חיי אדם/ב/עז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חיי אדם ב עז

כלל עז
דין המערב ברגליו או בפת וע"י שליח

א תקנו חכמים שמי שיצטרך לילך לרוח אחד אלפים אמה יערב בסוף אלפים אמה או במקום שירצה ובלבד שלא יהיה חוץ מאלפים אמה. וא"כ ה"ז כאלו מקום שביתתו שם במקום עירובו ויש לו ממקים עירובו אלפים אמה לכל רוח ולפיכך מי שהיה שובת בעיר ונתן עירובו בעיר או בעיבורה של עיר או אפילו בתוך ע' אמה של עיר לא עשה כלום ולא נשכר ולא הפסיד בתחומין מפני שהוא ועירובו במקום אחד שהרי בלאו הכי מתחיל למדוד לאחר ע' אמה של עיר (ת"ח):

ב נתנו חוץ לעיבורה של עיר ה"ה נשכר מעירובו ולהלן כדי השיעור שהרחיק מעיבור העיר ולהלאה ומה שנשכר מעירובו ולהלאה הפסיד לאחוריו כיצד הרי שהניח עירובו אלף אמה למזרח העיר נמצא אנו חושבין ששבת שם ומשם יש לו ב' אלפים למזרח נמצא מהלך מן העיר למזרח ג' אלפים אמה דהיינו אלף אמה עד עירובו ומעירובו אלפים ונגד זה הפסיד אלף אמה למערב העיר שאילו לא הניח עירוב והיה שביתתו בעיר היה מותר להלוך למערב העיר אלפים עכשיו שהניח עירוב וקנה שביתה אלף אמה רחוק מן העיר למזרח נמצא מותר להלוך למערב מעירובו אלף אמה עד העיר. ועוד אלף אמה חוץ לעיר ולא יותר וכדלקמן סימן ג' ד' נמצא השתכר במזרח והפסיד כמותן במערב וכן כל כיוצא בזה ולפיכך אם הניח העירוב למזרח לסוף אלפים מן העיר הפסיד מן המערב ואסור לו להלוך למערב אפילו אמה א' (שם):

ג זה שהניח העירוב רחוק מעירו ובלבד שהוא בתחום העיר אף על פי שהוא חוץ תחום ביתו מותר לחזור לביתו. כיצד הרי שהיה העיר ממזרח למערב ב' אלפים אמה וביתו הוא לצד מערב ורחוק ממזרח העיר אלף ות"ק אמה ונמצא כשהלך לערב אלף אמה למזרח העיר א"כ הוא רחוק מביתו אלפים ות"ק אמה וכבר הוא חוץ לתחום ביתו ואלו היה בא מן הדרך וקנה שביתה באותו מקום שעירב ביארנו לעיל כלל הקודם סימן כ"ז שאם כלתה מדתו בתוך העיר אסור לו להלוך יותר מאלפים. וא"כ היה לזה שהלך לערב אסור לחזור ללון בביתו ויצטרך ללון עכ"פ בתוך העיר רחוק מביתו ת"ק אמה מ"מ הקילו חכמים לזה שעירב שכשירצה לחזור לאחר שתחשך מותר לחזור לביתו דאין זה דרכי נועם שע"י תקנת חכמים יצטרך ללון חוץ לביתו וכיון שלן בה הקילו עוד יותר שיהיה נחשב כל העיר לו כד' אמות אפילו היא גדולה הרבה ואף על פי שכלתה מדת תחומו באמצע העיר. ומ"מ לא הקילו רק לענין זה שיהיה מותר להלוך בכל העיר אבל חוץ לעיר למערב אסור להלוך שהרי כבר יצא חוץ לתחום עירובו (שם ברמ"א):

ד בד"א שכלתה מדתו באמצע העיר אבל אם כלתה מדתו חוץ לעיר כגון שהעיר ממזרח למערב תתקצ"ט אמה והניח עירובו למזרח העיר אלף אמה מן העיר נמצא שמדת תחום עירובו כלה אמה א' חוץ לעיר למערב וכיון שכלתה מדתו חוץ לעיר כבר כתבנו כלל ע"ו בסי' י"ז דאפילו בבא מן הדרך אם כלתה חוץ לעיר מהלך את כל העיר כד' אמות ומשלים ע"ז מדת תחומו דהיינו תתקצ"ו אמה למערב העיר (שם):

ה זה שאמרנו שהקילו לזה שלן בעירו לחשוב לו כל העיר כד"א ובכלה חוץ לעיר להשלים עליו זה דוקא לצד שעירב בו דהיינו מזרח ומערב שהוא לאורך דרכו שהיה צריך לערב שם אבל לרוחב דהיינו לצפון ודרום לא הקילו לו בזה כלום ואין לו אלא ברוחב מדת תחום עירובו דהיינו רוחב אלפים וד"א לצפון וכן לדרום. כיצד הרי שהיה העיר שדר בו מן המזרח למערב תתקצ"ו אמה ומצפון לדרום ה' אלפים אמה ועירב זה למזרח העיר אלף אמה מן העיר וזה שקנה שביתה במקום עירובו אין לו אלא ב' אלפים וד"א לכל רוח נמצא רוחב תחומו מן צפון לדרום הוא ד' אלפים וד' אמות אם הניח העירוב בשדה דאז מקום עירובו ד' אמות על ד"א ונותנין לו אלפים לכל רוח עם הזויות ואם הניח בעיר או בבית מבואר בסימן ו'. ולכן כשחוזר לעירו אע"פ שמסתברא שגם בזה הקילו שכל העיר נחשבת לו כד"א וא"כ מותר להלוך מצפון לדרום בתוך העיר כל ה' אלפים אמה ואפילו כלתה מדתו באמצע העיר כיון שכתבנו שהקילו עליו שמותר להלוך כל העיר ממזרח למערב ה"ה נמי שמותר לילך מצפון לדרום בכל העיר. אבל אסור לזוז לצפון ודרום העיר מקיר העיר וחוצה כמו בכלתה מדתו בחצי העיר לעיל סימן ד' שהקילו עליו שיהיה לו כל העיר כד"א ואעפ"כ אסור לזוז מקיר העיר וחוצ' למערב ה"ה הכא בצפון ודרום ולא עוד אלא דאפי' בכלתה חוץ לעיר שהקילו שמותר להשלים תתקצ"ו אמה למערב מ"מ ברחב צפון ודרום אין לו אלא רוחב מדת תחום עירובו ד' אלפים וד"א שהרי זה הפסיד שביתת העיר וקנה שביתת תחומו. (ויש מחכמי קהילתינו רוצים לומר דבכלתה מדתו חוץ לעיר כיון שהקילו לו להשלים חוץ לעיר תתקצ"ו אמה למערב ולא יעלה לו למדה ה"ה שהקילו לו שלא יהיה מדת העיר עולה לצפון ודרום ומותר להלך לצפון ודרום בכל צד אלפים ולא ר"ל) ולכ"ע במודד (ר"ל שבא מן הדרך ומודד אלפים אמות ממקום רגליו) אפי' כלתה מדתו חוץ לעיר דאע"ג דכל העיר נחשב כד"א כדלעיל כלל ע"ו סי' י"ז ומסתמא מותר להלוך גם לצפון ודרום בתוך העיר אבל חוץ לעיר בין צפון ודרום ובין למזרח ומערב אין לו אלא ד' אלפים מרובעים ממקום שביתת רגליו (ור' יונתן כתב דבכלתה מדתו באמצע העיר אין לו לצפון ודרום ברחב בתוך העיר והוא אזיל לשיטתו דפסק כפסק המחבר דבאמצע עיר לא הקילו לו חכמים וכיון שלא הקילו לו למער' ה"ה לצפון ודרום. אבל לפסק רמ"א דאפילו באמצע הקילו לו עכ"פ שתהיה כל העיר לו כד"א מסתמא ה"ה לרוחב העיר ודברי רמ"א שכתב דלר"י בכלתה הקילו לו ג"כ ברוחב הוא תמוה וכמ"שכ המ"א ומ"ש בספר אבן העוזר ומדייק כן מדברי ר"י דבריו אינם מובנים כלל שדברי ר"י מדוקדקי' היטב ומה שהקשה דכיון דחשבינן לו העיר כד' אמות. וא"כ בע"כ צריך ליתן לו פיאות כמו בכל שובתי שבת זה לק"מ דבאמת לכל שובתי שבת נותנין פיאות למקום שהוא שובת. אבל זה שהפסיד שביתת העיר מהיכא תיתי ליתן לו פיאות העיר). (שם):

ו הנותן עירובו בעיר אחרת או אפילו בבית א' אפילו עיר חריבה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח ואז גם רוחב תחומו הוא כנגד העיר כולו אבל אם הניח במקום שאין מוקף מחיצות כגון בשדה נותני' למקום העירוב ד' אמות ולכל רוח אלפים אמה נמצא מהלך אלפים לכל רוח רק ברוחב ד' אמות (שם ברמ"א):

ז הנותן עירובו חוץ לתחום אעפ"י שאינו כלום מ"מ נשאר על תחום ביתו דמסתמא ניחא ליה כשלא יקנה עירובו שישאר על תחום ביתו (שם):

ח עיקר מצות עירוב שילך למקום שרוצה לקנות שם שביתה וישב שם עד שתחשך ודאי ואפי' לא אמר כלום (ת"י) אלא שהיה כונתו לקנות שם שביתתו קנה אבל אם לא היה כונתו לא קנה שם שביתה אלא בביתו ואין חילוק בין שיצא מביתו להחשיך שם או שבא בדרך וחשכה לו במקום שנתכוין לקנות שם קונה אלא היוצא מביתו לערב אפי' במקום שנתבאר שאין העירוב קונה לו מ"מ נשאר על תחום ביתו אבל הבא בדרך וטעה בשביתתו במקום שאין עירובו עירוב אסור לזוז ממקומו כמו שנבאר לקמן בסימן ט"ז וכבר כתבנו שהמחשיך לקנות שביתה מותר לחזור וללון לביתו ומ"מ קנה שביתה במקום שהחשיך עליו (ת"ט):

ט אם אינו רוצה להטריח עצמו ולהחשיך שם יוכל לערב באוכלין דהיינו שילך שם מבע"י ויניח שם פת מזון ב' סעודות כל א' וא' לפי מזונו כגון שהיה חולה ואם רעבתן סגי בשתי סעודות בינונית שהם ו' ביצים או דבר שמלפתין בו פת ב' סעודות או שאר דבר ובלבד שיהיה דבר שמלפתין בו פת ככל משפטי עירובי חצרות כמבואר לעיל כלל ע"ב סי' ח' ומניח במקום המשתמר ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב ואומר בזה העירוב יהיה מותר לי לילך למחר אלפים אמה לכל רוח וחוזר ולן בביתו (שם):

י אם לא בירך יצא אבל אם לא אמר בזה העירוב אינו עירוב ומ"מ אף אם לא אמר הנוסח הנזכר אלא שאמר זה יהיה עירוב סגי דעכ"פ קרא שמו עירוב (ודומה לע"ת בסימן שס"ו) (תט"ו):

יא אין מערבין לב' רוחות כגון שיאמר חצי יום יהיה עירובי למזרח וחצי יום למערב ואם עירב כך כיון שהיא ספק איזה עירוב יקנה לו ולכך אסור לו לילך אלא עד מקום שאפשר לו לילך מכח שניה' כיצד הרי שהניח עירוב למזרח לסוף אלף מן העיר ולסוף אלף למערב העיר אסור לו לילך רק אלו האלף דאף אם קנה לו למזרח עכ"פ מותר לו לילך עוד אלף למערב וכן אף אם קנה לו מערב מותר לו לילך אלף למזרח אבל יותר מזה אסור להלך אפילו פסיעה אח' נתן א' לסוף אלף למזרח וא' לסוף אלף ות"ק למערב הולך למזרח ת"ק אמה שמא קנה לו העירוב למערב ולמערב הולך אלף וכן כל כיוצא בזה (תי"ב) אבל מותר לערב לב' רוחות על תנאי שיאמר לאיזה רוח שאצטרך למחר יקנה לי העירוב ואם ארצה אהיה כבני עירי וכדלקמן סימן כ"ג:

יב כיון שעיקר מצות עירוב לערב ברגליו לכן המערב ברגליו מותר לערב אפי' לדבר הרשות אבל המערב בפת לא הקילו לו חכמים לכתחלה לערב אלא כשהוצרך לילך בשב' לדבר מצוה ואפי' רק לקבל פני חבירו הבא מן הדרך או אפילו לטייל בפרדס שיש בו שמחה או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו ואם עירב לדבר מצוה מותר לילך אף לדבר הרשות ובדיעבד שעירב לדבר הרשות ה"ז עירוב (תט"ו):

יג אין מערבין עירובי תחומין בין השמשות שהוא ס' יום ס' לילה ובדיעבד אם הוא לצורך יש לסמוך על המתירין (עיין סימן תט"ו ובא"ר ס"ק ז') וכ"ש אם הניח העירוב ולאחר זה אירע ספק אם נאכל או נאבד בין השמשות דמעמידין על חזקתו שהיה קיים אבל אם הוא ס' אם הניחו עירוב דלא היה לו כלל חזקת כשרות לכ"ע לא הוי עירוב (ת"ט):

יד כיון דעירוב מטע' דנחשב כאילו קבע דירתו שם צריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בהש"מ לפיכך אם נתכוין לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י או להיפך אין זה עירוב שהרי אי אפשר לו להוציא מרשות לרשות בהש"מ שמא הוא לילה וכן אם הניחו במקום שא"א לו ליקחנו בה"שמ אם לא שיעשה איסור דאורייתא כגון שנפל עליו גל וצריך לחפור במרא וחצינא או שהניחו במגדל ונאבד המפתח וצריך לסתור הבנין וכן אם הניח העירוב בגומא שבקרקע והניח עליו עפר אע"ג דיכול לפנות בידו מ"מ נ"ל דהוי מלאכה מן התורה שהרי הוא בטל לגבי קרקע וא"כ הוי חופר וכן הניח על אילן או קנה רך שהוא מחובר אע"ג דאיסור שימוש באילן אינו אלא מדרבנן מ"מ אינו עירוב דכיון שהוא רך ונוח לקטום וקרוב לבא לידי חטאת גזרו עליו בהש"מ אפי' לדבר מצוה וכן כשמניח עירובו ברה"ר רחוק ח' אמות משביתתו אע"ג דיכול להביאו בפחות פחות מד"א כיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת גזרו עליו בה"ש וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אם למלאכה דאורייתא אע"פ שצריך לעשות איסור דרבנן כגון שנתכוין לשבות ברה"י או ברה"ר והניח העירוב בכרמלית או איפכא וכן אם הניחו תחת אבנים שא"צ לחפור רק שצריך לפנות ולטלטל האבנים וכן אם נתנו בקנה שהוא תלוש ונעוץ ה"ז עירוב ובלבד שלא יהיה הקנה רחב ד' טפחים וכן כל כיוצא בזה דכיון דאסור לערב כי אם לדבר מצוה וקי"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו בהש"מ לצורך מצוה:

טו היה בא בדרך ועודנו רחוק מן העיר ד' אלפים אמה ומתירא שתחשך לו קודם שיבא בתוך אלפים של עיר וראה מרחוק או שהיה מכיר אילן או גדר או כל דבר מסוים רחוק ממנו אלפים אמה יאמר שביתתי תהיה שם ובלבד שיסיים מקומו כגון שיאמר בד' אמות המזרחיות או המערביות כדי שיהא ניכר מקום שביתתו ואז קנה שם שביתה ויש לו משם אלפים אמה אע"פ שלא יגיע לאותו מקום בהלוך בינוני עד שתחשך אם עדיין שהות שעכ"פ יכול להגיע לשם קודם שתחשך אם ירוץ ואז מותר להלוך אפי' בנחת או שינוח כאן וילך כל הד' אלפים משתחשך (א"ר) דכיון שהוא בדרך ואי אפשר לו לערב שם הקילו לו חכמים לקנות שביתה אפי' בריחוק מקום אבל אם אי אפשר לו להגיע לשם מבעוד יום אפי' כשירוץ לא מהני. היו שנים או יותר וא' מכיר והשאר אינם מכירים אלו שאינם מכירים מוסרין שביתתן למכיר והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני (שם):

טז היה אותו מקום שאמר שביתתי שם רחוק יותר מאלפים אמה אסור לזוז ממקומו דכיון דמכאן עקר דעתו ושם לא קנה אינו דומה לסימן ח' ששם כיון שהוא בביתו ודאי דעתו שאם לא יקנה לו עירובו ישאר לו תחום ביתו מה שאין כן בבא בדרך (מגן אברהם סימן תי"א):

יז עני שא"א לו לערב במזון שתי סעודות והלך לקנות שביתה במקום ידוע וכשיצא מפתח ביתו או שהיה דר בעליה וירד ממנה לילך לשם אירע לו מקרה שלא יוכל לילך לשם בין שהחזירו חבירו וביקש ממנו שילין עמו או שהוא מעצמו חזר כדי ללון בביתו או שאר עיכוב כיון שנתכוין לקנות שם שביתה מותר לו להלוך עד אותו מקום ומשם יש לו אלפים לכל רוח ודוקא לבא בדרך או לעני שהחזיק כבר לילך שם הקילו שיקנה שביתתו בריחוק מקום אבל מי שאינו עני ולא בא בדרך אע"פ שהחזיק בדרך או עני ולא החזיק לילך לא מהני אפי' אמר שיקנה לו שביתה במקום פלוני אלא א"כ הולך לשם ומחשיך שם (תי"ו) אבל ע"י שליח לא מהני לערב ברגליו (א"ר ס"ס תט"ו) וכן מוכח בגמרא כמה פעמים ובמתניתין ולא אמרו לערב ברגליו אלא להקל כו':

יח אם ירצה מותר לשלוח העירוב ע"י שליח והשליח מוליך העירוב למקום ידוע ומברך (עיין מגן אברהם סי' שס"ו סק"כ) ואומר בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך ממקום הזה אלפים לכל רוח ואם מערב בשביל רבים צריך שיהיה מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד ואומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני העיר פלוני לילך מכאן אלפים לכל רוח (ת"ט):

יט השליח צריך שיהיה גדול ובר דעת ומודה בעירוב לאפוקי חרש שוטה וקטן אפי' ראה שהניחו העירוב במקום שצוה להם אינו כלום דלא אלימי למקני שביתה ונכרי נמי שמא לא כוון בהנחתו לשום עירוב ואפיקורוס כיון שאינו מודה בעירוב לא מהני מה שהניח שם ואפי' אומר להם שימסרו העירוב לישראל גדול וגם עשה אותו שליח לקבל מיד א' מאלו ויניח העירוב בשבילו אינו כלום דשמא לא הוליכו העירוב לאותו ישראל אא"כ ראה שהם מסרו לאותו ישראל אע"ג שלא ראה שישראל הניח העירוב כשר דחזקה שליח עושה שליחותו כיון דתחומין אינו אלא מדרבנן ועוד דאפי' היה דאורייתא הוה סמכינן בזה אחזקה זו דהיכא דאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי איסור אפילו בדבר דאורייתא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו (שם). ועיין בחיבורי שערי צדק פרק ח' מבואר כל דיני דחזקה שליח עושה שליחותו:

כ הא דשליח מותר לערב דוקא מדעת משלחו אבל בלא דעתו אין בעירוב כלום דאין חבין לאדם אלא מדעתו ועירוב תחומין הוא חוב לו. שהרי מפסיד מצד שכנגדו ואפי' בשביל בנו ובתו הגדולים אפי' סמוכים על שולחנו ובשביל עבדו ושפחתו העברים ובשביל אשתו אינו יכול לערב אלא מדעתם ומ"מ אם עירב בשבילם ושמעו ושתקו ולא מיחו הרי זה כשר ובשביל בנו ובתו הקטנים יותר מבן ו' שנים אפי' אינם סמוכים על שולחנו ואפי' מיחו או שהניחו בעצמם עירוב לרוח אחרת אינו כלום אלא נגררים אחר אביהם אבל קטן עד בן ו' שנים יוצא בעירוב אמו וא"צ להניח בשבילו מזון שתי סעודות (עיין לעיל בדין חינוך קטן) (תי"ד):

כא ולפיכך האומר לחברו ערב לי אם אמר לו סתם מסתמא נתרצה שכל מה שיעשה ניחא ליה ועירובו עירוב אבל אם אמר לו ערב לו בפת ועירב לו בדבר אחר או שאמר לו להניח העירוב במקום פלוני ועל דבר פלוני והוא שינה וקי"ל דכל שליח שמשנה מדעת משלחו עקר השליחות לגמרי ואינו שלוחו עוד ואין עירובו עירוב וכל זה אין חילוק בין עירב לו בשלו או בשל המשלח סי' ת"ט (מ"א וא"ר):

כב ספק אם שינה השליח שליחותו הרי זה עירוב דחזקה שאין שליח משנה מדעת משלחו (שם מ"א ס"ק י"ז):

כג המערב בשביל אחר בין יחיד או רבים משלו צריך להניח בעד כל נפש מזון ב' סעודות. וצריך לזכות להם ע"י אחר ודין הזכוי לע"ת כדין הזיכוי בעירובי חצירות כמו שנתבאר לעיל כלל ע"ב סי' ד' וצריך להודיעם וכל מי שהודיע לו מבעוד יום אפי' לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה הוי עירוב דקי"ל בדרבנן יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר שדעתו היה מתחלה לכך אבל אם לא הודיעו מבעוד יום אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה ואמר איזו שבת מהם שארצה אסמוך על עירוב זה אע"פ שלא גמר בלבו עד למחר יכול לסמוך עליו וכן אם אמר לב' או לג' ערבו עלי ועל איזה מכם שארצה אסמוך עליו אף על פי שלא בירר עד שתחשך יכול לסמוך עליו כיון שהתנה כך (תי"ג):

כד המניח עירובו שיהיה לכל שבתות השנה צריך שיניחו במקום מוצנע שלא יאבד ושלא יתעפש ויכול להתנות לומר עירוב לשבת זה אבל לא לשבת אחרת. לשבת אחרת ולא לשבת זה לשבתות ולא ליום טוב. ליום טוב ולא לשבתות (תי"ו):

כה אם שלח עירוב על ידי שליח והחזיק השליח בדרך ונתעכב ולא הניח העירוב לא קנה זה שביתה שם אע"ג שהשליח כבר החזיק בדרך אינו דומה לדעיל סימן י"ז שהרי א"א לערב ברגל ע"י שליח אלא בפת וזה לא הניח הפת (סימן ת"י ועיין א"ר סוף סימן תט"ז):

כו כשם שאסור להלך חוץ לתחום בשבת כך אסור ביו"ט וכ"ש ביוה"כ. ויום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה או מלאחריה וכן שני ימים טובים של גליות הוי ב' קדושות ויכול לערב ב' עירובין לב' רוחות וסומך על איזה מהם שירצה ליום ראשון ועל העירוב שברוח השני ליום השני או מערב עירוב א' לרוח א' וסומך עליו לא' משני הימים וביום השני יהי' כבני עירו וכאלו לא עשה עירוב ויש לו ב' אלפים לכל רוח. בד"א בב' יו"ט של גליות אבל ב' יו"ט של ר"ה הרי הן כיום א' ואינו מערב לב' ימים אלא לרוח א' (תט"ז):

כז זה שאמרנו שיש לו לערב ב' עירובין לב' רוחות לב' ימים הוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל א' מב' העירובין ביום הראשון אבל אם א"א להגיע לעירוב של יום ב' ביום הראשון אין עירוב הב' עירוב שהעירוב מצותו שיהי' סעודה הראויה לו מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון ה"ז אינה ראויה מבעו"י כיצד הרי שהניח ערובו ברחוק אלפים מביתו למזרח וסמך עליו ליום א' והניח עירוב ב' ברחוק אמה או יותר לרוח מערב וסמך עליו ליום ב' אין זה השני עירוב שהרי ביום הראשון א"א לו לילך למקום שעירב על יום ב' שהרי הוא חוץ לתחומו כיון שהניח לסוף אלפים למזרח אין לו למערב כלום אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף ות"ק אמה מביתו למזרח ליום ראשון ועירוב השני ליום ב' רחוק מביתו למערב פחות מת"ק אמה הרי זה עירוב שהרי אפשר שיגיע שם ביום ראשון (שם):

כח המערב ב' עירובין אפי' לרוח א' לשני הימים צריך שיהיה העירוב קיים בליל הראשון ובליל הב' כל בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב ולכן עצה טובה שלאחר שחשכה בליל א' אם היא יו"ט יטלנו ויוליכנו לביתו ולמחר ביו"ט מוליך אותו פת לשם לאותו מקום וממתין עד שתחשך ודאי ולא יאמר כלום דאמירתו חשוב הכנה ואסור להכין מיו"ט לחבירו ומ"מ אפילו אמר עירובו עירוב (מגן אברהם בשם ב"ח) כיון דבלא"ה סגי ואוכלו שם כשירצה או יניחנו שם שכבר קנה עירוב ואם יו"ט לאחר שבת מוליכו בע"ש ומניחו שם במקום המשתמר שהרי א"א לו להביא לביתו ולמחר בשבת הולך לשם אם העירוב קיים ממתין עד שתחשך ומביאו כשירצה ואם נאבד בשבת קנה עירוב לראשון בלבד ואין לו עירוב ליו"ט שכיון שהם ב' קדושות אין א' קונה ליום השני ולא מבעיא ביו"ט שלאחר השבת שהרי א"א לו להוליך שם בשבת פת אחר משום איסור הוצאה אלא אפי' ביו"ט שלפני שבת אם נאכל העירוב ביו"ט אסור לו להוליך פת אחר לשם דדוקא אם מוליך לשם אותו פת עצמו שכבר קרא שמו עירוב מעיו"ט וא"כ א"צ לומר כלום וא"כ אין כאן הכנה כלל אבל אם יקח פת אחר צריך ע"כ לקרות שמו עירוב כדלעיל סימן י' ואם כן מכין מיו"ט לשבת ואפי' בדיעבד אם קרא שם אינו עירוב ואפילו אם היה שוגג בזה שהיה סבור דמותר (דאומר מותר שוגג ט"ז י"ד סי' צ"ט ומגן אברהם סי' רמ"ח) וקיי"ל בעשה איסור דרבנן בשוגג מותר אפ"ה אינו עירוב שהמניח ע"ת כקונה שם בית ע"י אמירה זו ואין קונין בית בשבת ואפילו אם הניח עירוב תבשילין לא מהני (כדלקמן כלל ק"א סי' י"ז) וכן א"א לערב בפת לב' רוחות אפי' אם יוליך אותו פת עצמו לרוח ב' שהרי ע"כ צריך לקרות שם עירוב עליו שתיכף כשנטלו ממקומו הראשון נתבטל שם עירוב ממנו (עיין א"ר בשם פרישה) ודוקא בי"ט של גליות או י"ט ושבת דב' קדושות הן אבל ב' י"ט של ר"ה אם נאכל בראשון אפ"ה עירובו ג"כ לשני שתיכף בבהש"מ ראשון נקנה לו העירוב לב' הימים דיום א' הוא העיקר וחשבינן לשני כמו חול לענין זה משא"כ ב' יו"ט ש"ג דמספקא שמא יום ב' הוא העיקר (שם מגן אברהם ס"ק א'):

כט עירב ברגליו לראשון אם עירב לב' הימים לרוח א' יחזור ביום הראשון בין שהוא שבת או י"ט ויעמוד באותו מקום שעמד אתמול ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה ולא יאמר כלום מפני שאסור לעשות שום הכנה מי"ט לשבת או להיפך אפי' בדבור ומ"מ אפי' אמר עירובו עירוב שאין זה הכנה גמורה שהרי אפילו לא אמר כלים קנה שביתה וגם ל"ש בזה שקונה בית שהרי ממילא נקנה לו דדוקא במערב בפת שאינו קונה אלא באמירה ונמצא קונה בית משא"כ במערב ברגליו שממילא נקנה לו בע"כ שהרי אפי' בבא בדרך וחשכה לו ולא חשב בלבו לקנות שביתה נקנה לו ממקומו (שם):

ל ואמנם אם רוצה לערב ברגליו לב' הימים לב' רוחות י"א דמותר דכיון דע"י הליכתו בלבד נקנה לו התחום וגם אין צריך שיאמר כלום וא"כ אין כאן לא הכנה ולא משים מקני בית (רשב"א בעה"ק ופרישה כתב דין זה בלשון אפשר ולא ראה עה"ק וה"ה אם עירב בראשון בפת מותר לערב ברגל בשני אפי' בב' רוחות אבל עירב בראשון ברגל א"א לערב בפת לשני אפי' ברוח א' אבל י"א דכל שלא עירב בראשון לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמיר' ולא בשתיקה דדוקא היכא דאיכא גלוי דעתא שרוצה לקנות שם שביתה כגון זה שעירב שם בראשון וגלי דעתא דניחא ליה גם בשני בזה מהני שמערב שתיקה אבל בשלא עירב שם כלל מעי"ט דילמא לא ניחא ליה להפסיד לצד אחר וכיון שכן בעי אמירה ובמקו' דצריך אמירה אסור משום הכנה (ריטב"א בשם ריב"א דף ל"ח ואפשר שזהו ג"כ דעת ר"י שכתב ד"ה גופא עירב ברגליו כו' לאותו רוח עצמו כו'):

לא ומ"מ התיר בא' שבא בספינה ביום טוב הסמוך לשבת דאף על גב דביום טוב אסור לזוז ממקומו כמבואר לעיל אבל בשבת מותר לו לצאת שקנה שם שביתה אפילו בלא אמירה דאנן סהדי דניחא ליה למקני מידי דהוי אישן (וזה שלא כא"ר בשם ש"ג):

לב ולפ"ז נ"ל דגם כשלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגל לדעת המתירין לערב ברגל אפילו לב' רוחות ה"ה דמותר בזה לערב ברגל כיון שאין כאן לא מקני שביתה ולא הכנה דמ"ש (וצ"ע שהרי הרשב"א סיים שם מי ששכח ולא עירב ע"ת אפי' בב' י"ט של גליות אינו מניח מיו"ט לחבירו ואפילו בתנאי שהמניח עירוב הרי זה קונה בית ע"כ והוא מגמרא דביצה י"ז ע"א וע"כ צ"ל דזה דוקא לערב בפת אבל ברגל מותר וא"כ קשה למה לא הזכיר רבא תקנה זו וכ"ש הרשב"א למה לא חילק בכך וצ"ע) ועיין לעיל בדין עשיית חפציו בשבת כלל ס' באיזה דבר מותר להחשיך על התחום ונ"ל דיש לסמוך ע"ז לצורך מצוה כגון שנודע לו בי"ט למול את בן חבירו או שאר מצוה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.