהרש"ל בתשובה סי' פ"ו וכ"כ במהרי"ל בהל' בדיקת חמץ בשם מהר"ש אכן במהרי"ו סי' קצ"ג משמע דקודם שש אף בשעת שריפה מותר ליהנות ממנו:
(ו) הרי זה לא יסיק בו. כתב הבית הילל בסי' קמ"ב ס"ק א' דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג שאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר וזה פשוט עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כי פשוט היא להיפך בביצה דף ל"ט דגרסי' התם במתני' שלהבת של הקדש לא נהנין ושל עכו"ם מותרת ומקש' הש"ס מ"ש ומשני דעכו"ם בדילי אינשי מיניה לא גזרו רבנן משא"כ דהקדש דלא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן ופרש"י ותוספ' שם דאע"ג דבפ"ו דפסחים קאמר דדם של הקדש א"צ לכסותו מפני שבדילים ממנו אלמא משמע דמהקדש בדילין מ"מ נגד עכו"ם מקרי לא בדיל משא"כ לגבי חולין מקרי בדיל מיניה עכ"ל תוס' הרי דבהקדש אסור להנות משלהבתו אע"ג דבדילי מיניה נגד חמץ כ"ש חמץ דלא בדילי מיניה כלל וכדאיתא להדי' בריש פסחים דף י"ח מכ"ש דשלהבתו אסור' והוא ברור ופשוט דלא כב"ה:
(ז) אסורין בהנאה. עיין בב"י סי' זה וביורה דעה סי' קמ"ב דמדמי חמץ לשאר איסור הנאה דאין הפת והתבשיל נאסר אלא כשאבוק' כנגדו וכן משמעות התו' דפסחים דף ה' ע"א ד"ה ואומר ע"ש אכן הסכמת אחרונים שם וכאן לאסור אף בבישל' או נאפ' אצל גחלים או בחומו של תנור וזה ג"כ דעת הב"י והרב שלא הגי' כאן דוקא כשאבוק' כנגדו כמו שהגי' בי"ד סי' קמ"ב סעיף ד' ע"ש גם מבואר מדברי אחרונים אלו דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח (וכתב עוד המ"א אפי' אם היה כאן גם כן עצים דהתיר' לא מהני אף דהוי זה וזה גורם ע"ש) וכתב הש"ך שם ביורה דעה בסק"ח שמותר למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ"כ גם כן הש"ך שם ביורה דעה סי' ק"י ובפר"ח שם וכן משמעות הפוסקים אכן המ"א כתב וז"ל אבל מלשון המ"מ שכתב אין לו תקנה משמע שאין לו תקנה כלל והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב דביין נסך שהוא דאוריית' וה"ה בחמץ לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו ובתוספת פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאוריית' ואם כן לא מהני מכירה לעכו"ם עכ"ל הנה מדברי המ"מ אין ראיה לפי שהוא נמשך אחר דעת הרמב"ם דס"ל דהשלכת דמי הנאה ולמכור חוץ מדמי איסור הכל הוא דין א' כמבואר מדבריו כמה פעמים ולא ס"ל כוותיה וע' בי"ד בב"י סי' קל"ו. ומ"ש הטעם בשם המרדכי לא עיין היטב שם דהמרדכי לא קאי אלא היכי שגוף האיסור דאוריית' מעורב בו משא"כ כאן שנהנה רק מן האיסור כמבואר מהגוף הראיה שהביא המרדכי מפ' השוכר את הפועל דהלכה כרשב"י חביות בחביות אבל לא יין ביין וכמבואר ביורה דעה סי' קל"ו לכן נ"ל עיקר כש"ך שם כי דבריו ברורים בראיות מוכרחים ע"ש וא"צ באין אבוקה כנגדו והוא רק איסור דרבנן וע' בתוס' פ"ק דפסחים ד' ה':
(ח) הפחמין שלו. וה"ה אפרן ואם קידש בהן אשה כיון דיש פוסקים דהלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכל הנשרפין אפרן מותר על כן הוי ספק קידושין כ"כ האחרונים בא"ה סי' ך"ב ובלא"ה נ"ל דהוי קידושיו וצריכה גט כיון שגחלתן ואפרן הוא רק איסור דרבנן ואף אם נדמהו לחמץ דרבנן בשעות דאורייתא מ"מ הוי ספק קידושין כמבואר שם בא"ה סי' כ"ח סעיף ך"א וע"ל סי' תמ"ג סק"ו:
(ט) אסורין בהנאה. ומ"מ מותר לכסות בו דם שחיטה משום דמצות לאו ליהנות נתנו ומה"ט מותר לכסות בעפר עיר הנדחת בס"פ כיסוי הדם ומשמע שם דאפי' לכתחלה מתיר רבא לכסות בה אך בשכ"ג נמשך אחר תשובת מהר"מ דיבונו דף ק' שמדחיק לתרץ כן דברי אביו אבל באמת הוא להדיא נגד משמעות הש"ס שם ול"ד לשופר של עיר הנדחת דלא יתקע בו לכתחלה משום דמאיס משא"כ לענין כיסוי דם כמ"ש תוס' שם וע"ל סי' תרנ"ה:
(י) יכול להשליכו במקום שעורבין מצוין. ע' בט"ז שמקשה דמ"ש כאן מדלעיל סי' תל"ח בעכבר שגררה ככר לפנינו דאין ספק אכילת עכבר מוציא מידי ודאי וצריך בדיקה ובאמת לק"מ דדוקא בעכבר שדרכה לגרר במקומות המכוסין כגון חורים וסדקים לכך צריך בדיקה משא"כ במניח אותם במקום מגולה לפני עורבים דמסתמ' יראה אותו כשלא יאכלי שאין דרכם לטמר ולכסות מבני אדם כמו עכברים ומה שמקשה עוד הט"ז ושאר אחרונים מדלעיל סי' תל"ג כבר ישבתי שם הכל על נכון בס"ק י"ב ע"ש:
(יא) שהמקום הפקר כתב הט"ז והמ"א דלא הפקר ממש קאמר כגון שמונח בר"ה דאז לכ"ע א"צ לבער כיון שאינו מונח ברשותו וקודם זמן אסורו אפי' לכתחלה סגי בהפקירו (ע' בש"ס דב"ק דף ך' ע"ש) אלא דהכא מיירי בחצר שלו וקראו הפקר כלומר שהחמץ מופק' לעורבים וכיוצא בו ומה שהקשה הט"ז על לשון הגהות מיימון שהובא בב"י לק"מ דודאי דברי הג"ה מתחלה מיירי בזמן הביעור דאז צריך ביעור דוקא ולא מהני אפי' בהניח במקום הפקר כמבואר מהראיה שהביא מהירושלמי אך סוף דבריו מיירי בחצר שלו והוא ברור דלא כב"ח שפי' בסי' תל"ג דהגה"ת מיימוני מיירי בחצר של שני שותפין ויפה השיג עליו הט"ז וז"ל דשותפים חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי עכ"ל ואין להקשות דהא כתיב לא יראה לך חמץ ומתיבת לך יש למעוטי דשותפין וכדאיתא בחולין דף קל"ו וע' בתוס' בסוכה דף ע"ב י"ל דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם דמשמע אפי' דשותפין ולך למעוטי של הקדש ושל אחרים כדאיתא שם בפסחים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |