חכמת אדם/קלז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png קלז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דין ריבית באמצעות האין יהודים (סי' קס"ח קס"ט)

א ישראל שחייב מעות לאין יהודי בין בריבי' ובין שלא בריבית וביקש להחזירם ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו ריבית וכ"ש אני אעלה לך ריבית אפילו כתב הישראל השני שטר על שם האין יהודי ונתן משכנו' וגם הריבי' יתן לאין יהודי אסור והוי ר"ק שכיון שבשעה שנתן הישראל המעות לחבירו היה עדיין אחריות המעות עליו לגמרי והוי כאלו הישראל מלוה לישראל ע"מ שתתן ריבית לאין יהודי דפשיטא דהוי ר"ק דאפי' אין הישראל חייב כלום לאין יהודי כיון דבשכר הלוא' נותן ריבית עפ"י המלוה הוי ר"ק (סעי' א') ועיין לעיל כלל קל"ב סי' ד':

ב ואפי' העמידו הישראל אצל האין יהודי ואמר האין יהודי לישראל הראשון תנם לזה והפטר והוא יתן לי קרן וריבית אסור דכיון דמ"מ קיבל מיד הישראל מחזי כריבית דנראה כנותן ריבית לאין יהודי בשליחותו אבל ריבית גמור אין כאן דאע"ג דאין שליחות מ"מ זה מקבל בשביל האין יהודי ועוד שהרי הישראל אינו מתנה כלום ליתן לו איזה תוספ' והאין יהודי מתנה עם הישראל ליתן לו ריבית (דו"פ) ואפילו אם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל ראשון אלא שהאין יהודי א"ל לקבלם מישראל ראשון אפ"ה אסור אם נותן הריבית לישראל הראשון סעי' ג' (ב"ח ט"ז ובש"ך דלא כרמ"א):

ג אבל אם קיבל האין יהודי המעות מיד הישראל ראשון ונתן לשני אפי' לא אמר בהדיא לישראל ראשון שפוטר אותו דמסתמא כיון שקבלו מידו נפטר הישראל מותר דמסתמא אפי' אם אמר לו האין יהודי שיתן הריבי' ליד הישראל אפ"ה מותר שבשביל האין יהודי מקבל אותו וכן אם העמידו אצל האין יהודי ואמר האין יהודי לישראל הראשון הנח על הקרקע או על השלחן והפטר וכן עשה ולקחן השני מותר (סעיף ב"ג) ודוקא כשאמר והפטר אבל אם לא אמר והפטר י"ל דה"ק הניחם ויהא ברשותך (ט"ז וש"ך) וכן אם אמר האין יהודי ליתנם לישראל הב' דרך פקדון ואח"כ יהא בידו הלואה מותר הואיל ולא יצא מעות הראשון בתורת הלואה (שם):

ד אין יהודי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך או אפילו אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שהרי עדיין האחריות על האין יהודי והוי כאלו לוה מהאין יהודי (סעי' ו'):

ה אבל אם העמידו אצל הישראל ואמר הישראל הראשון להאין יהודי ליתנם לשני אעפ"י שהאין יהודי נותן המעות ליד הישראל וא"כ כיון דקיי"ל דאין נעשה שליח וא"כ אין לומר הוא שלוחו של ישראל אלא האין יהודי הוא המלוה אפ"ה אסור מדרבנן דדוקא לקולא אמרינן דאין שליחות אבל לחומרא קיי"ל דיש שליחות מדרבנן וה"ז האין יהודי שלוחו של ישראל (דעת רש"י) אבל י"א (ר"ת) דאפילו לחומרא לא אמרינן שליחות ולכן מותר לגמרי ואף שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ במקום שנהגו להקל בזה אין למחות בידם (שם) ומ"מ אף לר"ת אם הישראל השני אומר שהוא מקבל המעות בשליחות ישראל ראשון והראשון באמת עשה אותו שליח לקבלו אסור אבל אם לא עשה אותו שליח ל"ש לומר שנעשה שלוחו שלא בדעתו (ש"ך ס"ק ט"ו):

ו וכ"ש אין יהודי שהלוה מעותיו לישראל בריבית על מנת שיתן ריבית לישראל דמותר (סעי' ד'):

ז אין יהודי שלוה מישראל בריבית והלך והלוה אותן לישראל אחר בריבית בשליחות ישראל הראשון וחוזר ישראל א' ונוטל ריבית מאין יהודי אסור מדרבנן לא מבעיא להפוסקים דס"ל דלחומרא יש שליחות מדרבנן דאסור ואפי' למאן דס"ל דלגמרי אין שליחות מ"מ כיון שהישראל כופה לאין יהודי ליתן לו הריבית והוא יכפה לישראל מחזי כריבית אבל אם יש לאין יהודי משכון מישראל ב' שאין צריך לכוף אותו שהמשכון שוה כמו הקרן והריבית וגם לא עשה בשליחות ישראל לכ"ע מותר כמו שנבאר בסמוך (סעי' ה' ועיין בט"ז ס"ק י"ז) וכ"ז היכא שנעשית בלא ערמה אבל אם הישראל מערים ותולה מעותיו ביד אין יהודי כדי שילוה אותן לישראל לכ"ע אסור:

ח וכן ישראל שאמר לאין יהודי לוה לי מעות בריבי' מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר ליקח הריבית אבל הלוה להפוסקים דיש שליחות לחומרא נמצא עשה איסור ולהפוסקים דאין שליחות כלל אין כאן איסור כלל ואפילו אם המלוה ידע שהוא עבור ישראל מותר כדלקמן ודוקא בענין דלא מחזי כריבית כדלעיל סי' ז' (סעי' ז' ש"ך ס"ק י"ח וט"ז ס"קח) ואם ישראל אמר לאין יהודי לוה לי מן אין יהודי בריבית והלך האין יהודי ולוה מישראל אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא מותר דכיון דשני שליחותי' אין כאן שליחות (סעיף ח'):

ט עוד יש נ"מ בין אלו הדעות באין יהודי הבא ללות מישראל בריבית על משכון שידוע וניכר שהמשכנית הם של ישראל כגון בגדי ישראל וספרים למאן דס"ל דיש שליחות אסור לזה ללות עליו כדלקמן אבל למאן דס"ל דאין שליחות מותר ליתן לכתחלה משכנות לאין יהודי אפי' לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אפילו ספרים והמלוה מכירן שהם של ישראל ואפילו אם אח"כ הישראל פודה בעצמו המשכון שרי מיהו אם אין המלוה רוצה ליתנם לישראל זה שרוצה לפדותן הרשות בידו שהרי אין לו עסק רק עם האין יהודי ולכן צריך ג"כ בתחלה שיהא המשכין שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה וכבר כתבנו דאין למחות ביד הלוהגים היתר כדעה זו ולכ"ע אם כבר הלוה הישראל ולא ידע שהם משכנות של ישראל מותר להמלוה ליקח הריבית ואפי' אם בא הישראל ואמר המשכנות הם שלי והוא נותן לו הריבית שחייב להאין יהודי לא יאמינו המלוה דמסתמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא (ש"ך ס"ק כ') ולפי"ז א"צ לטעם שכ' הש"ע דעדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו מעות עצמו שנתן המלוה לאין יהודי חזר ונתן לישראל כי יוכל לומר שאלו עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו אבל לפי דברי הש"ך הנ"ל אפי' אם העדים יאמרו שלא זזה ידו של אין יהודי מידינו מעת קבלת המעות מהמלוה עד שנתן להישראל השני יכול המלוה לומר שאינו מאמין לו ואמרינן מסתמא הקנה הישראל הזה משכנות אלו לאין יהודי והאין יהודי קנאם במשיכה וכל מה שנותן הישראל הכל הוא בשביל האין יהודי אלא דאם ידע אסור לכתחלה להלות ע"ז לדעת המחמירים שמא לא הקנה אותם ואפי' אם א"י בודאי אם הם ספרים וכיוצא בו שניכר שהם של ישראל מכוער הדבר שיקח ריבית הואיל דידע מתחלה שהם של ישראל (סעיף ט'):

י ולפ"ז אם ישראל היה חייב לאין יהודי ולא רצה לפרעו ומישכן אותו בע"כ של ישראל והלך האין יהודי ולוה מישראל אחר על אלו משכנות אם ישראל זה יודע שהם משכנות של ישראל ואחריות החוב והריבית הוא על המשכון אם בא הישראל לפדותו מישראל זה אסור להמחמירין דה"ל כשלוחו ואסור ליקח הריבית מן הישראל שהרי בודאי לא הקנה הישראל לאין יהודי המשכנות שהרי משכנו בע"כ אבל להמקילין מותר (ש"ך ס"ק ס"ו וט"ס שם וצ"ל מיהו לר"ת) ואם אחריות החוב והריבית אינו על המשכון לבד אלא גם על האין יהודי או שהישראל הממושכן לא ידע שהאין יהודי רוצה למשכן אותו ביד ישראל לכ"ע מותר ליקח הריבית מישראל שהרי אין כאן צד שליחות (סעי' י') ודוקא בענין זה שהלואה היא לצורך ישראל או שמשכן אותו בע"כ דל"ש לומר שהקנה לאין יהודי אבל ישראל שלוה מאין יהודי בריבית על משכון ואח"ז נצרך האין יהידי למעות ומלו' על משכון זה מישראל אע"פ שזה יודע שהם משכנות של ישראל מותר לזה ללות עליו וליטול הריבית מיד ישראל ראשון שכל מה שניטל הוא רק בשביל האין יהודי ואין שום עסק לישראל זה עם הישראל אלא עם האין יהודי (סעי' כ' ובש"ך שם ס"ק ס"ו ס"ז) ויש אוסרין גם בזה אא"כ אמר ישראל בעל המשכון לאין יהודי קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני (שם):

יא ו ישראל שחייב לאין יהודי חוב על ריבית ואין יהודי לוה מישראל וגם נתן לו בטחון שטר של ישראל זה שחייב לו אם האין יהודי מקבל הריבית מישראל ונותן לישראל מותר אבל ישראל מישראל מחזי כריבית ומיהו מה שכבר עלה הריבית ביד האין יהודי ומשכן האין יהודי ריבית זה לישראל הט"ז מתיר לכתחלה אך מה שעולה מזמן שמשכן לישראל אוסר ואם האין יהודי הקנה החוב לגמרי להישראל והאין יהודי מסולק ממנו לגמרי אסור לישראל לקבל אפי' מאין יהודי הרבי' שיעלה מאותו זמן שהקנה לו (סעיף י' בט"ז ס"ק י"ב והנ"קכ חולק בשתיהם אבל אינו מוכרח וצ"ע שהרי מוכח להדיא מדברי הש"ך או בעה"ת שהביא הב"י בדין משכונו של ישראל ביד אין יהודי שכ' בש"ע סעי' כ' דאפילו לאוסרים עכ"פ הריבית שהיה עליו מכבר שקיל ישראל מיניה ע"ש והיינו כדברי הט"ז וע' בתשו' ריב"ש שהביא הב"י קרוב לסוף הסי' ד"ה אין יהודי שעשה לישראל אפוטרופס ע"ש) ומ"מ אם האין יהודי הקנה החוב לישראל הב' בדיניהם ולא בדינינו אין האין יהודי יכול לחזור מישראל ראשון אפי' הקנה לו החוב לחלוטין מותר ליטול מאין יהודי גם לש"ך (ש"ך שם בנק"הכ):

יב ישראל שהשאיל משכונו לאין יהודי ללות עליו בריבית לעצמו ומשכנו האין יהודי אפילו ידע הישראל דהמשכנות הם של ישראל מותר לישראל להלות עליו בריבית ואפי' הלך לו האין יהודי ופורע הישראל בעל המשכון קרן וריבית מותר דהא הישראל הקנה המשכנות לאין יהודי וקנאם במשיכה (סעי' י"א ובש"ך) אבל לא יוכל לזכות להאין יהודי משכון ע"י אחר שילוה בו מעות מישראל בריבית בשביל אין יהודי למ"ד אין זכים אבל אם האין יהודי השואל אומר לישראל המשאיל לו המשכון תנהו לפ' אין יהודי שילוה לי עליו מישראל בריבית ותיכף כשתמסרנו לידו אני חייב לך להחזיר המשכון מותר (ש"ך ס"ק כ"ט):

יג אם אין יהודי זה ששאל משכנות מישראל אינו רוצה לפדות המשכון ולהחזיר לבעליו ובא ישראל המשאיל ורוצה לפדותם אם האין יהודי הוא אנס ואינו יכול לכוף אותו לפדותו אין המלו' יכול לומר להמשאיל לאו בע"ד דידי את אלא צריך ליתן לו לפדות משכונו דהוי כגזלן ומיהו אם הוא אנס ואילו בא לפדותו היה המלוה צריך ליתן לו בלא ריבית צריך לתת ג"כ לבעל המשכון בלא ריבית (סעי' י"א) ומיהו אם בשעת הלואה לא היה אנס אלא שעכשיו איתרע צריך ליתן לו הריבית שעולה עד אותה שעה (ט"ז ס"ק ט"ז) אבל אם אין האין יהודי אנס ויכול בעל המשכון לכוף לאין יהודי לפדותו יכול המלוה לומר להמשאיל לאו בע"ד דידי את (שם ברמ"א) ומיהו אם השאילו רק למשכן לפי שעה ומשכן לזמן ג"כ הוי כגזלן וצריך ליתן לישראל לפדותו (ש"ך ס"ק ל"א וס"ק כ"ד):

יד אין יהודי שהשכין משכון לישראל וחזר ומכרו לישראל אחר כשבא הישראל לפדותו אפי' שהה זמן לפדותו צריך ליתן למלוה קרן וריבית (שם ברמ"א):

טו ישראל שהלוה לאין יהודי בריבית על משכון ואח"כ אמר האין יהודי להמלוה שיתן המשכון לראובן למכור וכן עשה וראובן עיכב המעות בידו אחר מכירת המשכון והמלוה תובע ריבית עד שיביא מעותיו לידו והאין יהודי אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שהאין יהודי כופה לראובן שיסלק המותר יכול המלוה ליטול כל הריבית מהאין יהודי שהרי אין למלוה שום עסק עם ראובן ומאי נפקא ליה למלוה מיניה אם האין יהודי יכוף לראובן שיפרע לאין יהודי או לא (סעיף י"ב):

טז אין יהודי שאמר לישראל לוה לי מעות בריבי' מישראל על משכוני או אפילו בלא משכון אלא שהשליח הודיע למלוה שהוא לצורך אין יהודי פלוני (ש"ך ס"ק ל"ד) ואין אחריות המלוה כלל על השליח אלא על אין יהודי מותר למלוה ליקח הריבית מיד ישראל השליח דאע"ג דאין שליחות נמצא אין זה שלוחו מ"מ מותר דאמרינן שהוא שליח של המלו' להוליך המעות לאין יהודי ולהביא לו משכונו ואפי' אם פדאו השליח במעותיו מותר שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לוה למלוה וכאן הלוה הוא אין יהודי והישראל אינו אלא שליח בעלמא (ועיין לעיל כלל קל"ב סי' ו') ולכתחלה צריך המלוה לומר להשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מן האין יהודי באחריותי ולהוליך לו המעות באחריותי וכן בשעת פדיה תהא שלוחי להביא לי המעות ולהחזיר לו המשכון והכל באחריותי ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו וא"צ להודיע או שיתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם הישראל הביא המשכון מתחלה לישראל בלא שליחות הישראל א"צ הישראל לקבל עליו אלא אחריות המעות ואם לא אמר לו כן מ"מ אם זה הישראל נותן לו מדעתו הריבית או שיש משכון ת"י מותר לזה ליטול הריבית דמסתמא דעתו להיתירא שיהיה שליח המלוה (אך אם אינו רוצה ליתן לו אינו יכול לכופו אם אין לו משכון) ואם אמר לו זהו משכון של אין יהודי אפי' אם באמת אינו של אין יהודי אלא שזה מודה שהוא של אין יהודי הודאת בע"ד כמא' עדים אבל לא מהני שיאמר אני מזכה לך משכון זה וזכה בהם תחת האין יהודי דאין זכיה כדלעיל סימן י"ב (ש"ך ס"ק ל"ו) ואפילו יחזור זה וכופר ואמר שלא זיכהו לו ישבע המלוה שכן אמר לו וא"צ להחזיר המשכון עד שיפרע לו הריבית וכן אם אמר לו בשעת פדיה לא אמרתי לך האמת תחלה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבא האין יהודי ויתן לו המעות אתן לו משכונו (ואם יש הכחשה ביניהם עיין בסי' קס"ח סעיף י"ג ובש"ך ס"ק ל"ח ל"ט מ' נ"ה ע"ז ע"ח ע"ט) וכללא הוא דאם הלוה מכחיש למלוה צריך המלוה לישבע אבל אם אינו מכחישו אלא שאומר לו לא אמרתי לך האמת א"צ המלוה לישבע אלא שאומר לדבריך הראשונים אני מאמין (ש"ך ס"ק ל"ח) ומ"מ אם נודע למלוה באמת שכן הוא כדבריו אע"פי שאין ביד ב"ד לכופו שלא ליקח הריבית שאומר שאינו מאמין לשום אדם (אפילו לעדים לדעת הש"ע דהודאת בע"ד כמאה עדים אבל הש"ך כ' בשם רש"ל דעדים נאמנים עיין ס"ק מ' מ"מ אסור לו ליקח הריבית כיון שידוע לו שהוא של ישראל ומ"מ הלוה שהוא מערים בזה ללות בשם אין יהודי ואומר שלי הוא נקרא רשע ואם אין בידו משכון אלא שנתן לו מעות להלות לאין יהודי בריבית ואמר לעצמי לקחתי הלוה נאמן שלצורך עצמו לקחה ולא לוה לאין יהודי ונקרא רשע (עיין ש"ך ס"ק מ"ה ובט"ז ס"ק י"ט ובנק"הכ (סעיף י"ג):

יז ישראל שלוה מחבירו לצורך אין יהודי וקצב עם האין יהודי על הריבית ביוקר ועם המלוה קצב בפחות זכה הלוה במה שקצב עם האין יהודי יותר ממה שקצב עם הישראל (אם קצב עם המלוה ביוקר והאין יהודי אינו רוצה לפרעם אם מזכיר לו שם האין יהודי תחלה ומכירו אין צריך לשלם הלוה מכיסו) שאם אין מזכיר לו שם אין יהודי אין המלוה צריך להאמין ללוה כדלקמן סי' י"ט (ש"ך ס"ק מ"ח וע"ש בט"ז ס"ק כ' ובש"ך ס"ק מ"ז):

יח אע"ג דישראל מותר להיות שליח מן האין יהודי ללות מישראל חבירו דוקא כשיאמר שהוא לוה לצורך אין יהודי והאין יהודי יפרע קרן וריבית אבל אם הישראל אמר לו שהוא יפרע הקרן והריבית נמצא סמיכת הישראל על ישראל חבירו אע"פי שיודע שלוה בשביל אין יהודי מ"מ הוי כישראל המלוה לישראל והוא חוזר ולוה לאין יהודי וקרוב הדבר לר"ק ואמנם אם המשכון טוב כ"כ להלוות עליו סך ההלואה שיהא שוה קרן וריבית שיגיע עליו אפילו יעמוד זמן ארוך דאז סמיכת המלוה על המשכון נוהגין להתיר אבל אם המשכון אינו טוב כ"כ צריך הישראל ליתן להמלוה שט"ח ע"צ היתר לבטחון. ומ"מ אפילו המשכון טוב יש ליזהר בדבר שלא יאמר הישראל שהוא יפרע קרן וריבית (ש"ך ס"ק מ"ט):

יט אם בא השליח לפדות המשכון והמלוה מרוצה בזה מותר לקבל ממנו הריבית אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שהרי מתחלה ע"מ כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדה האין יהודי ולכן אם אין השליח רוצה לפדותו אין המלוה יכול לכופו לפדותו כיון שלא לוה לצרכו אלא לצורך האין יהודי מ"מ חייב הוא להעמידו אצל האין יהודי (סעיף י"ד) ואם המלוה רוצה למכור המשכון והשליח אמר שלא ימכור שהוא ירא מאין יהודי אין צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם האין יהודי כלום ואם ירא יציל עצמו ויפדה המשכון. ודוקא בסתם אבל אם אמר המלוה אתה תהיה שלוחי כדלעיל סי' ט"ז פשיטא דיוכל השליח לומר למלוה אל תמכרהו וכן אם לא הביא המשכון עמו אלא ששלחו האין יהודי להביא לו מעות ואח"כ יתן לו משכונו דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח רק השליח היה שלוחו של ישראל כדלעיל יכול השליח לומר אל תמכרנו שתזיקני ואם מכרו ובא השליח לידי היזק מזה חייב המלוה לפצותו (סעיף ט"ו ש"ך ס"ק נ'):

כ ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותם לאין יהודי ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהובאה או שאמר לו השליח כל זמן שאין האין יהודי פירע הקרן אני נותן לך ריבית (ט"ז ס"ק כ"א) נמצא שאחריות המעות עליו אסור ליקח הריבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח אפילו מאה דכיון שמקבל עליו אחריות יותר משאר שלוחים הוי כאלו הוא הלוה מישראל והוא מלוה לאין יהודי ואם לא קיבל עליו אחריות רק כשאר שלוחים אם שומר חנם כשומר חנם ואם שומר שכר כשכיר מותר (סעיף ט"ו):

כא ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מהאין יהודי בריבית אם נתן לו משכון והמשכון טוב כנגד החוב והריבית דמסתמא האין יהודי סומך רק על המשכון ואין לו שום תביעה על השליח מדין לוה מותר לשליח ליקח הריבית וליתנו לאין יהודי (ול"ד לדלעיל סי' א' דהתם לוה מתחלה הישראל לצורך עצמו ועוד דהכא סומך האין יהודי על המשכון לבד) ואם לא נתן לו משכון אסור אא"כ אמר לו לוה לי מעות מאין יהודי בריבית על שמי והאין יהודי מאמין ללוה ולא על השליח ולענין ערבות עיין בכלל שאח"ז סעיף י"ז) ולענין מנהיגי הקהל המלוים לצורך הקהל מבואר לעיל:

כב ישראל שהלוה לאין יהודי על משכנות והביאו לישראל חבירו שילוה לו עליו והריבית שיעלה עד אותו יום יקח הראשון ומה שיעלה מאותו יום יקח השני אם המשכון ברשות הישראל לגמרי כגון שהאין יהודי אמר לו מעכשיו יהיה שלך או שרואה שבדעת האין יהודי שלא לפדותו עוד או במקום שהמנהג שאחר זמן קצוב רשות למלוה למכור וכיון שהמשכון שייך לישראל צריך שיאמר המלוה לישראל השני הנני מוכר לך כל זכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עלי ואם אח"כ נתרצה השני שיחזור הראשון ויטול המשכון מותר ליקח ממנו הקרן והריבית שעלה ברשותו אבל אינו יכול לכופו לחזור לו כיון שכבר מכר לו מכירה גמורה וגם אסור להתנות עמו שיהיה מחויב להחזיר לו דא"כ אין כאן מכירה כלל כדלקמן כלל ק"מ אבל אם המשכון אינו שייך לגמרי לישראל אלא שממושכן בידו מותר לזה ללות עליו סתם ולהתנות עמו שכשירצה יחזיר לו המשכון דכיון דהמשכון שייך לאין יהודי ועיקר סמיכת הישראל השני הוא על המשכון א"כ הריבית שנוטל הוא נוטל רק ממשכון של האין יהודי (סעיף י"ח וש"ך ס"ק נ"ז) ומ"מ ראוי לכל בעל נפש שלא יתנה עמו שמחויב להחזיר לו רק שיהיה מרצון המלוה השני לחזור ולפדותו אם פודה בלא דעת האין יהודי (ט"ז סס"ק כ"ו):

כג במקום דהוי כמוכר לו המשכון של אין יהודי יכול הראשון ללות על המשכון יותר ממה שהלוה לו לאין יהודי והשני יטול רק הריבית שנותן האין יהודי דהוי כמוכר לו המשכון ומה שהלוה לו יותר הוא בחנם בלא ריבית (לבוש) עיין ט"ז ס"ק כ"ד שאוסר והש"ך בנק"הכ מסכים ללבוש להתיר וכתב שכן המנהג):

כד גם יכול הראשון לקצוב עם השני בפחות ממה שנוטל מן האין יהודי או להתנות עמו שהוא יקח חלק בריבית בכל שבוע ואם ירצה השני שהמשכון יהיה מונח ביד הראשון מותר ובלבד שיקנה לו הראשון אם הוא בענין שכתבתי בסי' כ"ב שהוא שייך לישראל יקנה לו ע"י אחר או בקג"אס בתורת מכר ואם אינו אלא משכון כמבואר שם יקנה לו בתורת משכון ויהיה אחריות המשכון מכאן ואילך על השני מ"מ יכול השני להתנות עם הראשון שיהיה באחריותו שהרי מותר לשומר חנם להיות באחריות כשואל ובדיעבד אפילו לא הקנה לו מותר דכיון דמה"ת מעות קונות והכא שאינה מכירה גמורה אלא להיתר אוקמוה אדאורייתא (שם הגהת רמ"א וש"ך ס"ק נ"ח):

כה וכ"ז כשלא זקף הראשון עם האין יהודי קרן ורוחים אבל אם כבר זקף עליו קרן וריבית על שנה להבא וכיוצא בו נמצא נעשה הכל קרן ביד הישראל הראשון בין במשכון או בלא משכון ולכן לא יכול להתנות עמו שכל מה שיעלה ריבית מאותו יום יהיה שלו דהוי כאלו נותן לו מכיסו אלא ימכור לו סתם כל המשכון שמגיע עליו כך וכך ימכור לו בפחות וכשיחזור וירצה לפדותו יקנה ממנו במעט יותר ממה שנתן לו כפי ערך הריבית שעלה ברשותו ואסור להתנות עמו שיחזור וימכרנו לו אלא יקנה לו החוב בקנין גמור ויחזור הקונה להבטיחו שכשיהיה לו מעות יחזור ויתננה לו אבל לא בדרך תנאי (שם ברמ"א):

כו וכ"ז כשהמשכון שיה בטוב כפי ההלואה והריבית אבל אם אינו טוב כ"כ או שיש לו שט"ח על האין יהודי ופשיטא כשהוא מלוה בע"פ דא"א להקנות חוב של אין יהודי בע"פ לא בא"גק ולא במעמד ג' ואפילו אם יאמר לו הנני מוכר לך החוב של המשכון אינו כלום ולכן צריך שיאמר המלוה הא' להשני הריני מוחל חוב של האין יהודי להאין יהודי כשתתן לי כך וכך ובזה יהיה קנוי לך ולא אודיע זאת להאין יהודי וכל מה שאוציא מן האין יהודי אתן לך ולא אזכה לעצמי (בש"ך סי' קע"ג ס"ק ח') או כל מה שתוציא מן האין יהודי יהיה שלך או שיאמר השני בסך זה שאני ויתן לך אתה תפטר מן האין יהודי ואין לך עליו כלום ובסך זה אני קונה ממך שכל מה שאוציא מן האין יהודי הוא שלי ואם ירצה הלוקח צריך המוכר שילכו שניהם להאין יהודי ויאמר הראשון להאין יהודי תדע שהחוב שמגיע לי מעכשיו שייך לחבירי ואז אתה פטור ממני כשתבטיח שתסלק לחבירי (שם בש"ע מה שכתב בש"ע אתה תפטור האין יהודי בכך וכך ר"ל כשאתן לך כך וכך אזי תפטור אותו לגמרי ובכך וכך שאני נותן לך אני קונה ממך (סעיף י"ח):

כז נאמן הלוה לומר שיש לי משכון של אין יהודי ואין צריך להביא ראיה ויוכל המלוה להלוות לו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר ומכ"ש כשיודע המלוה שהוא שקר דאז אסור להלות לו (שם ברמ"א):

כח ישראל הבא לחבירו ואמר לו הלויני מעות על משכנות אלו שהם של אין יהודי ובאמת הם של אין יהודי אלא שממושכנים אצלו בלא ריבית או אפילו בריבית רק שמקבל לפרוע לו הריבית סתם בין יפרע לו האין יהודי או לא אפילו אם האין יהודי נותן לו ריבית והישראל נותן לו ריבית אסור דדוקא כשאמר לו משכון זה של אין יהודי תלוה עליו כך וכך וכשיבוא האין יהודי תקח ממנו כך וכך אמרינן מסתמא נתכוין להתירא שהוא מוכר לו המשכון אבל אם אמר לו הלויני מעות בריבית על אלו המשכנות שהם של אין יהודי ודאי ר"ק היא שהרי קצץ עמו ריבית בין אם יתן האין יהודי ריבית או לא ומאי מהני שהיה המשכון של אין יהודי מאחר שהישראל נותן לו ריבית. ואע"ג דמותר לישראל להיות ערב אחר שיש משכון הכא שהישראל מלוה תחלה לצרכו אסור. ודווקא שהמשכון נשתקע לישראל כדלעיל סי' כ"ב אבל כשהם ברשות האין יהודי בכל ענין מותר כדאיתא שם סי' כ"ב (סעיף י"ט ש"ך ס"ק ס"ד):

כט וכן אם הישראל הלוה לאין יהודי על המשכון ק' זהובים ורוצה להשכינם ליד ישראל בחמשים וא"כ נראה לעינים שהוא שלו ואינו כמוכרו לו ולכן אסור (ט"ז ס"ק כ"ח ונק"הכ שם):

ל וכן האומר לחבירו הלויני מעות בריבית ואני אשלח לך משכון ע"י אין יהודי והאין יהודי הביא המשכון למלו' והוליך המעות ללוה אע"פי שהמשכון הוא של אין יהודי תחבולות רשעים הוא זו ולא מהני כלום ולא יטול ריבית כלל והוי ר"ק (שם בש"ע):

לא ישראל שהפקיד מעותיו אצל אין יהודי והלו' אותם בריבית לישראל אם עשה שלא מדעת ישראל נמצא שהם באחריות האין יהודי לגמרי שאפילו אם לא יסלק הישראל חייב האין יהודי לסלק מותר לזה ליקח הריבית אבל אם עשה כן מדעת המפקיד אע"פי שאמר לו הישראל הילך שכרך או חלק בריוח והלוה מעות בריבית כדלקמן סי' ל"ג אם קיבל עליו האין יהודי כל האחריות שאם לא יפרעו החובות יצטרך הוא לפרוע מכיסו וא"כ האין יהודי הוא הלוה מותר אבל אם זה לא יפרע לו לא יצטרך האין יהודי לפרוע אעפ"י שהם באחריות האין יהודי כשאר שומרין אפילו קיבל עליו שיהיה כדין שואל לחייב באונסים מ"מ כיון שהם ברשות ישראל אסור לקבל הריבית והוי ר"ק (סעיף כ"א):

לב אין יהודי שהפקיד מעותיו ביד ישראל אם הם באחריות ישראל שאם לא יפרע הלוה יצטרך הוא לפרוע מכיסו אסור לו להלותם בריבית ואם התנה עמו שילוה אותו לישראל פלוני ואם לא ימצא לו נכסים אזי יפרע הוא מותר דאין זה אלא כערב וכדלקמן בדין ערבות ומכ"ש אם הם לגמרי באחריות האין יהודי אע"פי שהישראל קיבל עליו אחריות אונסין כדין שומרין קודם שילוה אותם אבל משילוה אותם אינן באחריותו כלל אלא שאם יאבדו החובות יאבדו לאין יהודי מותר מדינא ומ"מ אסור משום מראית העין (סעי' כ"ב):

לג ישראל שאמר לאין יהודי הילך שכרך או פליגנא לך בריוח והלוה מעותי בריבית אסור שהם באחריות הישראל ואין יהודי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אלא שאסור משום מראית העין. ואם הדבר מפורסם לרבים דאומנתו בכך מותר אבל מה שמודיע ללוה ולעדים שהם של אין יהודי לא מהני (סעיף כ"ג מ"ש הש"ך ס"ק ע' ויראה דגם בפקדון כו' הוא לשון הטור שהטור לא כתב בדין מעותיו של אין יהודי ביד ישראל דאסור משום מראית עין ולמד דין דלעיל מדין זה עיין בטור):

לד וכן הדין באין יהודי שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו אע"פי שלא עשאו אפוטרופוס על כל נכסיו מותר ללות ממנו בריבית וישראל שעשה לאין יהודי אפוטרופוס על נכסיו אסור ללות ממנו בריבית והוי ר"ק וגם זה תלוי במי שאחריות עליו (סעיף כ"ד):

לה ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני ריבית ושמעון השיב לא לקחתי או שאר טענות שביניהם אם יש שטר ביד המלוה או שהלוה רצה להוציא מן המלוה כ"ז מבואר בסעיף כ"ה:

לו ראובן משכן משכנות של אין יהודי אצל שמעון ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם המשכנו' אין ראובן חייב לפדות המשכנות שהרי ראובן נעשה שליח של שמעון להוליך המעות לאין יהודי ולהלותם לו ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן כדלעיל סימן ט"ז אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל האין יהודי (סעיף כ"ז):

לז ישראל שהשכין אצל חבירו והמלוה נגשו לפדותו וא"ל הלוה לך ומשכן אצל האין יהודי ועלי לפרוע קרן וריבית אם המשכון טוב שהאין יהודי סומך עצמו רק על המשכון או שאמר לו המלוה הראשון ראה שאין אני משועבד לך כלל אלא הלואתך הוא על המשכון לבד מותר ואם לאו אסור ועיין לעיל סי' כ"א (סעיף כ"ו):

לח ישראל שהוא חייב לאין יהודי ושעבד לו קרקע שיתן לו כל השנה כך ריבית או שיאכל הפירות אם הלוה יכול לסלק האין יהודי בכל זמן שירצה אסור לישראל אחר לקנותו מן האין יהודי דכיון דהלוה יכול להחזיר לו מעותיו לא זכה האין יהודי בפירות או בריבית ולא הקנה לישראל השני רק הקרן וא"כ כשזה יתן לו ריבית ה"ז ר"ק אבל אם אין בידו לסלק לאין יהודי אלא לזמן הקצוב ביניהם הרי זכה האין יהודי במה שנתחייב לו הלוה לפרוע בכל שנה ולכן מות' הישראל לקנותו ממנו וליקח הפירות או ריבית בכל שנה מיד הישראל הלוה דכל מה שלקח ממנו בכח האין יהודי ובשליחתו לקחו ממנו (סעיף כ') וצ"ע ממ"ש רמ"א בסעיף י' בשם רשב"א וע"ש בט"ז ובנק"הכ):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.