חיי אדם/ב/קכז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חיי אדם ב קכז

כלל קכז
דין דברים שאסורים משום מנהג (סי' תנ"ג)

א כל מיני קטניות וזרעונים כגון רייז הירש גריקע וכל דבר שבעולם בין הם עצמם שלמים ובין הקמח שלהם אפילו כשיניחו אותם זמן מרובה וישרו במים לא יבואו לידי חימוץ אלא לידי סרחון ולכן מן התורה מותר לאכלם ולעשות מהקמח כל מה שירצו. אך הגאונים שהיו כמה מאות שנה לפנינו נהגו לאסור מפני הע"ה שיבואו לטעות ויאמרו מ"ש קמח קטניות או קמח ה' מיני דגן ולא ידעו הטעם ולכן נהגו כל תפוצת הגולה האשכנזים וכן במדינות פולין שגם הם נחשבים מבני אשכנזים לאסו' ואפי' לבשל קטניות ורעצקע ואורז ודוחן שלמים אסרו הכל מפני הטעות שכיון שבימיהם וגם עד עכשיו בכמה מקומות עושים מהם קמח ובזה דומה לה' מינים ויאמרו כשם שמותר לבשל אלו כך מותר לבשל ה' מיני דגן ולא ידעו שאלו באים לידי חימוץ וכיון שאבותינו נהגו כך אסור לנו לשנות משום אל תטוש תורת אמך אבל מותר לטחון ולאפותה כעין מצות ולאכול. וכן בכל מנהגי ישראל שנהגו באיזה דבר אעפ"י שלא עשו דבר זה לתקנה אלא שנהגו כך מעצמם איכא איסור לאו מדברי נביאים כמש"כ אל תטוש כו' אבל דבר שתקנו חז"ל או אפי' הגאונים שבזמנינו לעשות סייג וגדר לתורה אזי אסור לשנות בלאו דאורייתא דכתיב לא תסור כו' אעפ"י שאין זה אלא איסור דרבנן לענין ספק כך תקנו חז"ל שאף על פי שאסור מדאורייתא לעבור עליו מ"מ יהיה ספיקו לקולא ולכן בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול מותר לבשל קטניות ושאר דברים ומ"מ כל מה שאפשר ליזהר מאורז ודוחן ורעצקי שקורין טאטרקע יזהר מהם כי הם דומים יותר לה' מינים (ועיין בנ"א סימן כ"ח מה שכתבתי) ומ"מ בדיעבד אם נפל דבר מאלו לתוך התבשיל מותר אם יש רוב בהיתר כנגדם ואינו בעין ומה שהוא ניכר יזרוק. ומותר להדליק בשמנם ולהנות מהן אבל אסור לעשות מהן יי"ש (עיין נ"א סי' ל"א) וכן נהגו שלא לאכול חרדל אפילו נתערב קודם פסח ביין וכיוצא בו כיון דדרכו בכך לערב ומ"מ מותר להשהות כל שאר מינים בבית אע"פ שנפל עליהם מים אפילו צמחו:

ב עוד מנהג אבותינו שלא לאכול פירות יבשים אם לא שידע בבירור שנתיבש בדרך שאין בו חשש חימוץ כגון שלא נתיבש בתנור שאפו בו חמץ כי אם לאחר הכשירו או בחמה וכן מנהג אבותינו שלא לאכול תאנים יבשים וצמוקים בין גדולים או קטנים מפני שאומרים שמפזרין עליו קמח בשעת תקונן וכן קליפת פאמעראנצין דינן כפירות יבשים ומ"מ המשקין שעושין מצמוקים נוהגין היתר לשתותן. וכן נוהגין במקצת מקומות שלוקחין פירות יבשים מן נכרי ושופכין עליהם מים קרים ושורה בשתוכן עד שנעשה משקה אבל לבשלו עם הפירות נוהגים איסור וגם הפירות אינם אוכלין והכלים ששואבין בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש דבר אחר והטעם דחיישינן שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלין אותם אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' קודם פסח אע"ג ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו בספק. ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י בישול יהבי טעמא יותר ואע"ג שיש נכרים שמייבשין הפירות בתנור אחר שאפו בו לחם מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא ואף ע"ג דאנן קיי"ל לאסור אפילו בנ"ט בר נ"ט הכא דספק הוא שהרבה מויבשין בחמה או אחר שהוסק התנור לכן נהגו ביש מקומות להקל ובמקומות אחרים נוהגין להחמיר גם בזה (סימן תס"ז במגן אברהם ס"ק ח') וכן נוהגין שלא לאכול זאפרען ונעגעליך וחרדל שקורין זענעפט. דבש נוהגין שלא לאכול אלא דוקא דבש שקונים בחבית המעורב עם השעוה וי"א דוקא הבא מן הכוורת עם החדרים הקטנים שעדיין לא נתרסק כי יש לחוש שמערבין בו קמח לעבותו וצריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מדינות שנותנין לחם בכורת בשעת רדיה או שאר דברים של חמץ. ובמקום שיש לחוש אסור הדבש לאכלו בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מעד קודם פסח:

ג צוקר שהוא כמו חול ונקרא מושקעבאד או רויטן צוקר שבזה לא נעשה עוד שום מלאכה כ' אמ"ו בנודע ביהודא סימן כ"ד שכבר נתפשט המנהג שצריך להביא כתב הכשר מהמבורג או מאמשטרדם כי במדינות שגדל שם הקני צוקר הקמח הוא ביוקר כפלי כפלים ולכן אין בו חשש אבל במדינות אלו יש לחוש שמזייפין ויש בו תערובות קמח ולכן המנהג כאשר הוא מובא בספינה ממקום גידולו להמבורג או אמשטרדם שולח הרב שלוחו לחתום החביות ומביאים אותו מחותם עם כתב הכשר מהרב. ויש עוד מין צוקר שנקרא פידער וזה כבר נתבשל במקום גידולו ומ"מ נתפשט המנהג בקצת מקומות לאכלו. ואמ"ו בנודע ביהודא כ' שאסור לאכלו בעין רק שיבשל אותו קודם פסח כדי שיהיה לח בלח קודם פסח. והוט צוקר נוהגין לאכלו בפסח רק שצריך כתב הכשר ומ"מ אין מחזיקין הוט צוקר לחמץ גמור ולכתחלה צריך למכרו כדין מכירת חמץ ובדיעבד שלא מכר מותר וכן טיטון במקומות שמוכרים פעקליך שכבר נחתך לחתיכות קטנות אין משתמשים אלא בכתב הכשר שמזלפין עליו שכר (ודע שחקרתי אצל האומנין שעושין שנוף טאבק דהיינו ששואפין בחוטם הפעקל טאבאק מלחלחים אותם ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה מדינא ויש עדיין ב"ה אנשים יראים שנוהגין כן דמה שנוהגין להקל אינו אלא מטעם הפ"מ (עיין בי"ד סימן קכ"ג וא"כ ראוי להם ליזהר שלא לשאוף אותו טאבק) וכל אלו הדברים מותר לשהותן בבית ואינן אוסרים תערובתן. ובלילות צוקר שמחפין בו פירות או בשמים עפ"י רוב יש בו חמץ גמור:

ד נוהגין שלא להשתמש בכלים גלוזירט בפסח י"א מפני שמתקנין בסובין וי"א מפני שמא חופה כלים ישנים ולכן אין משתמשין רק כשישב שומר ויראה מתחלת עשיית הגלייז במה מתקנין ועד שהוסקו בתנור וכן אין משתמשין בכלים צבועים (סימן תנ"א):

ה נוהגין במדינות אלו שלא לאכול מצה עשירה אפי' נילושה במי פירות לבד בלא שום תערובות מים:

ו כל דברים הללו שהוא מנהג אבותינו מותר לצורך גדול או לאולי אפי' אב"ס או לצורך תינוק אם צריכין הרבה לכך (ועיין כלל קכ"ז סי' ז'):

ז דברים המותרים ואחרי' נהגו בו איסור מחמת שהיו סבורי' שהוא איסור ועכשיו נתברר לו שהוא מותר או שהיה סבור שהוא איסור גדול ונתברר לו שאין איסור כ"כ אע"ג שי"א דצריך התרה כבר כ' רמ"א בי"ד סי' רי"ד סוף סעי' א' דנוהגין כסברת האומרי' דאינו נדר כלל וא"צ התרה. ולפ"ז אותן הנוהגין לאכול כל ימי הפסח מצה שמורה מחמת שהיו סוברי' שמצוה לאכול שמורה כל ימי פסח רשאין לשנות בלא התרה דבאמת אין מצוה כלל רק בליל פסח למצת מצוה (פ"ח בא"ח סימן תצ"ו) ונ"ל דאם הוא מטעם שחששו לשאר חטים שבא עליהם מים ונוהגים כן מחמת סיג דינו כדבסמוך סימן ג': ולפ"ז נ"ל פשוט דמה שיש נוהגי' שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח מותר להתיר להם בפשיטות דבוודאי בזה ל"ש שום סייג:

ח אבל אם נהגו מחמת פרישות וחסידות כגון הרגילים להתענות בתעניתים לפני ר"ה ובעי"ת והנוהגים שלא לאכול בשר ויין מי"ז בתמוז וכיוצא בהם זה הוי כנדר ואם רצה לחזור מחמת שאינו בריא צריך להתיר נדרו בשלשה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר ואלו ידע שיתחרט לא היה נודר בלשון נדר. אבל כשאירע ברית בימים האלו א"צ התרה וגם מותרים לאכול בשר כיון שמתענה אדעתא דמנהג ואין המנהג להתענות בהם כשיש ברית אבל בחולה ודאי לא אסיק אדעתא שיחלה (ש"ך בי"ד שם):

ט ואם נהגו מחמת סייג כגון שלא לילך ליריד ביום עש"ק (כעובדא דבני בישן בפסחי') בזה מחלוקת בין הפוסקים די"א דהוי כאלו קבלו עליהם באיסור תורה וא"כ לא מהני התרה וי"א דגם בזה מהני התרה ולזה נוטה דעת פ"ח ואם הוא דבר שכל בני העיר נהגו כך אפילו לדעת המתירין שיכולין להתיר בחרטה היינו שכל בני העיר מתחרטין אבל היחיד אינו יכול להתי' לעצמו בחרטה ואפילו אם התירו לו אינו מותר ואפי' הולך לעיר אחרת כל שדעתו לחזור חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם (פ"ח שם) ודוקא בדבר שנהגו מקצת עם או אפי' איזה קהלות אבל דבר שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם כגון חפיפה וכיוצא בו א"א להתיר בשום ענין (ש"ך שם בשם רש"ל):

י וכ"ז בדבר שקבלו מעצמם אבל דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום אחד נהגו כדברי האוסר א"כ לא קבלו עליהם איסור חדש שיהיה נראה לנדר אלא שקבלו עליהם שדבר זה אסור באיסור תורה או מדרבנן לא מהני בזה שום התרה שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר כ"א אפשר לחד בדרא (פ"ח שם סי' ב'). ולפ"ז אותן אנשים שנוהגי' שלא לשתות ולאכול חדש היינו ע"פ דעת כל הפוסקים ראשונים ומחמת חולשתם או שאינם בריאי' רוצים להתיר נדרם נ"ל דאם קיבל עליו מחמת שחשש שידע שכל הראשונים אוסרי' וא"כ כבר קיבל עליו באיסור תורה ולא מחמת נדר ודינו ככל איסורי תורה שאסור רק לחולי שיש בו סכנה ולא מהני התרה אבל אם לאו בר הכי הוא רק שסבר שהוא חסידות א"כ דינו כמקבל משום פרישו' בסי' ח'. ונ"ל דדוקא בזה אבל במי שנהג תמיד להמתין בין אכילת בשר לחלב ו' שעות. ועכשיו מפני חולשות רצה לנהוג כהמקילין להמתין רק איזה שעות כיון דלכל הדיעות אין האיסור רק מחמת סייג וגדר א"כ מהני לזה התרה להמקילין בסי' ט'.

יא וכל זה בדברים שקבלו והנהיגו מעצמם אבל אם היתה הסכמה וגדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינן יכולים להתיר (י"ד סימן רכ"ח סעיף כ"ח). ולא עוד אלא שיכולים הצבור לעשות תקנה עליהם ועל זרעם ואפילו דברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות סייג וגדר לתורה אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר כדאיתא להדיא בפסחים דבני בישן לא הוי אזלי מצור לצידון בע"ש ובאו בניהם לפני ר"י ואמרו אבותינו היה אפשר להם ואנן לא אפשר ואמר להם כבר קבלו אבותיכם ומוזהרי' מדברי קבלה שנאמר אל תטוש תורת אמך (ריב"ש ורמב"ן). ודוקא כשכל בני עיר הנהיגו כך אבל יחיד שנהג איזה דבר לסייג או לחסידות אין הבן חייב לנהוג אותה חומרא אא"כ עשאה פ"א בחיי אביו או אחר מיתתו ולא התנה בפי' שאינו מקבל עליו חומרא זו דאז הרי קבלה בעצמו (פ"ח סי' ז'):

יב דבר שקבלו אבותיהם למגדר דאמרי' שהבנים חייבין לנהוג כן. אם כל בני העיר רוצים להתיר נדרם בחרטה כתב הפ"ח דלדעת הסוברים דאפילו דבר שנעשה לסייג יש להם התרה כשמתחרטים כלם וא"כ כ"ש שיכולין בניהם כלם להתיר וי"א דדוקא האבות היו יכולים להתיר כיון שהם המציאו אותו איסור אבל לבניהם לא מועיל התרה ונ"ל דזה דוקא כשלא תקנו האבות על הבנים אבל כשקבלו זרעם ג"כ לכ"ע לא מועיל להם התרה:

יג שאר דינים כתבתי בחבורי שערי צדק שער משפטי הארץ בסופו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.