חיי אדם/ב/קכו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חיי אדם TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png קכו

כלל קכו
דין דברים הבאים לידי חימוץ ודין מי פירות

א חמץ האמור בתורה קבלו חז"ל שהוא דוקא מה' מיני דגן שהם חטים ושעורים ושבולת שועל (שקורין האבער) ושיפון הוא (קארין) וכוסמין שמינים אלו אם יבואו במים באים לידי חמוץ משא"כ כל מיני קטניות ואפילו אורז ודוחן וטאטרקע שקורין רעצקע אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון ולכן כל מה שנעש' מה' מיני דגן כגון יי"ש ושכר וכן כל מיני גרויפין יש שמלחלחים אותם במים כגון האבערנע גרויפן שידוע שצריך לבשל אותם קודם שעושין מהם גרויפן או ששורין אותן זמן רב במים וכן גרעינים שצמחו במחובר שזהו שאמרו בגמרא שנתחמצו במחובר כ"ז הוא חמץ גמור והאוכל מהם כזית חייב כרת והאוכל מהן כ"ש כשהוא בעין אסור עכ"פ מה"ת כדין חצי שיעור ומדרבנן אפי' באלף לא בטיל ואסור בפסח (תס"ז):

ב א' מה' מינים אלו שנטבע בנהר או שנפלו עליו מים ושהה שם שיעור מיל כיון דנייחי בלא עסק לכ"ע אפי' לא נתבקע כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קוד' פסח וכיון שמודיעו מותר למכור אפילו הרבה וכן אפי' אם מוכר מעט לישראל צריך להודיעו ואם ניכר שהם נתחמצו א"צ להודיע לישראל כיון שהחמץ ניכר. ואם מוכר לנכרי קודם פסח מוכר מעט לכל א' וא' דאפי' את"ל שהנכרי ימכור לישראל מסתמא יאכלנו הישראל קודם פסח דמסתמא קונה הישראל לאכלם מיד אבל הרבה אסו' למכור לנכרי שמא יחזור הנכרי וימכור לישראל ואפי' אם ניכר החמץ יש אוסרין דחיישי' שמא יטחנם הנכרי וימכו' הקמח לישראל ומ"מ למנהגנו שאין לוקחין קמח לפסח מן השוק ואפי' אם יש לישראל קמח בביתו אינו משהה אותו בביתו אא"כ מוכרו לנכרי כדין מכירת חמץ א"כ אין לחוש לזה ולכן יש להקל אם ניכר החמץ (שם):

ג חטים שלתתו אותן במים דהיינו כמו שנוהגים שרוחצים החטים מעט במים לנקותן (וזה נקרא לתיתה) וכן שעורים כשעושין מהם גאגליך או גרויפן לותתין אותן במים קודם כתישה אע"ג דזה אינו מחמיץ בוודאי שהרי עוסקי' בהם בשעת רחיצה ואינו דומה לסי' ב' שנפלו למים דהתם מונח בלא עסק כלל מ"מ אסור אפי' לקיימו בבית דאין אנו בקיאין בלתיתה והוי ספק חמץ אלא מוכרים כדין מכירת חמץ. ומ"מ אם עבר ושהה כ' בא"ר רסי' תס"ז בשם זקינו שהתיר למכרם לאחר פסח כיון דאינו אלא ספק. ומ"מ גרויפן של שבולת שועל הוא חמץ גמור כמו שחקרתי אצל האומנים וכן מוכרי קמח חטים בעיירות שידוע שרוחצים הרבה במים וגרע מלתיתה וזה אפילו בדיעבד אסור דזה הוא חמץ גמור (עיין ח"י סי' תנ"ז מש"כ לחלק בין עיירות לכפרים ומייתי ראייה מן הש"ס ונ"ל דאין ראיה מימיהם לזמנינו וגם לא ממדינה למדינה והכל לפי מנהג המקומות גם מה שכתב דבני הכפרים לא מקרי קבוע דכולהו ניידי בכל יום עיין בחיבורי ח"א שער הקבוע סי' י"ט ובי"ד סי' קי"ד ובש"ך שם ס"ק י"ט):

ד ולכן מנהגינו שאין לוקחין קמח מן השוק אפי' בשעת הדחק וצריכין ליזהר שלא יבואו מים או גשמים על החטים דאז אפי' לא נתבקעו אסורים. ודגן שהיה מונח בעליה וירדו גשמי' דרך גג בקצת מקומו' ונתלחלחו אותן שנתלחלחו אסורות והשאר מותר להשהותן מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם גשמים ואת"ל ירדו שמא לא נתחמצו אבל לאכלן במקום שאפשר לקנות אחרים אסור לאכלן ומ"מ אם א"א לקנות אחרים מותר ג"כ לאכלן מטע' ס"ס ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר (תס"ז שם בט"ז):

ה חטים אפילו שבאו בספינה או שהיו מונחים בבורות אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכן אפילו שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימו' מעלין צמחים אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה. וכן חטים שנמצאו בהם מבוקעות או מצומחי' השאר מותר שהדבר מצוי שבשעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ואין המים נוגעין באמצעיתו כלל (שם) ומ"מ צריכין לבער המצומחים או צריכים לדקדק היטיב שיהיה עכ"פ ששים נגד המצומחים. ואם יש בהם חטים שאכלו מהם עכברים יברר מה שאפשר ובדיעבד אפי' לא היה ס' נגד אלו שאכלו עכברים מותר דהאי רוק שבפי עכברים אינו מחמיץ לחטה שהיא קשה ואפשר דבשעורים שאינו קשה כ"כ מחמיץ (סימן תנ"ג) ובשעת הדחק מותר לכתחלה להוסיף חטים או שעורים לבטל המצומחים בששים כיון דלפני פסח עדיין היתר אך צריך לטחנן קודם פסח וגם לאפות די"א דקמח בקמח דינו כיבש ביבש וחוזר וניעור ובדיעבד מותר לאפותן אף בפסח דקיי"ל דקמח בקמח דינו כלח בלח וא"כ כבר נתבטל לפני פסח וקיי"ל דבלח אינו חוזר וניעור (תנ"ג בט"ז ובמגן אברהם שם ועיין במגן אברהם ססי' תמ"ז שכ' בשם הרשב"א דאסור להוסיף עליהם עד ששים כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור. נ"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל דחמץ קודם פסח נקרא איסור כמש"כ המגן אברהם שם ס"ק כ"ד ולכן דברי המגן אברהם צ"ע): ולכן בשנה שידוע לנו שנתרבו גשמי' בעת הקציר וידוע שמצוי מאד בהם מצומחי' צריך לבדוק אח"ז אם יש עכ"פ ששים כנגדם ומש"כ רשב"א והש"ע דאין חוששין לסתם חטים ר"ל אע"פ שנמצא בהם מצומחים אין חוששין לשאר חיטים אבל ודאי דצריך לבדוק אם יש שם ששים. ופשיטא כשמוליכין החטים למכור והגשמים יורדים על השקים עד שהשק כמעט כולו שרוי במים וגם החטים נתלחלתו אסורים מדינא בפסח שהרי הריעותא נגלה לעינים וצריכין להזהיר על זה כי המוכרים אין מקפידין ע"ז כי רובן אינן בני תורה וגם צריך להזהיר להמוכרי תבואה בשנה שרבו גשמים או שירדו מים על השקין דאז מחויבים למכור התבואות כדין מכירת חמץ ואסורים למכור מהם לנכרים אחר זמן איסורו ובדוחק להתיר להם שיהיו סרסרים לנכרים לקנות ולמכור אבל לקנות ולמכור לעצמם הוא איסור גמור:

ו כבר כתבתי שחקרתי אצל האומנין העושים מיני גרויפן שגרויפן של שבולת שועל הם חמץ ודאי ופ"א נתפזר שק של גרויפן אלו על מצות אפויות ואסרתי לאכול המצות אפילו ביבש שבלא ספק שנכנס קצת בנקבי מצות. וגרויפן של שעורי' הרוב אינם מלחלחים אותם כלל בעשייתן אך יש מקצתן שמלחלחים אותם מעט. וגאגעלך הנכתשים בין בכלי בין ברחיים מזלפין עליהם ג"כ מים בשעת עשייתן. ואותן שקורין פעריל גריץ שהוא ג"כ משעורים הם נכתשים יבשים ואין נותנים בו מים כלום. ורעצקע קאשע הם ג"כ לא בא עליהם מים כלל ומ"מ אסורים לחולה שאין בו סכנה שידוע שנתערבו בהם הרבה גרעיני' מתבוא' מ"מ מותר להשהות אותם בביתו כיון שלא בא עליהם מים אבל אותן שקורין מלך גרויפין או הקמח מזה דעכ"פ אינו כקמח ממש שהם כמו פרורין אלו שורין הרעצקע מקודם כמה שעות ולכן אם לא בירר מהם הגרעיני תבואה אסור לשהות בביתו ופשיטא שאסורין לחולי שאב"ס. כתבתי כדי שידעו הכל מה להתיר או לאסור כי כבר שמעתי שמורה א' התיר במעשה הנ"ל בגרויפן של ש"ש לאכול המצה ביבש ושגג שלא ידע שהם חמץ גמור וגם מוכרי גרויפין צריכין ליזהר שלא יחזיקו כלל בביתם המלך גרויפין וכ"ש למכרם אא"כ בררו מתוך הרעצקע הגרעיני תבואה קודם הטחינה עד שיש בודאי ס' כנגד הגרעינים:

ז אפילו קמח של ה' מיני דגן אינו בא לידי חימוץ אלא דוקא כשנילושה עם מים לבד אבל מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום אבל אינו יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה ובקרא כתיב לחם עוני (ומ"מ כל בעל נפש יחוש להפוסקים דס"ל דמי פירות בלא מים הוי עכ"פ נוקשה ויזהר בשימור כשאר עיסה (ח"י בשם כ"ג ותומת ישרים) וחלב ומי ביצים ושאר משקים אפי' דברים החמוצים כגון מי רמונים ותפוחים וחומץ ודבש ושומן וכה"ג כ"ז הוא בכלל מי פירות אבל במדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין ואין לשנות ואם אפה נוהגין שלא לאכול אלא ישהנו עד אחר פסח (עיין סי' תמ"ד) אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה (סי' תס"ב). ומי פירות עם מים בין שנילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה ובין שנילוש במים תחלה ואח"כ באו עליו מי פירות ואפילו כשנתייבש כבר המי פירות תוך הקמח ואח"כ בא למים כל זה נקרא מי פירות עם מים וממהר להחמיץ יותר משאר עיסה ולכן אם לש יאפה מיד (שם בח"י). ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ יש לאסור באכילה ומ"מ יש להתיר בהנאה או לשהותו עד אחר פסח כיון דיש פוסקים דאינו ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה (תס"ג):

ח היין אע"ג שא"א בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר דינו כמי פירות לבד שכבר נתבטלו המים ביין קודם הלישה: ודוק' המים שנפלו לתוכו בעת הבציר שאז מחמת התסיס' נשתנ' המים ליין אבל אם נפלה לתוכו אחר התסיס' דינו כמי פירות עם מים ולפ"ז י"ל דמי דבש שקורין (מעד) שאנו מבשלין הוי ג"כ מי פירות שהרי ע"י הבישול והתסיס' נהפך המים להיו' כמי פירות (ולכן אם נמצא חטה במי דבש אפי' בחבית בענין שא"א לומר עכשיו נפל או שחמם המי דבש בפסח ונמצא בו חטה כיון שהוא ספק שמא הוי מי פירות נ"ל דאסור לשתותו אבל עכ"פ מותר להשהות) וכן יין צמוקים כ' המגן אברהם דהוי מ"פ ונ"ל דמיירי לאחר ג' ימים שאז היין הוא תוסס אבל בלא תסיס' לא מקרי מ"פ וכ"מ ממעש' דכרוב שהבי' המגן אברהם ססי' תס"ז דק' למה לא נימא דהוי מ"פ א"ו דזה דוקא בדבר שיש בו תסיסה. ובתשובת חכם צבי סי' ק"מ חולק על דין זה דיין צמוקי' וס"ל דיין צמוקי' אם הביא לנסכים כשר היינו בלא מים ובאמת דבריו נראים ומכ"ש לפי מה שכתב במגן אברהם בשם רוב הפוסקי' וכול' ס"ל דחטה שנמצ' בדבש או ביין אם בא לתוכו שום מים דינו כמ"פ עם מים ולכן אין להקל רק דוקא בדבר שכתבתי דהיינו לאחר התסיסה וגם בזה נ"ל דכל בעל נפש יחמיר שלא לאכול רק למכור או להשהות עד אח"פ:

ט חטה שנמצא בשומן אווז אם נמצא באותו קדרה שבשלו השומן קודם פסח לאחר שהודח מן המליחה נמצא שיש בו ג"כ מים מן ההדחה אע"ג דשומן ודאי נקרא מי פירות מ"מ החטה נתחמץ דהוי כמי פירות עם מים בשעת לישה דאסור (כמ"ש המגן אברהם ס"ק ג') דדוקא כשנתבטל המים מקודם במי פירות מועיל לדעת המתירין וא"כ השומן אסור (ונ"ל דזהו כונת השל"ה שהביא המגן אברהם שם וכ"כ צ"ץ) ומ"מ אם התיכו לשם פסח והיה נזהר בכ"ד ואומר בבירור שיודע שלא התיך תיכף אחר הדחה רק שכבר נתייבשו המים או שנמצא בכלי שעירה לתוכו השומן מהקדרה שהתיך בו השומן דהוי ממקום למקום דאין מחזיקין איסור אלא אמרי' כאן נמצא וכאן היה ותלינן שנפל לקדרה זו ואע"ג דהשומן שנתבשל כבר נתבשל עם המי' של הדחה מ"מ לא הוי כמי פירות עם מים שכבר נתבטל המים בשומן מחמת הבישול ובין שהי' עכשיו השומן רותח או צונן בין קרוש ובין אינו קרוש מותר דתלינן שנפלו הגרעינים לתוכו כשהיה רך ואפי' נמצא מעט מים למטה בקדרה כבר פסק כח המים ע"י הבישול (וע' כ"ז בצ"צ סי' קכ"ב) אבל אם עשו בשומן זה קניידליך ונמצאת חטה בקניידלך כיון שיש בקניידלך מים הוי מי פירות עם מים ואסור דמסתמא עכשיו נפל בקניידלך דכאן נמצא כאן היה. ואם בדקו השומן בקדרה שהתיכו בו השומן והיה נזהר בכל דבר כדלעיל ונמצא בו עוד גרעינים תלינן החטה שבאה מן השומן דתלינן במצוי וידוע כשמרתיחין שומן מבשלין אותו הרבה וא"כ כבר נתבשלה החטה ואינה מחמצת עוד והכל מותר ואפי' לדידן דלא בקיאין בחליט' היינו כמו שכתב הרמב"ם גזרה שמא לא ירתיח יפה וזה לא שייך בשומן שצריך בישול רב אבל אם נמצאת בקדרה שעירה לתוכו השומן לא מהני דשם לא נתבשל החטה:

י וחטה שנמצאת בחרעמזל שנעשה בדבש ונמצא ג"כ חטים בדבש התיר אמ"ו בנ"ב דתלינן במצוי ואמרי' שהחטה היתה בדבש בשעה שהתיכו אותו להסיר השעוה ואמנם חקרתי אצל הרבה ב"ב העוסקים במלאכת דבש ואמרו לי שאין מרתיחין כלל הדבש אלא לפרקים אבל מסתם מעמידין הכלי שיש בו דבש רק בתנור שאינו חם כ"כ ואז צף הדבש מלמעלה ומסירין אותו (ועי' סוף עוקצין בה"א משיחרחר בפי' הרמב"ם) וא"כ לא נתבשלה החטה מעולם וא"כ אם יש בחרעמזל מעט מים או רוטב או ששרו מצה במים אע"פ שסחט המים מ"מ א"א לסחוט כל המים ואפי' חממו הדבש על האש מ"מ אין מבשלין אותו הרבה וא"כ לדידן דלא בקיאין בחליטה יש לאסור. אך אמ"ו שם מתיר ומסתמא חקר דשם מרתיחין הדבש היטיב להוציא השעוה וכיון דאינו אלא איסור משהו סמכינן אחליטה דידן. ומ"מ זה שייך דוקא אם בשלו הדבש היטיב היטיב. משא"כ בשומן דמרתיחין אותו היטיב (וע' בנ"א סימן כ"ה):

יא כל תולדות המים הם כמים ומחמיצים כגון הטל. ומי רגלים. ומי הפה כגון הרוק. ומי החוטם. (ולכן צריכים ליזהר שלא יטיף מהחוטם על העיסה). ודמעות עין וצואת האוזן. כל אלו מחמיצים. צואה עבה אינו מחמיץ אבל צואה רכה בין דאדם בין של בהמה ועוף יש אומרים דדינו כמי פירות וא"כ הוי בעיסה כמי פירות עם מים וי"א דאפי' כמי פירות לא הוי ואין מחמיץ כלל (א"ר): ומי רגלי בהמה ועכברים י"א דהוי כמי פירות (כ"כ הרמב"ם פ"י מה' טומאת אוכלין) וי"א דמחמיץ עיין ח"י: זיעת אדם וזיעת בהמה ומי מרה ודם וחלב ושומן אינו מחמיץ אבל מי הפה של בהמה ועכברים הוי כרוק האדם דמחמיץ (תס"ו וע"ש במ"א וח"י):

יב זיעת החום אם מזיע מחמת הבל חום מים לכ"ע מחמיץ ואם מחמת עצמו או מחמת האש יש מתירין וכן סתם בש"ע ולזה הסכימו א"ר וח"י ופ"ח ויש אוסרין (וע' בנ"א סי' כ"ו) גם לענין זיעת כותל של עץ (שם):

יג אם נתלחלח הקמח בשק ממים יאחז בידו כל המקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח שבשק ואם נתלחלח במקומות מרובים וא"א לאחוז מקום המלוחלח אם עדיין הוא לח ירקד הקמח והפרורין הם חמץ והשאר מותר אבל אם כבר נתייבש וא"כ לא מהני ריקוד דחיישינן שמא יתערב איזה פירור ואע"פ שהוא לפני פסח וקיי"ל דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור כדלעיל כלל קכ"ב מ"מ פירורים נקרא יבש וא"כ חוזר וניעור בפסח ולכן אם הי' המעשה בפסח וכבר נתייבש צריך לבער הכל כדין תערובת בפסח. אבל לפני פסח ירקדנו וימכור או ישמרנו לאחר פסח. ודוקא שהיה במקומו' הרבה אבל אם הוא במקום א' אפילו כבר נתייבש יאחז אותו מקום בידו עם הקמח והשאר מותר ואפילו בפסח יש להתיר ע"י שיאחז בידו לעני או במקום הפסד גדול ומ"מ טוב לרקד הקמח ואפי' בי"ט מותר לרקד כיון דאין בו פסולת לא הוי מלאכה ואם א"צ לאכול מן הקמח ביו"ט אסור לרקד ע"י ישראל רק ע"י נכרי כדי לבער החמץ או אם לא שהה שיעור מיל יתננו לנכרי במתנה (מגן אברהם סק"ח) וגם אם עדיין לח יעשה כן אם הוא במקום א' שאפשר לאחוז בידו והשאר ירקד ומ"מ בעודו לח ואחז כל המקום המלוחלח ולא ריקד הקמח או שריקד ולא אחז בידו מותר בדיעב' קודם פסח (שם) ויקח מצות אחרים למצות של מצוה:

יד וכ"ז שנתלחלח בוודאי ממים אבל אם הוא ספק אם נתלחלח ממים או ממי פירות אפי' כבר נתייבש אם רקדו הקמח אח"כ מותר לאכול בפסח דהוי ס"ס שמא נתלחלח ממי פירות. ואת"ל ממים שמא לא נתערב בו כלום (ח"י וא"ר בשם דרישה) ונ"ל דה"ה אם יודע בוודאי שנתלחלח מזיעת חומה או מהשתנת עכברים וכיוצא באלו במקום שנחלקו הפוסקים אם הוי מי פירות ורקדו הקמח א"כ היי נמי ס"ס שמא הלכה כדעת הפוסקים דהוי מי פירות ואת"ל דהוי מים שמא לא נתערב בו כלום ושמא פירור נקרא לח. (ר"ל שמא לא נתערב שום דבר במצה זו שהרי אין חשש אלא שמא נתערב איזה פירור וזה נקרא יבש ואז חוזר וניעור וא"כ על כל מצה ומצה יש ספק שמא לא נתערב בזו המצה כלום ונ"ל לרוחא דמלתא יאכל איזו מצות קודם פסח דכיון דהחשש אינו רק משום פירור דהוי יבש וביבש לכ"ע תלינן שהאיסור נאכל ועיין בנ"א סימן כ"ב). ומותר לכתחלה לרקדו אע"ג דאין עושין ס"ס בידים מ"מ קודם פסח עדיין כולו היתר אבל לא רקדו אין כאן אלא ספק א':

טו ומ"מ בכל אלו שהם ספק מי פירות וכ"ש מ"פ לבדו צריך שיעור רב כדין מי פירות עם מים ולכן צריכין להזהירם שתאפה מיד דהיינו שלא יעשו העיסה יותר משלשה קווארט ורק כדי חשבון האנשים העוזרים בגלגול המצות שלא ישאר שום בצק ביד המעריך שקורין (מיירער). ואף שכן ראוי לעשות בכל המצות אמנם באלו צריכין ליזהר ביותר:

טז עכברים שנשכו השקים אם ניכר שאכלו מן הקמח ומכ"ש כשמונח בחבית דהנהו עכברי רשיעי מהלכין בכל החבית וא"כ הוא תוך הפסח כולו אסור ולפני פסח ירקד הקמח ולמכור אי לשהותו אחר פסח כדין נתלחלח במים בסימן י"ג ואם הוא שעת הדחק יש להקל גם בזה אפילו נתייבש לאחוז סביב מקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכל בפסח ועכ"פ בזה וגם בדין הנ"ל ובסימן י"ד יקח מצות אחרים למצות של מצוה ומ"מ בחבית או בשק שאינו מקושר יפה יש לאסור דמסתמא הלכו בכל החבית (ועיין בסימן תס"ג וסימן תס"ו בט"ז ומ"א וח"י):

יז אין שורין מורסן לתרנגולים בשום פנים (אפילו לא ישהה שיעור מיל דלכתחילה אסור להשהות אפילו רגע) ולא חולטין. דהיינו שמניחין המורסן במים רותחים דאף על גב דמדינא המים הרותחים אינן מניחים להחמיץ מ"מ כיון שאין אנו בקיאים איזה נקרא חליטה אסור אפילו בדיעבד (תס"ה). וחתי' עיסה שנפלה למים רותחין בשעת רתיחתן וסלקוה מיד (מגן אברהם סי' תנ"ד לא ידעתי מנ"מ אם סלקו או לא כיון שכבר נתבשלה) הח"י וא"ר מתירין להשהותה או למכור. וחולה שרפואתו שחולטין שעורין אם אפשר ע"י נכרי יעשה ואם אי אפשר ירתיח המים היטיב היטיב ואח"כ יטיל לתוכו השעורים ואם אפשר יעשנה במי פירות ואם אי אפשר בכ"ז במקום סכנת נפשות הכל מותר (שם בח"י). ונ"ל דה"ה לפעמים כשאנשי חיילות עוברים שכופין ישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול להציל עצמו בממון מחוייב ליתן כפי יכולתו ואם אי אפשר באופן אחר אזי אם אפשר לפייסו שיבשל לו גרויפן של רעצקע טוב וע"כ יברר אותם מגרעינים של תבואה שיש בהם. ואם א"א לפייסן בכך ונותנין גרויפן של שעורים אזי יזהר שיניח לבשל המים מקודם היטיב עד שמבושל הרבה ואז יניח לתוכו הגרויפין מעט מעט כדי שלא יתקררו המים והוי כחליטה וגם ברעצקע יעשה כן כי בוודאי נתערבו עמהם ג"כ גרעינים של תבואה כידוע אבל גרויפן של שבולת שועל שקורין האבר ידוע שהגרויפן הם חמץ גמור כדלעיל סי' א':

יח כשנותנים שעורים או חטים לפני העופות בפסח יזהר שלא להשליכם במקום לח שיבואו לידי חימוץ וכ"ש שאסור ליתנם במים ואפילו אם אינם שוהים כדי שיעור חימוץ דלכתחילה אסור להשהותה אפילו רגע והנותן שבולת שועל או שאר תבואה לבהמתו יתן מעט מעט שלא ישאירו והנותר מבהמה אם יש עליו רוק צריך לבער שמחמת הרוק שבפיו פן יחמיץ ונכון לבער אף על פי שאין רואה עליו רוק ופשיטא דאסור ליתן סובין אפילו הם יבשים ובלא מים לפני בהמה דמחמת הרוק של בהמה יתחמץ (תס"ו):

יט יזהר לבדוק המלח קודם הפסח שלא יהיה בו גרעינין שמחמת לחלוחית המלח מתחמץ הגרעין ומ"מ קודם פסח מותר לבטל בס' ובע"פ לאחר חצות אם מצא גרעין שנתרכך ישליך כדי נטילה סביבו ואם מצא בפסח יניח המלח עד אחר הפסח ואם שמו בתבשיל מאותו כדי נטילה בפסח אסור אם נתרככה החטה (תס"ב) וכן יש לבדוק התבלין קודם שטחנן (תס"ב). ומלח ולנו שנעשה ע"י שמבשלין אותם במים ודאי מחמיץ ומה שחופרין בקרקע י"א דהוי מי פירות וי"א להיפך (מגן אברהם שם):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.